אינטרנט, אגרות קודש, שלום בית ועוד • ראיון לקראת חג מתן תורה, שמכונה בליובאוויטש "חג המו"צים" – פנה "בית משיח" אל המרא דאתרא וחבר הבד"צ של שכונת קראון הייטס, הרב יוסף ישעי' ברוין, לראיון מיוחד על הדרך להשראת אווירה של תורה בבית החסידי ודרכי ההתמודדות עם הקשיים מבית ומחוץ ● בראיון מתייחס הרב ברוין גם לשימוש החיובי בפלאי הטכנולוגיה, ובאותה נשימה מזהיר מהשימושים השליליים באינטרנט וכדומה, אך גם מציע פתרונות ● הרב ברוין מדבר על תופעת השאלות לרבי באמצעות "אגרות קודש" מזווית ראיה של רב חסידי, ומצטט משיחותיו של הרבי על ההבדל בין בקשת ברכה מהרבי, לבין שאלות שמפנים לרבי ● לראיון המרתק קראון הייטס – פריחה חסידית ותורנית כבוד הרב נבחר בשנה האחרונה על ידי תושבי שכונת קראון הייטס, לכהן כרבה השלישי של השכונה. חלפו כמה חודשים מאז מעמד ההכתרה המרשים שנערך ב'בית חיינו', ומאז אתם עומדים בקשר יום-יומי עם אנשי הקהילה. מה לדעתכם הדברים שדורשים חיזוק וביצור רוחני בשכונה? בעידן הגלובליזציה של ימינו, רוב האתגרים הרוחניים שיש בשכונתנו, הם אותם אתגרים – פחות או יותר – כמו בשאר קהילות אנ"ש ברחבי תבל. כל מה שאומר להלן מתאים כמעט לכל קהילה אחרת. בשיחותיו וזיכרונותיו של הרבי הריי"צ על האווירה בעיירה היהודית של פעם, די אידישע שטעטל, אפשר להבחין שביסוד החיים החסידיים היתה יראת-שמים בסיסית. אהבת ה' ויראת ה' במובן הכי פשוט. יראת-שמים טהורה זו עוברת כחוט השני בסיפורים על החביבות המיוחדת ללימוד התורה וקיום המצוות בהידור ובשמחה. לא בכדי מתחיל סדר היום של יהודי באמירת "מודה אני". לפני שמתחילים את היום, צריכים להכיר ולדעת שיש בורא לעולם, שהחזיר לנו את נשמתנו, ובמשך היום הבא עלינו למלא את תפקידנו בעולם. ירידה ביראת שמים הבסיסית הזאת, גוררת באופן מיידי ירידה בכל התחומים – בלימוד התורה ובקיום המצוות, בחינוך הילדים, בשלום בית וכמובן בצניעות. כל הבעיות הללו, שבכל קהילה וקהילה מנסים להתמודד איתן – מקורן בבעיה אחת: חוסר ביראת שמים בסיסית.  כאשר מבלבלים את המושגים ומנסים להתמודד עם הבעיות הללו באמצעות טיפול נקודתי באחת הבעיות בלבד, לא מצליחים לבער את הנגע. ההתמודדות הנכונה ביותר היא באמצעות טיפול אמיתי בשורש הבעיה. גם הניסיון לייצר תחליפים רוחניים, ולהתמקד בהם, אינו נכון. לדוגמא: כחסידי חב"ד אנחנו אמונים על עבודת השליחות, עבודה עם הזולת. אבל אסור לנו לשכוח את היסוד וההתחלה ב"עבודה עם עצמו". כדי שהעבודה עם הזולת תהיה בהצלחה, כפי שצריך להיות, חייבים להקדים לזה את ה"עבודה עם עצמו". לכן, מי שחושב שדי בכך שמחנכים את הילדים על הצורך לצאת לשליחות – טועה. צריך להיות חינוך לשליחות, אבל לא על חשבון יראת-שמים. היסודות האלה נמצאים בארבעת החלקים הראשונים של הלקוטי-שיחות. כמו שהרביים התבטאו על התניא, שזהו התורה שבכתב של חסידות חב"ד, וכל המאמרים מיוסדים על התניא – כך מתייחסים חסידים לארבעת הכרכים הראשונים של הלקוטי-שיחות, כיסוד שעליו בנויים שאר שיחותיו של הרבי. ובכרכים הללו עוסק הרבי רבות בעבודה עם עצמו, עבודת המידות וכדומה.  כמובן שאסור להשאר ביסודות. אי-אפשר להשאר באות א'. חייבים להמשיך הלאה עם השליחות ושאר המבצעים, עד כמובן מבצע משיח. צריכים להיות חסידים של הרבי מא' ועד ת'. אבל ברור גם שאי-אפשר להתחיל בת', עם החינוך לשליחות, ולהשאר שם... נושא נוסף, עיקרי ויסודי במכתביו של הרבי ליחידים ולמוסדות, הוא לימוד ההלכות הצריכות. לאורך כל השנים עורר הרבי על הצורך בלימוד הלכות הצריכות לחיי יום-יום על פי תורה. אמנם חלה התעוררות מסויימת בעניין, ובפרט ביחס לחוגים אחרים בהם כמעט ולא לומדים הלכות מעשיות, אבל עדיין יש הרבה מה לשפר. התחום הזה עדיין מוזנח, ובוודאי שעוד לא הגיעו לרמות לימוד אליהם מתכוון הרבי. הרבי רוצה שכל ילד ובחור חב"די יידע את ההלכות הצריכות על בוריין. לפועל, כשמדברים עם תלמידי ישיבה, הם יודעים לחזור פלפול טוב בנגלה ואפילו בחסידות, אבל הלכה פשוטה לא תמיד הם יודעים. אם נחזור שוב לנושא הקודם – גם כאשר לומדים חסידות, צריכים לדעת שהעיקר בלימוד החסידות הוא שהשכלת החסידות תפעל על האדם לשנות טבע מידותיו, ולקבוע בנפשו את האמונה הפשוטה, אהבת ה' ויראת ה'. המטרה של "וידעת היום" צריכה להיות "והשבות אל לבבך"! כמה מצער לראות אנשים שחוזרים על שיחה של הרבי, וממעשיהם ודיבוריהם אחר-כך אתה למד שהם אמנם למדו את השיחה, אבל השיחה לא לימדה אותם... כשלומדים שיחה, צריכים אחר-כך לתרגם אותה גם לשפה מעשית. הרבי לא אמר את השיחות רק בשביל שיהיה לנו עוד פשט יפה. ברוב השיחות הרבי הסביר בעצמו מה אפשר ללמוד מהנושא בעבודת ה', וגם בשיחות שלא נכתב בפירוש – צריכים לנסות ולהבין: מה זה אומר לנו? בשיחותיו של הרבי, יש עבורנו יסודות חזקים לחיים יהודיים וחסידיים. אם לא נאמץ אותם כדרך חיים, כהוראה בפועל – נחמיץ את הנקודה העיקרית. כאשר יוצאים לדרך ארוכה, יש כללי-יסוד שבלעדיהם אי-אפשר לשבת ליד ההגה: א. לאן נוסעים? ב. איך מגיעים לשם? ג. איך חוזרים משם? כל יהודי צריך לפעול תמיד בשליחות של הרבי, אבל כדי לצאת לדרך השליחות, הוא צריך לדעת: א. מהי מטרת השליחות? ב. איך מיישמים זאת וכיצד מגיעים למטרה? ג. לאן צריכים לחזור. לאחר שיודעים שמטרת שליחותנו בעולם הזה היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים ולהכין את העולם לקבלת פני משיח צדקנו, עלינו לפתוח את שיחותיו של הרבי ולראות כיצד מיישמים זאת בפועל. ותמיד צריכים לזכור שאסור להתקע ב'עולם הזה', וחייבים לסחוב את כל מי שנמצא ב'תחתונים', להעלות אותם ולחזור עם כולם אל הרבי, "ושבתי בשלום אל בית אבי". מה בכל זאת מייחד את שכונת קראון הייטס משאר קהילות חב"ד? קודם כל, זאת שכונה של הרבי, שמנוהלת לפי ההוראות של הרבי. הרבי קבע את מערכת הניהול של השכונה, הן בבחירות לרבנים, הן בבחירות לוועד הקהל, ולעוד שלל נושאים שהרבי התייחס אליהם בהזדמנויות שונות. הרבי תמיד התבטא שהרבי הריי"צ השקיע כאן כוחות, ואי-אפשר לשער בכלל כמה כוחות הרבי עצמו השקיע בשכונה. די להביט בכתב-יד-קודשו של הרבי אודות השכונה "אני קאך זיך בקראונהייטס", ולשמוע את שיחותיו של הרבי אודות השכונה, כדי להבין שהרבי השקיע ומשקיע כאן כוחות עצומים. אין ספק שאחרי כל מה שהרבי זרע במשך השנים, יש לנו כוח להצמיח ולקצור בשפע רב. תושבי השכונה מודעים לייחודיות של השכונה, וכאשר עולים נושאים ציבוריים שונים, אפשר לשמוע ביטויים כמו "זה כן/לא מתאים לשכונה". גם כאשר יש חילוקי דיעות, הם נסובים סביב השאלה "האם זה מתאים לשכונה של הרבי". זו תחושה שנטועה עמוק בלב החיים השכונתיים כאן. כולם מרגישים שזאת השכונה של ליובאוויטש, בה' הידיעה, ומבינים שזאת זכות וגם חובה.היבט נוסף לייחודיות של השכונה, הוא בכך שרוב רובם של תושבי השכונה הם חסידי חב"ד. ברוב קהילות חב"ד ברחבי תבל יש חוגים אחרים שמתגורים בסמיכות לקהילה, מתפללים בבית הכנסת החב"די, ובמידה מסויימת משפיעים על הצביון של הקהילה. גם בקראון-הייטס כך היה המצב בעבר, אמנם, בתקופת הבריחה מהשכונות היהודיות הרבי עורר שאסור לעזוב את המקום (גם מבחינה הלכתית), ונשארו כאן רק חסידי חב"ד הנאמנים להוראות הרבי. כך יצא שבפועל יש בשכונה ציביון אחד ויחיד: חב"ד. מכיוון שכחסידי חב"ד חונכנו לצאת לשליחות – גם אברכים שנשארים לגור בשכונה, מסיבות שונות, מרגישים צורך לעסוק בשליחות הרבי. אני עצמי עומד נדהם מול שפע היוזמות והפעילויות שיש כאן בשכונה. מאות אברכים, שבחיי היום יום הם בעלי-עסקים או בעלי משרות קבועות אחרות, ובשעות הפנאי שלהם הם עוסקים בשליחות הרבי.  ואי-אפשר שלא להזכיר כמובן את פעילות החסד הנפלאה שיש בשכונה. הכנסת האורחים של תושבי השכונה ידועה בכל רחבי תבל – הן בחודש תשרי והן במהלך השנה. עשרות גמ"חים מסוגים שונים וארגוני עזרה בכל תחום שהוא. ועל כולנה: מאות שיעורי התורה שמתקיימים בשכונה. חלקם מתקיימים מזה שנים רבות ביוזמת אנשים פרטיים, ורבים מהם הוקמו בשנים האחרונות ביוזמת הארגון "יגדיל תורה" או "בית מדרש".  ארגונים אלו חוללו בשנים האחרונות מהפכה שקטה בשכונה. על דרך מה שהרבי אומר שלימוד התורה משפיע על האווירה בבית – אין ספק שתוספת של עשרות שיעורי תורה בשנים האחרונות, מטהר את האוויר של השכונה, ואפשר להרגיש את ההשפעה של האווירה המיוחדת הזאת בכל התחומים. שיעור תורה – ראשון בסדר העדיפויות ברוח ימי ההכנה למתן-תורה, יש צורך לחזק את העיסוק בלימוד התורה, הן באופן פרטי, כל אחד לעצמו, והן שיעורים קהילתיים. כרב קהילה, איך הרב יכול לחזק את שיעורי התורה בקהילה? ברמה הקהילתית, יש צורך  לעמוד  בקשר עם הארגונים שפועלים בנושא בהצלחה מרובה, ולהשתדל לעזור ולסייע. הבד"צ גם עומד בקשר עם מוסדות החינוך בשכונה העושים עבודה נפלאה לחנך ילדינו בצורה מסודרת, ומכל מקום, יש מקום לשיפור, לעורר בדברים הדורשים תיקון. בעז"ה נוכל לעבוד ביחד לבנות תכנית לימודים מסודרת, שתניח דגש גדול יותר על חינוך ליראת שמים. בשכונתנו יש למעלה מחמישים בתי כנסת, והנני משתדל להגיע בכל שבת לבית כנסת אחר, להתוועד עם המתפללים ולעורר בכל הנושאים שהזכרתי קודם. מלבד זאת, בדוגמת שבת הגדול אנחנו מתכוונים לארגן מטעם הבד"צ דרשות בהלכות החג לפני כל חג. גם בשבת האחרונה התקיימה דרשה כזאת לקראת חג השבועות, ומאות מאנ"ש הגיעו להשתתף בשיעור. אנשים רואים בכך חשיבות רבה. ברמה האישית, צריך כמובן לעורר שוב ושוב מודעות לחשיבות לימוד התורה, ולחזק את הקהל אודות הצורך והנחיצות בקביעות עתים לתורה. אי-אפשר להביא אנשים לשיעורי תורה באמצעות מקלות... אם כבר, עדיף לנסות להביא פארבייסן טוב לשיעורים, שזה בוודאי מועיל. וכבר ידוע הסיפור אודות אדמו"ר הצמח-צדק שפעם התעניין אצל יהודים מעיירה מסויימת אודות שיעורי התורה בעיירה, ואמרו לו שמתקיים שיעור שהמשתתפים בו מקבלים גם פונצ' (סוג של משקה מתוק). הרבי הסתייג מהחיבור של לימוד התורה עם הפונצ', וביקש להפסיק את המנהג. כעבור תקופה התעניין הרבי שוב מה קורה עם השיעור, והתברר שרוב האנשים הפסיקו להגיע לשיעור. נענה הרבי ואמר: אם כך, תחזירו את הפונצ', העיקר שיהיה שיעור. [אגב, גם בשיעור הרמב"ם של שבת האחרונה, מובא שבית דין היו "עושין להן סעודות גדולות, כדי שיהיו העם רגילין לבוא". מאז ומתמיד זה עזר...]. כאשר מדובר בחסידי חב"ד, הרי הדרך הטובה ביותר לעורר את המודעות לחשיבות שיעורי התורה, היא באמצעות חזרה על דבריהם של רבותינו נשיאינו אודות חשיבות הנושא. כך למשל, כאשר יושבים עם אנ"ש בהתוועדות, אפשר להקריא את מכתבו של הרבי הריי"צ לאחד מאנ"ש בו הוא כותב ש"עניין זה, אשר אנ"ש שי' יקבעו עתים לתורה בנגלה ובדא"ח, נוגע בנפשי ממש. ודבר זה הוא חוט המקשר אותנו יחדיו, אשר לולי זאת מה לכם ולי? יהי לכם אשר לכם, ודבר אין לי עמכם, לא בגשמיות ולא בהתעוררות רחמים, כי איך אשא פני לבקש את הוד כ"ק אבותי רבותינו הק' זצוקללה"ה נבג"ם זי"ע בעד אלו שאינם שמים לבם לפקודותיהם לקבוע עתים לתורה ולהתפלל במתינות" (אג"ק ח"ז ע' צט). אלה דברים שמזעזעים כל חסיד שעדיין אין לו קביעות עתים לתורה, או שיש לו אך במידה בלתי-מספקת. וכאשר קוראים את המכתב שוב ושוב, וכפי שהרבי הריי"צ עצמו כתב לאותו חסיד בהמשך המכתב "את דברי אלה יקרא פעמים ושלש עד אשר יקבעו בלבבו לזכור אותם, ויתנם לקרא למכריו ומיודעיו ידידינו אנ"ש שי'" – אין ספק שהדברים יפעלו את פעולתם. קראתי לאחרונה בגיליון של "יגדיל תורה" בשם הרב נחמן יוסף טוורסקי, שרש"ז גורארי' ע"ה שמע פעם מהרבנית ש"לבעלי יש עגמת נפש משלושה דברים: צרות חסידים, המצב בארץ הקודש, ושבחורים מבזבזים זמן ולא לומדים. ומהאחרון – העגמת נפש הכי רבה". כולנו יודעים עד כמה אנחנו, בתור חסידי חב"ד, מרעישים על המצב בארץ הקודש. מסתבר, שעל ביטול תורה צריכים להרעיש לא פחות! ומהצד החיובי, צריכים לחזור ולשנן את הנאמר ב'היום יום' לד' חשון: "לימוד התורה בכל יום ויום נוגע בנפשות ממש, לא לבד בנפש הלומד, כי אם גם בנפשות בני ביתו, שאז אויר הבית הוא אויר תורה ויראת שמים". מי לא דואג לנפשו ולנפשות ילדיו? מי לא רוצה שאוויר ביתו יהיה ספוג בתורה ויראת שמים? הדרך לזה, כך הרבי אומר, היא על-ידי לימוד התורה בכל יום ויום! יש אנשים שעסוקים מאוד לפרנסתם, או אפילו עסקנים שעוסקים בעבודת קודש, וטוענים שאין להם זמן לשיעורי תורה. איך משכנעים אדם עסוק כזה להשתתף בשיעורי תורה? שמעתי פעם 'ווארט' יפה: כתוב בגמרא שאחת השאלות ששואלים בבית דין של מעלה, היא "האם קבעת עתים לתורה". לכאורה, היה מתאים יותר לכתוב "עתים בתורה", ולא "עתים לתורה". אלא, שכאן מלמדים אותנו חז"ל, שאנחנו אחראיים על הזמן שלנו, ועלינו לקבוע את הזמן עבור התורה. אנחנו צריכים להתאים את עצמנו, את לוח הזמנים שלנו, לשיעורי התורה. לא להיפך. לא מזמן למדנו במסכת סוטה את הסיפור עם עוזא, שכאשר חשש שארון הברית עלול ליפול מהעגלה, שלח את ידו לאחוז את הארון, גער בו הקב"ה: "עוזא, נושאיו נשא, עצמו לא כל שכן!" והרגו. נשאלת השאלה: מה החטא הגדול של עוזא? הרי הוא התכוון לטובה, שהארון לא יפול לארץ? אלא, הבעיה של עוזא אינו בזה שדחף, אלא הבעיה היתה שהוא ניסה להתאים את הארון לעגלה. היה עליו לדחוף את העגלה ולהתאימה לארון, ולא להיפך. כאשר אברך אומר שאין לו זמן ללימוד תורה, אני שואל אותו: לדברים אחרים, הרי יש לך זמן. לכן, אם אתה רוצה לנסח את עצמך נכון, אל תאמר "אין לי זמן", אלא: "יש לי זמן, אבל לדברים אחרים, שבעיני הם חשובים יותר", ר"ל. בסדרי העדיפויות שלו, התורה לא נמצאת במקום הראשון. כאשר אותו אברך מכיר בכך, הרבה יותר קל להביא אותו לשיעור תורה. ברגע שהוא מבין את הבעיה שלו, הוא יכול גם לתקן אותה. להאהיב את התורה על המשפחה לפעמים, הקושי ללכת לשיעור נובע דווקא מ'בית'. אם זאת האשה שמבקשת לעזור לה עם הילדים, ואם זה הילדים עצמם שלא מבינים מדוע אביהם אינו יכול להשאר בערב יחד איתם. איך מעבירים את המסר הזה בבית? אקדים ואומר: מצוה חשובה מאוד לעזור לאשה בבית, ומצוה לא פחות חשובה להיות עם הילדים ולחנך אותם. אבל, שוב נחזור למה שהדגשתי קודם: הכול שאלה של סדרי עדיפויות. אם יש צורך לוותר על משהו כדי לעזור לאשה בבית, צריך לבדוק קודם אם אין דברים אחרים שאפשר לוותר עליהם. בדרך כלל אפשר למצוא עיסוקים נוספים, שאפשר לוותר עליהם ובזמן שהתפנה מהם להוסיף זמן איכות עבור האשה והילדים. למה ששיעורי התורה יהיו הקרבן הראשון? רק במצבים של חוסר-ברירה, אפשר לוותר על שיעור תורה. האמן לי, כאשר האשה רואה שבעלה מייקר את שיעורי התורה, גם היא תייקר את הזמן הזה. אם היא רואה שבעלה הולך לשיעור, וחוזר משיעור – זאת אומרת שניכר עליו שהיה בשיעור תורה, והוא חוזר עם חיות מיוחדת מהשיעור – היא עצמה תדחוף אותו ללכת לשיעורי תורה. כאשר אברך משתתף בשיעור תורה זה מעדן אותו, כשהוא חוזר מהשיעור הוא משרה אווירה רגועה יותר בבית. הרבי הרי אומר שזה מביא אווירה של תורה ויראת שמים לבית, ואם כן הבית כולו מתנהל באופן רגוע יותר, הילדים יותר מחונכים – בחשבון פשוט זה שווה גם עבור האשה, וגם עבור הילדים. כולם מרוויחים מזה. עם כל כך הרבה רווחים צדדיים – למה שהאשה לא תרצה לשלוח את בעלה לשיעור? צריך גם להראות להן את מאמר חז"ל במסכת ברכות: "נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן" וכפי שמפרש רש"י על אתר: "ממתינות לבעליהן ונותנות להם רשות ללכת וללמוד תורה בעיר אחרת". זו הזכות של הנשים! בדרך כלל, אם האשה מבקשת מהבעל שישאר בבית ולא ילך לשיעור תורה, זה רק בגלל שהוא משדר לה באופן ברור שזה לא כל-כך חשוב לו.  דיברתי פעם עם אברך שבאופן קבוע לא היה מגיע למניין התהלים בשבת מברכים. הוא טען שאשתו דורשת שבשעה הזאת יהיה בבית עם הילדים. שאלתי אותו: האם גם בימות החול היא מבקשת ממך להשאר בשעות האלה עם הילדים? "מה פתאום!", הוא ענה, "הרי בשעות האלה אני צריך להיות כבר בעבודה". אמרתי לו: "אם אשתך הייתה מבינה שהתהלים בשבת מברכים חשובים אצלך לא פחות מהעבודה – ברור לי שהיא לא הייתה מבקשת ממך להשאר בבית. להיפך: היא הייתה מעירה אותך ומבקשת שתמהר להספיק את המניין בזמן". "יתירה מכך", הוספתי ואמרתי לאותו אברך, "מדוע לתפילה אתה מגיע בזמן? מדוע אשתך לא מבקשת ממך להמשיך להשאר עם הילדים? פשוט מאוד: גם אשתך מודעת היטב לכך שצרכים רוחניים חשובים יותר מעזרה בבית עם הילדים, אבל אתה עשית דירוג בצרכים הרוחניים: לתפילה אתה חייב להגיע, ואילו לתהלים – לא נורא אם לא תגיע... ברגע שתפנים אצלך את החשיבות של אמירת תהלים, בדרך ממילא היא תרגיש בכך, ולא תבקש ממך להישאר בבית בזמן אמירת התהלים". יש כאלה שנשותיהם לא יבקשו מהם להשאר בבית בזמן אמירת תהלים, אבל על חשבון ההתוועדות – כן... על חשבון זמן העבודה, אף אחת לא מבקשת. למה? כי ברור שזה חשוב. באותה מידה צריך להיות ברור החשיבות של לימוד התורה. ככלות הכול, זוהי שאלה של סדרי עדיפויות בבית. כאשר האשה והילדים מבינים את החשיבות בלימוד התורה – ממילא הם רק יסייעו לבעל ללכת לשיעור תורה. ואדגיש שוב: אינני אומר שהבעל לא צריך לעזור לאשתו. בהחלט צריכים לעזור. השאלה היא רק על מה צריכים לוותר. פעמים רבות אפשר לפתור את הבעייה על-ידי מציאת שמרטפית מתאימה... הרי כך עושים כשחייבים ללכת לפגישה דחופה.  יש גם מקרים, שבהם צריכים לוותר אפילו על שיעור תורה, כדי לעזור לאשה. ולכן צריכים להתייעץ עם המשפיע, עשה לך רב, שמכיר אותו ואת המצב שלו, ויחליט בהתאם. סיפר לי פעם אברך אחד שהתקרב לחב"ד, שאת השפשוף שלו הוא קיבל דווקא מכך שכאשר ההתוועדויות נמשכו לשעות מאוחרות, היה המשפיע אומר לו שעליו ללכת הביתה. כל השאר נשארו, אבל בגלל שהוא ואשתו עדיין לא היו ממש חסידים, המשפיע הבין שבמצבו העדין כדאי שיחזור הביתה בזמן. למעשה, דווקא עובדה זו דחפה אותו להתקרב יותר. כאב לו שהוא עדיין לא מספיק חסידי, וזה דחף אותו לשנות עוד ועוד את אורחות חייו, עד שהפך לחסיד במלוא מובן המילה. לקראת חג השבועות נוהג הרבי לאחל "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות". איך מביאים את הברכה הזאת לידי ביטוי באווירה המשפחתית. איך מביאים לכך שבני הבית יקבלו את שיעורי התורה של האבא בשמחה ובפנימיות? כמו שהזכרתי קודם, כאשר האבא חוזר משיעור תורה, ורואים עליו שינוי, זה המתכון הטוב ביותר להאהיב על בני הבית את לימוד התורה. כאשר הולכים לשיעור, צריכים להראות שהולכים לדבר שאוהבים, וכאשר חוזרים מהשיעור, כדאי לשתף את האשה והילדים בווארט מעניין מהשיעור. שמעתי על רב גדול שהיה הוגה בתורה שעות רבות ביממה, אך ילדיו לא הלכו בדרכו. שאלו פעם את אחד מילדיו כיצד זה ייתכן, והוא אמר שאביו ייחד חדר מיוחד ללימוד, בו הסתגר עם ספריו ולמד, וכך למעשה הילדים לא ראו אותו אף פעם לומד. לא הייתה להם הזדמנות להדבק מאהבתו הגדולה ללימוד התורה. כאשר הרבי דיבר על מבצע בית מלא ספרים, הרבי לא התכוון רק לתת עבודה לנגרים ולמפיצי הספרים, אלא שבעל-הבית ילמד בספרים כפשוטו. שהילדים יראו את החיבה שאביהם רוחש ללימוד התורה – ממילא ייקבע הדבר בנפשותיהם. בנוסף, כאשר מדברים על שיעורי התורה, צריכים לדבר על כך בשמחה. לא כמטלה מעצבנת, אלא כמשהו שגורם עונג מיוחד. מספרים על שני ידידים, אחד אברך כולל והשני בעל עסק. לימים, ילדיו של אברך הכולל פנו לעסקים, ואילו ילדים של בעל העסק פנו ללמוד בכולל. מה קרה? כאשר אברך הכולל היה מגיע לבית, הוא היה מקטר תמיד כמה קשה ללמוד בכולל, איך שקיצצו עוד תקציב וכו'. הוא אמנם הלך לכולל, אבל שידר כל הזמן שהלוואי היה בעל-עסק... לעומתו, כאשר בעל העסק היה מגיע לביתו, ילדיו שמעו ממנו כיצד הוא מחכה כבר לזמן השיעור, וכמה זה מחיה אותו. כל רגע פנוי הוא ביקש ללמוד עוד, וביטא את כמיהתו לתורה.  זה יכול להתבטא גם בפרטים הקטנים: כאשר מדברים על בחורים מוצלחים – אם מספרים בהתפעלות על בחור שהצליח לעשות עסק טוב ולהרוויח כמה אלפים, או שמדברים על בחור שהצליח לכתוב ספר פלפולים? כך גם כאשר מעניקים לילדים פרסים: האם הפרס הראשון הוא סט ספרים, או כדורגל וכדומה? בשמחות משפחתיות, כמו בר מצוה של הילד – את מי מושיבים בראש? את המחנך של הילד, או את העסקן השכונתי? כאשר האבא מגיע לבית, האם הוא מספר על מה ששמע בהתוועדות או שלמד בשיחה, או שמספר על מה שקרא בעיתון? הפרטים הקטנים האלה קובעים את האווירה בבית, ומשרטטים את סדרי העדיפויות של המשפחה.  הדברים האלה מפורשים בגמרא, שאומרת: "האי מאן דרחים רבנן הויין ליה בנין רבנן" – "מי שמכבד תלמידי חכמים, יהיו לו בנים תלמידי חכמים". אגב, גם מחנכים בכיתות יכולים להקנות את האהבה לתורה, דווקא בפרטים הקטנים, מעבר ללימוד עצמו. למשל, כאשר המלמד מספר לילדים בהתלהבות שאתמול ראה בחנות ספר מאוד מעניין בנושא לימודי מסויים. הוא משתף אותם בנושא, מדביק אותם בהתלהבות שלו, ומספר שלמרות מחירו היקר של הספר, הוא רכש אותו. כאשר הילדים רואים איך המלמד 'חי' עם זה, הם נדבקים בחיות הזאת. אם בכל דור היה אפשר לחנך את הילדים לאהבת התורה – על אחת כמה וכמה בדורנו, לאחר שיחתו הידועה של הרבי אודות הרבי הרש"ב, שבכה מדוע הקב"ה אינו נגלה אליו כמו לאברהם אבינו, ואומר הרבי שמאחר שהסיפור הזה פורסם בדורנו, אות וסימן הוא שהילדים בדורנו שייכים לדרגה כזאת, שכל כך ירצו גילוי אלוקות, עד כדי בכיה! עיקר העיקרים בזה, הוא, שהילדים יראו שהאבא לומד בשמחה. שהוא אוהב את זה, וזה גורם לו עונג רב. לא ללכת לשיעור כמו ש"כפו עליו הר כגיגית", אלא "מלכותו ברצון קיבלו עליהם". כאשר הילד חוזר מהתלמוד-תורה ומבקש מאביו לשבת וללמוד איתו דף גמרא – הוא צריך לראות שהאבא מתיישב ללמוד איתו בשמחה. וכאשר הלימוד יהיה בשמחה, הוא גם ישפיע בפנימיות, על כל האווירה בבית. האבא יביא אתו אווירה של חיות לבית.  כמובן אסור לשכוח את ההסתכלות הפנימית על לימוד התורה, שכפי שמוסבר בתורת החסידות בכך מתקשרים עם נותן התורה, עם הקדושה של הקב"ה. אנחנו לא לומדים סתם כדי להעשיר את הידע, אלא כדי להתקשר באלוקות, וכאמור – בשמחה ובפנימיות. מתי כותבים לרבי, ומתי פונים לידידים מבינים? כרב קהילה – מהן השאלות הקשות ביותר שמגיעות אליך? השאלות הקשות ביותר הן בתחום ה'אגרות-קודש'. כאשר אנשים מקבלים מענה לשאלתם באגרות הקודש, ומגיעים אלי כדי שאפענח עבורם את התשובה. אני אומר שאלו הן השאלות הקשות ביותר, משום שמעולם לא עשיתי בתחום הזה 'שימוש'... זכיתי לעשות 'שימוש' אצל סבי ורבנים נוספים, בתחומים שונים ומגוונים. אבל בתחום הזה אין כללים מדוייקים, אין "כללי אגרות-קודש", ובמידה מסויימת זה תלוי ב'הרגש'.  אנשים נוטים להיתפס לסימנים, כמו התאריך של המכתב או שם הנמען. ומצד אחד, יש להם על מה שיסמכו, כי במידה מסויימת כל העניין של תשובות באמצעות אגרות הקודש, מבוסס על מנהג ישראל מן קדמת דנא (מנהג שנדרש לשבח ע"י הרבי) לפתוח חומש או ספר אחר ולדרוש בסימנים. ומצד שני, אנחנו הרי לא מתייחסים לתשובה שמתקבלת באגרות קודש, כאל סימן בלבד, אלא כאל תשובה של הרבי. כותבים לרבי מכתב, ומצפים לקבל מכתב-תשובה. לכן, כשמגיעים עם שאלות באגרות קודש, יש לראות אם יש תשובה ברורה, עניינית, ואם אין –  הדעת נוטה לומר אשר, (אם כי אין ספק שהרבי תמיד עונה ומברך בפועל ממש, בשטח, הרי) לא תמיד זוכים לקבל את התשובה מהרבי "בכתב".  בכמה שיחות בתשמ"ח, הורה הרבי שכאשר מתעוררות שאלות בענייני רפואה יש לפנות לרופא ידיד, ובענייני פרנסה – לידידים מבינים. נוסף לכך, בשיחת ב' אדר תשמ"ח הורה הרבי שכאשר מתעוררת שאלה של "בואו ונחשוב חשבונו של עולם" יש לפנות בכל השאלות לשלושה רבנים חסידיים. האם זה עומד בסתירה לנהוג בשנים האחרונות להפנות שאלות לרבי באמצעות אגרות הקודש? כאשר מדברים על כתיבה לרבי, צריכים להבדיל בין בקשות ברכה לבין שאלות בעניינים שונים:כאשר מדובר על בקשות ברכה, הבהיר הרבי שאפשר להמשיך להפנות אליו את בקשות הברכה. ברור, אם-כן, שבמצב היום כאשר אין אפשרות לפנות אל הרבי ישירות – יש להמשיך ולכתוב לרבי בקשות ברכה. כך גם לגבי דו"חות פעילות, שצריך להמשיך לשלוח לרבי. בקשות הברכה באמצעות ספריו של הרבי, זהו מנהג חב"די מקדמת דנא. כידוע שחסידים היו מניחים את הפ"נ בין דפי התניא, וכפי שמופיע מפורש במכתבו של הרבי לקראת יו"ד שבט תשי"א, שלאחר קריאת הפ"נ יש "להניח הפ"נ אחר-כך בין דפי מאמר, קונטרס וכו' של תורת כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, ולשלחו (אם באפשרי – בו ביום) על מנת לקראותו על ציון שלו". וכך היה מנהג חסידים שכאשר היו זקוקים לברכת הרבי באופן מיידי, ולא היה באפשרותם ליצור קשר מיידי עם מזכירות הרבי (שהרי בשנים ההן לא היו פקסים ואימיילים, וגם שירותי הטלפון היו יקרים מאוד ובלתי-זמינים) – היו כותבים את בקשת הברכה, ומניחים באחד מספריו של הרבי, מתוך ידיעה שברגע שהמכתב הונח בספרו של הרבי, קיבל הרבי את המכתב והעניק את ברכתו. לעומת זאת, כאשר רוצים לשאול את הרבי, ולקבל מענה – הרי באותה שיחה של ב' אדר תשמ"ח הבהיר הרבי באופן הכי מפורש, שיש להפנות את כל השאלות, הן בענינים הכלליים והן בענינים הפרטיים  לשלושה רבנים חסידיים. זכיתי להיות בחצרות קדשנו באותה תקופה, ושמעתי את השיחה הזאת בזמנה. ה'הנחה' של השיחה לא נרשמה באופן כל כך ברור כמו השיחה עצמה, כפי שנאמרה. הרבי חזר כמה וכמה פעמים על ההנחיות הללו, ואין שום אפשרות לפרש אחרת את דברי הרבי.  בזמנו כשהרבי הורה שיש להפנות שאלות מסויימות למשפיעים, או לרופאים ידידים, או לידידים מבינים, היו חסידים שסירבו לקבל את הריחוק הזה, וכתבו לרבי שברצונם להמשיך ולשאול את הרבי ישירות. הרבי הבהיר, שכאשר הולכים לפי הוראותיו לידידים מבינים, הרי הוא מעביר את תשובתו באמצעות אותם ידידים מבינים. בשנים שלאחר מכן דיבר הרבי על כך שלאחר ארבעים שנה, נעשים חושי התלמיד כחושי הרב.  לפועל, אנשים שואלים באמצעות האגרות קודש, ורבים זוכים לתשובות נפלאות ומדוייקות...אין ספק שלאחר שההנהגה הזאת התפשטה בתפוצות ישראל, ורואים במוחש את תשובותיו הנפלאות של הרבי לרבים מהפונים אליו בשאלות – הרי זה (כלשונו של החתם-סופר בתשובותיו) "מופת חי", ו"הנסיון הוא עד יותר מוכיח", שהרבי עונה גם כאשר שואלים אותו. אבל, עם כל החסידישקייט, איננו יכולים להתנהג הפוך מהוראותיו הברורות של הרבי. וכאמור – אין זו הוראה שאפשר אפילו להתפלפל אודותיה. מדובר בהוראה ברורה, שהרבי חזר עליה כמה פעמים במהלך אותה שיחה. אינני מבין כיצד אפשר להתחמק מהוראה ברורה של הרבי, ולכן ברור, שחסיד שרוצה לקיים את הוראותיו של הרבי – עליו להפנות את שאלותיו בהתאם להוראותיו המפורשות של הרבי באותה שיחה. יכול להיות, שהרב או הידידים מבינים, אליהם פנה – יחליטו שאינם יכולים לענות על השאלה, ויפנו אותו לכתוב על כך לרבי. והיו דברים מעולם: באגרות קודש של הרבי מצינו שהרב דבורקין נשאל בנושא מסויים, וענה שזאת שאלה רוחנית, ושייך לכ"ק אדמו"ר שליט"א. למרות שבדרך כלל נמנע הרבי לענות בשאלות הלכתיות ומפנה את השואל לרבנים – במקרה הזה הרבי השיב לשואל על שאלתו. ישנם, אמנם, חסידים רבים שכאשר יש להם שאלות הם כותבים לרבי ומכניסים את שאלותיהם לאגרות הקודש. אולי בגלל שהם אינם יודעים על הוראותיו המפורשות של הרבי או מסיבה אחרת. לפעמים המענה שמתקבל אינו ברור לחלוטין, ואז מגיעים אל הרב שיסביר להם את המענה. מצד אחד, על הרב להשתדל להסביר את תוכן המענה, כיוון שכבר כתבו, אבל יחד עם זאת יש להבהיר שאם רוצים לקיים את הוראותיו הברורות של הרבי – יש להפנות את השאלות הללו לרבנים חסידיים. במילים פשוטות אפשר לסכם כך: מי שמפנה את שאלותיו אל הרבי באמצעות אגרות הקודש, עושה זאת על אחריותו האישית, ומי שמפנה את שאלותיו לרבנים חסידיים – מקיים את הוראתו הברורה של הרבי. ושוב אדגיש: כל הנ"ל הוא רק בנוגע לשאלות. אבל בנוגע לבקשות ברכה – הרבי הבהיר שאפשר להמשיך ולשלוח לו ישירות בקשות לברכה, ועל יסוד מנהג חב"ד להניח את הפ"נ בין דפי ספריו של הרבי, בוודאי שאפשר וצריך לבקש את ברכותיו של הרבי באמצעות אגרות הקודש. טכנולוגיה בשירות הרבנות אנחנו יושבים כאן במשרד, ואני רואה שהרב משתמש במכשיר האייפון כדי לקבל דואר אלקטרוני, ואף עונה תשובות לאנשים דרך האייפון. האמנם פלאי הטכנולוגיה בשירות הרבנות? לשימוש בדואר האלקטרוני כדרך לשאלות ותשובות – יש מעלות ויש חסרונות. כבר לפני שנים רבות, כאשר החל השימוש בטלפון, היו כמה מפוסקי הדור שדנו בהשלכות של טכנולוגיית הטלפון על הקשר בין אנשי הקהילה לרבנים. מצד אחד, זה הופך את הרב לנגיש יותר, וזאת מעלה גדולה. מצד שני, אנשים מצפים לקבל תשובה מיידית על הטלפון, ולא תמיד הרב יכול לענות תשובה מיידית.  הפרי מגדים בזמנו (בסדר "השואל והנשאל") כבר התלונן על כך שישנם מלעיגים על הרב ואומרים ש"הוראה צריכה להיות מיד", על המקום. היום המצב קשה עוד יותר כשאנשים שולחים SMS ומצפים לתשובה מיידית...  בדורנו, אנשים רגילים לקבל כל דבר במהירות, והם מבקשים לקבל את התשובה תוך דקות ספורות. כאן בקראון הייטס זאת קהילה גדולה, אבל כאשר כיהנתי כרב בקהילת 'צמח-צדק' בסידני, השתדלתי להרגיל את בני הקהילה שלא להתקשר ברגע האחרון, כי לפעמים מדובר בשאלה מורכבת שצריך לחשוב ולבדוק לפני שנותנים תשובה. ואם מדובר בזמנים של לחץ, כמו ערב שבת, הרי גם השואל אינו פנוי בדעתו להקשיב לכל פרטי התשובה.  מילא אם השאלה נוצרה כעת, אין מה לעשות. אבל כאשר מדובר בשאלה שידעו עליה מזמן – מדוע מחכים לרגע האחרון? כך למשל יכול להתקשר אברך בערב חג השבועות, לספר שעבר את קו התאריך, וברגע האחרון נזכר לשאול מה עליו לעשות? הרי הוא עבר את קו התאריך לפני כמה ימים – מדוע לא בא לשאול עד עכשיו? וכעת, ברגע הלחץ של ערב שבת או ערב חג, גם אם אצליח לענות לו את כל הפרטים של התשובה – האם הוא יזכור כל פרט? בפרט למי שמגיע מאוסטרליה לאמריקה, שללא יודעין, בדחיית השאלה לערב החג, יתכן שמתקשר בטלפון בשעה שצריך להיות חג אצלו... קושי נוסף בתקשורת עם אנשים דרך האימייל: יש אנשים שמתקשים לבטא את עצמם בכתיבה. לא כל אחד יודע את כללי הכתיבה, ולפעמים השאלה שאני מקבל ממש לא מובנת לי. זה יכול להיות בגלל סגנון הכתיבה, ויכול להיות בגלל חוסר הבנה במושגים הלכתיים פשוטים. כך למשל מישהו יכול לשאול שאלה שלימה בקשר לטבילת כלים, כאשר כוונתו היא בכלל להגעלת כלים.לכן, כאשר מדובר בשאלות ברורות, שהתשובה להם היא פשוטה, אני עונה ישירות באימייל. אולם כאשר השאלה לא ברורה, או שהתשובה מורכבת מידי, אני מבקש מהשואל להתקשר אלי או להגיע למשרד. בעייה נוספת שיש בתקשורת דרך האימייל, ובמידה מסויימת גם דרך הטלפון, שכאשר לא מכירים את האדם, קשה להחליט אם להחמיר או להקל. יש מקרים שמובא בשולחן ערוך שיש להקל, אבל בעל נפש יחמיר על עצמו. אם מדובר במקורב, אפשר להקל; אבל כאשר מדובר בחסיד לכל דבר – בדרך כלל נחמיר. דרך הטלפון או האימייל, אי אפשר לדעת את מצבו הרוחני של השואל... שאל אותי פעם מישהו: איך ייתכן שרבנים עונים תשובות שונות לאותה שאלה? אמרתי לו: הרב לא עונה תשובה אחרת. השאלה היא אחרת! אם מישהו שואל אם מותר לעשות קידוש על יין לבן – לפעמים כאשר מדברים עם השואל ומבררים מה עומד מאחורי שאלתו, מגלים שזאת לא שאלה בהלכות קידוש, אלא שאלה של שלום בית: האם מותר להתווכח על זה בשולחן שבת ליד כל הילדים?... אינטרנט – כמו סכין חדה! השימוש בדואר אלקטרוני, עובר הרי דרך רשת האינטרנט – האם אין בכך משום מתן הכשר לשימוש באינטרנט? הרבי דיבר פעם על כך, שיש דברים בעולם הזה, שאפשר להשתמש בהם לטוב, או חלילה לרע. לדוגמא הביא הרבי את הסכין: אפשר להשתמש בו לדברים הכי מועילים, ולאידך אפשר גם להרוג איתו ר"ל. תלוי איך משתמשים בו. האינטרנט הוא ממש כמו סכין. הוא מסוכן מאוד, ועלול להרוג נפשות. כפשוטו ממש. לאידך, אפשר להשתמש בו לדברים טובים. מספרים על ר' גרשון בער יעקבסון, עורך העיתון אלגמיינער זשורנאל, שפעם הגיעו אליו עסקנים מחסידות סטמר, ולחצו עליו להקים וועדת רבנים שתתן 'הכשר' לעיתון. כאשר סיפר לרבי על הרעיון, אמר לו הרבי: כל הרעיון של עיתון הוא פסול מיסודו, ואיך אפשר לתת לזה 'הכשר'. עלינו לזכור תמיד שהגלישה ברשת האינטרנט עלולה להוביל את האדם למחוזות רחוקים מאוד, עד לאתרים שעצם הכניסה אליהם מכשילה בג' העבירות החמורות ביותר. אם דיברנו מקודם על סכין, אני חושב שצריכים להזהיר מהאינטרנט יותר ממה שנזהרים מסכין. כי הסכין יכול להרוג את הגוף, והאינטרנט יכול להרוג את הנפש. לאידך, למרות שהרבי לחם נגד המנהג הפסול לקרוא בעיתונים – הרבי עצמו הגיה שיחות במיוחד לפירסום בעיתונות. גם נגד הטלוויזיה דיבר הרבי דברים מבהילים, ובכל זאת התיר לשדר את התוועדויותיו בטלוויזיה. וההסבר פשוט: מכיוון שמדובר בכלי מאוד מסוכן, שברובא דרובא משתמשים בו לדברים אסורים – הרבי לוחם בזה. אבל לאידך, לאלה שכן משתמשים בזה, הרבי מעביר דרך זה מסרים של יהדות וחסידות. זה בהחלט מיועד לאחרים, ולא לחסידי חב"ד. לא יעלה על הדעת שחסיד חב"ד יכניס טלוויזיה לבית בגלל שמוקרנים שם גם שיחותיו של הרבי. מאותה סיבה, אין בעייה להפעיל אתרי אינטרנט שפונים לקהל המקורבים, ומפיצים תורה ויהדות דרך האינטרנט. זה מתאים לחלוטין עם שיטתו של הרבי לנצל את הכלים הללו לקדושה. וכפי שהרבי אמר על הרדיו, שלא נברא אלא כדי שיעברו דרכו שיעורי התניא, כך אפשר לומר על האינטרנט שכל מטרת בריאתו היא על מנת שיוכלו להפעיל בו אתרים להפצת היהדות. בנוגע אלינו, חסידי חב"ד, אין צורך לגלוש באינטרנט כלל, אפילו לא לאתרי חדשות חב"דיים.מספרים, שכאשר הרבי הוריד את הנשיאות מתומכי תמימים בגלל שירת ה'תקווה' בדינר של הישיבה – כאשר נודע על כך לבחורים, הם רצו לעשות שפטים באותו אחד שלדעתם היה הגורם לכך. הלה חיפש לעצמו 'עיר מקלט', ומכיוון ש'המזבח קולט', ברח מהם אל חדר היחידות של הרבי... הרבי הורה לקרוא לאותם בחורים, וכאשר הגיעו זעק אליהם מקירות לבבו:  ווי קומט דאס אז תלמידי הישיבה זאלן נעמען א ידיעה וועגן ליובאוויטש אדער "תומכי תמימים" פון פייפערס? ווי קומט דאס אז תלמידי הישיבה זאלן בכלל וויסן אין פייפערס? תלמידי התמימים און אפילו יונגעלייט דארפן נישט וויסן וואס טוט זיך אין די פייפערס. דאס וואס עס ווערט דערמאנט אמאל אין די פייפערס וועגן ליובאוויטש "תומכי תמימים" וכו' – דאס איז פאר די גאס אבער ניט פאר אנשים מבפנים. אזא "ירוד ירדנו" ... (מר"ד י"א שבט תשי"ז לקבוצה מאנ"ש)[=כיצד ייתכן שתלמידי הישיבה יקראו ידיעה אודות ליובאוויטש או אודות "תומכי תמימים" מהעיתונים? כיצד ייתכן שתלמידי הישיבה בכלל יבינו בעיתונים? תלמידי התמימים, ואפילו אברכים, לא צריכים לדעת מה קורה בעיתונים. זה שלפעמים נזכר בעיתונים אודות ליובאוויטש, "תומכי תמימים" וכו' – זה עבור האנשים ברחוב, אבל לא עבור אנשים מבפנים. כזה "ירוד ירדנו"...] גם בשיחות, דיבר הרבי בכאב רב על אותם חסידים שמבזבזים את הזמן על קריאת עיתונים. ובהדגשה, שהרבי שלל לא רק עתונים שנדפסים בהם ענינים האסורים (ראה לקוטי שיחות חכ"ג ע' 363), דמאי קמ"ל? ואכן, לצערנו גם בעתונים "כשרים" כביכול ניתן למצוא ענינים כאלו. הרבי דיבר גם על עיתונים שלא מובאים בהם דברים אסורים, אלא התייחס בעיקר להתעסקות בעניני חול ולביטול הזמן  אין ספק שדברים אלו מתייחסים גם לגלישה באתרים החב"דיים השונים שלא לדבר על כך שיש אתרים המחשיבים עצמם לחב"דיים, שמתפרסמים בהם תמונות בלתי מתאימות לעין של יהודי חסידי, ולפעמים אפילו השקפות לא נכונות באמונות ודיעות – בהשקפה יהודית שורשית, ובהשקפה חסידית בפרט, או בעניני גאולה ומשיח. כל אחד כותב מה שעולה בראשו, וכולם קוראים בשקיקה את דבריו... אפילו לעיתונים החב"דיים, היו הוראות מהרבי שחלקים גדולים יוקדשו לענייני קודש, וגם שאר חלקי העיתונים שומרים על רמה גבוהה של חסידישקייט. הם מלאים מאמרים חסידיים, וגם בעמודי החדשות מובאים פעולותיהם של השלוחים רק באופן מכובד. לא בכדי הם מכנים עצמם "שבועון" ולא "עיתון". נחזור לעניין האינטרנט: מי שמסוגל שלא להתחבר בכלל לרשת האינטרנט – מביא ברכה לביתו, ותבוא עליו ברכה.  ומי שזקוק לכך לצורך פרנסתו, או שכבר התרגל לבצע פעולות שונות דרך האינטרנט, כמו ניהול חשבון הבנק, או תשלום החשבונות וכדומה – שבזה כשלעצמו אין בעייה; וכל שכן לצורך לימוד התורה (הורדת mp3 לשמיעת שיעורים, עיון בקובצי הערות או סתם חיפוש במאגרים תורניים באינטרנט), שבכך מעלה ומברר כל המחשב שלו... והדבר ראוי וכשר ומעולה למי שנוקט את הזהירויות הדרושות, – עליו לדעת שמדובר בדבר מסוכן כמו סכין חדה, ואף יותר מכך, ולהזהר בהתאם. רק עם שמירה, ולא לילדים! לאחרונה משווקים לציבור החרדי את האינטרנט המסונן. זה מספיק? לפעמים גם האינטרנט המסונן לא מספיק, ולפעמים הוא גם מסנן יותר מידי... יש אתרים שאדם צריך להכנס להם לפרנסתו, ומסיבות טכניות הם נעולים בפני משתמשי האינטרנט המסונן. כך שלא תמיד זה פיתרון טוב. רבנים בדורנו התבטאו בנוגע לאינטרנט שהוא "אסור בייחוד", שכן עיקר הסכנה באינטרנט היא כאשר האדם יושב לבדו ויצרו עשוי לגרות אותו לגלוש לאתרים בלתי ראויים. אחד הפתרונות הטובים ביותר, הוא אינטרנט עם שמירה: על דרך מה שאמרו בהלכות ייחוד, ששמירה מצלת, היינו שכאשר אדם נוסף נמצא עמו, זה מציל אותו מדבר עבירה, וכפי שאמר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו "יהי רצון, שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם".לכן, קודם כול צריך להציב את המחשב במקום גלוי בבית, כדי להפחית את מידת הסיכון. בנוסף: יש היום אפשרות להיות מנוי לתוכנית כזאת, שלאחר שמתקינים במחשב תוכנה מסויימת, היא שולחת בכל יום את רשימת כל האתרים בהם גלשו, לאדם אחר, שהוא ה'שומר'. זה יכול להיות הרב או המשפיע, ואפילו סתם חבר. מי שמקבל את הרשימה, מקבל גם ציון של כל אתר, עד כמה הוא נקי, וכך, בלי להכנס לאתרים עצמם הוא יכול לראות אם הייתה כאן מעידה או לא. כאשר אדם יודע שעוד מישהו יודע על כל אתר שהוא גולש אליו – זה עצמו עוצר אותו מלגלוש, תרתי-משמע, במדרון המסוכן של האינטרנט. נקודה חשובה שצריך להבהיר: גם מי שצריך להשתמש ברשת האינטרנט, צריך להרחיק את הילדים מגישה לאינטרנט. אין שום סיבה שילדים יגלשו באינטרנט. אם המשלנו מקודם את האינטרנט לסכין חדה, הרי מובן שגם כאשר האמא משתמשת בסכין חדה, היא אינה מתירה לילדים להשתמש בהם.  בנקודה זו ראוי לעורר על בעייה שהתוודעתי אליה לאחרונה, כאשר מוסדות מסויימים פונים לילדים בבקשה להכנס לאתר שלהם, או מפנים אותם לחפש חומרים לימודיים באינטרנט. חמור מכך, כאשר מוסדות מסויימים שמקווים לקבל תרומה באמצעות הצבעות ברשת הפייסבוק – הם פונים לילדים ומבקשים מהם לפתוח חשבון בפייסבוק ולהצביע עבורם. פייסבוק הוא אחד המכשולים הכי גדולים בצניעות, ומי ששולח לשם ילדים, הרי הוא כמי ששולח ילד לשדה מוקשים, ר"ל. לכן צריך להיות ברור: לילדים אין מה לחפש באינטרנט, ובשום פנים ואופן אסור לאפשר להם לגלוש באינטרנט. הרבי נתן לרבנים כוח לקרב את הגאולה הרבי קרא כמה פעמים לרבנים להוציא פסק דין בנוגע לגאולה והתגלות המשיח. מה הכוח של הרבנים להשפיע על מהלכים שמימיים כמו הגאולה?  ראשית: הרבי עצמו הבהיר כמה וכמה פעמים שפסקי דינים של רבנים פועלים גם בעניינים שמימיים כאלה. יש כמה וכמה סיפורים על כוחם של פסקי דין, גם כלפי הכרעות שמימיות. אפילו בדורנו יש את הסיפור הידוע על החובות של ישיבת קריית גת, שהרבי אמר שהישיבה צריכה לקבל פסק דין שייצאו מהחובות, ולאחר שכינסו בית דין ופסקו בעניין, ראו הצלחה ניסית שלמעלה מדרך הטבע. שנית: כחסידים, עלינו לקיים את הוראותיו של הרבי, גם אם איננו מבינים אותם. ואם הרבי אומר שצריכים שרבנים יפסקו בעניין הגאולה והתגלות המשיח – הרי כל רב חסידי צריך להתבונן בנושא ולכתוב פסק דין ברור בעניין.  כאשר הרבי החל לדבר על פסקי הדין של רבנים בנוגע לגאולה, היה בחור שהחתים רבנים מכל החוגים על פסק דין שהגאולה צריכה לבוא בדורנו. הלכתי יחד איתו לסבי, והוא התלהב מאוד מהרעיון. הוא היה תלמיד מובהק של ה'מנחת אלעזר', שהיה ידוע בציפייתו המתמדת לגאולה. אבל כאשר ביקשתי ממנו לחתום על הפסק, הוא חשש לחתום. הוא הבין את האחריות העצומה בחתימה על פסק דין, ולא היה לו את הברייטקייט לחתום על הפסק. אבל הוא ביקש להעביר לרבי מסר, שהוא מסכים לפסק. את הברייטקייט הזאת, העניק הרבי בהוראתו לרבנים, וכידוע שכאשר נותנים הוראה – מעניקים יחד עם ההוראה את הכוחות לביצוע ההוראה. בשיחת כינוס השלוחים תשנ"ב אמר הרבי שעבודת השליחות צריכה להיות חדורה בנקודה אחת: כיצד זה מוליך לקבלת פני משיח צדקנו. כיצד מחדירים את נקודת הגאולה במשרת הרבנות? קודם כל, כפי שהוזכר לעיל, על הרב להצטרף ולחתום על הפסקי דינים בקשר לגאולה (אם זה הפס"ד שהגאולה צריכה לבוא תיכף ומיד ממש, או הפס"ד שהרבי הוא בחזקת מלך המשיח).כאשר הרב חותם על הפסק, הרי החתימה מחייבת אותו להכין את עצמו, שהרי הוא חתם על הפסק. ובנוסף – להכין את עירו. הרי בשיחה לכינוס השלוחים תשנ"ב, מדבר הרבי על הצורך להכין עצמו, בני ביתו, וסביבתו. אם כל יהודי חייב לדאוג לסביבתו, על אחת כמה וכמה רב קהילה. את נושא הגאולה הרב צריך להחדיר בדרשותיו. לא להסתפק ב"ובא לציון גואל" בסיום הדרשה, אלא שכל הדרשה תהיה חדורה בציפייה לגאולה ובאווירה של משיח. מכיוון שרב קהילה צריך גם לדאוג לשיעורי תורה בקהילתו – עליו לדאוג לשיעור מיוחד בענייני גאולה ומשיח. כאשר הרב מחדיר בקהילה חיות בענייני גאולה ומשיח – הרי גם השאלות שמגיעות לפתחו הן בהתאמה. יש שאלות הלכתיות, שמי שחי באופן גלותי עשוי להגיע ולשאול אותם, ומי שחי עם 'ימות המשיח', לא יבוא לכתחילה אל הרב לחפש קולות בעניינים כאלה. והעיקר – להביא בפועל ממש את הגאולה האמיתית והשלימה, ולהצעיד את הקהילה כולה לקראת הרבי מלך המשיח, תיכף, ומיד ממש! סגור חלון