|
מהו הקשר התקין בין משפיע למושפע? ● שיעור ויד צפיות: 1031 בשיעור שלפנינו הרב יהושע דאשיף מלמד אותנו "כלל גדול"בתקשורת, הן בין אדם לחבירו, והן בין אדם למקום. מהוהקשר התקין והלא תקין בין מחנך למחונך, וכן – עד"ז - בין משפיע למושפע, בין חסיד להרבי, בין יהודי לבוראו? כל סוגי הקשר בעצם – אחד הם, וכולם צריכים להתבסס על מצות "ואהבת לרעך כמוך", שהיא "כלל גדול" בתורה בכלל, ובתורת החסידות בפרט ● איזה קשר אתם בונים עם הבן זוג שלכם, איזה קשר אתם בונים עם הילדים שלכם, איזה קשר אתם בונים עם התלמידים שלכם? האם אתם מחנכים אותם להיות "שחקנים במגרש" או רק – להיות "אוהדים" של "הקבוצה המוערכת" שלהם בלבד? ● לצפיה בשיעור בשיעור שלפנינו הרב יהושע דאשיף מלמד אותנו "כלל גדול"בתקשורת, הן בין אדם לחבירו, והן בין אדם למקום. מהו הקשר התקין והלא תקין בין מחנך למחונך, וכן – עד"ז - בין משפיע למושפע, בין חסיד להרבי, בין יהודי לבוראו? כל סוגי הקשר בעצם – אחד הם, וכולם צריכים להתבסס על מצות "ואהבת לרעך כמוך", שהיא "כלל גדול" בתורה בכלל, ובתורת החסידות בפרט. הבא לקמן משמש איזה הקדמה קצרה (כי הנושאים בהם דן הרב דאשיף לא פשוטים כלל וכלל, וקיים בילבול גדול בזה בכלל), שתאפשר לכם להבין את השיעור יותר לעומק: בכלל ייתכנו שני אופני הקשר בין משפיע ומקבל (וכן, עד"ז – בין החסיד להרבי ובין יהודי להקב"ה): הקשר "חד-צדדי" ("הזדהות" בל' הרב דאשיף), והקשר "דו-צדדי" ("השתקפות" בל' הרב דאשיף). ניתן לקרוא לזה "קשר פסיבי" ו"קשר אקטיבי", קשר פעיל. איך אפשר להבחין, האם זה קשר "פעיל" או קשר "סביל" בלבד? אם המושפע שלך מרגיש את עצמו חלק מהעניין, מוכן לקחת יוזמה ואחריות, לבוא עם הצעות שלו וכו' – זה נקרא קשר פעיל. אמנם בתוך הקשר הפעיל יש פחות "גינוני כבוד" חיצוניים, אבל הוא מטבעו הרבה יותר חזק ובריא ותקין. אבל אם המושפע מרגיש את עצמו רק "צופה מן הצד" – אז אל תרמה את עצמך ע"י הכבוד וההערכה שהמושפע שלך מבטא כלפיך. הכבוד וההערכה שלו לא מגיעים ממקום פנימי בנפש, אלא רק ממקום מאד חיצוני בלבד. הערכה שלו כלפיך היא כמו אמצעי, שעל ידו הוא עצמו מרגיש מכובד. זה במיוחד ייתכן בקשר בין משפיע למושפע, ובין חסיד להרבי. ייתכן המצב" בו החסיד כ"כ מעריך ומכבד את המשפיע שלו, או ב"עשה לך רב" שלו, שלא מסוגל לזוז זיז כל שהוא מעצמו. הוא הופך את המשפיע שלו ל"שמרטפית"... איך בונים את הקשר התקין והפעיל? כשמשפיע או מחנך יודע להתייחס להמושפע או להמחונך שלו "בגובה עיניים" – רק אז הוא בונה ומחנך בן אדם פעיל, בן אדם עם בטחון עצמי בריא, בן אדם, שיודע "לשחק במגרש" ולא רק "לצפות מהיציע". אבל כשיש להמשפיע או להמחנך התנשאות יתר על תלמידו – זה בונה אישיות פסיבית, א' שמוכן "להסתכל מהיציע", ולתת את כל הכבוד וכו', אבל בשום אופן לא להשתתף במשחק. באופן פרדוקסלי, דוקא האישיות הנוטה לסוג הקשר השני, הפסיבי, בדרך כלל מחפשת כבוד יתר בשביל האובייקט המוערך שלה. כי הזהות שלו עצמו תלוי'ה בהזדהות עם האובייקט המוערך, ממילא ע"י "פגיעה בכבודו" של האובייקט המוערך אצלו – הוא מרגיש את עצמו מאויים וזה מצדיק אצלו נפשית התנהגות אלימה (מילולית ואפי' לא מילולית ח"ו) כלפי מי ש"מאיים" על כבוד ה"אישיות המוערכת" אצלו. כנסו לשיעור, תתבוננו – איזה קשר אתם בונים עם הבן זוג שלכם, איזה קשר אתם בונים עם הילדים שלכם, איזה קשר אתם בונים עם התלמידים שלכם? האם אתם מחנכים אותם להיות "שחקנים במגרש" או רק – להיות "אוהדים" של "הקבוצה המוערכת" שלהם בלבד? כפי שהרב דאשיף מדגיש כמה פעמים במשך השיעור, החינוך של אישיות פעילה מתחיל מ"גיל אפס" ממש. 
|
 |
|||
|
|||
|
|||
|
|||
|
|||
|
|||
|
|||
|
|||
|
|||
|
|||
|
|||
 |
