Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שבת ג תמוז ה'�&פ"ב
	שיעורים יומיים ליום שבת ג תמוז ה'�&פ"ב

חומש:

שביעי פרשת חקת

בחו"ל שביעי פרשת קרח

תהילים:

פרקים יח - כב

תניא:

הגהה (סוד... -פז- מן השכל

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות שבת פרקים כד-כו

פרק אחד :

הלכות מקוואות פרק י

ספר המצוות :

מ"ע קנ"ה

הלכות שבת

פרק כד

הלכה א: יש דברים שהן אסורין בשבת אף על פי שאינם דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה, ומפני מה נאסרו משום שנאמר אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפילו לדבר בהן כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה או היאך יבנה בית זה ובאי זה סחורה ילך למקום פלוני, כל זה וכיוצא בו אסור שנאמר ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר.

הלכה ב: אסור לאדם לפקוד גנותיו ושדותיו בשבת כדי לראות מה הן צריכין או היאך הן פירותיהן, שהרי זה מהלך לעשות חפצו, וכן אסור לאדם שיצא בשבת עד סוף התחום וישב שם עד שתחשך כדי שיהיה קרוב לעשות חפציו במוצאי שבת, שהרי נמצא הלוכו בשבת לעשות חפציו.

הלכה ג: במה דברים אמורים בשהחשיך על התחום לעשות דבר שאסור בשבת לעשותו, אבל אם החשיך לעשות דבר שמותר לעשותו בשבת הרי זה מותר, כיצד אין מחשיכין על התחום להביא פירות מחוברין או לשכור פועלין, אבל מחשיך הוא לשמור פירות שהרי מותר לשמור בשבת, ומחשיך להביא בהמה או פירות תלושין, שהבהמה קורא לה והיא באה אף על פי שהיא חוץ לתחום, ופירות תלושין אילו היו שם מחיצות היה מותר להביאן בשבת, וכן אומר אדם לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם היו שם בורגנים היה הולך לשם בשבת וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ד: מותר לאדם לומר לפועל הנראה שתעמוד עמי לערב, אבל לא יאמר לו היה נכון לי לערב שנמצא עושה חפצו בשבת, ואסור לרוץ ולדלג בשבת שנאמר מעשות דרכיך שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול, ויורד אדם לבור ושיח ומערה אפילו הן מאה אמה ומטפס ויורד ושותה ומטפס ועולה, ואסור להרבות בשיחה בטלה בשבת שנאמר ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול.

הלכה ה: מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה כגון שירוץ לבית הכנסת או לבית המדרש, ומחשבין חשבונות של מצוה ומודדין מדידה של מצוה כגון מקוה לידע אם יש בו כשיעור או בגד לידע אם מקבל טומאה, ופוסקין צדקה לעניים, והולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואפילו לטרטיאות וטרקלין של גוים, לפקח על עסקי רבים בשבת, ומשדכין על התינוקת ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות, ומבקרין חולין ומנחמים אבלים, והנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, ומחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין, ואומר לו לך למקום פלוני לא מצאת שם הבא ממקום פלוני לא מצאת במנה הבא במאתים, ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח, שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הן ונאמר עשות חפציך וכו' חפצך אסורין חפצי שמים מותרין.

הלכה ו: מפליגין בים הגדול בערב שבת לדבר מצוה ופוסק עמו לשבות ואינו שובת, ומפירין נדרים בשבת בין לצורך שבת בין שלא לצורך שבת, ונשאלין לחכם על הנדרים שהן לצורך השבת ומתירין אף על פי שהיה להן פנאי להתירן קודם השבת שדברים אלו מצוה הן.

הלכה ז: אין עונשין בשבת אף על פי שהעונש מצות עשה אינה דוחה שבת, כיצד הרי שנתחייב בבית דין מלקות או מיתה אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת זו אזהרה לבית דין שלא ישרפו בשבת מי שנתחייב שריפה והוא הדין לשאר עונשין.

הלכה ח: מותר לאדם לשמור פירותיו בשבת בין תלושים בין מחוברין, ואם בא אדם ליטול מהן או בהמה וחיה לאכול מהן גוער בהן ומכה בהם ומרחיקן, והלא דבר זה מחפציו הוא ולמה הוא מותר, מפני שלא נאסר אלא להקנות לעצמו חפצים שאינן עתה מצויים או להשתכר ולהרויח ולהטפל בהנאה שתבוא לידו, אבל לשמור ממונו שכבר בא לידו עד שיעמוד כמות שהוא מותר הא למה זה דומה לנועל ביתו מפני הגנבים.

הלכה ט: המשמר זרעיו מפני העופות ומקשאיו ומדלעיו מפני החיה לא יספק ולא ירקד כדרך שעושה בחול גזירה שמא יטול צרור ויזרוק ארבע אמות ברשות הרבים.

הלכה י: כל הדברים שהן אסורין משום שבות לא גזרו עליהן בין השמשות אלא בעצמו של יום הוא שהן אסורין אבל בין השמשות מותרין, והוא שיהיה שם דבר מצוה או דוחק, כיצד מותר לו בין השמשות לעלות באילן או לשוט על פני המים להביא לולב או שופר, וכן מוריד מן האילן או מוציא מן הכרמלית עירוב שעשה, וכן אם היה טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות הרי זה מותר, אבל אם לא היה שם דוחק ולא דבר מצוה אסור, לפיכך אין מעשרין את הודאי בין השמשות אף על פי שאיסור הפרשת המעשר בשבת משום שבות, אבל מעשרים את הדמאי.

הלכה יא: קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב או טלטל בכרמלית אין בית דין מצווין להפרישו, וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו.

הלכה יב: אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול, ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר ודבר דבר קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח.

הלכה יג: ועוד כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהן מעט ויבא לידי מלאכה, ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלין כל ימיהן כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהן הן שובתים ממלאכה ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת, לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם, ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול, ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם כמו שיתבאר.

פרק כה

הלכה א: יש כלי שמלאכתו להיתר והוא הכלי שמותר לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו בחול, כגון כוס לשתות בו וקערה לאכול בה וסכין לחתוך בו בשר ופת וקורדום לפצוע בו אגוזים וכיוצא בהן.

הלכה ב: ויש כלי שמלאכתו לאיסור והוא הכלי שאסור לעשות בו בשבת דבר שנעשה בו, כגון מכתשת וריחים וכיוצא בהן שאסור לכתוש ולטחון בשבת.

הלכה ג: כל כלי שמלאכתו להיתר בין היה של עץ או של חרס או של אבן או של מתכת מותר לטלטלו בשבת, בין בשביל עצמו של כלי בין לצורך מקומו בין לצורך גופו, וכל כלי שמלאכתו לאיסור בין היה של עץ או של חרס או של אבנים או של מתכת מותר לטלטלו בשבת בין לצורך גופו בין לצורך מקומו אבל בשביל עצמו של כלי אסור.

הלכה ד: כיצד מטלטל הוא את הקערה של עץ לאכול בה או לישב במקומה, או כדי שלא תגנב וזה הוא בשביל עצמה, וכן אם טלטל אותה מן החמה כדי שלא תיבש ותשבר או מן הגשמים כדי שלא תתפח ותפסד הרי זה טלטול בשביל עצמה ומותר מפני שמלאכתה להיתר.

הלכה ה: וכן מטלטל הוא הריחים או המכתשת לשבר עליה אגוזים או לעלות עליה למטה וזה הוא לצורך גופו, או לישב במקומה, אבל אינו מטלטלה כדי שלא תשבר ולא כדי שלא תגנב וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ו: וכל שאינו כלי כגון אבנים ומעות וקנים וקורות וכיוצא בהן אסור לטלטלן, אבן גדולה או קורה גדולה אף על פי שהיא ניטלת בעשרה בני אדם אם יש תורת כלי עליה מטלטלים אותה, דלתות הבית אע"פ שהן כלים לא הוכנו לטלטל לפיכך אם נתפרקו אפילו בשבת אין מטלטלין אותן, וכן העפר והחול והמת אין מזיזין אותן ממקומו, ובן שמונה חי הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו.

הלכה ז: מותר לטלטל הכלי אפילו שלא לצורך תשמישו אלא לעשות בו מלאכה שלא נעשה לתשמישה, כיצד נוטל אדם קורנס לפצוע בו אגוזים, קורדום לחתום בו דבילה, מגירה לגור בה את הגבינה, מגרפה לגרוף בה את הגרוגרות, את הרחת ואת המזלג לתת עליו אוכל לקטן, את הכוש ואת הכרכר לתחוב בו, מחט של סקאין לפתוח בו הדלת, את המכתשת לישב עליה וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ח: ומטלטל אדם מחט של יד השלימה ליטול בה את הקוץ, אבל אם ניטל הקצה הנקוב שלה או הקצה החד שלה אין מטלטלין אותה, ואם היתה גולם ועדיין לא ניקבה מותר לטלטלה.

הלכה ט: כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו כגון כלים המוקצים לסחורה וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהן שמא יפסדו אסור לטלטלן בשבת וזה הוא הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס, כגון המסר הגודל ויתד של מחרישה וסכין של טבחים וחרב של אושכפים וחצין החרשים וקורנס של בשמים וכיוצא בהן.

הלכה י: כל כלי שהוקצה מחמת האיסור אסור לטלטלו, כגון נר שהדליקו בו בשבת והמנורה שהיה הנר עליה ושלחן שהיו עליו מעות אף על פי שכבה הנר או שנפלו המעות אסור לטלטלן, שכל כלי שהיה אסור לטלטלו בין השמשות נאסר לטלטלו כל השבת כולה אף על פי שהלך הדבר שגרם לו האיסור.

הלכה יא: אבל כלי המוקצה מחמת מיאוסו כגון נר ישן של נפט וכלי הצואה וכיוצא בהן מותר לטלטלן בשבת אם הוצרך להן.

הלכה יב: כל הכלים הניטלין בשבת שנתפרקו דלתותיהן כגון דלתות שידה תיבה ומגדל בין שנתפרקו בשבת בין שנתפרקו קודם השבת מותר לטלטל אותן דלתות, וכן כל הכלים הניטלין בשבת שנשברו בין קודם השבת בין בשבת שבריהן נטלין והוא שיהיו שבריהן עושין מעין מלאכה, כיצד שברי עריבה לכסות בהן את פי החבית, שברי זכוכית לכסות בהן את פי הפך וכן כל כיוצא בזה, אבל אם אין השברים ראויין למלאכה כלל אסור לטלטלן.

הלכה יג: כל כסויי הכלים נטלים בשבת והוא שיש תורת כלי עליהן, היה כלי מחובר בקרקע כגון חבית הטמונה בארץ, אם יש לכיסוי שלה בית אחיזה מטלטלין אותו ואם לאו אין מטלטלין אותו, וכן כסויי הקרקעות כגון בורות וחריצין אין מטלטלין כסוי שלהן אלא אם כן יש לו בית אחיזה, כיסוי התנור אף על פי שאין לו בית אחיזה מותר לטלטלו.

הלכה יד: שני דברים אחד אסור לטלטלו ואחד מותר לטלטלו והן סמוכים זה לזה או זה על זה או זה בזה ובזמן שמטלטלין אחד מהן יטלטל השני, אם היה צריך לדבר שמותר לטלטלו מטלטלו ואף על פי שדבר האסור מיטלטל עמו, ואם היה צריך לטלטל דבר האסור לא יטלטלנו באותו דבר המותר.

הלכה טו: כיצד פגה שהיתה טמונה בתבן וחררה שהיתה על גבי גחלים תוחבן בכוש או בכרכר ונוטלן ואף על פי שהתבן והגחלים ננערים בשבת בשעת נטילה, וכן לפת או צנונות שהיו טמונים בעפר ומקצת העלים מגולים שומטן בשבת בעלה שלהן ואף על פי שהעפר ננער, אבל אם היה ככר או תינוק על גבי האבן או על גבי הקורה לא יטלטל האבן או הקורה בככר או בתינוק שיש עליה וכן כל כיוצא בזה.

הלכה טז: נוטל אדם את בנו שיש לו געגועין עליו והאבן בידו אבל לא דינר שאם יפול הדינר יטלנו האב בידו, כלכלה שהיתה נקובה וסתם נקב שלה באבן מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן, היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו הפירות רטובים כגון ענבים ותותים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו.

הלכה יז: חבית ששכח אבן על פיה מטה על צדה והיא נופלת, היתה בין החביות והאבן עליה מגביהה למקום אחר ומטה על צדה שם והאבן נופלת, וכן השוכח מעות על הכר וצרך לכר נוער את הכר והן נופלות, ואם צרך למקום הכר נוטל את הכר והמעות עליו, אבל אם הניח המעות מערב שבת על הכר או הניח האבן על פי החבית הרי אלו אסורין לטלטלן ואפילו ניטלו המעות והאבן שהרי נעשו בסיס לדבר האסור.

הלכה יח: האבן שבקרויה אם ממלאין בה ואינה נופלת הרי היא כמקצת הקרויה ומותר למלאות בה ואם לאו אין ממלאין בה, בגד שעל הקנה שומטו מעל הקנה.

הלכה יט: פירות שאסור לאכלן כגון פירות שאינם מעושרין אפילו הן חייבין במעשר מדבריהם או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו או תרומה טמאה או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן אסור לטלטלן, אבל הדמאי הואיל וראוי לעניים וכן מעשר שני והקדש שפדאן אף על פי שלא נתן החומש מותר לטלטלן.

הלכה כ: מטלטל ישראל התרומה אף על פי שאינה ראויה לו, ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין אם היו שניהם בכלי אחד, במה דברים אמורים בשהיתה הטהורה למטה והיו פירות המתטנפין בקרקע שאם ינער אותן יפסדו, אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהן נוער הכלי ונוטל הטהורה או החולין ומניח הטמאה, ואם היה צריך למקום הכלי בין שהטהורה למעלה בין שהיתה למטה מטלטל הכל כאחד.

הלכה כא: נדבך של אבנים שחשב עליו מבעוד יום אם למדום מותר לישב עליהן למחר ואם לאו אסור, חריות של דקל שגרדן לעצים ונמלך עליהן מערב שבת לישיבה מותר לטלטלן, וכן אם ישב עליהן מבעוד יום מותר לטלטלן.

הלכה כב: הקש שעל המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו, ואם היה מאכל בהמה מותר לטלטלו, וכן אם היה עליו כר או סדין וכיוצא בהן מנענעו בידו שהרי נעשה כמי שישב עליו מבעוד יום, המכניס קופה של עפר בביתו אם ייחד לה קרן זוית מערב שבת מטלטלו בשבת ועושה בו כל צרכיו.

הלכה כג: אסור לבטל כלי מהיכנו מפני שהוא כסותר, כיצד לא יתן כלי תחת הנר בשבת לקבל את השמן הנוטף, שהשמן שבנר אסור לטלטלו וכשיפול לכלי יאסר טלטול הכלי שהיה מותר וכן כל כיוצא בזה, לפיכך אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, אבל כופה הוא הכלי עליה, וכן כופה הכלי על כל דבר שאסור לטלטלו שהרי לא בטלו שאם יחפוץ יטלנו.

הלכה כד: נותנין כלי תחת הדלף ואם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע, והוא שיהיה הדלף ראוי לרחיצה אבל אם אינו ראוי אין נותנין ואם נתן מותר לטלטלו במים המאוסין שבו, שאין עושין גרף של רעי לכתחלה.

הלכה כה: חבית של טבל שנשברה מביא כלי ומניח תחתיה הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן הרי הוא כמתוקן, ונותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות מפני שאין בהן ממש ומותר לטלטל הכלי, קורה שנשברה אין סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה אלא אם כן היו רווחים וכל זמן שיחפוץ יטלם כדי שלא יבטל כלי מהיכנו, פורסין מחצלת על גבי אבנים בשבת או על גבי כוורת דבורים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ובלבד שלא יתכוין לצוד שהרי נוטלה בכל עת שירצה, וכופין את הסל בשבת לפני האפרוחים בשביל שיעלו עליו וירדו שהרי מותר לטלטלו כשירדו מעליו וכן כל כיוצא בזה.

הלכה כו: בהמה שנפלה לבור או לאמת המים אם יכול ליתן לה פרנסה במקומה מפרנסין אותה עד מוצאי שבת ואם לאו מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה, ואף על פי שמבטל כלי מהיכנו שהרי משליכו לבור לתוך המים מפני צער בעלי חיים לא גזרו, ואסור להעלותה בידו, וכן אין עוקרין בהמה וחיה ועוף בחצר אבל דוחין אותן עד שיכנסו, ומדדין עגלים וסייחים, תרנגולת שברחה אין מדדין אותה מפני שהיא נשמטת מן היד ונמצאו אגפיה נתלשין אבל דוחין אותה עד שתכנס.

פרק כו

הלכה א: כל כלי האורג וחבלים וקנים שלו מותר לטלטלן ככלי שמלאכתו לאיסור חוץ מכובד העליון וכובד התחתון לפי שאין ניטלין מפני שהן תקועין, וכן העמודים של אורג אסור לטלטלן שמא יתקן הגומות שלהן, ושאר כלי האורג מותרין.

הלכה ב: מכבדות של תמרה וכיוצא בהן שמכבדין בהן את הקרקע הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר שהרי מותר לכבד בשבת, לבנים שנשארו מן הבנין הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר מפני שראויין להסב עליהן שהרי שפין אותן ומתקנין אותן, ואם צבר אותן הרי הקצם ואסור לטלטלם.

הלכה ג: חרס קטנה מותר לטלטלה אפילו ברשות הרבים הואיל וראויה היא בחצר לכסות בה פי כלי קטן, מגופת חבית שנתכתתה היא ושבריה מותר לטלטלה ואם זרקה לאשפה מבעוד יום אסור לטלטלה, כלי שנתרועע לא יתלוש ממנו חרס לכסות בו או לסמוך בו.

הלכה ד: מותר להכניס לבית הכסא שלש אבנים מקורזלות לקנח בהן וכמה שיעורן כמלוא היד, אבל אדמה שהיא קרובה להתפרך אסור לטלטלה לקנח בה, ומותר להעלות אבנים לגג לקנח בהן, ירדו עליהן גשמים ונשתקעו בטיט אם רישומן ניכר מותר לטלטלן, אבן שיש עליה טנוף שודאי לקנח היא מותר לטלטלה ואפילו היא גדולה.

הלכה ה: היה לפניו צרור וחרש מקנח בצרור ואם היה החרש מאגני כלים מקנח בחרש, היו לפניו צרור ועשבים אם היו עשבים רכים מקנח בהן ואם לאו מקנח בצרור.

הלכה ו: שירי מחצלאות שבלו הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר מפני שראויין לכסות בהן הטינוף, אבל שירי בגדים שבלו שאין בהן שלש על שלש אסור לטלטלן שאינן ראויין לא לעניים ולא לעשירים, שברי תנור מותר לטלטלן והרי הן ככל הכלים שמלאכתן להיתר, כירה שנשמטה אחת מירכותיה אסור לטלטלה שמא יתקע.

הלכה ז: סולם של עליה אסור לטלטלו שאין עליו תורת כלי, ושל שובך מותר להטותו, אבל לא יוליכו משובך לשובך שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לצוד, קנה שמוסקין בו הזיתים אם יש עליו תורת כלי הרי הוא ככלי שמלאכתו לאיסור, קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו אם יש תורת כלי עליו הרי הוא ככלי שמלאכתו להיתר.

הלכה ח: דלת שהיה לה ציר אף על פי שאין לה עתה ציר שהכינה לסתום בה מקום מוקצה והיא נגררת שנוטלין אותה וסותמין בה, וכן חדקים שסותמין בהן הפרצה, וכן מחצלת הנגררת, בזמן שקשורין ותלויין בכותל סותמין בהן ונועלים בהם ואם לאו אין נועלין בהן, ואם היו גבוהים מעל הארץ נועלין בהן.

הלכה ט: דלת שהיא לוח אחד ששומטין אותה ונועלין בה אם לא היה לה למטה כן כמו אסקופה שמוכיח עליה שהיא כלי מוכן לנעילה אין נועלין בה, ואם יש למטה אסקופה נועלים בה, וכן נגר שיש בראשו קלוסטרא שמוכחת עליו שהוא כלי מוכן לנעילה ואינו קורה כשאר הקורות נועלין בו בשבת.

הלכה י: נגר שאין בראשו קלוסטרא אם היה קשור ותלוי בדלת נועלין בו, וכן אם היה ניטל ואגדו עמו, אבל אם היה אגדו קבוע בדלת והיה הנגר נשמט כמו קורה ומניחין אותו בזוית וחוזרין ונועלין בו בעת שרוצין הרי זה אסור לנעול בו שאין עליו תורת כלי ואינו אגוד ואין בו אגד להוכיח עליו.

הלכה יא: מנורה של חליות בין גדולה בין קטנה אין מטלטלין אותה שמא יחזירנה בשבת, היו בה חדקים והיא נראית כבעלת חליות, אם היתה גדולה הניטלת בשתי ידים אסור לטלטלה מפני כובדה, היתה קטנה מזו מותר לטלטלה.

הלכה יב: מנעל שעל גבי האמום שומטין אותו בשבת, מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין, ושל כובסין לא יגע בו מפני שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, וכן גיזי צמר אין מטלטלין אותן מפני שהוא מקפיד עליהן, לפיכך אם ייחדן לתשמיש מותרין, והשלחין מותר לטלטלן בין שהיו של בעה"ב או של אומן מפני שאינו מקפיד עליהם.

הלכה יג: כל דבר מטונף כגון רעי וקיא וצואה וכיוצא בהן אם היו בחצר שיושבין בה מותר להוציאן לאשפה או לבית הכסא וזה הוא הנקרא גרף של רעי, ואם היו בחצר אחרת כופין עליהן כלי כדי שלא יצא הקטן ויתלכלך בהן, רוק שעל הקרקע דורסו לפי תומו והולך, ומטלטלין כנונא מפני אפרו אף על פי שיש עליו שברי עצים מפני שהוא כגרף של רעי, ואין עושין גרף של רעי לכתחלה בשבת, אבל אם נעשה מאליו או שעבר ועשהו מוציאין אותו.

הלכה יד: שמן שיוצא מתחת הקורה של בית הבד בשבת וכן תמרים ושקדים המוכנים לסחורה מותר לאוכלם בשבת, ואפילו אוצר של תבואה או תבואה צבורה מתחיל להסתפק ממנה בשבת שאין שם אוכל שהוא מוקצה בשבת כלל אלא הכל מוכן הוא, חוץ מגרוגרות וצמוקין שבמוקצה בזמן שמייבשים אותם הואיל ומסריחות בינתים ואינם ראויין לאכילה הרי הן אסורין בשבת משום מוקצה, חבית שנתגלתה ואבטיח שנשברה אף על פי שאינן ראויין לאכילה נוטלן ומניחן במקום המוצנע, כיוצא בו קמיע שאינו מומחה אף על פי שאין יוצאין בו מטלטלין אותו, מותר השמן שבנר ושבקערה שהדליקו בהן באותה שבת אסור להסתפק ממנו באותה שבת מפני שהוא מוקצה מחמת איסור.

הלכה טו: אוצר של תבואה או של כדי יין אע"פ שמותר להסתפק ממנו אסור להתחיל בו לפנותו אלא לדבר מצוה, כגון שפינהו להכנסת אורחין או לקבוע בו בית המדרש וכיצד מפנין אותו כל אחד ואחד ממלא ארבע או חמש קופות עד שגומרין, ולא יכבדו קרקעיתו של אוצר כמו שבארנו אלא נכנס ויוצא בו ועושה שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו.

הלכה טז: כל שהוא ראוי למאכל בהמה וחיה ועוף המצויין מטלטלין אותו בשבת, כיצד מטלטלין את התורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים אבל לא את הלח, את החצב מפני שהוא מאכל לצבאים, את החרדל מפני שהוא מאכל ליונים, את העצמות מפני שהן מאכל לכלבים, וכן כל הקליפין והגרעינין הראויין למאכל בהמה מטלטלין אותן, ושאינן ראויין אוכל את האוכל וזורקן לאחוריו ואסור לטלטלן, מטלטלין בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה, ומטלטלין בשר חי בין תפל בין מליח מפני שראוי לאדם, וכן דג מליח אבל התפל אסור לטלטלו.

הלכה יז: אין מטלטלין שברי זכוכית אף על פי שהן מאכל לנעמיות, ולא חבילי זמורות אף על פי שהן מאכל לפילים, ולא את הלוף אף על פי שהוא מאכל לעורבים, מפני שאין אלו וכיוצא בהן מצויין אצל רוב בני אדם.

הלכה יח: חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן, חבילי סיאה (פואה) ואיזוב וקורנית, הכניסן לעצים אין מסתפק מהם בשבת, למאכל בהמה מסתפק מהן, וכן באמינתא וכן בפיגם וכן בשאר מיני תבלין.

הלכה יט: אין גורפין מאכל מלפני הפטם בין באבוס של כלי בין באבוס של קרקע, ואין מסלקין לצדדין מפני הרעי גזירה שמא ישוה גומות, ונוטלין מלפני החמור ונותנין לפני השור, אבל אין נוטלין מלפני השור ונותנין לפני החמור מפני שהמאכל שלפני השור מטונף ברירו ואין ראוי למאכל בהמה אחרת, וכן עלים שריחם רע ומאוסין ואין הבהמה אוכלתן אסור לטלטלן, לפיכך תלאי של דגים אסור לטלטלו ושל בשר מותר וכן כל כיוצא בזה.

הלכה כ: אף על פי שאסור לטלטל את המת בשבת סכין אותו ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר, ושומטין את הכר מתחתיו כדי שיהיה מוטל על החול בשביל שימתין ולא יסריח, ומביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין לו על כריסו כדי שלא יתפח, ופוקקין את נקביו שלא יכנס בהן הרוח, וקושרין את הלחי לא שיעלה אלא שלא יוסיף, ואין מעמצין את עיניו בשבת.

הלכה כא: מת המוטל בחמה מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו, וכן אם נפלה דליקה בחצר שיש בה מת מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו, ואם אין שם ככר ולא תינוק מצילין אותו מן הדליקה מכל מקום שמא יבא לכבות מפני שהוא בהול על מתו שלא ישרף, ולא התירו לטלטל בככר או תינוק אלא למת בלבד מפני שאדם בהול על מתו.

הלכה כב: היה מוטל בחמה ואין להם מקום לטלטלו או שלא רצו להזיזו ממקומו באין שני בני אדם ויושבים משני צדדיו, חם להם מלמטה זה מביא מטתו ויושב עליה וזה מביא מטתו ויושב עליה, חם להם מלמעלה זה מביא מחצלת ופורש על גביו, וזה מביא מחצלת ופורש על גביו, זה זוקף מטתו ונשמט והולך לו וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו ונמצא מחיצה עשויה מאליה, שהרי מחצלת זה ומחצלת זה גגיהן סמוכות זו לזו ושני קצותיהם על הקרקע משני צדי המת.

הלכה כג: מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו מותר להוציאו לכרמלית, גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה שהוא לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואם היה להן מקום אחר לצאת בו אין מוציאין אותו אלא מניחין אותו במקומו ויוצאין הם.

הלכות שבת

פרק כד 
 
הלכה א: יש דברים שהן אסורין בשבת אף על פי שאינם דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה, ומפני מה נאסרו משום שנאמר אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפילו לדבר בהן כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה או היאך יבנה בית זה ובאי זה סחורה ילך למקום פלוני, כל זה וכיוצא בו אסור שנאמר ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר. 
 
הלכה ב: אסור לאדם לפקוד גנותיו ושדותיו בשבת כדי לראות מה הן צריכין או היאך הן פירותיהן, שהרי זה מהלך לעשות חפצו, וכן אסור לאדם שיצא בשבת עד סוף התחום וישב שם עד שתחשך כדי שיהיה קרוב לעשות חפציו במוצאי שבת, שהרי נמצא הלוכו בשבת לעשות חפציו. 
 
הלכה ג: במה דברים אמורים בשהחשיך על התחום לעשות דבר שאסור בשבת לעשותו, אבל אם החשיך לעשות דבר שמותר לעשותו בשבת הרי זה מותר, כיצד אין מחשיכין על התחום להביא פירות מחוברין או לשכור פועלין, אבל מחשיך הוא לשמור פירות שהרי מותר לשמור בשבת, ומחשיך להביא בהמה או פירות תלושין, שהבהמה קורא לה והיא באה אף על פי שהיא חוץ לתחום, ופירות תלושין אילו היו שם מחיצות היה מותר להביאן בשבת, וכן אומר אדם לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם היו שם בורגנים היה הולך לשם בשבת וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ד: מותר לאדם לומר לפועל הנראה שתעמוד עמי לערב, אבל לא יאמר לו היה נכון לי לערב שנמצא עושה חפצו בשבת, ואסור לרוץ ולדלג בשבת שנאמר מעשות דרכיך שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול, ויורד אדם לבור ושיח ומערה אפילו הן מאה אמה ומטפס ויורד ושותה ומטפס ועולה, ואסור להרבות בשיחה בטלה בשבת שנאמר ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. 
 
הלכה ה: מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה כגון שירוץ לבית הכנסת או לבית המדרש, ומחשבין חשבונות של מצוה ומודדין מדידה של מצוה כגון מקוה לידע אם יש בו כשיעור או בגד לידע אם מקבל טומאה, ופוסקין צדקה לעניים, והולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואפילו לטרטיאות וטרקלין של גוים, לפקח על עסקי רבים בשבת, ומשדכין על התינוקת ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות, ומבקרין חולין ומנחמים אבלים, והנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, ומחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין, ואומר לו לך למקום פלוני לא מצאת שם הבא ממקום פלוני לא מצאת במנה הבא במאתים, ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח, שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הן ונאמר עשות חפציך וכו' חפצך אסורין חפצי שמים מותרין. 
 
הלכה ו: מפליגין בים הגדול בערב שבת לדבר מצוה ופוסק עמו לשבות ואינו שובת, ומפירין נדרים בשבת בין לצורך שבת בין שלא לצורך שבת, ונשאלין לחכם על הנדרים שהן לצורך השבת ומתירין אף על פי שהיה להן פנאי להתירן קודם השבת שדברים אלו מצוה הן. 
 
הלכה ז: אין עונשין בשבת אף על פי שהעונש מצות עשה אינה דוחה שבת, כיצד הרי שנתחייב בבית דין מלקות או מיתה אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת זו אזהרה לבית דין שלא ישרפו בשבת מי שנתחייב שריפה והוא הדין לשאר עונשין. 
 
הלכה ח: מותר לאדם לשמור פירותיו בשבת בין תלושים בין מחוברין, ואם בא אדם ליטול מהן או בהמה וחיה לאכול מהן גוער בהן ומכה בהם ומרחיקן, והלא דבר זה מחפציו הוא ולמה הוא מותר, מפני שלא נאסר אלא להקנות לעצמו חפצים שאינן עתה מצויים או להשתכר ולהרויח ולהטפל בהנאה שתבוא לידו, אבל לשמור ממונו שכבר בא לידו עד שיעמוד כמות שהוא מותר הא למה זה דומה לנועל ביתו מפני הגנבים. 
 
הלכה ט: המשמר זרעיו מפני העופות ומקשאיו ומדלעיו מפני החיה לא יספק ולא ירקד כדרך שעושה בחול גזירה שמא יטול צרור ויזרוק ארבע אמות ברשות הרבים. 
 
הלכה י: כל הדברים שהן אסורין משום שבות לא גזרו עליהן בין השמשות אלא בעצמו של יום הוא שהן אסורין אבל בין השמשות מותרין, והוא שיהיה שם דבר מצוה או דוחק, כיצד מותר לו בין השמשות לעלות באילן או לשוט על פני המים להביא לולב או שופר, וכן מוריד מן האילן או מוציא מן הכרמלית עירוב שעשה, וכן אם היה טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות הרי זה מותר, אבל אם לא היה שם דוחק ולא דבר מצוה אסור, לפיכך אין מעשרין את הודאי בין השמשות אף על פי שאיסור הפרשת המעשר בשבת משום שבות, אבל מעשרים את הדמאי. 
 
הלכה יא: קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב או טלטל בכרמלית אין בית דין מצווין להפרישו, וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו. 
 
הלכה יב: אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול, ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר ודבר דבר קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח. 
 
הלכה יג: ועוד כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהן מעט ויבא לידי מלאכה, ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלין כל ימיהן כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהן הן שובתים ממלאכה ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת, לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם, ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול, ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם כמו שיתבאר. פרק כה 
 
הלכה א: יש כלי שמלאכתו להיתר והוא הכלי שמותר לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו בחול, כגון כוס לשתות בו וקערה לאכול בה וסכין לחתוך בו בשר ופת וקורדום לפצוע בו אגוזים וכיוצא בהן. 
 
הלכה ב: ויש כלי שמלאכתו לאיסור והוא הכלי שאסור לעשות בו בשבת דבר שנעשה בו, כגון מכתשת וריחים וכיוצא בהן שאסור לכתוש ולטחון בשבת. 
 
הלכה ג: כל כלי שמלאכתו להיתר בין היה של עץ או של חרס או של אבן או של מתכת מותר לטלטלו בשבת, בין בשביל עצמו של כלי בין לצורך מקומו בין לצורך גופו, וכל כלי שמלאכתו לאיסור בין היה של עץ או של חרס או של אבנים או של מתכת מותר לטלטלו בשבת בין לצורך גופו בין לצורך מקומו אבל בשביל עצמו של כלי אסור. 
 
הלכה ד: כיצד מטלטל הוא את הקערה של עץ לאכול בה או לישב במקומה, או כדי שלא תגנב וזה הוא בשביל עצמה, וכן אם טלטל אותה מן החמה כדי שלא תיבש ותשבר או מן הגשמים כדי שלא תתפח ותפסד הרי זה טלטול בשביל עצמה ומותר מפני שמלאכתה להיתר. 
 
הלכה ה: וכן מטלטל הוא הריחים או המכתשת לשבר עליה אגוזים או לעלות עליה למטה וזה הוא לצורך גופו, או לישב במקומה, אבל אינו מטלטלה כדי שלא תשבר ולא כדי שלא תגנב וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ו: וכל שאינו כלי כגון אבנים ומעות וקנים וקורות וכיוצא בהן אסור לטלטלן, אבן גדולה או קורה גדולה אף על פי שהיא ניטלת בעשרה בני אדם אם יש תורת כלי עליה מטלטלים אותה, דלתות הבית אע"פ שהן כלים לא הוכנו לטלטל לפיכך אם נתפרקו אפילו בשבת אין מטלטלין אותן, וכן העפר והחול והמת אין מזיזין אותן ממקומו, ובן שמונה חי הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו. 
 
הלכה ז: מותר לטלטל הכלי אפילו שלא לצורך תשמישו אלא לעשות בו מלאכה שלא נעשה לתשמישה, כיצד נוטל אדם קורנס לפצוע בו אגוזים, קורדום לחתום בו דבילה, מגירה לגור בה את הגבינה, מגרפה לגרוף בה את הגרוגרות, את הרחת ואת המזלג לתת עליו אוכל לקטן, את הכוש ואת הכרכר לתחוב בו, מחט של סקאין לפתוח בו הדלת, את המכתשת לישב עליה וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ח: ומטלטל אדם מחט של יד השלימה ליטול בה את הקוץ, אבל אם ניטל הקצה הנקוב שלה או הקצה החד שלה אין מטלטלין אותה, ואם היתה גולם ועדיין לא ניקבה מותר לטלטלה. 
 
הלכה ט: כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו כגון כלים המוקצים לסחורה וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהן שמא יפסדו אסור לטלטלן בשבת וזה הוא הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס, כגון המסר הגודל ויתד של מחרישה וסכין של טבחים וחרב של אושכפים וחצין החרשים וקורנס של בשמים וכיוצא בהן. 
 
הלכה י: כל כלי שהוקצה מחמת האיסור אסור לטלטלו, כגון נר שהדליקו בו בשבת והמנורה שהיה הנר עליה ושלחן שהיו עליו מעות אף על פי שכבה הנר או שנפלו המעות אסור לטלטלן, שכל כלי שהיה אסור לטלטלו בין השמשות נאסר לטלטלו כל השבת כולה אף על פי שהלך הדבר שגרם לו האיסור. 
 
הלכה יא: אבל כלי המוקצה מחמת מיאוסו כגון נר ישן של נפט וכלי הצואה וכיוצא בהן מותר לטלטלן בשבת אם הוצרך להן. 
 
הלכה יב: כל הכלים הניטלין בשבת שנתפרקו דלתותיהן כגון דלתות שידה תיבה ומגדל בין שנתפרקו בשבת בין שנתפרקו קודם השבת מותר לטלטל אותן דלתות, וכן כל הכלים הניטלין בשבת שנשברו בין קודם השבת בין בשבת שבריהן נטלין והוא שיהיו שבריהן עושין מעין מלאכה, כיצד שברי עריבה לכסות בהן את פי החבית, שברי זכוכית לכסות בהן את פי הפך וכן כל כיוצא בזה, אבל אם אין השברים ראויין למלאכה כלל אסור לטלטלן. 
 
הלכה יג: כל כסויי הכלים נטלים בשבת והוא שיש תורת כלי עליהן, היה כלי מחובר בקרקע כגון חבית הטמונה בארץ, אם יש לכיסוי שלה בית אחיזה מטלטלין אותו ואם לאו אין מטלטלין אותו, וכן כסויי הקרקעות כגון בורות וחריצין אין מטלטלין כסוי שלהן אלא אם כן יש לו בית אחיזה, כיסוי התנור אף על פי שאין לו בית אחיזה מותר לטלטלו. 
 
הלכה יד: שני דברים אחד אסור לטלטלו ואחד מותר לטלטלו והן סמוכים זה לזה או זה על זה או זה בזה ובזמן שמטלטלין אחד מהן יטלטל השני, אם היה צריך לדבר שמותר לטלטלו מטלטלו ואף על פי שדבר האסור מיטלטל עמו, ואם היה צריך לטלטל דבר האסור לא יטלטלנו באותו דבר המותר. 
 
הלכה טו: כיצד פגה שהיתה טמונה בתבן וחררה שהיתה על גבי גחלים תוחבן בכוש או בכרכר ונוטלן ואף על פי שהתבן והגחלים ננערים בשבת בשעת נטילה, וכן לפת או צנונות שהיו טמונים בעפר ומקצת העלים מגולים שומטן בשבת בעלה שלהן ואף על פי שהעפר ננער, אבל אם היה ככר או תינוק על גבי האבן או על גבי הקורה לא יטלטל האבן או הקורה בככר או בתינוק שיש עליה וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה טז: נוטל אדם את בנו שיש לו געגועין עליו והאבן בידו אבל לא דינר שאם יפול הדינר יטלנו האב בידו, כלכלה שהיתה נקובה וסתם נקב שלה באבן מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן, היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו הפירות רטובים כגון ענבים ותותים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו. 
 
הלכה יז: חבית ששכח אבן על פיה מטה על צדה והיא נופלת, היתה בין החביות והאבן עליה מגביהה למקום אחר ומטה על צדה שם והאבן נופלת, וכן השוכח מעות על הכר וצרך לכר נוער את הכר והן נופלות, ואם צרך למקום הכר נוטל את הכר והמעות עליו, אבל אם הניח המעות מערב שבת על הכר או הניח האבן על פי החבית הרי אלו אסורין לטלטלן ואפילו ניטלו המעות והאבן שהרי נעשו בסיס לדבר האסור. 
 
הלכה יח: האבן שבקרויה אם ממלאין בה ואינה נופלת הרי היא כמקצת הקרויה ומותר למלאות בה ואם לאו אין ממלאין בה, בגד שעל הקנה שומטו מעל הקנה. 
 
הלכה יט: פירות שאסור לאכלן כגון פירות שאינם מעושרין אפילו הן חייבין במעשר מדבריהם או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו או תרומה טמאה או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן אסור לטלטלן, אבל הדמאי הואיל וראוי לעניים וכן מעשר שני והקדש שפדאן אף על פי שלא נתן החומש מותר לטלטלן. 
 
הלכה כ: מטלטל ישראל התרומה אף על פי שאינה ראויה לו, ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין אם היו שניהם בכלי אחד, במה דברים אמורים בשהיתה הטהורה למטה והיו פירות המתטנפין בקרקע שאם ינער אותן יפסדו, אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהן נוער הכלי ונוטל הטהורה או החולין ומניח הטמאה, ואם היה צריך למקום הכלי בין שהטהורה למעלה בין שהיתה למטה מטלטל הכל כאחד. 
 
הלכה כא: נדבך של אבנים שחשב עליו מבעוד יום אם למדום מותר לישב עליהן למחר ואם לאו אסור, חריות של דקל שגרדן לעצים ונמלך עליהן מערב שבת לישיבה מותר לטלטלן, וכן אם ישב עליהן מבעוד יום מותר לטלטלן. 
 
הלכה כב: הקש שעל המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו, ואם היה מאכל בהמה מותר לטלטלו, וכן אם היה עליו כר או סדין וכיוצא בהן מנענעו בידו שהרי נעשה כמי שישב עליו מבעוד יום, המכניס קופה של עפר בביתו אם ייחד לה קרן זוית מערב שבת מטלטלו בשבת ועושה בו כל צרכיו. 
 
הלכה כג: אסור לבטל כלי מהיכנו מפני שהוא כסותר, כיצד לא יתן כלי תחת הנר בשבת לקבל את השמן הנוטף, שהשמן שבנר אסור לטלטלו וכשיפול לכלי יאסר טלטול הכלי שהיה מותר וכן כל כיוצא בזה, לפיכך אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, אבל כופה הוא הכלי עליה, וכן כופה הכלי על כל דבר שאסור לטלטלו שהרי לא בטלו שאם יחפוץ יטלנו. 
 
הלכה כד: נותנין כלי תחת הדלף ואם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע, והוא שיהיה הדלף ראוי לרחיצה אבל אם אינו ראוי אין נותנין ואם נתן מותר לטלטלו במים המאוסין שבו, שאין עושין גרף של רעי לכתחלה. 
 
הלכה כה: חבית של טבל שנשברה מביא כלי ומניח תחתיה הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן הרי הוא כמתוקן, ונותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות מפני שאין בהן ממש ומותר לטלטל הכלי, קורה שנשברה אין סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה אלא אם כן היו רווחים וכל זמן שיחפוץ יטלם כדי שלא יבטל כלי מהיכנו, פורסין מחצלת על גבי אבנים בשבת או על גבי כוורת דבורים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ובלבד שלא יתכוין לצוד שהרי נוטלה בכל עת שירצה, וכופין את הסל בשבת לפני האפרוחים בשביל שיעלו עליו וירדו שהרי מותר לטלטלו כשירדו מעליו וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה כו: בהמה שנפלה לבור או לאמת המים אם יכול ליתן לה פרנסה במקומה מפרנסין אותה עד מוצאי שבת ואם לאו מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה, ואף על פי שמבטל כלי מהיכנו שהרי משליכו לבור לתוך המים מפני צער בעלי חיים לא גזרו, ואסור להעלותה בידו, וכן אין עוקרין בהמה וחיה ועוף בחצר אבל דוחין אותן עד שיכנסו, ומדדין עגלים וסייחים, תרנגולת שברחה אין מדדין אותה מפני שהיא נשמטת מן היד ונמצאו אגפיה נתלשין אבל דוחין אותה עד שתכנס. פרק כו 
 
הלכה א: כל כלי האורג וחבלים וקנים שלו מותר לטלטלן ככלי שמלאכתו לאיסור חוץ מכובד העליון וכובד התחתון לפי שאין ניטלין מפני שהן תקועין, וכן העמודים של אורג אסור לטלטלן שמא יתקן הגומות שלהן, ושאר כלי האורג מותרין. 
 
הלכה ב: מכבדות של תמרה וכיוצא בהן שמכבדין בהן את הקרקע הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר שהרי מותר לכבד בשבת, לבנים שנשארו מן הבנין הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר מפני שראויין להסב עליהן שהרי שפין אותן ומתקנין אותן, ואם צבר אותן הרי הקצם ואסור לטלטלם. 
 
הלכה ג: חרס קטנה מותר לטלטלה אפילו ברשות הרבים הואיל וראויה היא בחצר לכסות בה פי כלי קטן, מגופת חבית שנתכתתה היא ושבריה מותר לטלטלה ואם זרקה לאשפה מבעוד יום אסור לטלטלה, כלי שנתרועע לא יתלוש ממנו חרס לכסות בו או לסמוך בו. 
 
הלכה ד: מותר להכניס לבית הכסא שלש אבנים מקורזלות לקנח בהן וכמה שיעורן כמלוא היד, אבל אדמה שהיא קרובה להתפרך אסור לטלטלה לקנח בה, ומותר להעלות אבנים לגג לקנח בהן, ירדו עליהן גשמים ונשתקעו בטיט אם רישומן ניכר מותר לטלטלן, אבן שיש עליה טנוף שודאי לקנח היא מותר לטלטלה ואפילו היא גדולה. 
 
הלכה ה: היה לפניו צרור וחרש מקנח בצרור ואם היה החרש מאגני כלים מקנח בחרש, היו לפניו צרור ועשבים אם היו עשבים רכים מקנח בהן ואם לאו מקנח בצרור. 
 
הלכה ו: שירי מחצלאות שבלו הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר מפני שראויין לכסות בהן הטינוף, אבל שירי בגדים שבלו שאין בהן שלש על שלש אסור לטלטלן שאינן ראויין לא לעניים ולא לעשירים, שברי תנור מותר לטלטלן והרי הן ככל הכלים שמלאכתן להיתר, כירה שנשמטה אחת מירכותיה אסור לטלטלה שמא יתקע. 
 
הלכה ז: סולם של עליה אסור לטלטלו שאין עליו תורת כלי, ושל שובך מותר להטותו, אבל לא יוליכו משובך לשובך שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לצוד, קנה שמוסקין בו הזיתים אם יש עליו תורת כלי הרי הוא ככלי שמלאכתו לאיסור, קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו אם יש תורת כלי עליו הרי הוא ככלי שמלאכתו להיתר. 
 
הלכה ח: דלת שהיה לה ציר אף על פי שאין לה עתה ציר שהכינה לסתום בה מקום מוקצה והיא נגררת שנוטלין אותה וסותמין בה, וכן חדקים שסותמין בהן הפרצה, וכן מחצלת הנגררת, בזמן שקשורין ותלויין בכותל סותמין בהן ונועלים בהם ואם לאו אין נועלין בהן, ואם היו גבוהים מעל הארץ נועלין בהן. 
 
הלכה ט: דלת שהיא לוח אחד ששומטין אותה ונועלין בה אם לא היה לה למטה כן כמו אסקופה שמוכיח עליה שהיא כלי מוכן לנעילה אין נועלין בה, ואם יש למטה אסקופה נועלים בה, וכן נגר שיש בראשו קלוסטרא שמוכחת עליו שהוא כלי מוכן לנעילה ואינו קורה כשאר הקורות נועלין בו בשבת. 
 
הלכה י: נגר שאין בראשו קלוסטרא אם היה קשור ותלוי בדלת נועלין בו, וכן אם היה ניטל ואגדו עמו, אבל אם היה אגדו קבוע בדלת והיה הנגר נשמט כמו קורה ומניחין אותו בזוית וחוזרין ונועלין בו בעת שרוצין הרי זה אסור לנעול בו שאין עליו תורת כלי ואינו אגוד ואין בו אגד להוכיח עליו. 
 
הלכה יא: מנורה של חליות בין גדולה בין קטנה אין מטלטלין אותה שמא יחזירנה בשבת, היו בה חדקים והיא נראית כבעלת חליות, אם היתה גדולה הניטלת בשתי ידים אסור לטלטלה מפני כובדה, היתה קטנה מזו מותר לטלטלה. 
 
הלכה יב: מנעל שעל גבי האמום שומטין אותו בשבת, מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין, ושל כובסין לא יגע בו מפני שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, וכן גיזי צמר אין מטלטלין אותן מפני שהוא מקפיד עליהן, לפיכך אם ייחדן לתשמיש מותרין, והשלחין מותר לטלטלן בין שהיו של בעה"ב או של אומן מפני שאינו מקפיד עליהם. 
 
הלכה יג: כל דבר מטונף כגון רעי וקיא וצואה וכיוצא בהן אם היו בחצר שיושבין בה מותר להוציאן לאשפה או לבית הכסא וזה הוא הנקרא גרף של רעי, ואם היו בחצר אחרת כופין עליהן כלי כדי שלא יצא הקטן ויתלכלך בהן, רוק שעל הקרקע דורסו לפי תומו והולך, ומטלטלין כנונא מפני אפרו אף על פי שיש עליו שברי עצים מפני שהוא כגרף של רעי, ואין עושין גרף של רעי לכתחלה בשבת, אבל אם נעשה מאליו או שעבר ועשהו מוציאין אותו. 
 
הלכה יד: שמן שיוצא מתחת הקורה של בית הבד בשבת וכן תמרים ושקדים המוכנים לסחורה מותר לאוכלם בשבת, ואפילו אוצר של תבואה או תבואה צבורה מתחיל להסתפק ממנה בשבת שאין שם אוכל שהוא מוקצה בשבת כלל אלא הכל מוכן הוא, חוץ מגרוגרות וצמוקין שבמוקצה בזמן שמייבשים אותם הואיל ומסריחות בינתים ואינם ראויין לאכילה הרי הן אסורין בשבת משום מוקצה, חבית שנתגלתה ואבטיח שנשברה אף על פי שאינן ראויין לאכילה נוטלן ומניחן במקום המוצנע, כיוצא בו קמיע שאינו מומחה אף על פי שאין יוצאין בו מטלטלין אותו, מותר השמן שבנר ושבקערה שהדליקו בהן באותה שבת אסור להסתפק ממנו באותה שבת מפני שהוא מוקצה מחמת איסור. 
 
הלכה טו: אוצר של תבואה או של כדי יין אע"פ שמותר להסתפק ממנו אסור להתחיל בו לפנותו אלא לדבר מצוה, כגון שפינהו להכנסת אורחין או לקבוע בו בית המדרש וכיצד מפנין אותו כל אחד ואחד ממלא ארבע או חמש קופות עד שגומרין, ולא יכבדו קרקעיתו של אוצר כמו שבארנו אלא נכנס ויוצא בו ועושה שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו. 
 
הלכה טז: כל שהוא ראוי למאכל בהמה וחיה ועוף המצויין מטלטלין אותו בשבת, כיצד מטלטלין את התורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים אבל לא את הלח, את החצב מפני שהוא מאכל לצבאים, את החרדל מפני שהוא מאכל ליונים, את העצמות מפני שהן מאכל לכלבים, וכן כל הקליפין והגרעינין הראויין למאכל בהמה מטלטלין אותן, ושאינן ראויין אוכל את האוכל וזורקן לאחוריו ואסור לטלטלן, מטלטלין בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה, ומטלטלין בשר חי בין תפל בין מליח מפני שראוי לאדם, וכן דג מליח אבל התפל אסור לטלטלו. 
 
הלכה יז: אין מטלטלין שברי זכוכית אף על פי שהן מאכל לנעמיות, ולא חבילי זמורות אף על פי שהן מאכל לפילים, ולא את הלוף אף על פי שהוא מאכל לעורבים, מפני שאין אלו וכיוצא בהן מצויין אצל רוב בני אדם. 
 
הלכה יח: חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן, חבילי סיאה (פואה) ואיזוב וקורנית, הכניסן לעצים אין מסתפק מהם בשבת, למאכל בהמה מסתפק מהן, וכן באמינתא וכן בפיגם וכן בשאר מיני תבלין. 
 
הלכה יט: אין גורפין מאכל מלפני הפטם בין באבוס של כלי בין באבוס של קרקע, ואין מסלקין לצדדין מפני הרעי גזירה שמא ישוה גומות, ונוטלין מלפני החמור ונותנין לפני השור, אבל אין נוטלין מלפני השור ונותנין לפני החמור מפני שהמאכל שלפני השור מטונף ברירו ואין ראוי למאכל בהמה אחרת, וכן עלים שריחם רע ומאוסין ואין הבהמה אוכלתן אסור לטלטלן, לפיכך תלאי של דגים אסור לטלטלו ושל בשר מותר וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה כ: אף על פי שאסור לטלטל את המת בשבת סכין אותו ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר, ושומטין את הכר מתחתיו כדי שיהיה מוטל על החול בשביל שימתין ולא יסריח, ומביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין לו על כריסו כדי שלא יתפח, ופוקקין את נקביו שלא יכנס בהן הרוח, וקושרין את הלחי לא שיעלה אלא שלא יוסיף, ואין מעמצין את עיניו בשבת. 
 
הלכה כא: מת המוטל בחמה מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו, וכן אם נפלה דליקה בחצר שיש בה מת מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו, ואם אין שם ככר ולא תינוק מצילין אותו מן הדליקה מכל מקום שמא יבא לכבות מפני שהוא בהול על מתו שלא ישרף, ולא התירו לטלטל בככר או תינוק אלא למת בלבד מפני שאדם בהול על מתו. 
 
הלכה כב: היה מוטל בחמה ואין להם מקום לטלטלו או שלא רצו להזיזו ממקומו באין שני בני אדם ויושבים משני צדדיו, חם להם מלמטה זה מביא מטתו ויושב עליה וזה מביא מטתו ויושב עליה, חם להם מלמעלה זה מביא מחצלת ופורש על גביו, וזה מביא מחצלת ופורש על גביו, זה זוקף מטתו ונשמט והולך לו וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו ונמצא מחיצה עשויה מאליה, שהרי מחצלת זה ומחצלת זה גגיהן סמוכות זו לזו ושני קצותיהם על הקרקע משני צדי המת. 
 
הלכה כג: מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו מותר להוציאו לכרמלית, גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה שהוא לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואם היה להן מקום אחר לצאת בו אין מוציאין אותו אלא מניחין אותו במקומו ויוצאין הם.