Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שבת ג שבט ה'�&פ"א
	שיעורים יומיים ליום שבת ג שבט ה'�&פ"א

חומש:

שביעי פרשת וארא

תהילים:

פרקים יח - כב

תניא:

וזהו כלל... -כה- חוטא כו'

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות שגגות פרק טו. הלכות מחוסרי כפרה פרקים א-ב

פרק אחד :

הלכות קדוש החודש פרק יג

ספר המצוות :

מ"ע ס"ח, מ"ע ע"ה, מ"ע ע"ו

הלכות שגגות

פרק טו

הלכה א: כבר ביארנו שכל שגגה שההדיוט מביא עליה חטאת הקבועה כשבה או שעירה אם שגג בה הנשיא מביא שעיר ואם שגג בה כהן משיח מביא פר, במה דברים אמורים שכהן משיח מביא פר על שגגתו כשטעה בהוראת עצמו ועשה מעשה בשגגת הוראתו לבדה והיא שיהיה חכם מופלא שנאמר אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם הרי משיח כצבור מה הצבור שהן בית דין אינן חייבין בקרבן עד שיהיו חכמים ראויין להוראה ויטעו בהוראה ויעשו העושים על פיהם ויורו לבטל מקצת ולקיים מקצת כך המשיח בכל הדרכים האלו.

הלכה ב: כיצד כהן משיח שטעה בהוראה לעצמו, ודימה שהזורק מרשות לרשות בשבת מותר וזרק מרשות לרשות והוא תולה בהוראתו לעצמו, כשיודע לו חטאו יביא פר לחטאת, אבל אם לא תלה בהוראתו אלא שגג וזרק בשגגה, או שתלה בהוראתו ולא היה חכם מופלא, או שעקר כל הגוף בהוראתו לעצמו, או ששגג בהוראתו לבטל מקצת ולא עשה והוא סומך על הוראתו אלא עשה בשגגה אחרת, או שהיה מזיד בהוראה ושגג במעשה, הרי זה פטור מקרבן כלל שדינו להוראת עצמו כדין הקהל להוראת בית דין לכל דבר, הורה לעצמו ושכח מאי זה טעם הורה ובשעת מעשה אמר הריני עושה על דעת הוראתי הרי זה מביא פר חטאת.

הלכה ג: הורה לעצמו לבטל מקצת ולקיים מקצת בע"ז ועשה כפי הוראתו, הרי זה מביא שעירה כהדיוט והוא שישגוג בהוראה כמו שביארנו, שאין הכהן המשיח חייב קרבן אלא בהעלם דבר בהוראה עם שגגת המעשה בצבור אבל אם שגג במעשה בלבד בלא הוראה בין בע"ז בין בשאר מצות אינו מביא קרבן כלל.

הלכה ד: הורה הכהן המשיח עם בית דין ושגג הוא והם בהוראה אע"פ שעשו על פי ההוראה הזאת שטעו בה, הואיל ולא סמך בשעת מעשה על הוראתו לבדה אלא על הוראתו עם הוראת בית דין הרי זה פטור ואין צריך להביא כפרה בפני עצמו, אלא אם היו בית דין מביאין קרבן מתכפר לו בכלל הצבור, ואם היו העושים הם המביאים קרבן הוא אינו מביא קרבן שהרי אין צריך כפרה בפני עצמו.

הלכה ה: הורה עם בית דין בשגגה ושגגו הם בדם והוא בחלב, אינו מתכפר לו עם הצבור אלא מביא פר לעצמו.

הלכה ו: כהן משיח שנסתפק לו אם שגג שגגה זו שהיא שגגת הוראה עם המעשה או לא שגג אותה, אינו מביא אשם תלוי מפני שהוא בה כצבור שאינן מביאין אשם תלוי על לא הודע של שגגת הוראה, אבל הנשיא אם נסתפק לו אם חטא או לא חטא מביא אשם תלוי כשאר ההדיוטות, מפני שאין שגגתו תלויה בהוראתו, אי זהו נשיא האמור בתורה זה מלך שאין עליו רשות מאדם מישראל ואין למעלה ממנו במלכותו אלא ה' אלהיו, בין שהיה מבית דוד או משאר שבטי ישראל, ואם היו מלכים רבים ואין אחד מהן עובד את חבירו, כל אחד ואחד מהן מביא שעיר עזים על שגגתו, ואי זהו כהן משיח זה כהן גדול שנמשח בשמן המשחה לא המרובה בבגדים.

הלכה ז: כהן גדול שנמשח בשמן המשחה ועבר מעבודתו מפני מום או זקנה וכיוצא בהן וחטא בשגגה זו מביא פר על שגגתו, לפי שאין בין כהן משיח המשמש לכהן משיח שעבר אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה של כל יום שאין מקריב אותן אלא כהן המשמש בכהונה גדולה, אבל פר הבא על כל המצוות שוים הם בו.

הלכה ח: נשיא שעשה עם הצבור בהוראת בית דין הרי זה מתכפר לו בכלל העם, שאם היו בית דין הם שהקריבו על שגגתן כל העם והמלך פטורין מן הקרבן כמו שביארנו, ואם היו העושים על פי בית דין הם שחייבין בקרבן והיה המלך מן העושים, הרי זה מביא שעיר ששעיר נשיא במקום כשבה או שעירה של הדיוט הוא עומד.

הלכה ט: נשיא שנצטרע עבר מנשיאותו ונשיא שעבר מנשיאותו הרי הוא כהדיוט, חטא כשהיה נשיא ועבר מגדולתו הרי זה מביא שעיר שנאמר על חטאתו אשר חטא, כשעת חטאתו הוא מביא.

הלכה י: כהן משיח או מלך שחטאו עד שלא נתמנו, אע"פ שלא נודע להם אלא אחר שנתמנו הרי אלו כהדיוט, שנאמר אשר נשיא יחטא, אם הכהן המשיח יחטא, עד שיחטא כשהוא נשיא וכשהוא משיח, לפיכך אם אכל ספק חלב כשהוא הדיוט ונודע לו על ספקו אחר שהתמנה להיות כהן גדול הרי זה מביא אשם תלוי, אכל חצי זית חלב כשהוא הדיוט וחצי זית כשהוא נשיא בהעלם אחת או שאכל חצי זית כשהוא נשיא וחצי זית אחר שעבר אינו מצטרף ופטור, אכל חצי זית כשהוא הדיוט ונתמנה ועבר ואכל חצי זית כשהוא הדיוט, הרי זה ספק אם מצטרף או כבר הפסיקה הנשיאות. סליקו להו הלכות שגגות בס"ד.

הלכות מחוסרי כפרה

הלכות מחוסרי כפרה. יש בכללן ארבע מצות עשה. וזה הוא פרטן: (א) שתקריב הזבה כשתטהר קרבן. (ב) שתקריב היולדת כשתטהר קרבן. (ג) שיקריב הזב כשיטהר קרבן. (ד) שיקריב מצורע כשיטהר קרבן, ואחר שיקריבו קרבנותיהן תגמר טהרתן. וביאור מצות אלו בפרקים אלו.

פרק א

הלכה א: ארבעה הן הנקראין מחוסרי כפרה: הזבה, והיולדת, והזב, והמצורע, ולמה נקראו מחוסרי כפרה שכל אחד מהן אע"פ שטהר מטומאתו וטבל והעריב שמשו עדיין הוא חסר ולא גמרה טהרתו כדי לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו, וקודם שיביא כפרתו אסור הוא לאכול בקדשים כמו שביארנו בפסולי המוקדשין.

הלכה ב: גר שמל וטבל ועדיין לא הביא קרבנו, אע"פ שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו אינו ממחוסרי כפרה, שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל ומפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל, וכיון שיביא קרבנו ויעשה ישראל כשר אוכל בקדשים, הביא פרידה אחת בשחרית אוכל בקדשים לערב ויביא פרידה שנייה, שקרבנו של גר עולת בהמה או שני בני יונה או שתי תורים ושניהן עולה, כמו שביארנו במעשה הקרבנות.

הלכה ג: הזב והזבה קרבן כל אחת מהן שתי תורים או שני בני יונה אחד עולה ואחד חטאת, והיולדות /והיולדת/ קרבנה כבש עולה ובן יונה או תור חטאת, ואם אין ידה משגת מביאה שתי תורים או שני בני יונה אחד עולה ואחד חטאת, והמצורע קרבנו שלשה כבשים אחד עולה ואחד אשם, וכשבה לחטאת, ואם אין ידו משגת מביא קן אחד עולה ואחד חטאת וכבש לאשם.

הלכה ד: הזב והזבה והמצורע מביא כל אחד משלשתן כפרתו ביום השמיני לטהרתו שכל אחד מהן סופר שבעה ימי טהרה וטובל ביום השביעי ומעריב שמשו ומקריב קרבנותיו ביום השמיני.

הלכה ה: היולדת אינה מביאה קרבנה ביום ארבעים לזכר או ביום שמונים לנקבה, אלא מערבת שמשה ומביאה קרבנה למחר שהוא יום ארבעים ואחד לזכר ויום שמונים ואחד לנקבה והוא היום שנאמר בו ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא וגו', ואם הביאה קרבנה תוך ימי מלאת לא יצאת אפילו הביאה על ולדות הראשונים בתוך ימי מלאת של ולד זה לא יצאת, עברו ימים אלו ולא הביאו כפרתן הרי אלו מקריבין כפרתן לאחר זמן, וכל זמן שלא הקריבו חטאתם אסורים לאכול בקדשים אבל העולה (והאשם) אינן מעכבין, כבר ביארנו במעשה הקרבנות שכל מחוייבי קרבן אין מקריבין על ידן אלא מדעתן, חוץ ממחוסרי כפרה שאין צריכין דעת בעלים שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים אם היו מחוסרי כפרה ומאכילן בזבחים.

הלכה ו: אי זו היא זבה, זו שזב דמה שלשה ימים זה אחר זה בלא עת נדתה, וזו היא זבה גדולה שצריכה ספירת שבעה וחייבת בקרבן, וכבר ביארנו בענין הנדה אימתי תהיה האשה זבה בדמים שתראה ואימתי לא תהיה זבה אלא נדה או טהורה ומתי תהיה ספק זבה, כל מקום שאמרנו שהיא זבה וסופרת שבעה הרי היא חייבת להביא קרבן וחטאתה נאכלת, וכל מקום שאמרנו שהיא ספק זבה הרי זו מביאה קרבן ואין חטאתה נאכלת, שכבר ביארנו שחטאת העוף הבאה על הספק תשרף, ושם ביארנו מה תלד האשה או מה תפיל ותהיה טמאה לידה ומה תלד או תפיל ולא תהיה טמאה לידה, וכל מקום שאמרנו שהיא טמאה לידה הרי זו מביאה קרבן וחטאתה נאכלת, וכל מקום שאמרנו שאינה טמאה לידה הרי זו פטורה מן הקרבן.

הלכה ז: האשה שלא הוחזקה עוברה והפילה ולא ידעה מה הפילה, אם נפל שחייבת עליו קרבן או דבר שאינה חייבת עליו קרבן, הרי זו ספק יולדת ומביאה קרבן ואין חטאתה נאכלת, וכן שתי נשים שהפילו שני נפלים נפל אחד ראוי להקריב עליו והנפל האחר פטורה עליו ואין אחת מהן מכרת נפלה, כל אחת משתיהן מביאה קרבן מספק ואין חטאת אחת משתיהן נאכלת שחטאת העוף הבאה על הספק נשרפת שמא אינה חייבת ונמצאת חטאת זו חולין שנשחטו בעזרה שהן אסורין בהנאה כמו שביארנו בהלכות שחיטה.

הלכה ח: אחת היולדת ואחת המפלת ולד אחד או ולדות הרבה הרי זו מביאה קרבן אחד לכולן והוא שתלד כולן בתוך ימי מלאת, אבל אם הפילה אחר ימי מלאת מביאה אף על השני, כיצד ילדה נקבה כל נפלים שתפיל מיום הלידה עד סוף יום שמונים הרי הן נחשבין עם הולד הראשון וכאילו ילדה תאומים זה אחר זה ואינה מביאה אלא קרבן אחד, הפילה נפל ביום שמונים ואחד ומיום אחד ושמונים והלאה אם היא ראויה לקרבן הרי זו מביאה עליו בפני עצמו, ילדה נקבה ולאחר ששים או שבעים יום הפילה נקבה שנייה, כל נפל שתפיל בתוך שמונים של נקבה זו השנייה פטורה עליו, וכן אם הפילה נקבה שלישית אחר ששים או שבעים יום של נקבה שנייה, הרי כל נפל שתפיל בתוך שמונים של נקבה שלישית פטורה עליו מפני שהוא חשוב עם הנפל השלישי והנפל השלישי חשוב עם השני מפני שהוא בתוך ימי מלאת שלו והשני חשוב עם הראשונה ואינה מביאה אלא קרבן אחד על הכל.

הלכה ט: היולדת טומטום או אנדרוגינוס והפילה נפל אחר ארבעים מיום לידתו, הרי זו מביאה קרבן על נפל זה שמא זכר הוא הראשון והרי הפילה אחר מלאת, ואין חטאתה נאכלת שמא נקבה היא הראשונה ובתוך מלאת הפילה שהיא פטורה מקרבן שני.

הלכה י: האשה שיש עליה ספק חמש לידות או ספק חמש זיבות, מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה, היו עליה חמש לידות ודאות וחמש זבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה, וכן הדין בזב, היו עליה ה' לידות ודאות וחמש לידות ספק או חמש לידות ודאות וחמש זיבות ספק, מביאה שני קרבנות אחד על הודאי ונאכל ושאר הודאות עליה חובה ואחד על הספק ואינו נאכל ואין השאר עליה חובה ואוכלת בזבחים.

הלכה יא: האשה שנתגיירה ואין ידוע אם עד שלא נתגיירה ילדה או משנתגיירה ילדה, הרי זו מביאה קרבן מספק ואין חטאתה נאכלת, כבר ביארנו בהלכות שגגות שכל מחוסרי כפרה מספק שעבר עליהם [יום הכפורים] חייבין להביא אחר יום הכפורים, שקרבן זה מכשירן לאכול בקדשים.

הלכה יב: האשה שיש עליה לידה או זיבה, מביאה מעות הקינים ונותנת בשופר ואוכלת בקדשים לערב חזקה שאין בית דין של כהנים עומדין משם עד שיכלו כל המעות שבשופר ויקריבו כנגדן קינים, כמו שביארנו בשקלים ובהלכות כלי המקדש והעובדין בו.

הלכה יג: האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשים עולתה אע"פ שלא הפרישה אותה מחיים כבר נשתעבדו נכסיה לקרבן, והשעבוד דין תורה הוא.

פרק ב

הלכה א: הזב האמור בתורה הוא שכבת זרע הבא מחוליי החללים שהיא מתקבצת בהן, וכשיוצא הזוב אינו יוצא בקושי כשכבת זרע ואין ביציאתו תאוה ולא הנאה אלא נגרר ויוצא כמו בצק של שעורים כהה כלובן ביצה המוזרת, אבל שכבת זרע לבנה קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת.

הלכה ב הרואה ראיות הזוב הגורמות לו להיות זב מחמת חולי או אונס וכיוצא בהן אינו זב שנאמר זב מבשרו מחמת בשרו הוא שיהיה טמא לא מחמת דבר אחר, מכאן אמרו בשבעה דרכים בודקין את הזב: במאכל, ובמשתה, במשא, ובקפיצה, בחולי, ובמראה, ובהרהור, כיצד, אכל אכילה גסה או שתה הרבה, או שאכל או שתה אוכלין או משקין המביאין לידי שכבת זרע, או שנשא משוי כבד, או שקפץ ממקום למקום ובכלל דבר זה אם הוכה על גבו, או שהיה חולה, או שראה אשה והתאוה שכיבתה, או שהרהר בעסקי בעילה אע"פ שלא הרהר בבעילת אשה שהוא מכירה, אם קדם אחד מכל אלו וראה ראייה של זוב תולין בו ואינו מטמא.

הלכה ג: הרואה קרי אינו מתטמא בזוב מעת לעת שראייה זו של זוב מחמת שכבת זרע היא, וכן למראה ולהרהור תולין בהן מעת לעת, אבל למאכל ולמשתה ולקפיצה ולמשא, תולין בהן כל זמן שמצטער.

הלכה ד: מי שמל ואחר כך ראה זוב בין עכו"ם בין ישראל תולין במילה כל זמן שמצטער, עכו"ם שראה קרי ואחר כך נתגייר מטמא בזיבה מיד ואין תולין לו מעת לעת, קטן אין תולין לו לא במראה ולא בהרהור שאין לקטן מראה והרהור המביא לידי זוב, לפיכך בודקין אותו בחמשה דרכים בלבד.

הלכה ה: וכשם שתולין לקטן בחליו כך תולין לו בחולי אמו אם היה יונק ממנה או צריך לאמו, במה דברים אמורים שבודקין את הזב בדרכים אלו בראייה שנייה של זוב שבה יעשה זוב כמו שיתבאר, אבל ראייה ראשונה אפילו ראה אותה באונס וראייה שנייה מחמת בשרו הרי זה טמא טומאת זיבות, ואע"פ כן בודקין אותו בראשונה כדי למנות בה שלש ראיות לחייבו קרבן, ראייה שלישית אין בודקין אותו בה אלא אפילו ראה אותה מחמת אונס הואיל ונזקק לטומאה שהרי ראיות שנעשה בהן זב מחמת בשרו היה לפיכך יתחייב בקרבן.

הלכה ו: הרואה ראייה אחת של זוב הרי הוא כבעל קרי, ראה שתים הרי זה זוב וצריך ספירת שבעה וביאת מים חיים ואינו חייב בקרבן, ראה שלש ראיות הרי זה זב גמור וחייב בקרבן, ואין בין זב שראה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן בלבד, ודברים אלו כולן דברי קבלה מפי משה רבינו מסיני.

הלכה ז: אחד הרואה שתי ראיות או שלש בשעה אחת זו אחר זו או שראה ראייה בכל יום זה אחר זה הרי זה זב, לפי שתלה הכתוב את הזבה בימים שנאמר כי יזוב זוב דמה ימים רבים והזב לא תלה אותו בימים.

הלכה ח: ואם הפסיק הזב בין ראייה לראייה יום גמור אינן מצטרפות, כיצד ראה ראייה בשבת וראייה שנייה בשני בשבת אינן מצטרפות ואינו זב, וכן אם ראה ראייה שנייה באחד בשבת וראה ראייה שלישית בשלישי בשבת אינו חייב בקרבן שאין זו מצטרפת לשתים שהרי הפסיק ביניהן יום אחד, אבל אם ראה אחת היום ואחת בלילה שלאחריו הרי אלו מצטרפות, ואין צריך לומר שאם ראה אחת בלילה ושנייה ביום שהן מצטרפות, וכן אם ראה שלש ראיות בשלשה לילות זה אחר זה הרי אלו מצטרפות.

הלכה ט ראיית הזב אין לה שיעור אלא הרואה כל שהוא טמא שנאמר החתים בשרו כל שהוא ניכר בבשרו מטמא.

הלכה י: היה הזוב נגרר ויוצא ולא פסק, אם יש מתחלת הראייה עד סופה כדי טבילה וספוג או יתר הרי זו נחשבת כשתי ראיות הואיל והיא ארוכה כשתים, ואם לא היתה ארוכה כשיעור הזה אפילו פסק הזוב בינתיים הרי זו ראייה אחת, וכן אם היתה ראייה אחת ארוכה כשלש ראיות שנמצא מתחילתה ועד סופה כשתי טבילות ושני ספוגין הרי זו נחשבת כשלש ראיות ויביא קרבן.

הלכה יא: ראה ראייה אחת ביום והפסיק כדי טבילה וספוג ואחר כך ראה שתים או אחת ארוכה כשתים או שראה שתים או אחת מרובה כשתים והפסיק כדי טבילה וספוג ואחר כך ראה ראייה אחת הרי זה זב גמור.

הלכה יב: ראה ראייה אחת מקצתה בסוף היום ומקצתה בתחילת הלילה אע"פ שאינה ארוכה כשתים הרי אלו שתי ראיות שהימים מחלקין הראייה, לפיכך הרואה ראייה אחת בין השמשות שהוא ספק מן היום ומן הלילה הרי זה ספק לטומאה.

הלכה יג: ראה ראייה אחת ביום ואחת בין השמשות הרי זה ודאי לטומאה וספק לקרבן ומביא קרבן ואינו נאכל.

הלכה יד: [ראה] ראייה אחת בין השמשות [של שבת] וראייה שנייה בין השמשות של מוצאי שבת הרי זה ספק לטומאה וספק לקרבן, ספק לטומאה שמא ראייה ראשונה היתה בערב שבת ושנייה במוצאי שבת והרי הפסיק שבת ביניהן ואין כאן זיבות כלל, והרי הוא ספק לקרבן שמא אחת מהן היתה מקצתה ביום ומקצתה בלילה שהיא חשובה כשתים והרי ראה שלש ראיות שהוא חייב בקרבן, ולפיכך מביא קרבן ואינו נאכל.

הלכות שגגות

פרק טו 
 
הלכה א: כבר ביארנו שכל שגגה שההדיוט מביא עליה חטאת הקבועה כשבה או שעירה אם שגג בה הנשיא מביא שעיר ואם שגג בה כהן משיח מביא פר, במה דברים אמורים שכהן משיח מביא פר על שגגתו כשטעה בהוראת עצמו ועשה מעשה בשגגת הוראתו לבדה והיא שיהיה חכם מופלא שנאמר אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם הרי משיח כצבור מה הצבור שהן בית דין אינן חייבין בקרבן עד שיהיו חכמים ראויין להוראה ויטעו בהוראה ויעשו העושים על פיהם ויורו לבטל מקצת ולקיים מקצת כך המשיח בכל הדרכים האלו. 
 
הלכה ב: כיצד כהן משיח שטעה בהוראה לעצמו, ודימה שהזורק מרשות לרשות בשבת מותר וזרק מרשות לרשות והוא תולה בהוראתו לעצמו, כשיודע לו חטאו יביא פר לחטאת, אבל אם לא תלה בהוראתו אלא שגג וזרק בשגגה, או שתלה בהוראתו ולא היה חכם מופלא, או שעקר כל הגוף בהוראתו לעצמו, או ששגג בהוראתו לבטל מקצת ולא עשה והוא סומך על הוראתו אלא עשה בשגגה אחרת, או שהיה מזיד בהוראה ושגג במעשה, הרי זה פטור מקרבן כלל שדינו להוראת עצמו כדין הקהל להוראת בית דין לכל דבר, הורה לעצמו ושכח מאי זה טעם הורה ובשעת מעשה אמר הריני עושה על דעת הוראתי הרי זה מביא פר חטאת. 
 
הלכה ג: הורה לעצמו לבטל מקצת ולקיים מקצת בע"ז ועשה כפי הוראתו, הרי זה מביא שעירה כהדיוט והוא שישגוג בהוראה כמו שביארנו, שאין הכהן המשיח חייב קרבן אלא בהעלם דבר בהוראה עם שגגת המעשה בצבור אבל אם שגג במעשה בלבד בלא הוראה בין בע"ז בין בשאר מצות אינו מביא קרבן כלל. 
 
הלכה ד: הורה הכהן המשיח עם בית דין ושגג הוא והם בהוראה אע"פ שעשו על פי ההוראה הזאת שטעו בה, הואיל ולא סמך בשעת מעשה על הוראתו לבדה אלא על הוראתו עם הוראת בית דין הרי זה פטור ואין צריך להביא כפרה בפני עצמו, אלא אם היו בית דין מביאין קרבן מתכפר לו בכלל הצבור, ואם היו העושים הם המביאים קרבן הוא אינו מביא קרבן שהרי אין צריך כפרה בפני עצמו. 
 
הלכה ה: הורה עם בית דין בשגגה ושגגו הם בדם והוא בחלב, אינו מתכפר לו עם הצבור אלא מביא פר לעצמו. 
 
הלכה ו: כהן משיח שנסתפק לו אם שגג שגגה זו שהיא שגגת הוראה עם המעשה או לא שגג אותה, אינו מביא אשם תלוי מפני שהוא בה כצבור שאינן מביאין אשם תלוי על לא הודע של שגגת הוראה, אבל הנשיא אם נסתפק לו אם חטא או לא חטא מביא אשם תלוי כשאר ההדיוטות, מפני שאין שגגתו תלויה בהוראתו, אי זהו נשיא האמור בתורה זה מלך שאין עליו רשות מאדם מישראל ואין למעלה ממנו במלכותו אלא ה' אלהיו, בין שהיה מבית דוד או משאר שבטי ישראל, ואם היו מלכים רבים ואין אחד מהן עובד את חבירו, כל אחד ואחד מהן מביא שעיר עזים על שגגתו, ואי זהו כהן משיח זה כהן גדול שנמשח בשמן המשחה לא המרובה בבגדים. 
 
הלכה ז: כהן גדול שנמשח בשמן המשחה ועבר מעבודתו מפני מום או זקנה וכיוצא בהן וחטא בשגגה זו מביא פר על שגגתו, לפי שאין בין כהן משיח המשמש לכהן משיח שעבר אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה של כל יום שאין מקריב אותן אלא כהן המשמש בכהונה גדולה, אבל פר הבא על כל המצוות שוים הם בו. 
 
הלכה ח: נשיא שעשה עם הצבור בהוראת בית דין הרי זה מתכפר לו בכלל העם, שאם היו בית דין הם שהקריבו על שגגתן כל העם והמלך פטורין מן הקרבן כמו שביארנו, ואם היו העושים על פי בית דין הם שחייבין בקרבן והיה המלך מן העושים, הרי זה מביא שעיר ששעיר נשיא במקום כשבה או שעירה של הדיוט הוא עומד. 
 
הלכה ט: נשיא שנצטרע עבר מנשיאותו ונשיא שעבר מנשיאותו הרי הוא כהדיוט, חטא כשהיה נשיא ועבר מגדולתו הרי זה מביא שעיר שנאמר על חטאתו אשר חטא, כשעת חטאתו הוא מביא. 
 
הלכה י: כהן משיח או מלך שחטאו עד שלא נתמנו, אע"פ שלא נודע להם אלא אחר שנתמנו הרי אלו כהדיוט, שנאמר אשר נשיא יחטא, אם הכהן המשיח יחטא, עד שיחטא כשהוא נשיא וכשהוא משיח, לפיכך אם אכל ספק חלב כשהוא הדיוט ונודע לו על ספקו אחר שהתמנה להיות כהן גדול הרי זה מביא אשם תלוי, אכל חצי זית חלב כשהוא הדיוט וחצי זית כשהוא נשיא בהעלם אחת או שאכל חצי זית כשהוא נשיא וחצי זית אחר שעבר אינו מצטרף ופטור, אכל חצי זית כשהוא הדיוט ונתמנה ועבר ואכל חצי זית כשהוא הדיוט, הרי זה ספק אם מצטרף או כבר הפסיקה הנשיאות. סליקו להו הלכות שגגות בס"ד. הלכות מחוסרי כפרה

הלכות מחוסרי כפרה. יש בכללן ארבע מצות עשה. וזה הוא פרטן: (א) שתקריב הזבה כשתטהר קרבן. (ב) שתקריב היולדת כשתטהר קרבן. (ג) שיקריב הזב כשיטהר קרבן. (ד) שיקריב מצורע כשיטהר קרבן, ואחר שיקריבו קרבנותיהן תגמר טהרתן. וביאור מצות אלו בפרקים אלו. 
 
פרק א 
 
הלכה א: ארבעה הן הנקראין מחוסרי כפרה: הזבה, והיולדת, והזב, והמצורע, ולמה נקראו מחוסרי כפרה שכל אחד מהן אע"פ שטהר מטומאתו וטבל והעריב שמשו עדיין הוא חסר ולא גמרה טהרתו כדי לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו, וקודם שיביא כפרתו אסור הוא לאכול בקדשים כמו שביארנו בפסולי המוקדשין. 
 
הלכה ב: גר שמל וטבל ועדיין לא הביא קרבנו, אע"פ שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו אינו ממחוסרי כפרה, שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל ומפני זה אינו אוכל בקדשים שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל, וכיון שיביא קרבנו ויעשה ישראל כשר אוכל בקדשים, הביא פרידה אחת בשחרית אוכל בקדשים לערב ויביא פרידה שנייה, שקרבנו של גר עולת בהמה או שני בני יונה או שתי תורים ושניהן עולה, כמו שביארנו במעשה הקרבנות. 
 
הלכה ג: הזב והזבה קרבן כל אחת מהן שתי תורים או שני בני יונה אחד עולה ואחד חטאת, והיולדות /והיולדת/ קרבנה כבש עולה ובן יונה או תור חטאת, ואם אין ידה משגת מביאה שתי תורים או שני בני יונה אחד עולה ואחד חטאת, והמצורע קרבנו שלשה כבשים אחד עולה ואחד אשם, וכשבה לחטאת, ואם אין ידו משגת מביא קן אחד עולה ואחד חטאת וכבש לאשם. 
 
הלכה ד: הזב והזבה והמצורע מביא כל אחד משלשתן כפרתו ביום השמיני לטהרתו שכל אחד מהן סופר שבעה ימי טהרה וטובל ביום השביעי ומעריב שמשו ומקריב קרבנותיו ביום השמיני. 
 
הלכה ה: היולדת אינה מביאה קרבנה ביום ארבעים לזכר או ביום שמונים לנקבה, אלא מערבת שמשה ומביאה קרבנה למחר שהוא יום ארבעים ואחד לזכר ויום שמונים ואחד לנקבה והוא היום שנאמר בו ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא וגו', ואם הביאה קרבנה תוך ימי מלאת לא יצאת אפילו הביאה על ולדות הראשונים בתוך ימי מלאת של ולד זה לא יצאת, עברו ימים אלו ולא הביאו כפרתן הרי אלו מקריבין כפרתן לאחר זמן, וכל זמן שלא הקריבו חטאתם אסורים לאכול בקדשים אבל העולה (והאשם) אינן מעכבין, כבר ביארנו במעשה הקרבנות שכל מחוייבי קרבן אין מקריבין על ידן אלא מדעתן, חוץ ממחוסרי כפרה שאין צריכין דעת בעלים שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים אם היו מחוסרי כפרה ומאכילן בזבחים. 
 
הלכה ו: אי זו היא זבה, זו שזב דמה שלשה ימים זה אחר זה בלא עת נדתה, וזו היא זבה גדולה שצריכה ספירת שבעה וחייבת בקרבן, וכבר ביארנו בענין הנדה אימתי תהיה האשה זבה בדמים שתראה ואימתי לא תהיה זבה אלא נדה או טהורה ומתי תהיה ספק זבה, כל מקום שאמרנו שהיא זבה וסופרת שבעה הרי היא חייבת להביא קרבן וחטאתה נאכלת, וכל מקום שאמרנו שהיא ספק זבה הרי זו מביאה קרבן ואין חטאתה נאכלת, שכבר ביארנו שחטאת העוף הבאה על הספק תשרף, ושם ביארנו מה תלד האשה או מה תפיל ותהיה טמאה לידה ומה תלד או תפיל ולא תהיה טמאה לידה, וכל מקום שאמרנו שהיא טמאה לידה הרי זו מביאה קרבן וחטאתה נאכלת, וכל מקום שאמרנו שאינה טמאה לידה הרי זו פטורה מן הקרבן. 
 
הלכה ז: האשה שלא הוחזקה עוברה והפילה ולא ידעה מה הפילה, אם נפל שחייבת עליו קרבן או דבר שאינה חייבת עליו קרבן, הרי זו ספק יולדת ומביאה קרבן ואין חטאתה נאכלת, וכן שתי נשים שהפילו שני נפלים נפל אחד ראוי להקריב עליו והנפל האחר פטורה עליו ואין אחת מהן מכרת נפלה, כל אחת משתיהן מביאה קרבן מספק ואין חטאת אחת משתיהן נאכלת שחטאת העוף הבאה על הספק נשרפת שמא אינה חייבת ונמצאת חטאת זו חולין שנשחטו בעזרה שהן אסורין בהנאה כמו שביארנו בהלכות שחיטה. 
 
הלכה ח: אחת היולדת ואחת המפלת ולד אחד או ולדות הרבה הרי זו מביאה קרבן אחד לכולן והוא שתלד כולן בתוך ימי מלאת, אבל אם הפילה אחר ימי מלאת מביאה אף על השני, כיצד ילדה נקבה כל נפלים שתפיל מיום הלידה עד סוף יום שמונים הרי הן נחשבין עם הולד הראשון וכאילו ילדה תאומים זה אחר זה ואינה מביאה אלא קרבן אחד, הפילה נפל ביום שמונים ואחד ומיום אחד ושמונים והלאה אם היא ראויה לקרבן הרי זו מביאה עליו בפני עצמו, ילדה נקבה ולאחר ששים או שבעים יום הפילה נקבה שנייה, כל נפל שתפיל בתוך שמונים של נקבה זו השנייה פטורה עליו, וכן אם הפילה נקבה שלישית אחר ששים או שבעים יום של נקבה שנייה, הרי כל נפל שתפיל בתוך שמונים של נקבה שלישית פטורה עליו מפני שהוא חשוב עם הנפל השלישי והנפל השלישי חשוב עם השני מפני שהוא בתוך ימי מלאת שלו והשני חשוב עם הראשונה ואינה מביאה אלא קרבן אחד על הכל. 
 
הלכה ט: היולדת טומטום או אנדרוגינוס והפילה נפל אחר ארבעים מיום לידתו, הרי זו מביאה קרבן על נפל זה שמא זכר הוא הראשון והרי הפילה אחר מלאת, ואין חטאתה נאכלת שמא נקבה היא הראשונה ובתוך מלאת הפילה שהיא פטורה מקרבן שני. 
 
הלכה י: האשה שיש עליה ספק חמש לידות או ספק חמש זיבות, מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה, היו עליה חמש לידות ודאות וחמש זבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה, וכן הדין בזב, היו עליה ה' לידות ודאות וחמש לידות ספק או חמש לידות ודאות וחמש זיבות ספק, מביאה שני קרבנות אחד על הודאי ונאכל ושאר הודאות עליה חובה ואחד על הספק ואינו נאכל ואין השאר עליה חובה ואוכלת בזבחים. 
 
הלכה יא: האשה שנתגיירה ואין ידוע אם עד שלא נתגיירה ילדה או משנתגיירה ילדה, הרי זו מביאה קרבן מספק ואין חטאתה נאכלת, כבר ביארנו בהלכות שגגות שכל מחוסרי כפרה מספק שעבר עליהם [יום הכפורים] חייבין להביא אחר יום הכפורים, שקרבן זה מכשירן לאכול בקדשים. 
 
הלכה יב: האשה שיש עליה לידה או זיבה, מביאה מעות הקינים ונותנת בשופר ואוכלת בקדשים לערב חזקה שאין בית דין של כהנים עומדין משם עד שיכלו כל המעות שבשופר ויקריבו כנגדן קינים, כמו שביארנו בשקלים ובהלכות כלי המקדש והעובדין בו. 
 
הלכה יג: האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשים עולתה אע"פ שלא הפרישה אותה מחיים כבר נשתעבדו נכסיה לקרבן, והשעבוד דין תורה הוא. פרק ב 
 
הלכה א: הזב האמור בתורה הוא שכבת זרע הבא מחוליי החללים שהיא מתקבצת בהן, וכשיוצא הזוב אינו יוצא בקושי כשכבת זרע ואין ביציאתו תאוה ולא הנאה אלא נגרר ויוצא כמו בצק של שעורים כהה כלובן ביצה המוזרת, אבל שכבת זרע לבנה קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת. 
 
הלכה ב הרואה ראיות הזוב הגורמות לו להיות זב מחמת חולי או אונס וכיוצא בהן אינו זב שנאמר זב מבשרו מחמת בשרו הוא שיהיה טמא לא מחמת דבר אחר, מכאן אמרו בשבעה דרכים בודקין את הזב: במאכל, ובמשתה, במשא, ובקפיצה, בחולי, ובמראה, ובהרהור, כיצד, אכל אכילה גסה או שתה הרבה, או שאכל או שתה אוכלין או משקין המביאין לידי שכבת זרע, או שנשא משוי כבד, או שקפץ ממקום למקום ובכלל דבר זה אם הוכה על גבו, או שהיה חולה, או שראה אשה והתאוה שכיבתה, או שהרהר בעסקי בעילה אע"פ שלא הרהר בבעילת אשה שהוא מכירה, אם קדם אחד מכל אלו וראה ראייה של זוב תולין בו ואינו מטמא. 
 
הלכה ג: הרואה קרי אינו מתטמא בזוב מעת לעת שראייה זו של זוב מחמת שכבת זרע היא, וכן למראה ולהרהור תולין בהן מעת לעת, אבל למאכל ולמשתה ולקפיצה ולמשא, תולין בהן כל זמן שמצטער. 
 
הלכה ד: מי שמל ואחר כך ראה זוב בין עכו"ם בין ישראל תולין במילה כל זמן שמצטער, עכו"ם שראה קרי ואחר כך נתגייר מטמא בזיבה מיד ואין תולין לו מעת לעת, קטן אין תולין לו לא במראה ולא בהרהור שאין לקטן מראה והרהור המביא לידי זוב, לפיכך בודקין אותו בחמשה דרכים בלבד. 
 
הלכה ה: וכשם שתולין לקטן בחליו כך תולין לו בחולי אמו אם היה יונק ממנה או צריך לאמו, במה דברים אמורים שבודקין את הזב בדרכים אלו בראייה שנייה של זוב שבה יעשה זוב כמו שיתבאר, אבל ראייה ראשונה אפילו ראה אותה באונס וראייה שנייה מחמת בשרו הרי זה טמא טומאת זיבות, ואע"פ כן בודקין אותו בראשונה כדי למנות בה שלש ראיות לחייבו קרבן, ראייה שלישית אין בודקין אותו בה אלא אפילו ראה אותה מחמת אונס הואיל ונזקק לטומאה שהרי ראיות שנעשה בהן זב מחמת בשרו היה לפיכך יתחייב בקרבן. 
 
הלכה ו: הרואה ראייה אחת של זוב הרי הוא כבעל קרי, ראה שתים הרי זה זוב וצריך ספירת שבעה וביאת מים חיים ואינו חייב בקרבן, ראה שלש ראיות הרי זה זב גמור וחייב בקרבן, ואין בין זב שראה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן בלבד, ודברים אלו כולן דברי קבלה מפי משה רבינו מסיני. 
 
הלכה ז: אחד הרואה שתי ראיות או שלש בשעה אחת זו אחר זו או שראה ראייה בכל יום זה אחר זה הרי זה זב, לפי שתלה הכתוב את הזבה בימים שנאמר כי יזוב זוב דמה ימים רבים והזב לא תלה אותו בימים. 
 
הלכה ח: ואם הפסיק הזב בין ראייה לראייה יום גמור אינן מצטרפות, כיצד ראה ראייה בשבת וראייה שנייה בשני בשבת אינן מצטרפות ואינו זב, וכן אם ראה ראייה שנייה באחד בשבת וראה ראייה שלישית בשלישי בשבת אינו חייב בקרבן שאין זו מצטרפת לשתים שהרי הפסיק ביניהן יום אחד, אבל אם ראה אחת היום ואחת בלילה שלאחריו הרי אלו מצטרפות, ואין צריך לומר שאם ראה אחת בלילה ושנייה ביום שהן מצטרפות, וכן אם ראה שלש ראיות בשלשה לילות זה אחר זה הרי אלו מצטרפות. 
 
הלכה ט ראיית הזב אין לה שיעור אלא הרואה כל שהוא טמא שנאמר החתים בשרו כל שהוא ניכר בבשרו מטמא. 
 
הלכה י: היה הזוב נגרר ויוצא ולא פסק, אם יש מתחלת הראייה עד סופה כדי טבילה וספוג או יתר הרי זו נחשבת כשתי ראיות הואיל והיא ארוכה כשתים, ואם לא היתה ארוכה כשיעור הזה אפילו פסק הזוב בינתיים הרי זו ראייה אחת, וכן אם היתה ראייה אחת ארוכה כשלש ראיות שנמצא מתחילתה ועד סופה כשתי טבילות ושני ספוגין הרי זו נחשבת כשלש ראיות ויביא קרבן. 
 
הלכה יא: ראה ראייה אחת ביום והפסיק כדי טבילה וספוג ואחר כך ראה שתים או אחת ארוכה כשתים או שראה שתים או אחת מרובה כשתים והפסיק כדי טבילה וספוג ואחר כך ראה ראייה אחת הרי זה זב גמור. 
 
הלכה יב: ראה ראייה אחת מקצתה בסוף היום ומקצתה בתחילת הלילה אע"פ שאינה ארוכה כשתים הרי אלו שתי ראיות שהימים מחלקין הראייה, לפיכך הרואה ראייה אחת בין השמשות שהוא ספק מן היום ומן הלילה הרי זה ספק לטומאה. 
 
הלכה יג: ראה ראייה אחת ביום ואחת בין השמשות הרי זה ודאי לטומאה וספק לקרבן ומביא קרבן ואינו נאכל. 
 
הלכה יד: [ראה] ראייה אחת בין השמשות [של שבת] וראייה שנייה בין השמשות של מוצאי שבת הרי זה ספק לטומאה וספק לקרבן, ספק לטומאה שמא ראייה ראשונה היתה בערב שבת ושנייה במוצאי שבת והרי הפסיק שבת ביניהן ואין כאן זיבות כלל, והרי הוא ספק לקרבן שמא אחת מהן היתה מקצתה ביום ומקצתה בלילה שהיא חשובה כשתים והרי ראה שלש ראיות שהוא חייב בקרבן, ולפיכך מביא קרבן ואינו נאכל.