Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שבת א תשרי ה'�&פ"א
	שיעורים יומיים ליום שבת א תשרי ה'�&פ"א

חומש:

שביעי פרשת האזינו

תהילים:

פרקים א - ט

תניא:

אך הענין... -קכח- האותיות

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות אישות פרקים ח-י

פרק אחד :

הלכות תפלה וברכות פרק י

ספר המצוות :

מל"ת &נ"ה

הלכות אישות

פרק ח

הלכה א: האומר לאשה הרי את מקודשת לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש, של דבש ונמצא של יין, בדינר זה של כסף ונמצא של זהב, של זהב ונמצא של כסף, על מנת שאני כהן ונמצא לוי, לוי ונמצא כהן, נתין ונמצא ממזר, ממזר ונמצא נתין, בן עיר ונמצא בן כרך, בן כרך ונמצא בן עיר, על מנת שאני עני ונמצא עשיר, עשיר ונמצא עני, על מנת שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק, רחוק ונמצא קרוב, על מנת שיש לי בת או שפחה גודלת או אופה ואין לו, על מנת שאין לו ויש לו, על מנת שיש לי אשה ובנים ואין לו, על מנת שאין לו ויש לו, בכל אלו והדומה להן אינה מקודשת, וכן היא שהטעתו.

הלכה ב: ובכולם אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אע"פ שהטעני ואין הדבר כמו שאמר, וכן אם אמר הוא בלבי היה לקדשה אע"פ שהטעתני, אינה מקודשת, דברים שבלב אינם דברים.

הלכה ג: הרי את מקודשת לי על מנת שאני בסם ונמצא בסם ובורסי, על מנת שאני בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך, על מנת ששמי יוסף ונמצא שמו יוסף ושמעון, הרי זו מקודשת, אבל אם אמר לה על מנת שאין שמי אלא יוסף ונמצא שמו יוסף ושמעון, שאיני אלא בסם ונמצא בסם ובורסי, שאיני אלא בן עיר ונמצא בן כרך ובן עיר, אינה מקודשת.

הלכה ד: האומר לאשה הרי את מקודשת לי בזה על מנת שאני יודע לקרות, צריך שיקרא התורה ויתרגם אותה תרגום אנקלוס הגר, ואם אמר לה על מנת שאני קראה צריך להיות יודע לקרות תורה נביאים וכתובים בדקדוק יפה. על מנת שאני יודע לשנות צריך להיות יודע לקרות המשנה, ואם אמר על מנת שאני תנאה צריך להיות יודע לקרות המשנה וספרא וספרי ותוספתא של ר' חייא.

הלכה ה: על מנת שאני תלמיד אין אומרין כבן עזאי וכבן זומא אלא כל ששואלין אותו דבר אחד בתלמודו ואומרו ואפילו בהלכות החג שמלמדין אותן ברבים מדברים הקלים סמוך לחג כדי שיהיו כל העם בקיאין בהן. על מנת שאני חכם אין אומרין כר' עקיבה וחביריו אלא כל ששואלין אותו דבר חכמה בכל מקום ואומר, על מנת שאני גבור אין אומרין כאבנר בן נר וכיואב אלא כל שחביריו מתייראים ממנו מפני גבורתו. על מנת שאני עשיר אין אומרין כרבי אלעזר בן עזריה אלא כל שבני עירו מכבדין אותו מפני עשרו. על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור הרי זו מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בלבו, על מנת שאני רשע אפילו צדיק גמור הרי זו מקודשת מספק שמא הרהר בע"ז בדעתו שעון ע"ז גדול הוא ומשיהרהר לעבוד בלבו נעשה רשע שנאמר פן יפתה לבבכם, וכתוב למען תפוש את בית ישראל בלבם.

הלכה ו: המקדש את האשה ואמר סבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לוייה, לוייה והרי היא כהנת, ענייה והרי היא עשירה, עשירה והרי היא ענייה, הרי זו מקודשת מפני שלא הטעתו, וכן היא שאמרה סבורה הייתי שהוא כהן והרי הוא לוי, לוי והרי הוא כהן, עשיר והרי הוא עני, עני והרי הוא עשיר, הרי זו מקודשת מפני שלא הטעה אותה.

פרק ט

הלכה א: המקדש שתי נשים שאסור לישא שתיהן משום ערוה כאחת אינן מקודשות, כיצד כגון שקדש אשה ובתה או שתי אחיות כאחת אין אחת מהן מקודשת.

הלכה ב: קידש נשים רבות כאחת ואמר הרי כולכם מקודשות לי והיו בהן שתי אחיות או אשה ובתה וכיוצא בהן אין אחת מכולן מקודשת, ואם אמר להן הראויה מכם לביאה מקודשת לי הרי כולן מקודשות לו חוץ מאחיות או אשה ובתה וכיוצא בהן. וכן אם אמר להן הרי כולכם מקודשות לי והיתה בהן שפחה או גויה או אשה אחת ערוה כגון אשת איש או בתו או אחותו וכיוצא בהן אין אחת מכולם מקודשת, ואם אמר הראויה מכם לביאה מקודשת לי הרי כולן מקודשות לו חוץ מאותה אשה שאין הקידושין תופסין בה.

הלכה ג: אמר לשתי אחיות הרי אחת מכם מקודשת לי בזה ונתן להן פרוטה או שקבלתה אחת על יד חבירתה, וכן האומר לאב אחת מבנותיך מקודשת לי וקיבל האב קידושיה, כולן צריכות גט ממנו, ואסור לו לבוא על אחת מהן מפני שהקידושין תופסין בהן ואע"פ שאי אפשר לבוא על אחת מהן.

הלכה ד: העושה שליח לקדש לו אשה פלונית והלך וקידשה לו וקידש המשלח בעצמו לאמה או לבתה או לאחותה ואין ידוע איזו מהן נתקדשה ראשונה שתיהן צריכות גט ואסורות עליו. וכן האשה שעשתה שליח לקדשה והלך וקידשה וקידשה היא עצמה לאחר ואין ידוע איזה מהן קדם שניהן נותנין לה גט, ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס.

הלכה ה: במה דברים אמורים ברחוקין אבל אם קידשה השליח לאב וקידשה היא עצמה לבן או לאח וכיוצא בהן שניהם נותנין גט והיא אסורה לשניהם.

הלכה ו: האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח ואינו יודע אם קידש לו אשה אם לא קידש הרי זה בחזקת שקידש, שחזקת שליח לעשות שליחותו, והואיל ואין ידוע איזו אשה קידש לו הרי זה אסור בכל אשה שיש לה קרובות שהן ערוה עמה, כגון אשה שיש לה בת או אם או אחות וכיוצא בהן, שאם תאמר ישא זו שמא אמה קידש לו שלוחו או אחותה או בתה, ומותר באשה שאין לה קרובות כגון אלו: היתה לה קרובה אחות או אם וכיוצא בהן והיתה הקרובה אשת איש בשעה שעשה הוא שליח אע"פ שנתגרשה קודם שימות השליח הרי זה מותר בה, ואין אומרים שמא קידש השליח את קרובתה אחר שנתגרשה מפני שלא היתה ראויה בשעה שעשה השליח ואין אדם עושה שליח לקדש לו אלא אשה שיכול הוא לקדשה בשעת השליחות.

הלכה ז: מי שהיו לו חמשה בנים ועשו כולן את אביהם שליח לקדש להם אשה ואמר אבי הבנים לאיש שהיו לו חמש בנות אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני וקיבל האב הקידושין, כל אחת מהן צריכה חמשה גטין מכל האחין הואיל וכולן נתנו רשות לאב לקדש להן, מת אחד מהם כל אחת מהן צריכה ארבעה גטין וחליצה מאחד מהם.

הלכה ח: האב שהיתה לו בת קטנה או נערה שהיא ברשותו ובת בוגרת ונתנה לו הבוגרת רשות לקדשה וקידש בתו סתם לאחד אין הבוגרת בכלל עד שיפרש ויאמר בתי הבוגרת שעשת אותי שליח, לפיכך אין הבוגרת מקודשת ואחותה מקודשת.

הלכה ט: מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים וכולן ברשותו וקידש אחת מהן ובשעת הקידושין אמר לבעל קידשתי לך את בתי הגדולה, אע"פ שיש לומר שמא גדולה שבגדולות קידש לו או גדולה שבקטנות או קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות, הרי כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות והיא לבדה המקודשת. וכן אם קידש בתו הקטנה אע"פ שיש לומר שמא קטנה שבקטנות או קטנה שבגדולות או גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנה שבגדולות הרי כולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות והיא לבדה המקודשת, שמשמע בתו הגדולה שאין בבנותיו גדולה ממנה ומשמע בתו הקטנה שאין בהן קטנה ממנה.

הלכה י: נאמן האב לומר על בתו קודם שתבגור שהיא מקודשת ואוסרה על הכל.

הלכה יא: האב שאמר קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה הרי זו אסורה לעולם על כל אדם עד שיאמר האב נודע לי שלפלוני קידשתיה ותהיה צריכה ממנו גט בלבד, ואע"פ שנודע לו אחר שבגרה.

הלכה יב: אמר האב איני יודע למי קידשתיה ובא אחד ואמר אני הוא שקידשתיה נאמן אף לכנוס ואינו צריך קידושין אחרים.

הלכה יג: באו שנים זה אומר אני קידשתיה וזה אומר אני קידשתיה, שניהן נותנין גט ואם רצו אחד כותב גט ואחד כונס, כנסה ואחר כך בא אחר ואמר אני הוא שקידשתיה אינו נאמן ואינו אוסרה על בעלה.

הלכה יד: האשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני הוא שקידשתיך נאמן ליתן לה גט ותהיה מותרת לכל אדם חוץ ממנו, אבל אינו נאמן לכנוס שמא יצרו תקפו והיא תרגיל לו כדי להתירה.

הלכה טו: האומר לאשה קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, קידשתני והוא אומר לא קידשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, קידשתיך והיא אומרת לא קידשת אלא בתי הוא אסור בקרובות גדולה וגדולה מותרת בקרוביו, ומותר בקרובות הבת והבת מותרת בקרוביו. קידשתי את בתך והיא אומרת לא קידשת אלא אותי הוא אסור בקרובות הבת והבת מותרת בקרוביו, ומותר בקרובות האם והאם אסורה בקרוביו.

הלכה טז: וכל אלו שטוענין הקידושין בשטען הטוען שהיו שם קידושין בפני עדים והלכו למדינה אחרת או מתו, אבל אם הודו שהיו הקידושין בלא עדים אין כאן קידושין כמו שביארנו. וכל מקום שתאמר האשה לאיש קידשתני והוא אומר לא קידשתיך מבקשים ממנו שיכתוב לה גט להתירה לשאר העם שאין לו בזה הפסד, ואם נתן לה גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה.

הלכה יז: העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקידשה לעצמו הרי זו מקודשת לשליח, ואסור לעשות כן, וכל העושה דבר זה וכיוצא בו בשאר דברי מקח וממכר נקרא רשע.

הלכה יח: העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקידשה, השליח אומר לעצמי קידשתיה והאשה אומרת לראשון ששלחו נתקדשתי, אם לא עשה השליח בעדים הרי השליח אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו והאשה אסורה בקרובי המשלח והמשלח מותר בקרובותיה, ואם הוחזק השליח בעדים הרי זו מקודשת לראשון.

הלכה יט: אמרה איני יודעת למי נתקדשתי אם לשולח או לשלוחו, אם לא הוחזק השליח בעדים הרי זו מקודשת לשני, ואם הוחזק שהוא שלוחו שניהן נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס.

הלכה כ: האשה שעשתה שליח לקדשה והלך וקידשה ובעת הליכתו ביטלה השליחות וחזרה בה ואין ידוע אם קודם שקיבל לה הקידושין חזרה או אחר הקידושין הרי זו מקודשת מספק, וכן האיש שעשה שליח וחזר בו.

הלכה כא: המקדש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזו מהן קידש וכל אחת ואחת אומרת אותי קידש אסור בקרובות כולן ונותן גט לכל אחת ואחת ומניח כתובה אחת ביניהן ומסתלק, ואם קידש בביאה קנסו אותו חכמים שיתן כתובה לכל אחת ואחת, והדבר ידוע שהכתובה שכתב לאחת מהן אבדה וכל אחת ואחת אומרת אני היא שקידשתני וכתבת לי ואבדה כתובתי.

הלכה כב: האשה שיצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני הרי זו בחזקת מקודשת אע"פ שאין שם ראיה ברורה, וכל קול שלא הוחזק בבית דין אין חוששין לו, וכיצד הוא הקול שתוחזק זו בו שהיא מקודשת כגון שבאו שנים והעידו שראו הנרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין ונשים שמחות לה ואומרות נתקדשה פלונית היום נתקדשה פלונית היום, שמעו אותן אומרות פלונית תתקדש היום אין חוששין לה, שמא נזדמנו לקדש ולא נתקדשה, עד שישמעו שנתקדשה. וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין ושמענו הברה ושמענו מפלוני ששמע מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני והלכו להם העדים למדינה אחרת או מתו הרי זה קול שמחזיק אותה מקודשת.

הלכה כג: במה דברים אמורים שלא היתה שם אמתלא אבל אם היתה שם אמתלא ושמעו האמתלא כששמעו שנתקדשה לא הוחזקה מקודשת, כיצד היא האמתלא פלונית נתקדשה על תנאי או קידושי ספק לא הוחזקה, אלא שואלין אותה וסומכין על דבריה הואיל ואין שם ראיה ברורה ולא קול חזק.

הלכה כד: יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני ולאחר ימים אמרו אמתלא, אם מראין הדברים לבית דין שהוא כן סומכין על האמתלא ולא תוחזק מקודשת, ואם לאו הואיל ולא נשמעה האמתלא בעת שנשמעו הקידושין אין חוששין לאמתלא.

הלכה כה: מעשה באחת שיצא עליה קול שנתקדשה לבנו של פלוני ולאחר זמן שאלו לאביו ואמר על תנאי כך נתקדשה לו ולא נתקיים התנאי ולא סמכו חכמים על דבריו אלא אמרו הרי זו ספק מקודשת וכאילו אין שם אמתלא.

הלכה כו: יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני ובא שני וקידשה בפנינו, בודקין על קידושי ראשון שהן בקול, אם באו עדים בראיה ברורה שהיא מקודשת לראשון אין קידושי שני כלום, ואם לאו מגרש ראשון שקידושיו בקול ונושא השני שקידושיו ודאי, ואם גירש השני לא יכנוס הראשון שמא יאמרו החזיר גרושתו מן האירוסין אחר שנתארסה לאחר.

הלכה כז: יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני ויצא קול אחר כמותו שהיא מקודשת לאחר, אחד כותב גט ואחד כונס, בין ראשון בין אחרון.

הלכה כח: מקום שנהגו לשלח סבלונות לארוסה אחר שתתארס ובאו עדים שראו סבלונות הובלו לה חוששין לה שמא נתקדשה וצריכה גט מספק אעפ"י שרוב אנשי העיר אין משלחין אלא קודם האירוסין, ומקום שנהגו כולן לשלח הסבלונות תחלה ואחר כך מקדשין וראו סבלונות אין חוששין לה.

הלכה כט: הוחזק שטר כתובתה, אם דרך מקצת אנשי המקום שמקדשין ואחר כך כותבין חוששין לה, ואע"פ שאין שם סופר אין אומרין שמא מפני הסופר שמצא הקדים וכתב, ואם דרך כל אנשי המקום שכותבין הכתובה קודם הקידושין אין חוששין לה.

הלכה ל: שנים אומרין ראינוה שנתקדשה ביום פלוני ושנים אומרין לא ראינוה אע"פ שכולם שוכנים בחצר אחת הרי זו מקודשת שאין לא ראינוה ראיה שדרך העם לקדש בצנעה.

הלכה לא: אמר עד אחד מקודשת היא והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מותרת, אחד אומר מקודשת ואחד אומר אינה מקודשת לא תנשא ואם נישאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשתי. אמרה מקודשת אני ולאחר זמן עמדה וקידשה עצמה אם נתנה אמתלא לדבריה ואמרה מפני כך וכך אמרתי בתחלה שאני מקודשת וראינו בדבריה ממש הרי זו מותרת לשני, ואם לא נתנה אמתלא או שנתנה ואין בה ממש הרי זו אסורה, וקידושי שני קידושי ספק, לפיכך נותן לה גט ותהיה אסורה עליו ועל הכל עד שיבוא ארוסה. וכן האשה שבאת ואמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אם נתנה אמתלא לדבריה ויש בדבריה ממש הרי זו נאמנת.

פרק י

הלכה א: הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה, והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות, ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבוא עליה ביאה שנייה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום, והבא על ארוסתו לשם נישואין אחר שקידשה משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא אשתו לכל דבר.

הלכה ב: כיון שנכנסה הארוסה לחופה הרי זו מותרת לו לבא עליה בכל עת שירצה והרי היא אשתו גמורה לכל דבר, ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אע"פ שלא נבעלה והוא שתהיה ראויה לבעילה, אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין.

הלכה ג: וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנישואין והן שש ברכות ואלו הן: ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם שהכל ברא לכבודו. ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם יוצר האדם. ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד ברוך אתה י"י יוצר האדם. שוש תשיש ותגל עקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה ברוך אתה י"י משמח ציון בבניה. שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך מקדם בגן עדן ברוך אתה י"י משמח חתן וכלה. ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה ורנה דיצה וחדוה אהבה ואחוה שלום ורעות מהרה י"י אלהינו ישמע מערי יהודה ומחוצות ירושלם קול ששון קול שמחה קול חתן קול כלה קול מצהלות חתנים ממשתה ונערים מנגינתם ברוך אתה י"י משמח חתן עם הכלה.

הלכה ד: ואם היה שם יין מביאין כוס של יין ומברך על היין תחלה ומסדר את כולן על הכוס ונמצא מברך שבע ברכות, ויש מקומות שנהגו להביא הדס עם היין ומברך על ההדס אחר היין ואחר כך מברך השש.

הלכה ה: ואין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין וחתן מן המנין.

הלכה ו: המארס את האשה וברך ברכת חתנים ולא נתיחד עמה בביתו עדיין ארוסה היא שאין ברכת חתנים עושה הנישואין אלא כניסה לחופה, אירס וכנס לחופה ולא ברך ברכת חתנים הרי זו נשואה גמורה וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים, ולא תנשא נדה עד שתטהר, ואין מברכין לה ברכת חתנים עד שתטהר, ואם עבר ונשא וברך אינו חוזר ומברך.

הלכה ז: וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה ואחר כך יהיה מותר באשתו, והחתן נותן שכר הסופר, וכמה הוא כותב לה, אם היתה בתולה אין כותבין לה פחות ממאתים דינרים, ואם בעולה אין כותבין לה פחות ממאה דינרים, וזה הוא הנקרא עיקר כתובה, ואם רצה להוסיף לה אפילו ככר זהב מוסיף, ודין התוספת ודין העיקר אחד הוא לרוב הדברים, לפיכך כל מקום שנאמר בו כתובה סתם הוא העיקר והתוספת כאחד, וחכמים הם שתיקנו כתובה לאשה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה.

הלכה ח: דינרים אלו לא תקנו אותם מן הכסף הטהור אלא ממטבע שהיה באותן הימים שהיה שבעה חלקים נחשת וחלק אחד כסף עד שיהיה בסלע חצי זוז כסף, ונמצאו מאתים דינרים של בתולה חמשה ועשרים דינר של כסף ומאה של בעולה שנים עשר דינר ומחצה, ומשקל כל דינר שש ותשעים שעורות כמו שביארנו בתחלת עירובין, והדינר הוא הנקרא זוז בכל מקום בין שהיה מן הכסף הטהור בין שהיה ממטבע אותן הימים.

הלכה ט: אין פוחתין לבתולה ממאתים ולבעולה ממאה, וכל הפוחת בעילתו בעילת זנות, אחד הכותב את הכתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה מאה או מאתים הרי זה מותר, וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה הרי זה מותר לבעול עד שיהיה לו פנאי לכתוב.

הלכה י: הכונס את האשה ולא כתב לה כתובה, או שכתב ואבד שטר הכתובה, או שמחלה כתובתה לבעלה, או שמכרה לו כתובתה, חוזר וכותב לה עיקר כתובה אם רצה לקיימה, לפי שאסור לו לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה. אבל המוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה אינו צריך לכתוב לה כתובה אחרת, שלא תקנו כתובה אלא כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ואם הוציא זה משלם כתובתה ללוקח כדרך שהיה משלם לה אם לא מכרה.

הלכה יא: המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה עדיין ארוסה היא ואינה נשואה שאין הכתובה עושה נישואין, ואם מת או גרשה גובה עיקר כתובתה מבני חורין ואינה גובה תוספת כלל הואיל ולא כנסה, אבל אם ארס ולא כתב כתובה ומת או גרשה והיא ארוסה אין לה כלום ואפילו העיקר שלא תיקנו לה עיקר כתובה עד שתנשא או עד שיכתוב, והמארס את בתו וכתב לה כתובה ומת או גרשה כשהיא נערה כתובתה לאביה כמו שביארנו.

הלכה יב: וכן תקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהיה שמח עמה שבעת ימים, אינו עוסק במלאכתו ולא נושא ונותן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח, בין שהיה בחור בין שהיה אלמון, ואם היתה בעולה אין פחות משלשה ימים, שתקנת חכמים היא לבנות ישראל שיהיה שמח עם הבעולה שלשה ימים בין בחור בין אלמון.

הלכה יג: יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת ביום אחד ומברך ברכת חתנים לכולן כאחת, אבל לשמחה צריך לשמוח עם כל אחת ואחת שמחה הראויה לה, אם בתולה שבעה ואם בעולה שלשה, ואין מערבין שמחה בשמחה.

הלכה יד מותר לארס בכל יום חול אפילו בתשעה באב בין ביום בין בלילה, אבל אין נושאין נשים לא בערב שבת ולא באחד בשבת גזירה שמא יבוא לידי חילול שבת בתיקון הסעודה שהחתן טרוד בסעודתו, ואין צריך לומר שאסור לישא בשבת, ואפילו בחולו של מועד אין נושאין נשים כמו שביארנו לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנאמר מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת, ושאר הימים מותר לישא אשה בכל יום שירצה והוא שיטרח בסעודת נישואין שלשה ימים קודם [יום] הנישואין.

הלכה טו: מקום שאין בית דין יושבין בו אלא בשני ובחמישי בלבד בתולה נישאת ביום רביעי שאם היתה לו טענת בתולים ישכים לבית דין, ומנהג חכמים הוא שהנושא את הבעולה ישאנה בחמישי כדי שיהיה שמח עמה חמישי וערב שבת ושבת ויצא למלאכתו יום ראשון.

הלכה טז: המארס בתו קטנה ותבעה הבעל לנישואין, בין היא בין אביה יכולין לעכב שלא תנשא עד שתגדיל ותעשה נערה ואם רצו לכנסה כונס, ואין ראוי לעשות כן.

הלכה יז: אירסה ושהה כמה שנים ותבעה לנישואין והרי היא נערה נותנין לה שנים עשר חדש מיום התביעה לפרנס את עצמה ולתקן מה שהיא צריכה לו ואחר כך תנשא. תבעה אחר שבגרה נותנין לה שנים עשר חדש מיום הבגר, וכן אם קידשה ביום הבגר נותנין לה שנים עשר חדש מיום הקידושין שהוא יום הבגר. קידשה אחר שבגרה אם עברו עליה שנים עשר חדש בבגרותה ואחר כך נתקדשה אין נותנין לה אלא שלשים יום מיום התביעה, וכן המארס את הבעולה נותנין לה שלשים יום מיום התביעה.

הלכה יח: כשם שנותנין זמן לאשה משתבעה הבעל לפרנס את עצמה ואחר כך תנשא כך נותנין זמן לאיש לפרנס את עצמו משתבעה האשה אותו, וכמה נותנין לו כמה שנותנין לה אם שנים עשר חדש שנים עשר חדש ואם שלשים יום שלשים יום.

הלכה יט: הגיע זמן שנתנו לאיש ולא נשאה נתחייב במזונותיה אע"פ שלא כנס, ואם הגיע הזמן באחד בשבת או בערב שבת אינו מעלה לה מזונות לאותו היום מפני שאינו יכול לכנוס, וכן אם חלה הוא או היא או שפרסה נדה כשהגיע הזמן אינו מעלה לה מזונות שהרי אינה ראויה להנשא עד שתטהר או עד שתבריא וכן הוא אינו יכול לישא אשה עד שיבריא.

הלכות אישות

פרק ח 
 
הלכה א: האומר לאשה הרי את מקודשת לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש, של דבש ונמצא של יין, בדינר זה של כסף ונמצא של זהב, של זהב ונמצא של כסף, על מנת שאני כהן ונמצא לוי, לוי ונמצא כהן, נתין ונמצא ממזר, ממזר ונמצא נתין, בן עיר ונמצא בן כרך, בן כרך ונמצא בן עיר, על מנת שאני עני ונמצא עשיר, עשיר ונמצא עני, על מנת שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק, רחוק ונמצא קרוב, על מנת שיש לי בת או שפחה גודלת או אופה ואין לו, על מנת שאין לו ויש לו, על מנת שיש לי אשה ובנים ואין לו, על מנת שאין לו ויש לו, בכל אלו והדומה להן אינה מקודשת, וכן היא שהטעתו. 
 
הלכה ב: ובכולם אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אע"פ שהטעני ואין הדבר כמו שאמר, וכן אם אמר הוא בלבי היה לקדשה אע"פ שהטעתני, אינה מקודשת, דברים שבלב אינם דברים. 
 
הלכה ג: הרי את מקודשת לי על מנת שאני בסם ונמצא בסם ובורסי, על מנת שאני בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך, על מנת ששמי יוסף ונמצא שמו יוסף ושמעון, הרי זו מקודשת, אבל אם אמר לה על מנת שאין שמי אלא יוסף ונמצא שמו יוסף ושמעון, שאיני אלא בסם ונמצא בסם ובורסי, שאיני אלא בן עיר ונמצא בן כרך ובן עיר, אינה מקודשת. 
 
הלכה ד: האומר לאשה הרי את מקודשת לי בזה על מנת שאני יודע לקרות, צריך שיקרא התורה ויתרגם אותה תרגום אנקלוס הגר, ואם אמר לה על מנת שאני קראה צריך להיות יודע לקרות תורה נביאים וכתובים בדקדוק יפה. על מנת שאני יודע לשנות צריך להיות יודע לקרות המשנה, ואם אמר על מנת שאני תנאה צריך להיות יודע לקרות המשנה וספרא וספרי ותוספתא של ר' חייא. 
 
הלכה ה: על מנת שאני תלמיד אין אומרין כבן עזאי וכבן זומא אלא כל ששואלין אותו דבר אחד בתלמודו ואומרו ואפילו בהלכות החג שמלמדין אותן ברבים מדברים הקלים סמוך לחג כדי שיהיו כל העם בקיאין בהן. על מנת שאני חכם אין אומרין כר' עקיבה וחביריו אלא כל ששואלין אותו דבר חכמה בכל מקום ואומר, על מנת שאני גבור אין אומרין כאבנר בן נר וכיואב אלא כל שחביריו מתייראים ממנו מפני גבורתו. על מנת שאני עשיר אין אומרין כרבי אלעזר בן עזריה אלא כל שבני עירו מכבדין אותו מפני עשרו. על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור הרי זו מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בלבו, על מנת שאני רשע אפילו צדיק גמור הרי זו מקודשת מספק שמא הרהר בע"ז בדעתו שעון ע"ז גדול הוא ומשיהרהר לעבוד בלבו נעשה רשע שנאמר פן יפתה לבבכם, וכתוב למען תפוש את בית ישראל בלבם. 
 
הלכה ו: המקדש את האשה ואמר סבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לוייה, לוייה והרי היא כהנת, ענייה והרי היא עשירה, עשירה והרי היא ענייה, הרי זו מקודשת מפני שלא הטעתו, וכן היא שאמרה סבורה הייתי שהוא כהן והרי הוא לוי, לוי והרי הוא כהן, עשיר והרי הוא עני, עני והרי הוא עשיר, הרי זו מקודשת מפני שלא הטעה אותה. פרק ט 
 
הלכה א: המקדש שתי נשים שאסור לישא שתיהן משום ערוה כאחת אינן מקודשות, כיצד כגון שקדש אשה ובתה או שתי אחיות כאחת אין אחת מהן מקודשת. 
 
הלכה ב: קידש נשים רבות כאחת ואמר הרי כולכם מקודשות לי והיו בהן שתי אחיות או אשה ובתה וכיוצא בהן אין אחת מכולן מקודשת, ואם אמר להן הראויה מכם לביאה מקודשת לי הרי כולן מקודשות לו חוץ מאחיות או אשה ובתה וכיוצא בהן. וכן אם אמר להן הרי כולכם מקודשות לי והיתה בהן שפחה או גויה או אשה אחת ערוה כגון אשת איש או בתו או אחותו וכיוצא בהן אין אחת מכולם מקודשת, ואם אמר הראויה מכם לביאה מקודשת לי הרי כולן מקודשות לו חוץ מאותה אשה שאין הקידושין תופסין בה. 
 
הלכה ג: אמר לשתי אחיות הרי אחת מכם מקודשת לי בזה ונתן להן פרוטה או שקבלתה אחת על יד חבירתה, וכן האומר לאב אחת מבנותיך מקודשת לי וקיבל האב קידושיה, כולן צריכות גט ממנו, ואסור לו לבוא על אחת מהן מפני שהקידושין תופסין בהן ואע"פ שאי אפשר לבוא על אחת מהן. 
 
הלכה ד: העושה שליח לקדש לו אשה פלונית והלך וקידשה לו וקידש המשלח בעצמו לאמה או לבתה או לאחותה ואין ידוע איזו מהן נתקדשה ראשונה שתיהן צריכות גט ואסורות עליו. וכן האשה שעשתה שליח לקדשה והלך וקידשה וקידשה היא עצמה לאחר ואין ידוע איזה מהן קדם שניהן נותנין לה גט, ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס. 
 
הלכה ה: במה דברים אמורים ברחוקין אבל אם קידשה השליח לאב וקידשה היא עצמה לבן או לאח וכיוצא בהן שניהם נותנין גט והיא אסורה לשניהם. 
 
הלכה ו: האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח ואינו יודע אם קידש לו אשה אם לא קידש הרי זה בחזקת שקידש, שחזקת שליח לעשות שליחותו, והואיל ואין ידוע איזו אשה קידש לו הרי זה אסור בכל אשה שיש לה קרובות שהן ערוה עמה, כגון אשה שיש לה בת או אם או אחות וכיוצא בהן, שאם תאמר ישא זו שמא אמה קידש לו שלוחו או אחותה או בתה, ומותר באשה שאין לה קרובות כגון אלו: היתה לה קרובה אחות או אם וכיוצא בהן והיתה הקרובה אשת איש בשעה שעשה הוא שליח אע"פ שנתגרשה קודם שימות השליח הרי זה מותר בה, ואין אומרים שמא קידש השליח את קרובתה אחר שנתגרשה מפני שלא היתה ראויה בשעה שעשה השליח ואין אדם עושה שליח לקדש לו אלא אשה שיכול הוא לקדשה בשעת השליחות. 
 
הלכה ז: מי שהיו לו חמשה בנים ועשו כולן את אביהם שליח לקדש להם אשה ואמר אבי הבנים לאיש שהיו לו חמש בנות אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני וקיבל האב הקידושין, כל אחת מהן צריכה חמשה גטין מכל האחין הואיל וכולן נתנו רשות לאב לקדש להן, מת אחד מהם כל אחת מהן צריכה ארבעה גטין וחליצה מאחד מהם. 
 
הלכה ח: האב שהיתה לו בת קטנה או נערה שהיא ברשותו ובת בוגרת ונתנה לו הבוגרת רשות לקדשה וקידש בתו סתם לאחד אין הבוגרת בכלל עד שיפרש ויאמר בתי הבוגרת שעשת אותי שליח, לפיכך אין הבוגרת מקודשת ואחותה מקודשת. 
 
הלכה ט: מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים וכולן ברשותו וקידש אחת מהן ובשעת הקידושין אמר לבעל קידשתי לך את בתי הגדולה, אע"פ שיש לומר שמא גדולה שבגדולות קידש לו או גדולה שבקטנות או קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות, הרי כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות והיא לבדה המקודשת. וכן אם קידש בתו הקטנה אע"פ שיש לומר שמא קטנה שבקטנות או קטנה שבגדולות או גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנה שבגדולות הרי כולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות והיא לבדה המקודשת, שמשמע בתו הגדולה שאין בבנותיו גדולה ממנה ומשמע בתו הקטנה שאין בהן קטנה ממנה. 
 
הלכה י: נאמן האב לומר על בתו קודם שתבגור שהיא מקודשת ואוסרה על הכל. 
 
הלכה יא: האב שאמר קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה הרי זו אסורה לעולם על כל אדם עד שיאמר האב נודע לי שלפלוני קידשתיה ותהיה צריכה ממנו גט בלבד, ואע"פ שנודע לו אחר שבגרה. 
 
הלכה יב: אמר האב איני יודע למי קידשתיה ובא אחד ואמר אני הוא שקידשתיה נאמן אף לכנוס ואינו צריך קידושין אחרים. 
 
הלכה יג: באו שנים זה אומר אני קידשתיה וזה אומר אני קידשתיה, שניהן נותנין גט ואם רצו אחד כותב גט ואחד כונס, כנסה ואחר כך בא אחר ואמר אני הוא שקידשתיה אינו נאמן ואינו אוסרה על בעלה. 
 
הלכה יד: האשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני הוא שקידשתיך נאמן ליתן לה גט ותהיה מותרת לכל אדם חוץ ממנו, אבל אינו נאמן לכנוס שמא יצרו תקפו והיא תרגיל לו כדי להתירה. 
 
הלכה טו: האומר לאשה קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, קידשתני והוא אומר לא קידשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, קידשתיך והיא אומרת לא קידשת אלא בתי הוא אסור בקרובות גדולה וגדולה מותרת בקרוביו, ומותר בקרובות הבת והבת מותרת בקרוביו. קידשתי את בתך והיא אומרת לא קידשת אלא אותי הוא אסור בקרובות הבת והבת מותרת בקרוביו, ומותר בקרובות האם והאם אסורה בקרוביו. 
 
הלכה טז: וכל אלו שטוענין הקידושין בשטען הטוען שהיו שם קידושין בפני עדים והלכו למדינה אחרת או מתו, אבל אם הודו שהיו הקידושין בלא עדים אין כאן קידושין כמו שביארנו. וכל מקום שתאמר האשה לאיש קידשתני והוא אומר לא קידשתיך מבקשים ממנו שיכתוב לה גט להתירה לשאר העם שאין לו בזה הפסד, ואם נתן לה גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה. 
 
הלכה יז: העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקידשה לעצמו הרי זו מקודשת לשליח, ואסור לעשות כן, וכל העושה דבר זה וכיוצא בו בשאר דברי מקח וממכר נקרא רשע. 
 
הלכה יח: העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקידשה, השליח אומר לעצמי קידשתיה והאשה אומרת לראשון ששלחו נתקדשתי, אם לא עשה השליח בעדים הרי השליח אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו והאשה אסורה בקרובי המשלח והמשלח מותר בקרובותיה, ואם הוחזק השליח בעדים הרי זו מקודשת לראשון. 
 
הלכה יט: אמרה איני יודעת למי נתקדשתי אם לשולח או לשלוחו, אם לא הוחזק השליח בעדים הרי זו מקודשת לשני, ואם הוחזק שהוא שלוחו שניהן נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס. 
 
הלכה כ: האשה שעשתה שליח לקדשה והלך וקידשה ובעת הליכתו ביטלה השליחות וחזרה בה ואין ידוע אם קודם שקיבל לה הקידושין חזרה או אחר הקידושין הרי זו מקודשת מספק, וכן האיש שעשה שליח וחזר בו. 
 
הלכה כא: המקדש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזו מהן קידש וכל אחת ואחת אומרת אותי קידש אסור בקרובות כולן ונותן גט לכל אחת ואחת ומניח כתובה אחת ביניהן ומסתלק, ואם קידש בביאה קנסו אותו חכמים שיתן כתובה לכל אחת ואחת, והדבר ידוע שהכתובה שכתב לאחת מהן אבדה וכל אחת ואחת אומרת אני היא שקידשתני וכתבת לי ואבדה כתובתי. 
 
הלכה כב: האשה שיצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני הרי זו בחזקת מקודשת אע"פ שאין שם ראיה ברורה, וכל קול שלא הוחזק בבית דין אין חוששין לו, וכיצד הוא הקול שתוחזק זו בו שהיא מקודשת כגון שבאו שנים והעידו שראו הנרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין ונשים שמחות לה ואומרות נתקדשה פלונית היום נתקדשה פלונית היום, שמעו אותן אומרות פלונית תתקדש היום אין חוששין לה, שמא נזדמנו לקדש ולא נתקדשה, עד שישמעו שנתקדשה. וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין ושמענו הברה ושמענו מפלוני ששמע מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני והלכו להם העדים למדינה אחרת או מתו הרי זה קול שמחזיק אותה מקודשת. 
 
הלכה כג: במה דברים אמורים שלא היתה שם אמתלא אבל אם היתה שם אמתלא ושמעו האמתלא כששמעו שנתקדשה לא הוחזקה מקודשת, כיצד היא האמתלא פלונית נתקדשה על תנאי או קידושי ספק לא הוחזקה, אלא שואלין אותה וסומכין על דבריה הואיל ואין שם ראיה ברורה ולא קול חזק. 
 
הלכה כד: יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני ולאחר ימים אמרו אמתלא, אם מראין הדברים לבית דין שהוא כן סומכין על האמתלא ולא תוחזק מקודשת, ואם לאו הואיל ולא נשמעה האמתלא בעת שנשמעו הקידושין אין חוששין לאמתלא. 
 
הלכה כה: מעשה באחת שיצא עליה קול שנתקדשה לבנו של פלוני ולאחר זמן שאלו לאביו ואמר על תנאי כך נתקדשה לו ולא נתקיים התנאי ולא סמכו חכמים על דבריו אלא אמרו הרי זו ספק מקודשת וכאילו אין שם אמתלא. 
 
הלכה כו: יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני ובא שני וקידשה בפנינו, בודקין על קידושי ראשון שהן בקול, אם באו עדים בראיה ברורה שהיא מקודשת לראשון אין קידושי שני כלום, ואם לאו מגרש ראשון שקידושיו בקול ונושא השני שקידושיו ודאי, ואם גירש השני לא יכנוס הראשון שמא יאמרו החזיר גרושתו מן האירוסין אחר שנתארסה לאחר. 
 
הלכה כז: יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני ויצא קול אחר כמותו שהיא מקודשת לאחר, אחד כותב גט ואחד כונס, בין ראשון בין אחרון. 
 
הלכה כח: מקום שנהגו לשלח סבלונות לארוסה אחר שתתארס ובאו עדים שראו סבלונות הובלו לה חוששין לה שמא נתקדשה וצריכה גט מספק אעפ"י שרוב אנשי העיר אין משלחין אלא קודם האירוסין, ומקום שנהגו כולן לשלח הסבלונות תחלה ואחר כך מקדשין וראו סבלונות אין חוששין לה. 
 
הלכה כט: הוחזק שטר כתובתה, אם דרך מקצת אנשי המקום שמקדשין ואחר כך כותבין חוששין לה, ואע"פ שאין שם סופר אין אומרין שמא מפני הסופר שמצא הקדים וכתב, ואם דרך כל אנשי המקום שכותבין הכתובה קודם הקידושין אין חוששין לה. 
 
הלכה ל: שנים אומרין ראינוה שנתקדשה ביום פלוני ושנים אומרין לא ראינוה אע"פ שכולם שוכנים בחצר אחת הרי זו מקודשת שאין לא ראינוה ראיה שדרך העם לקדש בצנעה. 
 
הלכה לא: אמר עד אחד מקודשת היא והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מותרת, אחד אומר מקודשת ואחד אומר אינה מקודשת לא תנשא ואם נישאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשתי. אמרה מקודשת אני ולאחר זמן עמדה וקידשה עצמה אם נתנה אמתלא לדבריה ואמרה מפני כך וכך אמרתי בתחלה שאני מקודשת וראינו בדבריה ממש הרי זו מותרת לשני, ואם לא נתנה אמתלא או שנתנה ואין בה ממש הרי זו אסורה, וקידושי שני קידושי ספק, לפיכך נותן לה גט ותהיה אסורה עליו ועל הכל עד שיבוא ארוסה. וכן האשה שבאת ואמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אם נתנה אמתלא לדבריה ויש בדבריה ממש הרי זו נאמנת. פרק י 
 
הלכה א: הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה, והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות, ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבוא עליה ביאה שנייה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום, והבא על ארוסתו לשם נישואין אחר שקידשה משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא אשתו לכל דבר. 
 
הלכה ב: כיון שנכנסה הארוסה לחופה הרי זו מותרת לו לבא עליה בכל עת שירצה והרי היא אשתו גמורה לכל דבר, ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אע"פ שלא נבעלה והוא שתהיה ראויה לבעילה, אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין. 
 
הלכה ג: וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנישואין והן שש ברכות ואלו הן: ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם שהכל ברא לכבודו. ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם יוצר האדם. ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד ברוך אתה י"י יוצר האדם. שוש תשיש ותגל עקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה ברוך אתה י"י משמח ציון בבניה. שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך מקדם בגן עדן ברוך אתה י"י משמח חתן וכלה. ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה ורנה דיצה וחדוה אהבה ואחוה שלום ורעות מהרה י"י אלהינו ישמע מערי יהודה ומחוצות ירושלם קול ששון קול שמחה קול חתן קול כלה קול מצהלות חתנים ממשתה ונערים מנגינתם ברוך אתה י"י משמח חתן עם הכלה. 
 
הלכה ד: ואם היה שם יין מביאין כוס של יין ומברך על היין תחלה ומסדר את כולן על הכוס ונמצא מברך שבע ברכות, ויש מקומות שנהגו להביא הדס עם היין ומברך על ההדס אחר היין ואחר כך מברך השש. 
 
הלכה ה: ואין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין וחתן מן המנין. 
 
הלכה ו: המארס את האשה וברך ברכת חתנים ולא נתיחד עמה בביתו עדיין ארוסה היא שאין ברכת חתנים עושה הנישואין אלא כניסה לחופה, אירס וכנס לחופה ולא ברך ברכת חתנים הרי זו נשואה גמורה וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים, ולא תנשא נדה עד שתטהר, ואין מברכין לה ברכת חתנים עד שתטהר, ואם עבר ונשא וברך אינו חוזר ומברך. 
 
הלכה ז: וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה ואחר כך יהיה מותר באשתו, והחתן נותן שכר הסופר, וכמה הוא כותב לה, אם היתה בתולה אין כותבין לה פחות ממאתים דינרים, ואם בעולה אין כותבין לה פחות ממאה דינרים, וזה הוא הנקרא עיקר כתובה, ואם רצה להוסיף לה אפילו ככר זהב מוסיף, ודין התוספת ודין העיקר אחד הוא לרוב הדברים, לפיכך כל מקום שנאמר בו כתובה סתם הוא העיקר והתוספת כאחד, וחכמים הם שתיקנו כתובה לאשה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. 
 
הלכה ח: דינרים אלו לא תקנו אותם מן הכסף הטהור אלא ממטבע שהיה באותן הימים שהיה שבעה חלקים נחשת וחלק אחד כסף עד שיהיה בסלע חצי זוז כסף, ונמצאו מאתים דינרים של בתולה חמשה ועשרים דינר של כסף ומאה של בעולה שנים עשר דינר ומחצה, ומשקל כל דינר שש ותשעים שעורות כמו שביארנו בתחלת עירובין, והדינר הוא הנקרא זוז בכל מקום בין שהיה מן הכסף הטהור בין שהיה ממטבע אותן הימים. 
 
הלכה ט: אין פוחתין לבתולה ממאתים ולבעולה ממאה, וכל הפוחת בעילתו בעילת זנות, אחד הכותב את הכתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה מאה או מאתים הרי זה מותר, וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה הרי זה מותר לבעול עד שיהיה לו פנאי לכתוב. 
 
הלכה י: הכונס את האשה ולא כתב לה כתובה, או שכתב ואבד שטר הכתובה, או שמחלה כתובתה לבעלה, או שמכרה לו כתובתה, חוזר וכותב לה עיקר כתובה אם רצה לקיימה, לפי שאסור לו לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה. אבל המוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה אינו צריך לכתוב לה כתובה אחרת, שלא תקנו כתובה אלא כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ואם הוציא זה משלם כתובתה ללוקח כדרך שהיה משלם לה אם לא מכרה. 
 
הלכה יא: המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה עדיין ארוסה היא ואינה נשואה שאין הכתובה עושה נישואין, ואם מת או גרשה גובה עיקר כתובתה מבני חורין ואינה גובה תוספת כלל הואיל ולא כנסה, אבל אם ארס ולא כתב כתובה ומת או גרשה והיא ארוסה אין לה כלום ואפילו העיקר שלא תיקנו לה עיקר כתובה עד שתנשא או עד שיכתוב, והמארס את בתו וכתב לה כתובה ומת או גרשה כשהיא נערה כתובתה לאביה כמו שביארנו. 
 
הלכה יב: וכן תקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהיה שמח עמה שבעת ימים, אינו עוסק במלאכתו ולא נושא ונותן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח, בין שהיה בחור בין שהיה אלמון, ואם היתה בעולה אין פחות משלשה ימים, שתקנת חכמים היא לבנות ישראל שיהיה שמח עם הבעולה שלשה ימים בין בחור בין אלמון. 
 
הלכה יג: יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת ביום אחד ומברך ברכת חתנים לכולן כאחת, אבל לשמחה צריך לשמוח עם כל אחת ואחת שמחה הראויה לה, אם בתולה שבעה ואם בעולה שלשה, ואין מערבין שמחה בשמחה. 
 
הלכה יד מותר לארס בכל יום חול אפילו בתשעה באב בין ביום בין בלילה, אבל אין נושאין נשים לא בערב שבת ולא באחד בשבת גזירה שמא יבוא לידי חילול שבת בתיקון הסעודה שהחתן טרוד בסעודתו, ואין צריך לומר שאסור לישא בשבת, ואפילו בחולו של מועד אין נושאין נשים כמו שביארנו לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנאמר מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת, ושאר הימים מותר לישא אשה בכל יום שירצה והוא שיטרח בסעודת נישואין שלשה ימים קודם [יום] הנישואין. 
 
הלכה טו: מקום שאין בית דין יושבין בו אלא בשני ובחמישי בלבד בתולה נישאת ביום רביעי שאם היתה לו טענת בתולים ישכים לבית דין, ומנהג חכמים הוא שהנושא את הבעולה ישאנה בחמישי כדי שיהיה שמח עמה חמישי וערב שבת ושבת ויצא למלאכתו יום ראשון. 
 
הלכה טז: המארס בתו קטנה ותבעה הבעל לנישואין, בין היא בין אביה יכולין לעכב שלא תנשא עד שתגדיל ותעשה נערה ואם רצו לכנסה כונס, ואין ראוי לעשות כן. 
 
הלכה יז: אירסה ושהה כמה שנים ותבעה לנישואין והרי היא נערה נותנין לה שנים עשר חדש מיום התביעה לפרנס את עצמה ולתקן מה שהיא צריכה לו ואחר כך תנשא. תבעה אחר שבגרה נותנין לה שנים עשר חדש מיום הבגר, וכן אם קידשה ביום הבגר נותנין לה שנים עשר חדש מיום הקידושין שהוא יום הבגר. קידשה אחר שבגרה אם עברו עליה שנים עשר חדש בבגרותה ואחר כך נתקדשה אין נותנין לה אלא שלשים יום מיום התביעה, וכן המארס את הבעולה נותנין לה שלשים יום מיום התביעה. 
 
הלכה יח: כשם שנותנין זמן לאשה משתבעה הבעל לפרנס את עצמה ואחר כך תנשא כך נותנין זמן לאיש לפרנס את עצמו משתבעה האשה אותו, וכמה נותנין לו כמה שנותנין לה אם שנים עשר חדש שנים עשר חדש ואם שלשים יום שלשים יום. 
 
הלכה יט: הגיע זמן שנתנו לאיש ולא נשאה נתחייב במזונותיה אע"פ שלא כנס, ואם הגיע הזמן באחד בשבת או בערב שבת אינו מעלה לה מזונות לאותו היום מפני שאינו יכול לכנוס, וכן אם חלה הוא או היא או שפרסה נדה כשהגיע הזמן אינו מעלה לה מזונות שהרי אינה ראויה להנשא עד שתטהר או עד שתבריא וכן הוא אינו יכול לישא אשה עד שיבריא.