Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שני כב שבט ה'�&"פ
	שיעורים יומיים ליום שני כב שבט ה'�&"פ

חומש:

שני פרשת משפטים

תהילים:

פרקים קו - קז

תניא:

אך העצבות... -66- העצב כנ"ל

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות טומאת מת פרקים ו-ח

פרק אחד :

הלכות שכירות פרק יג

ספר המצוות :

מ"ע ק"ז

הלכות טומאת מת

פרק ו

הלכה א: עצמות הדג ועורו העושה מהן כלים אינן מקבלין טומאה כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, וכן ירוקה שעל פני המים וכיוצא בה שכל מה שבים טהור כמו שיתבאר בהלכות כלים, לפיכך העושה אהל מעור הדג או מצמר שגדל בים, אין עצמו של אהל זה מקבל טומאה אע"פ שמביא את הטומאה לכל אשר יהיה תחתיו כשאר אהלים.

הלכה ב: כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אינן מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים בין טומאת מת בין שאר הטומאות, וכן כלי עץ העשוי לנחת כגון התיבה והמגדל והכוורת שהן מחזיקין ארבעים סאה בלח ויהיה להם שולים אינן מקבלין טומאה כלל לא מדברי תורה ולא מד"ס ואלו הן הנקראין כלי עץ הבא במדה.

הלכה ג: כלי עץ פשוטיהם טהורים מקבליהם טמאים, כלי חרש פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאין ואינן טמאין אלא מאוירן או בהיסט הזב אפילו נגע כלי חרש במת מגבו אינו מתטמא ואם נכנסה טומאה מן הטומאות באוירו ואע"פ שלא נגעה בו נטמא, היה כלי חרש עם המת באהל נטמא שהרי הטומאה נכנסה באוירו, ואם היה מוקף צמיד פתיל הוא ומה שבתוכו טהור כמו שנתפרש בתורה שאין טומאה נכנסה לו אלא מפתחו ובהיסט הזב, שהרי הוא כמי שנגע בכולו.

הלכה ד: העושה גולל מדבר שאינו מקבל טומאה כגון שהניח על גבי הקבר אבן או כלי אדמה או כלי עץ הבא במדה או כלי חרש המוקף צמיד פתיל או עור הדג ועצמו וכיוצא באלו הנוגע בהן טמא טומאת שבעה משום נוגע בגולל, ואם פרשו מלהיות גולל או שהסיר את המת מתחתיהן הרי הן טהורין, וכן בהמה שכפתה ועשה אותה גולל הנוגע בה טמא טומאת שבעה כל זמן שהיא גולל, התיר הבהמה הרי היא טהורה כשאר הבהמות, וכן חבית שהיא מלאה משקין מוקפת צמיד פתיל ועשה אותה גולל למת הנוגע בה טמא טומאת שבעה והחבית והמשקין טהורין.

הלכה ה: קורה שעשאה גולל לקבר בין עומדת בין מוטה על צדה אין טמא אלא כנגד פתח הקבר בלבד, והנוגע בקצה המונח חוץ לקבר טהור, עשה ראשה גולל לקבר והרי היא עומדת על הקבר כמו אילן הנוגע ממנה בד' טפחים סמוך לקבר טמא משום גולל ומד' ולמעלה טהור, בד"א בזמן שהוא עתיד לקוץ אותה אבל אם אינו עתיד לקוץ אותה כולה גולל.

הלכה ו: שתי אבנים גדולות של ד' ד' טפחים שעשאן גולל המאהיל על גבי שתיהן טמא, נטלה אחת מהן המאהיל על גבי שנייה טהור מפני שיש לטומאה דרך שתצא בו.

הלכה ז: גל של צרורות שעשאהו גולל לקבר אין טמא אלא סדר הפנימי שהוא צרכו של קבר, אבל הנוגע בשאר האבנים טהור.

הלכה ח: ארון שהוא חקוק בסלע והניחו בו המת וכסוהו בגולל הנוגע בסלע בכ"מ טהור והנוגע בגולל טמא, למה זה דומה לבור גדול מלא מתים ואבן גדולה על פיה שאין טמא אלא כנגד חללה, ואם בנה נפש על גבה הרי זו כקבר סתום ומטמא מכל סביביו, היתה הארון החקוקה בסלע רחבה מלמטה וצרה מלמעלה והמת בתוכה הנוגע בה מלמטן טהור ומלמעלן טמא שהרי הצדדין מלמעלה סמכו על גבי המת ונעשו כגולל, היתה הארון רחבה מלמעלה וצרה מלמטה הנוגע בה מ"מ טמא, היתה שוה הנוגע בה מטפח הסמוך לקרקעיתה ולמעלה טמא מטפח ולמטה טהור, ניקב ארון בסלע והכניס המת בתוכה כמו נגר הנוגע בה מ"מ טהור חוץ ממקום פתחה.

הלכה ט: מערה שהקבר בתוכה וחצר לפני המערה, בזמן שהחצר לאויר העומד לתוכה טהור ובלבד שלא יגע במשקוף המערה, ובזמן שהחצר מקורה אם היה בה [מגולה בצד המערה] ד' טפחים על ד' טפחים או יתר הנכנס לשם טהור, היתה פחותה מד' על ד' הנכנס לשם טמא ואע"פ שלא נגע בפתח המערה.

פרק ז

הלכה א: בית סתום שהמת בתוכו או שהיה לו פתח [ופרץ את פצימיו] וסתמו מטמא מכל סביביו והנוגע בו מאחוריו או מגגו טמא שבעה מפני שהוא כקבר סתום, נפתח בו פתח אפילו סתמו אם לא פרץ פצימיו הנוגע בו מאחוריו ומגגו טהור ואין טמא אלא כנגד הפתח, וכמה יהיה שיעור הפתח, שלם המת פתחו בארבעה טפחים, וכזית מן המת פתחו בטפח, וגדול מכזית הרי הוא כמת ופתחו בארבעה.

הלכה ב: המת בתוך הבית ובו פתחים הרבה בזמן שכולם נעולים כולם טמאים והיושב בצד כל פתח מהן תחת התקרה היוצא על הפתח נטמא, נפתח אחד מהן או שחשב להוציאו באחד מהן ואע"פ שחשב אחר שמת המת אפילו חשב להוציאו בחלון שהיא ארבעה על ארבעה הציל על הפתחים כולן ואין טמא אלא כנגד הפתח שנפתח או שחשב עליו והשאר טהורין מפני שהן נעולין והרי אין הבית כקבר סתום, וכן אם התחיל לחתור פתח להוציאו בו משיחתור ארבעה על ארבעה הציל על הפתחים כולן, היה שם פתח סתום וחשב להוציאו והתחיל לפותחו משיתחיל לפתוח הציל על הפתחים כולן, היו בו חלונות הרבה וכולן מוגפות כולן טהורות, נפתחו כולן טמאות ולא הצילו על הפתחים, פתח קטן בתוך פתח גדול המאהיל על גבי שניהם טמא, חשב להוציאו בקטן טיהר קטן את הגדול, היו שניהן מתאימין המאהיל ע"ג שניהם טמא, חשב להוציאו באחד מהן טיהר את חבירו, היה לבית פתח אחד לצפון ופתח לדרום וחשב להוציאו בצפוני ואח"כ באו אחיו או קרוביו ואמרו אין מוציאין אותו אלא בדרומי טיהר דרומי את הצפוני ובלבד שלא יערים ואם הערים שניהן טמאים.

הלכה ג: בתים הפתוחין לאכסדרה והמת באחד מהן אם היה דרכו של מת לצאת באכסדרה הרי הבית שער והבתים טמאים ואם לאו בית שער טמא והבית טהור, החדר שלפנים מן הבית מוגף ונכנסה טומאה לפנים דרך חלון הבית החיצון טהור מפני שהטומאה חוזרת ויוצאת דרך החלון שנכנסה בו.

הלכה ד: אין הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהיה שם חלל טפח על טפח על רום טפח, אפילו הגביה הבנין על גבי חלל טפח עד לרקיע הכל טמא לפי שהכל כקבר, היתה טומאה רצוצה ולא היה שם חלל טפח טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואין טמא אלא הנוגע כנגד הטומאה מלמעלה או המאהיל עליה מלמעלה או הנוגע כנגדה מלמטה או מה שהאהיל עליו מלמטה אבל הנוגע בצדי הבנין טהור.

הלכה ה: זה כלל גדול בטומאת מת שכל דבר המטמא באהל מן המת אם היה רצוץ שאין לו חלל טפח, הרי הטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע בוקעת ויורדת עד התהום ואינה מטמאה מן הצדדין, כיצד כרי של תבואה או גל של אבנים וכזית מן המת בתוכו וכלים בצד הטומאה ואינן נוגעין בה כלים טהורין וכל כלי שבתוך הגל מכוון כנגד הטומאה מלמעלה או מלמטה טמא שהטומאה בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת ואם היה מקום הטומאה חלול טפח על טפח על רום טפח, הוא כקבר סתום ומטמאה מכל סביביו.

הלכה ו: בית שמלאו עפר או צרורות הרי זה ביטל הבית והרי הוא כגל של עפר או צרורות ואם היתה טומאה בתוך העפר בוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכלים שבצידיה בתוך העפר טהורים.

הלכה ז: טומאה שהיא רצוצה בכותל וסמך סוכה לכותל הסוכה טמאה שהרי נעשה הכותל צד מצידי האהל, ואע"פ שהצדדין טהורים לנוגע אילו לא היה עליהן אהל אבל משנעשה עליהן אהל האהל כולו טמא שהרי הטומאה בתוכו.

פרק ח

הלכה א: שדה שאבד קבר בתוכה עפרה מטמא במגע ובמשא כבית הפרס שמא נדוש הקבר בה ויהיו עצמות כשעורה בתוך עפרה, וכל השדה כולה המאהיל עליה נטמא, ואם העמיד בתוכה אהל נטמא כל מה שיש באהל שמא האהל שהעמיד באותה שדה על הקבר הוא מאהיל.

הלכה ב: בנה בית ועליה על גביו אם היה פתחה של עליה כנגד פתחה של בית העליה טהורה שאפי' [היה] הקבר תחת משקוף הבית העליה טהורה שהרי הוא אהל ע"ג אהל כמי /כמו/ שיתבאר, ואם לא היה מכוון אף העליה טמאה שמא אסקופת עליה על הקבר והרי העליה מאהילה על הקבר.

הלכה ג: ושדה זו מותר לזרוע בתוכה כל זרע לפי שאין שרשי זרעים מגיעים עד לקבר, אבל אין נוטעין בתוכה אילני מאכל מפני שהשרשים מגיעין עד למת, התלוליות הקרובות לעיר הסמוכה לבית הקברות או לדרך בית הקברות אחד חדשות ואחד ישנות הרי אלו בחזקת טומאה מפני שהנשים קוברות שם את הנפלים ומוכי שחין קוברין שם איבריהן, אבל הרחוקות החדשות טהורות והישנות טמאות שמא היו קרובות מעיר שחרבה או מדרך שאבדה, ואי זהו תל קרוב כל שאין שם תל אחר קרוב יותר ממנו וישן שאין אדם זוכרו.

הלכה ד: שדה בוכים והוא המקום הקרוב לבית הקברות שהנשים יושבות שם ובוכות, אעפ"י שעפרה טהור שהרי לא הוחזקה שם טומאה אין נוטעין אותו ואין זורעין אותו, שלא להרגיל רגל אדם לשם שמא יש שם טומאה מפני שהוא קרוב לבית הקברות כבר נתייאשו בעליו ממנו לפיכך אפשר שיבא אדם ויקבור בו מפני זה חששו לו, ועושין מעפר מקום זה תנורים לקדש שהרי לא הוחזקה שם טומאה.

הלכה ה: קבר הנמצא מותר לפנותו ואם פנהו מקומו טמא ואסור בהנייה עד שיבדק כמו שיתבאר, וקבר הידוע אסור לפנותו ואם פנהו מקומו טהור ומותר בהנייה.

הלכה ו: קבר שהוא מזיק את הרבים מפנין אותו ומקומו טמא ואסור בהנייה.

הלכה ז: הפוגע במת מצוה אם מצאו בתוך התחום מביאו לבית הקברות, מצאו חוץ לתחום אפילו בתוך שדה כרכום קנה מקומו ויקבר במקום שנמצא, מצאו על המצר מסלקו לצדדין, שדה בור מצד זה ושדה ניר מצד זה קוברו בשדה בור, שדה ניר ושדה זרע קוברו בשדה ניר, שדה זרע ושדה כרם קוברו בשדה זרע, שדה אילן ושדה כרם קוברו בשדה כרם מפני אהל הטומאה, היו שניהן שוין קוברו לאי זה צד שירצה.

הלכה ח: קבר הנמצא מטמא למפרע, ואם בא אחר ואמר ברי לי שלא היה כאן קבר אפילו קודם לעשרים שנה אינו מטמא אלא משעת מציאה ואילך.

הלכה ט: כל המוצא קבר או מת או דבר שמטמא באהל מן המת, חייב לציין עליו כדי שלא יהיה תקלה לאחרים, ובחולו של מועד היו יוצאין מב"ד לציין על הקברות, אין מציינין על כזית מצומצם מן המת לפי שסופו יחסר בארץ, ובמה מציינין, בסיד ממחה ושופך על מקום הטומאה, אין מעמידין את הציון על גבי הטומאה אלא יהי עודף מכאן ומכאן בצידי הטומאה שלא להפסיד את הטהרות, ואין מרחיקין את הציון ממקום הטומאה שלא להפסיד את ארץ ישראל, ואין מציינין על הוודאות שהרי הן ידועין לכל אלא על הספיקות, כגון שדה שאבד בה קבר והסככות והפרעות.

הלכה י: מצא שדה מצויינת ואין ידוע מה טיבה, אם אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר, יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר כמו שיתבאר.

הלכה יא: מצא אבן מצויינת תחתיה טמא, היו שתים אם יש סיד ביניהם ביניהם טמא, ואם אין סיד ביניהן אלא על ראשיהן אם יש חרש ביניהן טהור שאין זה אלא בניין, ואם אין חרש ביניהן והיה הסיד מרודד על ראשיהן מכאן ומכאן ה"ז ציון וטמא, מצא מצר אחד מצויין, הוא טמא וכל השדה טהורה, וכן שניה וכן שלישי', מצא ד' מצריה מצויינין, הן טהורין וכל השדה כולה טמאה שאין מרחיקין הציון ממקום הטומאה.

הלכות טומאת מת

פרק ו 
 
הלכה א: עצמות הדג ועורו העושה מהן כלים אינן מקבלין טומאה כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, וכן ירוקה שעל פני המים וכיוצא בה שכל מה שבים טהור כמו שיתבאר בהלכות כלים, לפיכך העושה אהל מעור הדג או מצמר שגדל בים, אין עצמו של אהל זה מקבל טומאה אע"פ שמביא את הטומאה לכל אשר יהיה תחתיו כשאר אהלים. 
 
הלכה ב: כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אינן מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים בין טומאת מת בין שאר הטומאות, וכן כלי עץ העשוי לנחת כגון התיבה והמגדל והכוורת שהן מחזיקין ארבעים סאה בלח ויהיה להם שולים אינן מקבלין טומאה כלל לא מדברי תורה ולא מד"ס ואלו הן הנקראין כלי עץ הבא במדה. 
 
הלכה ג: כלי עץ פשוטיהם טהורים מקבליהם טמאים, כלי חרש פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאין ואינן טמאין אלא מאוירן או בהיסט הזב אפילו נגע כלי חרש במת מגבו אינו מתטמא ואם נכנסה טומאה מן הטומאות באוירו ואע"פ שלא נגעה בו נטמא, היה כלי חרש עם המת באהל נטמא שהרי הטומאה נכנסה באוירו, ואם היה מוקף צמיד פתיל הוא ומה שבתוכו טהור כמו שנתפרש בתורה שאין טומאה נכנסה לו אלא מפתחו ובהיסט הזב, שהרי הוא כמי שנגע בכולו. 
 
הלכה ד: העושה גולל מדבר שאינו מקבל טומאה כגון שהניח על גבי הקבר אבן או כלי אדמה או כלי עץ הבא במדה או כלי חרש המוקף צמיד פתיל או עור הדג ועצמו וכיוצא באלו הנוגע בהן טמא טומאת שבעה משום נוגע בגולל, ואם פרשו מלהיות גולל או שהסיר את המת מתחתיהן הרי הן טהורין, וכן בהמה שכפתה ועשה אותה גולל הנוגע בה טמא טומאת שבעה כל זמן שהיא גולל, התיר הבהמה הרי היא טהורה כשאר הבהמות, וכן חבית שהיא מלאה משקין מוקפת צמיד פתיל ועשה אותה גולל למת הנוגע בה טמא טומאת שבעה והחבית והמשקין טהורין. 
 
הלכה ה: קורה שעשאה גולל לקבר בין עומדת בין מוטה על צדה אין טמא אלא כנגד פתח הקבר בלבד, והנוגע בקצה המונח חוץ לקבר טהור, עשה ראשה גולל לקבר והרי היא עומדת על הקבר כמו אילן הנוגע ממנה בד' טפחים סמוך לקבר טמא משום גולל ומד' ולמעלה טהור, בד"א בזמן שהוא עתיד לקוץ אותה אבל אם אינו עתיד לקוץ אותה כולה גולל. 
 
הלכה ו: שתי אבנים גדולות של ד' ד' טפחים שעשאן גולל המאהיל על גבי שתיהן טמא, נטלה אחת מהן המאהיל על גבי שנייה טהור מפני שיש לטומאה דרך שתצא בו. 
 
הלכה ז: גל של צרורות שעשאהו גולל לקבר אין טמא אלא סדר הפנימי שהוא צרכו של קבר, אבל הנוגע בשאר האבנים טהור. 
 
הלכה ח: ארון שהוא חקוק בסלע והניחו בו המת וכסוהו בגולל הנוגע בסלע בכ"מ טהור והנוגע בגולל טמא, למה זה דומה לבור גדול מלא מתים ואבן גדולה על פיה שאין טמא אלא כנגד חללה, ואם בנה נפש על גבה הרי זו כקבר סתום ומטמא מכל סביביו, היתה הארון החקוקה בסלע רחבה מלמטה וצרה מלמעלה והמת בתוכה הנוגע בה מלמטן טהור ומלמעלן טמא שהרי הצדדין מלמעלה סמכו על גבי המת ונעשו כגולל, היתה הארון רחבה מלמעלה וצרה מלמטה הנוגע בה מ"מ טמא, היתה שוה הנוגע בה מטפח הסמוך לקרקעיתה ולמעלה טמא מטפח ולמטה טהור, ניקב ארון בסלע והכניס המת בתוכה כמו נגר הנוגע בה מ"מ טהור חוץ ממקום פתחה. 
 
הלכה ט: מערה שהקבר בתוכה וחצר לפני המערה, בזמן שהחצר לאויר העומד לתוכה טהור ובלבד שלא יגע במשקוף המערה, ובזמן שהחצר מקורה אם היה בה [מגולה בצד המערה] ד' טפחים על ד' טפחים או יתר הנכנס לשם טהור, היתה פחותה מד' על ד' הנכנס לשם טמא ואע"פ שלא נגע בפתח המערה. פרק ז 
 
הלכה א: בית סתום שהמת בתוכו או שהיה לו פתח [ופרץ את פצימיו] וסתמו מטמא מכל סביביו והנוגע בו מאחוריו או מגגו טמא שבעה מפני שהוא כקבר סתום, נפתח בו פתח אפילו סתמו אם לא פרץ פצימיו הנוגע בו מאחוריו ומגגו טהור ואין טמא אלא כנגד הפתח, וכמה יהיה שיעור הפתח, שלם המת פתחו בארבעה טפחים, וכזית מן המת פתחו בטפח, וגדול מכזית הרי הוא כמת ופתחו בארבעה. 
 
הלכה ב: המת בתוך הבית ובו פתחים הרבה בזמן שכולם נעולים כולם טמאים והיושב בצד כל פתח מהן תחת התקרה היוצא על הפתח נטמא, נפתח אחד מהן או שחשב להוציאו באחד מהן ואע"פ שחשב אחר שמת המת אפילו חשב להוציאו בחלון שהיא ארבעה על ארבעה הציל על הפתחים כולן ואין טמא אלא כנגד הפתח שנפתח או שחשב עליו והשאר טהורין מפני שהן נעולין והרי אין הבית כקבר סתום, וכן אם התחיל לחתור פתח להוציאו בו משיחתור ארבעה על ארבעה הציל על הפתחים כולן, היה שם פתח סתום וחשב להוציאו והתחיל לפותחו משיתחיל לפתוח הציל על הפתחים כולן, היו בו חלונות הרבה וכולן מוגפות כולן טהורות, נפתחו כולן טמאות ולא הצילו על הפתחים, פתח קטן בתוך פתח גדול המאהיל על גבי שניהם טמא, חשב להוציאו בקטן טיהר קטן את הגדול, היו שניהן מתאימין המאהיל ע"ג שניהם טמא, חשב להוציאו באחד מהן טיהר את חבירו, היה לבית פתח אחד לצפון ופתח לדרום וחשב להוציאו בצפוני ואח"כ באו אחיו או קרוביו ואמרו אין מוציאין אותו אלא בדרומי טיהר דרומי את הצפוני ובלבד שלא יערים ואם הערים שניהן טמאים. 
 
הלכה ג: בתים הפתוחין לאכסדרה והמת באחד מהן אם היה דרכו של מת לצאת באכסדרה הרי הבית שער והבתים טמאים ואם לאו בית שער טמא והבית טהור, החדר שלפנים מן הבית מוגף ונכנסה טומאה לפנים דרך חלון הבית החיצון טהור מפני שהטומאה חוזרת ויוצאת דרך החלון שנכנסה בו. 
 
הלכה ד: אין הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהיה שם חלל טפח על טפח על רום טפח, אפילו הגביה הבנין על גבי חלל טפח עד לרקיע הכל טמא לפי שהכל כקבר, היתה טומאה רצוצה ולא היה שם חלל טפח טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואין טמא אלא הנוגע כנגד הטומאה מלמעלה או המאהיל עליה מלמעלה או הנוגע כנגדה מלמטה או מה שהאהיל עליו מלמטה אבל הנוגע בצדי הבנין טהור. 
 
הלכה ה: זה כלל גדול בטומאת מת שכל דבר המטמא באהל מן המת אם היה רצוץ שאין לו חלל טפח, הרי הטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע בוקעת ויורדת עד התהום ואינה מטמאה מן הצדדין, כיצד כרי של תבואה או גל של אבנים וכזית מן המת בתוכו וכלים בצד הטומאה ואינן נוגעין בה כלים טהורין וכל כלי שבתוך הגל מכוון כנגד הטומאה מלמעלה או מלמטה טמא שהטומאה בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת ואם היה מקום הטומאה חלול טפח על טפח על רום טפח, הוא כקבר סתום ומטמאה מכל סביביו. 
 
הלכה ו: בית שמלאו עפר או צרורות הרי זה ביטל הבית והרי הוא כגל של עפר או צרורות ואם היתה טומאה בתוך העפר בוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכלים שבצידיה בתוך העפר טהורים. 
 
הלכה ז: טומאה שהיא רצוצה בכותל וסמך סוכה לכותל הסוכה טמאה שהרי נעשה הכותל צד מצידי האהל, ואע"פ שהצדדין טהורים לנוגע אילו לא היה עליהן אהל אבל משנעשה עליהן אהל האהל כולו טמא שהרי הטומאה בתוכו. פרק ח 
 
הלכה א: שדה שאבד קבר בתוכה עפרה מטמא במגע ובמשא כבית הפרס שמא נדוש הקבר בה ויהיו עצמות כשעורה בתוך עפרה, וכל השדה כולה המאהיל עליה נטמא, ואם העמיד בתוכה אהל נטמא כל מה שיש באהל שמא האהל שהעמיד באותה שדה על הקבר הוא מאהיל. 
 
הלכה ב: בנה בית ועליה על גביו אם היה פתחה של עליה כנגד פתחה של בית העליה טהורה שאפי' [היה] הקבר תחת משקוף הבית העליה טהורה שהרי הוא אהל ע"ג אהל כמי /כמו/ שיתבאר, ואם לא היה מכוון אף העליה טמאה שמא אסקופת עליה על הקבר והרי העליה מאהילה על הקבר. 
 
הלכה ג: ושדה זו מותר לזרוע בתוכה כל זרע לפי שאין שרשי זרעים מגיעים עד לקבר, אבל אין נוטעין בתוכה אילני מאכל מפני שהשרשים מגיעין עד למת, התלוליות הקרובות לעיר הסמוכה לבית הקברות או לדרך בית הקברות אחד חדשות ואחד ישנות הרי אלו בחזקת טומאה מפני שהנשים קוברות שם את הנפלים ומוכי שחין קוברין שם איבריהן, אבל הרחוקות החדשות טהורות והישנות טמאות שמא היו קרובות מעיר שחרבה או מדרך שאבדה, ואי זהו תל קרוב כל שאין שם תל אחר קרוב יותר ממנו וישן שאין אדם זוכרו. 
 
הלכה ד: שדה בוכים והוא המקום הקרוב לבית הקברות שהנשים יושבות שם ובוכות, אעפ"י שעפרה טהור שהרי לא הוחזקה שם טומאה אין נוטעין אותו ואין זורעין אותו, שלא להרגיל רגל אדם לשם שמא יש שם טומאה מפני שהוא קרוב לבית הקברות כבר נתייאשו בעליו ממנו לפיכך אפשר שיבא אדם ויקבור בו מפני זה חששו לו, ועושין מעפר מקום זה תנורים לקדש שהרי לא הוחזקה שם טומאה. 
 
הלכה ה: קבר הנמצא מותר לפנותו ואם פנהו מקומו טמא ואסור בהנייה עד שיבדק כמו שיתבאר, וקבר הידוע אסור לפנותו ואם פנהו מקומו טהור ומותר בהנייה. 
 
הלכה ו: קבר שהוא מזיק את הרבים מפנין אותו ומקומו טמא ואסור בהנייה. 
 
הלכה ז: הפוגע במת מצוה אם מצאו בתוך התחום מביאו לבית הקברות, מצאו חוץ לתחום אפילו בתוך שדה כרכום קנה מקומו ויקבר במקום שנמצא, מצאו על המצר מסלקו לצדדין, שדה בור מצד זה ושדה ניר מצד זה קוברו בשדה בור, שדה ניר ושדה זרע קוברו בשדה ניר, שדה זרע ושדה כרם קוברו בשדה זרע, שדה אילן ושדה כרם קוברו בשדה כרם מפני אהל הטומאה, היו שניהן שוין קוברו לאי זה צד שירצה. 
 
הלכה ח: קבר הנמצא מטמא למפרע, ואם בא אחר ואמר ברי לי שלא היה כאן קבר אפילו קודם לעשרים שנה אינו מטמא אלא משעת מציאה ואילך. 
 
הלכה ט: כל המוצא קבר או מת או דבר שמטמא באהל מן המת, חייב לציין עליו כדי שלא יהיה תקלה לאחרים, ובחולו של מועד היו יוצאין מב"ד לציין על הקברות, אין מציינין על כזית מצומצם מן המת לפי שסופו יחסר בארץ, ובמה מציינין, בסיד ממחה ושופך על מקום הטומאה, אין מעמידין את הציון על גבי הטומאה אלא יהי עודף מכאן ומכאן בצידי הטומאה שלא להפסיד את הטהרות, ואין מרחיקין את הציון ממקום הטומאה שלא להפסיד את ארץ ישראל, ואין מציינין על הוודאות שהרי הן ידועין לכל אלא על הספיקות, כגון שדה שאבד בה קבר והסככות והפרעות. 
 
הלכה י: מצא שדה מצויינת ואין ידוע מה טיבה, אם אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר, יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר כמו שיתבאר. 
 
הלכה יא: מצא אבן מצויינת תחתיה טמא, היו שתים אם יש סיד ביניהם ביניהם טמא, ואם אין סיד ביניהן אלא על ראשיהן אם יש חרש ביניהן טהור שאין זה אלא בניין, ואם אין חרש ביניהן והיה הסיד מרודד על ראשיהן מכאן ומכאן ה"ז ציון וטמא, מצא מצר אחד מצויין, הוא טמא וכל השדה טהורה, וכן שניה וכן שלישי', מצא ד' מצריה מצויינין, הן טהורין וכל השדה כולה טמאה שאין מרחיקין הציון ממקום הטומאה.