Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שלישי יד חשון ה'�&"פ
	שיעורים יומיים ליום שלישי יד חשון ה'�&"פ

חומש:

שלישי פרשת וירא

תהילים:

פרקים עב - עו

תניא:

והנה בהיות הצדיק... -קמז- ומצאת תאמין.

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות מאכלות אסורות פרקים יד-טז

פרק אחד :

הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ד

ספר המצוות :

מל"ת קפ"ז, מל"ת קפ"ו, מל"ת קפ"&, מל"ת ק"צ, מל"ת קצ"א, מל"ת קצ"ב

הלכות מאכלות אסורות

פרק יד

הלכה א: כל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית בינוני בין למלקות בין לכרת בין למיתה בידי שמים, וכבר ביארנו שכל המחוייב כרת או מיתה בידי שמים על מאכל לוקה.

הלכה ב: ושיעור זה עם כל השיעורין הלכה למשה מסיני הם, ואסור מן התורה לאכול כל שהוא מדבר האסור, אבל אינו לוקה אלא על כזית, ואם אכל כל שהוא פחות מכשיעור מכין אותו מכת מרדות.

הלכה ג: כזית שאמרנו חוץ משל בין השינים, אבל מה של בין החניכים מצטרף למה שבלע שהרי נהנה גרונו מכזית, אפילו אכל כחצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו שהקיא חייב, שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור.

הלכה ד: כזית חלב או נבלה או פגול או נותר וכיוצא בהן שהניחו בחמה ונתמעט, האוכלו פטור, חזר והניחו בגשמים ונתפח חייבין עליו כרת או מלקות, היה פחות מכזית מבתחלה ונתפח ועמד על כזית אסור ואין לוקין עליו.

הלכה ה: כבר ביארנו שכל איסורין שבתורה אין מצטרפין זה עם זה לכזית, חוץ מבשר נבלה עם בשר טרפה ואיסורי נזיר שיתבארו במקומן, וחמשת מיני תבואה וקמחין שלהן והבציקות שלהן הכל מצטרפים לכזית בין לאיסור חמץ בפסח, בין לאיסור חדש מלפני העומר, בין לאיסורי מעשר שני ותרומות.

הלכה ו: יראה לי שכל החייב בתרומה ומעשרות מצטרף לכזית בטבל מפני שהוא שם אחד, הא למה זה דומה לנבלת השור ונבלת השה ונבלת הצבי שהן מצטרפין לכזית כמו שביארנו.

הלכה ז: האוכל אכילה גדולה מדבר אסור אין מחייבין אותו מלקות או כרת על כל כזית וכזית אלא חיוב אחד לכל האכילה, ואם היו העדים מתרים בו בשעת אכילה על כל כזית וכזית חייב על כל התראה והתראה ואע"פ שהיא אכילה אחת ולא הפסיק.

הלכה ח: האוכל כשעורה או כחרדל מאחד מכל מאכלות האסורים ושהה מעט וחזר ואכל כחרדל, וכן עד שהשלים כזית בין בשוגג בין במזיד אם שהה מתחלה ועד סוף כדי אכילת שלש ביצים יצטרף הכל והרי הוא חייב כרת או מלקות או קרבן כמו שאכל כזית בבת אחת, ואם שהה יתר מזה מתחלה ועד סוף אע"פ שלא שהה ביניהן אלא אכל כחרדל אחר כחרדל הואיל ולא השלים כזית אלא ביתר מכדי אכילת פרס אינן מצטרפין ופטור.

הלכה ט: וכן השותה רביעית של סתם יינם מעט מעט או שהמחה את החמץ בפסח או את החלב וגמעו מעט מעט, או ששתה מן הדם מעט מעט, אם שהה מתחלה ועד סוף כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין.

הלכה י: כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה, חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהן אכילה אלא הוציא איסור אכילתן בלשון אחרת בלשון בשול ובלשון הקדש לאסור אותן ואפילו שלא כדרך הנייה.

הלכה יא: כיצד הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם עד שנכוה גרונו ממנו או שאכל חלב חי, או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרין, או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור, ואם עירב דבר מר בתוך קדרה של בשר בחלב או ביין כלאי הכרם ואכלו חייב.

הלכה יב: האוכל מאכל ממאכלות האסורות דרך שחוק או כמתעסק, אע"פ שלא נתכוון לגוף האכילה, הואיל ונהנה חייב כמי שמתכוון לעצמה של אכילה, והנייה הבאה לו לאדם בעל כרחו באיסור מכל האיסורין אם נתכוון אסור ואם לא נתכוון מותר.

הלכה יג: האוכל מאכל אסור לתיאבון או מפני הרעב חייב, ואם היה תועה במדבר ואין לו מה יאכל אלא דבר איסור הרי זה מותר מפני סכנת נפשות.

הלכה יד: עוברה שהריחה מאכל אסור כגון בשר קדש או בשר חזיר, מאכילין אותה מן המרק, אם נתיישבה דעתה מוטב, ואם לאו מאכילין אותה פחות מכשיעור, ואם לא נתיישבה דעתה מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה.

הלכה טו: וכן החולה שהריח דבר שיש בו חומץ וכיוצא בו מדברים שמערערין את הנפש דינו כעוברה.

הלכה טז: מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דברים האסורים מיד עד שיאורו עיניו, ואין מחזרין על דבר המותר אלא ממהרין בנמצא, ומאכילין אותו הקל הקל תחלה, אם האירו עיניו דיו, ואם לאו מאכילין אותו החמור.

הלכה יז: כיצד היו לפנינו טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה תחלה שהטבל במיתה, נבלה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחי שביעית שאסורין מדברי סופרים כמו שיתבאר בהלכות שמטה, טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית, טבל ותרומה אם אי אפשר לתקן הטבל מאכילין אותו טבל שאינו קדוש כתרומה וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יח: כבר ביארנו שאין איסור חל על איסור אלא אם היו שני האיסורין באין כאחת או שהיה איסור מוסיף או איסור כולל, לפיכך יש אוכל כזית אחד ולוקה עליו חמש מלקיות, והוא שהתרו בו בחמשה איסורין שנתקבצו בו, כיצד כגון טמא שאכל כזית חלב שנותר מן המוקדשים ביום הכפורים לוקה משום אוכל חלב, ומשום אוכל נותר, ומשום אוכל ביום הכפורים, ומשום טמא שאכל קדש, ומשום שנהנה מן הקדש ומעל.

הלכה יט: ולמה חל כאן איסור על איסור, שבהמה זו היה חלבה אסור באכילה ומותר בהנייה, הקדישה נאסר חלבה בהנייה ומתוך שנוסף בו איסור הנייה נוסף עליו איסור קדשים, ועדיין היה חלב זה מותר לגבוה ואסור להדיוט, נעשה נותר מתוך שנוסף בו איסור לגבוה נאסר להדיוט, והאוכל הזה היה מותר בבשר הבהמה ואסור בחלבה, נטמא נאסר אף בבשרה נוסף לו איסור על החלב, בא יום הכפורים כלל כל האוכלין, ומתוך שנאסר אף בחולין נוסף איסורו בחלב זה וכן כל כיוצא בזה.

פרק טו

הלכה א: דבר אסור שנתערב בדבר מותר מין בשאינו מינו בנותן טעם, ומין במינו שאי אפשר לעמוד על טעמו יבטל ברוב.

הלכה ב: כיצד חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונמוח הכל, טועמין את הגריסין אם לא נמצא בהן טעם חלב הרי אלו מותרין, ואם נמצא בהם טעם חלב והיה בהן ממשו הרי אלו אסורין מן התורה, נמצא בהן טעמו ולא היה בהן ממשו הרי אלו אסורין מדברי סופרים.

הלכה ג: כיצד הוא ממשו כגון שהיה מן החלב כזית בכל שלש ביצים מן התערובת, אם אכל מן הגריסין האלו כשלש ביצים הואיל ויש בהן כזית מן החלב לוקה שהרי טעם האיסור וממשו קיים, אבל פחות משלש ביצים מכין אותו מכת מרדות מדבריהם, וכן אם לא היה בתערובת כזית בכל שלש ביצים אע"פ שיש בהן טעם חלב ואכל כל הקדירה אינו לוקה אלא מכת מרדות.

הלכה ד: נפל חלב כליות לחלב האליה ונמוח הכל, אם היה חלב האליה כשנים בחלב הכליות הרי הכל מותר מן התורה, אפילו חתיכת נבלה שנתערבה בשתי חתיכות של שחוטה הכל מותר מן התורה, אבל מדברי סופרים הכל אסור עד שיאבד דבר האסור מעוצם מיעוטו ולא יהיה דבר חשוב שעינו עומדת כמו שיתבאר.

הלכה ה: ובכמה יתערב דבר האסור ויאבד בעוצם מיעוטו, כשיעור שנתנו בו חכמים, יש דבר ששיעורו בששים, ויש ששיעורו במאה, ויש ששיעורו במאתים.

הלכה ו: נמצאת למד שכל איסורין שבתורה, בין איסורי מלקות, בין איסורי כרת, בין איסורי הנייה, שנתערבו במאכל המותר מין בשאינו מינו בנותן טעם, מין במינו שאי אפשר לעמוד על הטעם שיעורו בששים או במאה או במאתים, חוץ מיין נסך מפני חומרת עכו"ם, וחוץ מטבל שהרי אפשר לתקנו, ומפני זה אוסרין במינן בכל שהן, ושלא במינן בנותן טעם כשאר כל האיסורין.

הלכה ז: כיצד טיפת יין נסך שנפלו עליה כמה חביות של יין הכל אסור כמו שיתבאר, וכן כוס של יין טבל שנתערב בחבית הכל טבל עד שיפריש תרומות ומעשרות הראויין לתערובת כמו שיתבאר במקומו.

הלכה ח: פירות שביעית אע"פ שאם נתערבו במינן בכל שהוא ושלא במינן בנותן טעם אינן בכלל איסורי תורה שאין אותה התערובת אסורה, אלא חייב לאכול כל התערובת בקדושת שביעית כמו שיתבאר במקומו.

הלכה ט: חמץ בפסח אף על פי שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו, לפי שאין התערובת אסורה לעולם שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמו שביארנו, לפיכך אוסר בכל שהוא בין במינו בין שלא במינו.

הלכה י: והוא הדין לתבואה חדשה שנתערבה בישנה מלפני העומר אוסרת בכל שהוא, שהרי יש לה מתירין שלאחר העומר יותר הכל, וכן כל דבר שיש לו מתירין ואפילו היה איסורו מדבריהם, כגון איסור מוקצה ונולד ביום טוב לא נתנו בו חכמים שיעור אלא אפילו אחד בכמה אלפים אינו בטל, שהרי יש דרך שיותר בה כגון הקדש ומעשר שני וכיוצא בהן.

הלכה יא: אבל הערלה וכלאי הכרם וחלב ודם וכיוצא בהן, וכן תרומות נתנו חכמים בהן שיעור שאין בהן דרך היתר לכל אדם.

הלכה יב: יראה לי שאפילו דבר שיש לו מתירין אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם מותר, לא יהיה זה שיש לו מתירין חמור מטבל שהרי אפשר לתקנו ואף על פי כן שלא במינו בנותן טעם כמו שביארנו, ואל תתמה על חמץ בפסח שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו כמו שביארנו.

הלכה יג: ואלו הן השיעורין שנתנו חכמים, התרומה ותרומת מעשר והחלה והבכורים עולין באחד ומאה וצריך להרים ומצטרפין זה עם זה, וכן פרוסה של לחם הפנים לתוך פרוסות של חולין עולין באחד ומאה, כיצד סאה קמח מאחד מאלו, או סאה מכולם שנפלה למאה סאה קמח של חולין ונתערב הכל, מרים מן הכל סאה אחת כנגד סאה שנפלה והשאר מותר לכל אדם, נפלה לפחות ממאה נעשה הכל מדומע.

הלכה יד: הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין זה עם זה ואינו צריך להרים, כיצד רביעית של יין ערלה או כלאי הכרם או שהיתה הרביעית מצטרפת משניהם שנפלה לתוך מאתים רביעיות של יין הכל מותר ואינו צריך להרים כלום, נפלה לפחות ממאתים הכל אסור בהנייה.

הלכה טו: ולמה צריך להרים התרומה ולא ירים ערלה וכלאי הכרם, שהתרומה ממון כהנים, לפיכך כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עליה, כגון תרומת הכליסין והחרובין ושעורין שבאדום אינו צריך להרים.

הלכה טז: ולמה כפלו שיעור ערלה וכלאי הכרם מפני שהן אסורין בהנייה, ולמה סמכו על שיעור מאה בתרומות שהרי תרומת מעשר אחד ממאה ומקדש הכל שנאמר את מקדשו ממנו אמרו חכמים דבר שאתה מרים ממנו אם חזר לתוכו מקדשו.

הלכה יז: שאר איסורין שבתורה כולן כגון בשר שקצים ורמשים וחלב ודם וכיוצא בהן שיעורן בששים, כיצד כזית חלב כליות שנפל לתוך ששים כזית מחלב האליה הכל מותר, נפל לפחות מששים הכל אסור, וכן אם נפל כשעורה חלב צריך שיהיה שם כמו ששים שעורה וכן בשאר אסורין, וכן שומן של גיד הנשה שנפל לקדרה של בשר משערין אותו בששים, ואין שומן הגיד מן המנין, ואע"פ ששומן גיד הנשה מדבריהם כמו שביארנו, הואיל וגיד הנשה בריה בפני עצמה החמירו בו באיסורי תורה, והגיד עצמו אין משערין בו ואינו אוסר שאין בגידים בנותן טעם.

הלכה יח: אבל כחל שנתבשל עם הבשר בששים וכחל מן המנין, הואיל והכחל מדבריהם כמו שביארנו הקלו בשיעורו.

הלכה יט: ביצה שנמצא בה אפרוח שנשלקה עם ביצים המותרות אם היתה עם ששים ואחת והיא הרי הן מותרות, היתה עם ששים בלבד נאסרו הכל מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו היכר בה והוסיפו בשיעורה.

הלכה כ: אבל ביצת עוף טמא שנשלקה עם ביצי עוף טהור לא אסרה אותם, ואם טרף אלו עם אלו, או שנתערבה ביצת עוף טמא או ביצת טריפה עם ביצים אחרות שיעורן בששים.

הלכה כא: ומנין סמכו חכמים על שיעור ששים, שהרי המורם מאיל נזיר והיא הזרוע אחד מששים משאר האיל והיא מתבשלת עמו ואינה אוסרת אותו שנאמר ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל.

הלכה כב: מין במינו ודבר אחר שנתערבו כגון קדרה שהיה בה חלב אליה וגריסין ונפל לתוכה חלב הכליות ונמחה הכל ונעשה גוף אחד, רואין את חלב האליה ואת הגריסין כאילו הן גוף אחד ומשערין חלב הכליות כגריסין וכאליה, אם היה אחד מששים מותר, שהרי אי אפשר כאן לעמוד על הטעם.

הלכה כג: והוא הדין לתרומות שנתערבו לשערן במאה, וכלאי הכרם או ערלה לשער אותן במאתים.

הלכה כד: כשמשערין בכל האיסורין בין בששים בין במאה בין במאתים, משערין במרק ובתבלין ובכל שיש בקדרה ובמה שבלעה קדרה מאחר שנפל האיסור לפי אומד הדעת, שהרי אי אפשר לעמוד על מה שבלעה בצמצום.

הלכה כה: אסור לבטל איסורין של תורה לכתחלה ואם ביטל הרי זה מותר, ואעפ"כ קנסו אותו חכמים ואסרו הכל, ויראה לי שכיון שהוא קנס אין אוסרין תערובת זו אלא על זה העובר שביטל האיסור, אבל לאחרים הכל מותר.

הלכה כו: כיצד הרי שנפלה סאה של ערלה לתוך מאה סאה שהרי נאסר הכל, לא יביא מאה סאה אחרות ויצרף כדי שתעלה באחד ומאתים, ואם עבר ועשה כן הכל מותר, אבל באיסור של דבריהם מבטלין האיסור לכתחלה.

הלכה כז: כיצד חלב שנפל לקדרה שיש בה בשר עוף ונתן טעם בקדרה מרבה עליו בשר עוף אחר עד שיבטל הטעם וכן כל כיוצא בזה.

הלכה כח: כבר ביארנו שאם נתן דבר האסור טעמו בדבר המותר נאסר הכל, במה דברים אמורים בשהשביחו, אבל אם פגם זה האסור למותר והפסיד טעמו הרי זה מותר, והוא שיהיה פוגם מתחלה ועד סוף, אבל אם פגם בתחלה וסופו להשביח, או השביח בתחלה אף על פי שסופו לפגום הרי זה אסור.

הלכה כט: ומי יטעום את התערובת, אם היה המעורב תרומות עם החולין טועם אותן הכהן, אם היה טעם התרומה ניכר הכל מדומע, ובהלכות תרומות יתבאר דין המדומע.

הלכה ל: ואם היה בשר בחלב או יין נסך ויין ערלה וכלאי הכרם שנפלו לדבש, או בשר שקצים ורמשים שנתבשל עם הירק וכיוצא בהן טועם אותן העכו"ם וסומכין על פיו, אם אמר אין בו טעם או שאמר יש בו טעם ומטעם רע הוא והרי פגמו הכל מותר, והוא שלא יהיה סופו להשביח כמו שביארנו, ואם אין שם עכו"ם לטעום משערין אותו בשיעורו בששים או במאה או במאתים.

הלכה לא: עכבר שנפל לשכר או לחומץ משערין אותו בששים, שאנו חוששין שמא טעמו בשכר ובחומץ משביח, אבל אם נפל ליין או לשמן או לדבש מותר ואפילו נתן טעם מפני שטעמו פוגם, שכל אלו צריכין להיותן מבושמים וזה מסריחן ומפסיד טעמן.

הלכה לב: גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מקצה אזנו, שהחלב נבלע באיבריו והוא משביחו ונותן בו טעם, לפיכך אם היה כחוש ולא היה בו חלב כליות ולא חלב קרב אלא מעט כאחד מששים קולף ואוכל עד שמגיע לחלב, וכן ירך שצלאה בגיד הנשה שבה קולף ואוכל עד שהוא מגיע לגיד ומשליכו, וכן בהמה שצלאה שלימה ולא הסיר לא חוטין ולא קרומות האסורות קולף ואוכל, וכיון שיגיע לדבר אסור חותכו ומשליכו שאין בגידים בנותן טעם כדי לשער בהן.

הלכה לג: אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבלה או בהמה טמאה בתנור אחד, ואע"פ שאין נוגעין זה בזה, ואם צלאן ה"ז מותר, ואפילו היתה האסורה שמנה הרבה והמותרת רזה שהריח אינו אוסר ואינו אוסר אלא טעמו של איסור.

הלכה לד: בשר נבלה מליח שנבלל עמו בשר שחוטה הרי זה נאסר, מפני שתמצית הנבלה נבלעת בגוף בשר השחוטה ואי אפשר לעמוד כאן לא על הטעם ולא על השיעור, וכן בשר דג טמא מליח שנבלל עמו דג תפל טהור נאסר מפני צירו, אבל אם היה המליח טהור והתפל דג טמא לא נאסר המליח [אע"פ] שהתפל בולע מן המליח [אינו בולע כל כך שיחזור ויפלוט], דג טמא שכבשו עם דג טהור הכל אסור אלא אם כן היה הטמא אחד ממאתים מן הטהור.

פרק טז

הלכה א: כל השיעורים האלו שנתנו חכמים לדבר האסור שנתערב במינו המותר בשלא היה הדבר האסור מחמץ או מתבל, או דבר חשוב שהוא עומד כמות שהוא ולא נתערב ונדמע בדברהמותר, אבל אם היה מחמץ או מתבל, או דבר חשוב אוסר בכל שהוא.

הלכה ב: כיצד שאור של חיטין של תרומה שנפל לתוך עיסת חיטין של חולין ויש בו כדי לחמץ הרי העיסה כולה מדומע, וכן תבלין של תרומה שנפלו לקדרת חולין ויש בהן כדי לתבל והן ממין החולין הכל מדומע, ואע"פ שהשאור או התבלין אחד מאלף, וכן שאור של כלאי הכרם לתוך העיסה או תבלין של ערלה לתוך הקדרה הכל אסור בהנייה.

הלכה ג: דבר חשוב שהוא אוסר במינו בכל שהוא שבעה דברים ואלו הן: אגוזי פרך, ורמוני בדן, וחביות סתומות, וחלפות תרדין, וקלחי כרוב, ודלעת יוונית, וככרות של בעל הבית.

הלכה ד: כיצד רמון אחד מרמוני בדן שהיה ערלה ונתערב בכמה אלפים רמונים הכל אסור בהנייה, וכן חבית סתומה של יין ערלה או של כלאי הכרם שנתערבה בכמה אלפים חביות סתומות הכל אסורים בהנייה, וכן שאר השבעה דברים.

הלכה ה: וכן חתיכה של נבלה או של בשר בהמה או חיה או עוף או דג הטמאין שנתערבה בכמה אלפים חתיכות הכל אסור עד שיגביה אותה חתיכה, ואחר כך ישער השאר בששים, שאם לא הגביהה הרי הדבר האסור עומד ולא נשתנה והחתיכה חשובה אצלו שהרי מתכבד בה לפני האורחין.

הלכה ו: והוא הדין בחתיכה של בשר בחלב או של חולין שנשחטו בעזרה שהרי הן אסורים מדבריהן בהנייה כמו שיתבאר בהלכות שחיטה אוסרין בכל שהן עד שיגביה אותן, וכן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין או עם הבשר בזמן שמכירו מגביהו והשאר מותר שאין בגידים בנותן טעם, ואם אינו מכירו הכל אסור מפני שהוא בריה בפני עצמו הרי הוא חשוב ואוסר בכל שהוא.

הלכה ז: וכן כל בעלי חיים חשובין הן ואינם בטלין, לפיכך שור הנסקל שנתערב באלף שוורים ועגלה ערופה באלף עגלות, או צפור מצורע השחוטה באלף צפרים או פטר חמור באלף חמורים כולן אסורין בהנייה, אבל שאר הדברים אע"פ שדרכן לימנות הרי אלו עולין בשיעורן.

הלכה ח: כיצד אגודה של ירק מכלאי הכרם שנתערבה במאתים אגודות, או אתרוג של ערלה שנתערב במאתים אתרוגים הכל מותר וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ט: יראה לי שכל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מן המקומות, כגון אגוזי פרך ורמוני בדן בארץ ישראל באותן הזמנים, שהוא אוסר בכל שהוא לפי חשיבותו באותו מקום ובאותו זמן, ולא הוזכרו אלו אלא לפי שהן אוסרין כל שהן בכל מקום, והוא הדין לכל כיוצא בהן בשאר מקומות ודבר ברור הוא שכל איסורין האלו מדבריהם.

הלכה י: נפל רמון אחד מן התערובת הזאת לשני רמונים אחרים מרמוני בדן, ונפל מן השלשה רמון אחד לרמונים אחרים הרי אלו האחרים מותרין שהרי הרמון של תערובת הראשונה בטל ברוב, ואם נפל מן התערובת הראשונה רמון לאלף כולן אסורין, לא נאמר בטל ברוב אלא להתיר ספק ספיקן שאם יפול מן התערובת השנייה למקום אחר אינו אוסר וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יא: נתפצעו אגוזים אלו שנאסרו כולן מפני אגוז ערלה שביניהן או נתפררו הרמונים ונתפתחו החביות ונתחתכו הדלועין ונתפרסו הככרות אחר שנאסרו הרי אלו יעלו באחד ומאתים, והוא הדין לחתיכת נבלה שנדוכה בכל החתיכות ונעשה הכל כמות שהיא עולה בששים.

הלכה יב: ואסור לפצוע האגוזים ולפרר הרמונים ולפתוח החביות אחר שנאסרו כדי שיעלו באחד ומאתים שאין מבטלין איסור לכתחלה ואם עשה כן קונסין אותו ואוסרין עליו כמו שביארנו.

הלכה יג: שאור של כלאי הכרם ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ובשניהם כשיצטרפו יש בהם כדי לחמץ, אותה עיסה אסורה לישראל ומותרת לכהנים, וכן תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך הקדרה, ולא באחד מהן כדי לתבל ובשניהם כדי לתבל, אותה קדרה אסורה לישראל שהרי דבר האסור להם תבלה ומותרת לכהנים.

הלכה יד: תבלין שהם שנים או שלשה שמות ממין אחד או שלשה מינין משם אחד מצטרפין לתבל ולאסור וכן לחמץ, כיצד שאור של חטין ושאור של שעורים הואיל ושם שאור אחד הוא אינן כמין ושאינו מינו, אלא הרי הן כמין אחד ומצטרף לשער בהן כדי לחמץ בעיסה של חיטין אם היה טעם שניהם טעם חיטין, או כדי לחמץ בעיסה של שעורין אם היה טעם שניהם טעם שעורים.

הלכה טו: שלשה שמות ממין אחד כיצד כגון כרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גנה אע"פ שכל אחד מהן שם בפני עצמו הואיל והם מין אחד מצטרפין לתבל.

הלכה טז: עיסה מחומצת שנפל לתוכה שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם, וכן קדרה מתובלת שנפלו לתוכה תבלין של תרומה או של ערלה ושל כלאי הכרם, אם יש בשאור כדי לחמץ אילו היתה העיסה מצה, ובתבלין כדי לתבל הקדרה אילו היתה תפילה הרי הכל אסור, ואם אין בהם כדי לתבל ולחמץ יעלו בשיעורן, תרומה באחד ומאה וערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים.

הלכה יז: התרומה מעלה את הערלה ואת כלאי הכרם, כיצד סאה תרומה שנפלה לתשעה ותשעים חולין ואחר כך נפל לכל חצי סאה של ערלה או של כלאי הכרם אין כאן איסור ערלה ולא איסור כלאי הכרם, שהרי עלה באחד ומאתים ואף על פי שמקצת המאתים תרומה.

הלכה יח: וכן הערלה וכלאי הכרם מעלין את התרומה, כיצד מאה סאה של ערלה או של כלאי הכרם שנפלו לתוך עשרים אלף של חולין נעשת כל התערובת עשרים אלף ומאה, ואח"כ נפל לכל מאה סאה סאה של תרומה הרי הכל מותר ותעלה התרומה באחד ומאה, ואע"פ שמקצת המאה המעלין אותה ערלה או כלאי הכרם.

הלכה יט: וכן הערלה מעלה את כלאי הכרם, וכלאי הכרם את הערלה, וכלאי הכרם את כלאי הכרם, והערלה את הערלה, כיצד מאתים סאה של ערלה או של כלאי הכרם שנפלו לארבעים אלף חולין, ואחר כך נפל לכל מאתים סאה וסאה של ערלה או של כלאי הכרם הכל מותר, שכיון שבטל האיסור שנפל תחלה נעשה הכל כחולין המותרין.

הלכה כ: בגד שצבעו בקליפי ערלה ישרף, נתערב באחרים יעלה באחד ומאתים, וכן תבשיל שבישלו בקליפי ערלה ופת שאפאה בקליפי ערלה או בכלאי הכרם ישרף התבשיל והפת, שהרי הנייתו ניכרת בהן, נתערבו באחרים יעלו באחד ומאתים.

הלכה כא: וכן בגד שארג בו מלא הסיט שצבעו בערלה ואין ידוע אי זה הוא יעלה באחד ומאתים, נתערבו סמני ערלה בסמני היתר יעלו באחד ומאתים, מי צבע במי צבע יבטל ברוב.

הלכה כב: תנור שהסיקו בקליפי ערלה ובכלאי הכרם בין חדש בין ישן יוצן, ואחר כך יחם אותו בעצי היתר, ואם בישל בו קודם שיוצן בין פת בין תבשיל הרי זה אסור בהנייה, יש שבח עצי איסור בפת או בתבשיל, גרף את כל האש ואחר כך בישל או אפה בחומו של תנור הרי זה מותר שהרי עצי איסור הלכו להן.

הלכה כג: קערות וכוסות וקדרות וצלוחיות שבישלן היוצר בקליפי ערלה הרי אלו אסורין בהנאה, שהרי דבר האסור בהנאה עשה אותן חדש.

הלכה כד: פת שבישלה על גבי גחלים של עצי ערלה מותרת, כיון שנעשו גחלים הלך איסורן אע"פ שהן בוערות, קדרה שבישל אותה בקליפי ערלה או בכלאי הכרם ובעצי היתר הרי התבשיל אסור, ואף על פי שזה וזה גורם שבשעה שנתבשלה מחמת עצי איסור עדיין לא באו עצי ההיתר ונמצא מקצת הבשול בעצי היתר ומקצתו באיסור.

הלכה כה: נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות, וכן ערוגה של כלאי הכרם בערוגות, הרי זה לוקט לכתחלה מן הכל, ואם היתה נטיעה במאתים נטיעות וערוגה במאתים ערוגות הרי כל הנלקט מותר, ואם היו בפחות מזה כל הנלקט אסור, ולמה התירו לו ללקוט לכתחלה והיה מן הדין שאוסרין לו הכל עד שיטרח ויוציא הנטיעה והערוגה האסורה, שהדבר חזקה שאין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת ואילו היה יודעה היה מוציאה.

הלכה כו: המעמיד גבינה בשרף פני ערלה, או בקיבת תקרובת עכו"ם, או בחומץ יין של עכו"ם הרי זו אסורה בהנייה, אע"פ שהוא מין בשאינו מינו ואע"פ שהוא כל שהוא שהרי הדבר האסור הוא הניכר והוא שעשה אותה גבינה.

הלכה כז הערלה וכלאי הכרם דין הפירות שלהן שישרפו, והמשקין שלהן יקברו מפני שאי אפשר לשרוף המשקין.

הלכה כח: יין שנתנסך לעכו"ם שנתערב עם היין הכל אסור בהנייה בכל שהוא כמו שאמרנו, בד"א בשהורק היין המותר על טיפה של יין נסך, אבל אם עירה יין נסך מצלצול קטן לתוך הבור של יין, אפילו עירה כל היום כולו ראשון ראשון בטל, עירה מן החבית בין שעירה מן המותר לאסור או מן האסור למותר הכל אסור מפני שהעמוד היורד מפי החבית גדול.

הלכה כט: נתערב סתם יינם ביין הרי זה אסור בכל שהוא בשתייה וימכר כולו לעכו"ם, ולוקח דמי היין האסור שבו ומשליכו לים המלח ויהנה בשאר המעות, וכן אם נתערבה חבית של יין נסך בין החביות הכל אסורין בשתייה ומותרין בהנייה, ויוליך דמי אותה חבית לים המלח כשימכור הכל לעכו"ם וכן בחבית של סתם יינם.

הלכה ל: מים שנתערבו ביין או יין במים בנותן טעם מפני שהן מין בשאינו מינו, במה דברים אמורים בשנפל המשקה המותר לתוך המשקה האסור, אבל אם נפל המשקה האסור לתוך המשקה המותר ראשון ראשון בטל, והוא שיורק מצלצול קטן שהיה מריק ויורד מעט מעט, והיאך יהיו המים אסורים כגון שהיו נעבדין או תקרובת עכו"ם.

הלכה לא: בור של יין שנפל לתוכו קיתון של מים תחלה, ואחר כך נפל לתוכו יין נסך, רואים את יין ההיתר כאילו אינו והמים שנפלו משערין בהן עם יין נסך אם ראויין לבטל טעם אותו יין נסך הרי המים רבין עליו ומבטלין אותו ויהיה הכל מותר.

הלכה לב: יין נסך שנפל על הענבים ידיחם והן מותרות באכילה, ואם היו מבוקעות בין שהיה היין ישן בין שהיה חדש אם נותן טעם בענבים הרי אלו אסורות בהנייה, ואם לאו הרי אלו מותרות באכילה.

הלכה לג: נפל על גבי תאנים הרי אלו מותרות מפני שהיין פוגם בטעם התאנים.

הלכה לד: יין נסך שנפל על החטים הרי אלו אסורות באכילה ומותרות בהנייה, ולא ימכרם לעכו"ם שמא יחזור וימכרם לישראל, אלא כיצד עושה טוחן אותן ועושה מהן פת ומוכרה לעכו"ם שלא בפני ישראל כדי שלא יקחו אותה ישראל מן העכו"ם שהרי פת עכו"ם אסורה כמו שיתבאר, ולמה אין בודקין את החטים בנותן טעם מפני שהן שואבות והיין נבלע בהן.

הלכה לה: יין נסך שהחמיץ ונפל לתוך חומץ שכר אוסר בכל שהוא מפני שהוא במינו ששניהן חומץ הן, ויין שנתערב עם החומץ בין שנפל חומץ ליין בין שנפל יין לחומץ משערין אותו בנותן טעם.

הלכות מאכלות אסורות

פרק יד 
 
הלכה א: כל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית בינוני בין למלקות בין לכרת בין למיתה בידי שמים, וכבר ביארנו שכל המחוייב כרת או מיתה בידי שמים על מאכל לוקה. 
 
הלכה ב: ושיעור זה עם כל השיעורין הלכה למשה מסיני הם, ואסור מן התורה לאכול כל שהוא מדבר האסור, אבל אינו לוקה אלא על כזית, ואם אכל כל שהוא פחות מכשיעור מכין אותו מכת מרדות. 
 
הלכה ג: כזית שאמרנו חוץ משל בין השינים, אבל מה של בין החניכים מצטרף למה שבלע שהרי נהנה גרונו מכזית, אפילו אכל כחצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו שהקיא חייב, שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור. 
 
הלכה ד: כזית חלב או נבלה או פגול או נותר וכיוצא בהן שהניחו בחמה ונתמעט, האוכלו פטור, חזר והניחו בגשמים ונתפח חייבין עליו כרת או מלקות, היה פחות מכזית מבתחלה ונתפח ועמד על כזית אסור ואין לוקין עליו. 
 
הלכה ה: כבר ביארנו שכל איסורין שבתורה אין מצטרפין זה עם זה לכזית, חוץ מבשר נבלה עם בשר טרפה ואיסורי נזיר שיתבארו במקומן, וחמשת מיני תבואה וקמחין שלהן והבציקות שלהן הכל מצטרפים לכזית בין לאיסור חמץ בפסח, בין לאיסור חדש מלפני העומר, בין לאיסורי מעשר שני ותרומות. 
 
הלכה ו: יראה לי שכל החייב בתרומה ומעשרות מצטרף לכזית בטבל מפני שהוא שם אחד, הא למה זה דומה לנבלת השור ונבלת השה ונבלת הצבי שהן מצטרפין לכזית כמו שביארנו. 
 
הלכה ז: האוכל אכילה גדולה מדבר אסור אין מחייבין אותו מלקות או כרת על כל כזית וכזית אלא חיוב אחד לכל האכילה, ואם היו העדים מתרים בו בשעת אכילה על כל כזית וכזית חייב על כל התראה והתראה ואע"פ שהיא אכילה אחת ולא הפסיק. 
 
הלכה ח: האוכל כשעורה או כחרדל מאחד מכל מאכלות האסורים ושהה מעט וחזר ואכל כחרדל, וכן עד שהשלים כזית בין בשוגג בין במזיד אם שהה מתחלה ועד סוף כדי אכילת שלש ביצים יצטרף הכל והרי הוא חייב כרת או מלקות או קרבן כמו שאכל כזית בבת אחת, ואם שהה יתר מזה מתחלה ועד סוף אע"פ שלא שהה ביניהן אלא אכל כחרדל אחר כחרדל הואיל ולא השלים כזית אלא ביתר מכדי אכילת פרס אינן מצטרפין ופטור. 
 
הלכה ט: וכן השותה רביעית של סתם יינם מעט מעט או שהמחה את החמץ בפסח או את החלב וגמעו מעט מעט, או ששתה מן הדם מעט מעט, אם שהה מתחלה ועד סוף כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין. 
 
הלכה י: כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה, חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהן אכילה אלא הוציא איסור אכילתן בלשון אחרת בלשון בשול ובלשון הקדש לאסור אותן ואפילו שלא כדרך הנייה. 
 
הלכה יא: כיצד הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם עד שנכוה גרונו ממנו או שאכל חלב חי, או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרין, או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור, ואם עירב דבר מר בתוך קדרה של בשר בחלב או ביין כלאי הכרם ואכלו חייב. 
 
הלכה יב: האוכל מאכל ממאכלות האסורות דרך שחוק או כמתעסק, אע"פ שלא נתכוון לגוף האכילה, הואיל ונהנה חייב כמי שמתכוון לעצמה של אכילה, והנייה הבאה לו לאדם בעל כרחו באיסור מכל האיסורין אם נתכוון אסור ואם לא נתכוון מותר. 
 
הלכה יג: האוכל מאכל אסור לתיאבון או מפני הרעב חייב, ואם היה תועה במדבר ואין לו מה יאכל אלא דבר איסור הרי זה מותר מפני סכנת נפשות. 
 
הלכה יד: עוברה שהריחה מאכל אסור כגון בשר קדש או בשר חזיר, מאכילין אותה מן המרק, אם נתיישבה דעתה מוטב, ואם לאו מאכילין אותה פחות מכשיעור, ואם לא נתיישבה דעתה מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה. 
 
הלכה טו: וכן החולה שהריח דבר שיש בו חומץ וכיוצא בו מדברים שמערערין את הנפש דינו כעוברה. 
 
הלכה טז: מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דברים האסורים מיד עד שיאורו עיניו, ואין מחזרין על דבר המותר אלא ממהרין בנמצא, ומאכילין אותו הקל הקל תחלה, אם האירו עיניו דיו, ואם לאו מאכילין אותו החמור. 
 
הלכה יז: כיצד היו לפנינו טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה תחלה שהטבל במיתה, נבלה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחי שביעית שאסורין מדברי סופרים כמו שיתבאר בהלכות שמטה, טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית, טבל ותרומה אם אי אפשר לתקן הטבל מאכילין אותו טבל שאינו קדוש כתרומה וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה יח: כבר ביארנו שאין איסור חל על איסור אלא אם היו שני האיסורין באין כאחת או שהיה איסור מוסיף או איסור כולל, לפיכך יש אוכל כזית אחד ולוקה עליו חמש מלקיות, והוא שהתרו בו בחמשה איסורין שנתקבצו בו, כיצד כגון טמא שאכל כזית חלב שנותר מן המוקדשים ביום הכפורים לוקה משום אוכל חלב, ומשום אוכל נותר, ומשום אוכל ביום הכפורים, ומשום טמא שאכל קדש, ומשום שנהנה מן הקדש ומעל. 
 
הלכה יט: ולמה חל כאן איסור על איסור, שבהמה זו היה חלבה אסור באכילה ומותר בהנייה, הקדישה נאסר חלבה בהנייה ומתוך שנוסף בו איסור הנייה נוסף עליו איסור קדשים, ועדיין היה חלב זה מותר לגבוה ואסור להדיוט, נעשה נותר מתוך שנוסף בו איסור לגבוה נאסר להדיוט, והאוכל הזה היה מותר בבשר הבהמה ואסור בחלבה, נטמא נאסר אף בבשרה נוסף לו איסור על החלב, בא יום הכפורים כלל כל האוכלין, ומתוך שנאסר אף בחולין נוסף איסורו בחלב זה וכן כל כיוצא בזה. פרק טו 
 
הלכה א: דבר אסור שנתערב בדבר מותר מין בשאינו מינו בנותן טעם, ומין במינו שאי אפשר לעמוד על טעמו יבטל ברוב. 
 
הלכה ב: כיצד חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונמוח הכל, טועמין את הגריסין אם לא נמצא בהן טעם חלב הרי אלו מותרין, ואם נמצא בהם טעם חלב והיה בהן ממשו הרי אלו אסורין מן התורה, נמצא בהן טעמו ולא היה בהן ממשו הרי אלו אסורין מדברי סופרים. 
 
הלכה ג: כיצד הוא ממשו כגון שהיה מן החלב כזית בכל שלש ביצים מן התערובת, אם אכל מן הגריסין האלו כשלש ביצים הואיל ויש בהן כזית מן החלב לוקה שהרי טעם האיסור וממשו קיים, אבל פחות משלש ביצים מכין אותו מכת מרדות מדבריהם, וכן אם לא היה בתערובת כזית בכל שלש ביצים אע"פ שיש בהן טעם חלב ואכל כל הקדירה אינו לוקה אלא מכת מרדות. 
 
הלכה ד: נפל חלב כליות לחלב האליה ונמוח הכל, אם היה חלב האליה כשנים בחלב הכליות הרי הכל מותר מן התורה, אפילו חתיכת נבלה שנתערבה בשתי חתיכות של שחוטה הכל מותר מן התורה, אבל מדברי סופרים הכל אסור עד שיאבד דבר האסור מעוצם מיעוטו ולא יהיה דבר חשוב שעינו עומדת כמו שיתבאר. 
 
הלכה ה: ובכמה יתערב דבר האסור ויאבד בעוצם מיעוטו, כשיעור שנתנו בו חכמים, יש דבר ששיעורו בששים, ויש ששיעורו במאה, ויש ששיעורו במאתים. 
 
הלכה ו: נמצאת למד שכל איסורין שבתורה, בין איסורי מלקות, בין איסורי כרת, בין איסורי הנייה, שנתערבו במאכל המותר מין בשאינו מינו בנותן טעם, מין במינו שאי אפשר לעמוד על הטעם שיעורו בששים או במאה או במאתים, חוץ מיין נסך מפני חומרת עכו"ם, וחוץ מטבל שהרי אפשר לתקנו, ומפני זה אוסרין במינן בכל שהן, ושלא במינן בנותן טעם כשאר כל האיסורין. 
 
הלכה ז: כיצד טיפת יין נסך שנפלו עליה כמה חביות של יין הכל אסור כמו שיתבאר, וכן כוס של יין טבל שנתערב בחבית הכל טבל עד שיפריש תרומות ומעשרות הראויין לתערובת כמו שיתבאר במקומו. 
 
הלכה ח: פירות שביעית אע"פ שאם נתערבו במינן בכל שהוא ושלא במינן בנותן טעם אינן בכלל איסורי תורה שאין אותה התערובת אסורה, אלא חייב לאכול כל התערובת בקדושת שביעית כמו שיתבאר במקומו. 
 
הלכה ט: חמץ בפסח אף על פי שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו, לפי שאין התערובת אסורה לעולם שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמו שביארנו, לפיכך אוסר בכל שהוא בין במינו בין שלא במינו. 
 
הלכה י: והוא הדין לתבואה חדשה שנתערבה בישנה מלפני העומר אוסרת בכל שהוא, שהרי יש לה מתירין שלאחר העומר יותר הכל, וכן כל דבר שיש לו מתירין ואפילו היה איסורו מדבריהם, כגון איסור מוקצה ונולד ביום טוב לא נתנו בו חכמים שיעור אלא אפילו אחד בכמה אלפים אינו בטל, שהרי יש דרך שיותר בה כגון הקדש ומעשר שני וכיוצא בהן. 
 
הלכה יא: אבל הערלה וכלאי הכרם וחלב ודם וכיוצא בהן, וכן תרומות נתנו חכמים בהן שיעור שאין בהן דרך היתר לכל אדם. 
 
הלכה יב: יראה לי שאפילו דבר שיש לו מתירין אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם מותר, לא יהיה זה שיש לו מתירין חמור מטבל שהרי אפשר לתקנו ואף על פי כן שלא במינו בנותן טעם כמו שביארנו, ואל תתמה על חמץ בפסח שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו כמו שביארנו. 
 
הלכה יג: ואלו הן השיעורין שנתנו חכמים, התרומה ותרומת מעשר והחלה והבכורים עולין באחד ומאה וצריך להרים ומצטרפין זה עם זה, וכן פרוסה של לחם הפנים לתוך פרוסות של חולין עולין באחד ומאה, כיצד סאה קמח מאחד מאלו, או סאה מכולם שנפלה למאה סאה קמח של חולין ונתערב הכל, מרים מן הכל סאה אחת כנגד סאה שנפלה והשאר מותר לכל אדם, נפלה לפחות ממאה נעשה הכל מדומע. 
 
הלכה יד: הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין זה עם זה ואינו צריך להרים, כיצד רביעית של יין ערלה או כלאי הכרם או שהיתה הרביעית מצטרפת משניהם שנפלה לתוך מאתים רביעיות של יין הכל מותר ואינו צריך להרים כלום, נפלה לפחות ממאתים הכל אסור בהנייה. 
 
הלכה טו: ולמה צריך להרים התרומה ולא ירים ערלה וכלאי הכרם, שהתרומה ממון כהנים, לפיכך כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עליה, כגון תרומת הכליסין והחרובין ושעורין שבאדום אינו צריך להרים. 
 
הלכה טז: ולמה כפלו שיעור ערלה וכלאי הכרם מפני שהן אסורין בהנייה, ולמה סמכו על שיעור מאה בתרומות שהרי תרומת מעשר אחד ממאה ומקדש הכל שנאמר את מקדשו ממנו אמרו חכמים דבר שאתה מרים ממנו אם חזר לתוכו מקדשו. 
 
הלכה יז: שאר איסורין שבתורה כולן כגון בשר שקצים ורמשים וחלב ודם וכיוצא בהן שיעורן בששים, כיצד כזית חלב כליות שנפל לתוך ששים כזית מחלב האליה הכל מותר, נפל לפחות מששים הכל אסור, וכן אם נפל כשעורה חלב צריך שיהיה שם כמו ששים שעורה וכן בשאר אסורין, וכן שומן של גיד הנשה שנפל לקדרה של בשר משערין אותו בששים, ואין שומן הגיד מן המנין, ואע"פ ששומן גיד הנשה מדבריהם כמו שביארנו, הואיל וגיד הנשה בריה בפני עצמה החמירו בו באיסורי תורה, והגיד עצמו אין משערין בו ואינו אוסר שאין בגידים בנותן טעם. 
 
הלכה יח: אבל כחל שנתבשל עם הבשר בששים וכחל מן המנין, הואיל והכחל מדבריהם כמו שביארנו הקלו בשיעורו. 
 
הלכה יט: ביצה שנמצא בה אפרוח שנשלקה עם ביצים המותרות אם היתה עם ששים ואחת והיא הרי הן מותרות, היתה עם ששים בלבד נאסרו הכל מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו היכר בה והוסיפו בשיעורה. 
 
הלכה כ: אבל ביצת עוף טמא שנשלקה עם ביצי עוף טהור לא אסרה אותם, ואם טרף אלו עם אלו, או שנתערבה ביצת עוף טמא או ביצת טריפה עם ביצים אחרות שיעורן בששים. 
 
הלכה כא: ומנין סמכו חכמים על שיעור ששים, שהרי המורם מאיל נזיר והיא הזרוע אחד מששים משאר האיל והיא מתבשלת עמו ואינה אוסרת אותו שנאמר ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל. 
 
הלכה כב: מין במינו ודבר אחר שנתערבו כגון קדרה שהיה בה חלב אליה וגריסין ונפל לתוכה חלב הכליות ונמחה הכל ונעשה גוף אחד, רואין את חלב האליה ואת הגריסין כאילו הן גוף אחד ומשערין חלב הכליות כגריסין וכאליה, אם היה אחד מששים מותר, שהרי אי אפשר כאן לעמוד על הטעם. 
 
הלכה כג: והוא הדין לתרומות שנתערבו לשערן במאה, וכלאי הכרם או ערלה לשער אותן במאתים. 
 
הלכה כד: כשמשערין בכל האיסורין בין בששים בין במאה בין במאתים, משערין במרק ובתבלין ובכל שיש בקדרה ובמה שבלעה קדרה מאחר שנפל האיסור לפי אומד הדעת, שהרי אי אפשר לעמוד על מה שבלעה בצמצום. 
 
הלכה כה: אסור לבטל איסורין של תורה לכתחלה ואם ביטל הרי זה מותר, ואעפ"כ קנסו אותו חכמים ואסרו הכל, ויראה לי שכיון שהוא קנס אין אוסרין תערובת זו אלא על זה העובר שביטל האיסור, אבל לאחרים הכל מותר. 
 
הלכה כו: כיצד הרי שנפלה סאה של ערלה לתוך מאה סאה שהרי נאסר הכל, לא יביא מאה סאה אחרות ויצרף כדי שתעלה באחד ומאתים, ואם עבר ועשה כן הכל מותר, אבל באיסור של דבריהם מבטלין האיסור לכתחלה. 
 
הלכה כז: כיצד חלב שנפל לקדרה שיש בה בשר עוף ונתן טעם בקדרה מרבה עליו בשר עוף אחר עד שיבטל הטעם וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה כח: כבר ביארנו שאם נתן דבר האסור טעמו בדבר המותר נאסר הכל, במה דברים אמורים בשהשביחו, אבל אם פגם זה האסור למותר והפסיד טעמו הרי זה מותר, והוא שיהיה פוגם מתחלה ועד סוף, אבל אם פגם בתחלה וסופו להשביח, או השביח בתחלה אף על פי שסופו לפגום הרי זה אסור. 
 
הלכה כט: ומי יטעום את התערובת, אם היה המעורב תרומות עם החולין טועם אותן הכהן, אם היה טעם התרומה ניכר הכל מדומע, ובהלכות תרומות יתבאר דין המדומע. 
 
הלכה ל: ואם היה בשר בחלב או יין נסך ויין ערלה וכלאי הכרם שנפלו לדבש, או בשר שקצים ורמשים שנתבשל עם הירק וכיוצא בהן טועם אותן העכו"ם וסומכין על פיו, אם אמר אין בו טעם או שאמר יש בו טעם ומטעם רע הוא והרי פגמו הכל מותר, והוא שלא יהיה סופו להשביח כמו שביארנו, ואם אין שם עכו"ם לטעום משערין אותו בשיעורו בששים או במאה או במאתים. 
 
הלכה לא: עכבר שנפל לשכר או לחומץ משערין אותו בששים, שאנו חוששין שמא טעמו בשכר ובחומץ משביח, אבל אם נפל ליין או לשמן או לדבש מותר ואפילו נתן טעם מפני שטעמו פוגם, שכל אלו צריכין להיותן מבושמים וזה מסריחן ומפסיד טעמן. 
 
הלכה לב: גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מקצה אזנו, שהחלב נבלע באיבריו והוא משביחו ונותן בו טעם, לפיכך אם היה כחוש ולא היה בו חלב כליות ולא חלב קרב אלא מעט כאחד מששים קולף ואוכל עד שמגיע לחלב, וכן ירך שצלאה בגיד הנשה שבה קולף ואוכל עד שהוא מגיע לגיד ומשליכו, וכן בהמה שצלאה שלימה ולא הסיר לא חוטין ולא קרומות האסורות קולף ואוכל, וכיון שיגיע לדבר אסור חותכו ומשליכו שאין בגידים בנותן טעם כדי לשער בהן. 
 
הלכה לג: אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבלה או בהמה טמאה בתנור אחד, ואע"פ שאין נוגעין זה בזה, ואם צלאן ה"ז מותר, ואפילו היתה האסורה שמנה הרבה והמותרת רזה שהריח אינו אוסר ואינו אוסר אלא טעמו של איסור. 
 
הלכה לד: בשר נבלה מליח שנבלל עמו בשר שחוטה הרי זה נאסר, מפני שתמצית הנבלה נבלעת בגוף בשר השחוטה ואי אפשר לעמוד כאן לא על הטעם ולא על השיעור, וכן בשר דג טמא מליח שנבלל עמו דג תפל טהור נאסר מפני צירו, אבל אם היה המליח טהור והתפל דג טמא לא נאסר המליח [אע"פ] שהתפל בולע מן המליח [אינו בולע כל כך שיחזור ויפלוט], דג טמא שכבשו עם דג טהור הכל אסור אלא אם כן היה הטמא אחד ממאתים מן הטהור. פרק טז 
 
הלכה א: כל השיעורים האלו שנתנו חכמים לדבר האסור שנתערב במינו המותר בשלא היה הדבר האסור מחמץ או מתבל, או דבר חשוב שהוא עומד כמות שהוא ולא נתערב ונדמע בדברהמותר, אבל אם היה מחמץ או מתבל, או דבר חשוב אוסר בכל שהוא. 
 
הלכה ב: כיצד שאור של חיטין של תרומה שנפל לתוך עיסת חיטין של חולין ויש בו כדי לחמץ הרי העיסה כולה מדומע, וכן תבלין של תרומה שנפלו לקדרת חולין ויש בהן כדי לתבל והן ממין החולין הכל מדומע, ואע"פ שהשאור או התבלין אחד מאלף, וכן שאור של כלאי הכרם לתוך העיסה או תבלין של ערלה לתוך הקדרה הכל אסור בהנייה. 
 
הלכה ג: דבר חשוב שהוא אוסר במינו בכל שהוא שבעה דברים ואלו הן: אגוזי פרך, ורמוני בדן, וחביות סתומות, וחלפות תרדין, וקלחי כרוב, ודלעת יוונית, וככרות של בעל הבית. 
 
הלכה ד: כיצד רמון אחד מרמוני בדן שהיה ערלה ונתערב בכמה אלפים רמונים הכל אסור בהנייה, וכן חבית סתומה של יין ערלה או של כלאי הכרם שנתערבה בכמה אלפים חביות סתומות הכל אסורים בהנייה, וכן שאר השבעה דברים. 
 
הלכה ה: וכן חתיכה של נבלה או של בשר בהמה או חיה או עוף או דג הטמאין שנתערבה בכמה אלפים חתיכות הכל אסור עד שיגביה אותה חתיכה, ואחר כך ישער השאר בששים, שאם לא הגביהה הרי הדבר האסור עומד ולא נשתנה והחתיכה חשובה אצלו שהרי מתכבד בה לפני האורחין. 
 
הלכה ו: והוא הדין בחתיכה של בשר בחלב או של חולין שנשחטו בעזרה שהרי הן אסורים מדבריהן בהנייה כמו שיתבאר בהלכות שחיטה אוסרין בכל שהן עד שיגביה אותן, וכן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין או עם הבשר בזמן שמכירו מגביהו והשאר מותר שאין בגידים בנותן טעם, ואם אינו מכירו הכל אסור מפני שהוא בריה בפני עצמו הרי הוא חשוב ואוסר בכל שהוא. 
 
הלכה ז: וכן כל בעלי חיים חשובין הן ואינם בטלין, לפיכך שור הנסקל שנתערב באלף שוורים ועגלה ערופה באלף עגלות, או צפור מצורע השחוטה באלף צפרים או פטר חמור באלף חמורים כולן אסורין בהנייה, אבל שאר הדברים אע"פ שדרכן לימנות הרי אלו עולין בשיעורן. 
 
הלכה ח: כיצד אגודה של ירק מכלאי הכרם שנתערבה במאתים אגודות, או אתרוג של ערלה שנתערב במאתים אתרוגים הכל מותר וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ט: יראה לי שכל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מן המקומות, כגון אגוזי פרך ורמוני בדן בארץ ישראל באותן הזמנים, שהוא אוסר בכל שהוא לפי חשיבותו באותו מקום ובאותו זמן, ולא הוזכרו אלו אלא לפי שהן אוסרין כל שהן בכל מקום, והוא הדין לכל כיוצא בהן בשאר מקומות ודבר ברור הוא שכל איסורין האלו מדבריהם. 
 
הלכה י: נפל רמון אחד מן התערובת הזאת לשני רמונים אחרים מרמוני בדן, ונפל מן השלשה רמון אחד לרמונים אחרים הרי אלו האחרים מותרין שהרי הרמון של תערובת הראשונה בטל ברוב, ואם נפל מן התערובת הראשונה רמון לאלף כולן אסורין, לא נאמר בטל ברוב אלא להתיר ספק ספיקן שאם יפול מן התערובת השנייה למקום אחר אינו אוסר וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה יא: נתפצעו אגוזים אלו שנאסרו כולן מפני אגוז ערלה שביניהן או נתפררו הרמונים ונתפתחו החביות ונתחתכו הדלועין ונתפרסו הככרות אחר שנאסרו הרי אלו יעלו באחד ומאתים, והוא הדין לחתיכת נבלה שנדוכה בכל החתיכות ונעשה הכל כמות שהיא עולה בששים. 
 
הלכה יב: ואסור לפצוע האגוזים ולפרר הרמונים ולפתוח החביות אחר שנאסרו כדי שיעלו באחד ומאתים שאין מבטלין איסור לכתחלה ואם עשה כן קונסין אותו ואוסרין עליו כמו שביארנו. 
 
הלכה יג: שאור של כלאי הכרם ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ובשניהם כשיצטרפו יש בהם כדי לחמץ, אותה עיסה אסורה לישראל ומותרת לכהנים, וכן תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך הקדרה, ולא באחד מהן כדי לתבל ובשניהם כדי לתבל, אותה קדרה אסורה לישראל שהרי דבר האסור להם תבלה ומותרת לכהנים. 
 
הלכה יד: תבלין שהם שנים או שלשה שמות ממין אחד או שלשה מינין משם אחד מצטרפין לתבל ולאסור וכן לחמץ, כיצד שאור של חטין ושאור של שעורים הואיל ושם שאור אחד הוא אינן כמין ושאינו מינו, אלא הרי הן כמין אחד ומצטרף לשער בהן כדי לחמץ בעיסה של חיטין אם היה טעם שניהם טעם חיטין, או כדי לחמץ בעיסה של שעורין אם היה טעם שניהם טעם שעורים. 
 
הלכה טו: שלשה שמות ממין אחד כיצד כגון כרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גנה אע"פ שכל אחד מהן שם בפני עצמו הואיל והם מין אחד מצטרפין לתבל. 
 
הלכה טז: עיסה מחומצת שנפל לתוכה שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם, וכן קדרה מתובלת שנפלו לתוכה תבלין של תרומה או של ערלה ושל כלאי הכרם, אם יש בשאור כדי לחמץ אילו היתה העיסה מצה, ובתבלין כדי לתבל הקדרה אילו היתה תפילה הרי הכל אסור, ואם אין בהם כדי לתבל ולחמץ יעלו בשיעורן, תרומה באחד ומאה וערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים. 
 
הלכה יז: התרומה מעלה את הערלה ואת כלאי הכרם, כיצד סאה תרומה שנפלה לתשעה ותשעים חולין ואחר כך נפל לכל חצי סאה של ערלה או של כלאי הכרם אין כאן איסור ערלה ולא איסור כלאי הכרם, שהרי עלה באחד ומאתים ואף על פי שמקצת המאתים תרומה. 
 
הלכה יח: וכן הערלה וכלאי הכרם מעלין את התרומה, כיצד מאה סאה של ערלה או של כלאי הכרם שנפלו לתוך עשרים אלף של חולין נעשת כל התערובת עשרים אלף ומאה, ואח"כ נפל לכל מאה סאה סאה של תרומה הרי הכל מותר ותעלה התרומה באחד ומאה, ואע"פ שמקצת המאה המעלין אותה ערלה או כלאי הכרם. 
 
הלכה יט: וכן הערלה מעלה את כלאי הכרם, וכלאי הכרם את הערלה, וכלאי הכרם את כלאי הכרם, והערלה את הערלה, כיצד מאתים סאה של ערלה או של כלאי הכרם שנפלו לארבעים אלף חולין, ואחר כך נפל לכל מאתים סאה וסאה של ערלה או של כלאי הכרם הכל מותר, שכיון שבטל האיסור שנפל תחלה נעשה הכל כחולין המותרין. 
 
הלכה כ: בגד שצבעו בקליפי ערלה ישרף, נתערב באחרים יעלה באחד ומאתים, וכן תבשיל שבישלו בקליפי ערלה ופת שאפאה בקליפי ערלה או בכלאי הכרם ישרף התבשיל והפת, שהרי הנייתו ניכרת בהן, נתערבו באחרים יעלו באחד ומאתים. 
 
הלכה כא: וכן בגד שארג בו מלא הסיט שצבעו בערלה ואין ידוע אי זה הוא יעלה באחד ומאתים, נתערבו סמני ערלה בסמני היתר יעלו באחד ומאתים, מי צבע במי צבע יבטל ברוב. 
 
הלכה כב: תנור שהסיקו בקליפי ערלה ובכלאי הכרם בין חדש בין ישן יוצן, ואחר כך יחם אותו בעצי היתר, ואם בישל בו קודם שיוצן בין פת בין תבשיל הרי זה אסור בהנייה, יש שבח עצי איסור בפת או בתבשיל, גרף את כל האש ואחר כך בישל או אפה בחומו של תנור הרי זה מותר שהרי עצי איסור הלכו להן. 
 
הלכה כג: קערות וכוסות וקדרות וצלוחיות שבישלן היוצר בקליפי ערלה הרי אלו אסורין בהנאה, שהרי דבר האסור בהנאה עשה אותן חדש. 
 
הלכה כד: פת שבישלה על גבי גחלים של עצי ערלה מותרת, כיון שנעשו גחלים הלך איסורן אע"פ שהן בוערות, קדרה שבישל אותה בקליפי ערלה או בכלאי הכרם ובעצי היתר הרי התבשיל אסור, ואף על פי שזה וזה גורם שבשעה שנתבשלה מחמת עצי איסור עדיין לא באו עצי ההיתר ונמצא מקצת הבשול בעצי היתר ומקצתו באיסור. 
 
הלכה כה: נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות, וכן ערוגה של כלאי הכרם בערוגות, הרי זה לוקט לכתחלה מן הכל, ואם היתה נטיעה במאתים נטיעות וערוגה במאתים ערוגות הרי כל הנלקט מותר, ואם היו בפחות מזה כל הנלקט אסור, ולמה התירו לו ללקוט לכתחלה והיה מן הדין שאוסרין לו הכל עד שיטרח ויוציא הנטיעה והערוגה האסורה, שהדבר חזקה שאין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת ואילו היה יודעה היה מוציאה. 
 
הלכה כו: המעמיד גבינה בשרף פני ערלה, או בקיבת תקרובת עכו"ם, או בחומץ יין של עכו"ם הרי זו אסורה בהנייה, אע"פ שהוא מין בשאינו מינו ואע"פ שהוא כל שהוא שהרי הדבר האסור הוא הניכר והוא שעשה אותה גבינה. 
 
הלכה כז הערלה וכלאי הכרם דין הפירות שלהן שישרפו, והמשקין שלהן יקברו מפני שאי אפשר לשרוף המשקין. 
 
הלכה כח: יין שנתנסך לעכו"ם שנתערב עם היין הכל אסור בהנייה בכל שהוא כמו שאמרנו, בד"א בשהורק היין המותר על טיפה של יין נסך, אבל אם עירה יין נסך מצלצול קטן לתוך הבור של יין, אפילו עירה כל היום כולו ראשון ראשון בטל, עירה מן החבית בין שעירה מן המותר לאסור או מן האסור למותר הכל אסור מפני שהעמוד היורד מפי החבית גדול. 
 
הלכה כט: נתערב סתם יינם ביין הרי זה אסור בכל שהוא בשתייה וימכר כולו לעכו"ם, ולוקח דמי היין האסור שבו ומשליכו לים המלח ויהנה בשאר המעות, וכן אם נתערבה חבית של יין נסך בין החביות הכל אסורין בשתייה ומותרין בהנייה, ויוליך דמי אותה חבית לים המלח כשימכור הכל לעכו"ם וכן בחבית של סתם יינם. 
 
הלכה ל: מים שנתערבו ביין או יין במים בנותן טעם מפני שהן מין בשאינו מינו, במה דברים אמורים בשנפל המשקה המותר לתוך המשקה האסור, אבל אם נפל המשקה האסור לתוך המשקה המותר ראשון ראשון בטל, והוא שיורק מצלצול קטן שהיה מריק ויורד מעט מעט, והיאך יהיו המים אסורים כגון שהיו נעבדין או תקרובת עכו"ם. 
 
הלכה לא: בור של יין שנפל לתוכו קיתון של מים תחלה, ואחר כך נפל לתוכו יין נסך, רואים את יין ההיתר כאילו אינו והמים שנפלו משערין בהן עם יין נסך אם ראויין לבטל טעם אותו יין נסך הרי המים רבין עליו ומבטלין אותו ויהיה הכל מותר. 
 
הלכה לב: יין נסך שנפל על הענבים ידיחם והן מותרות באכילה, ואם היו מבוקעות בין שהיה היין ישן בין שהיה חדש אם נותן טעם בענבים הרי אלו אסורות בהנייה, ואם לאו הרי אלו מותרות באכילה. 
 
הלכה לג: נפל על גבי תאנים הרי אלו מותרות מפני שהיין פוגם בטעם התאנים. 
 
הלכה לד: יין נסך שנפל על החטים הרי אלו אסורות באכילה ומותרות בהנייה, ולא ימכרם לעכו"ם שמא יחזור וימכרם לישראל, אלא כיצד עושה טוחן אותן ועושה מהן פת ומוכרה לעכו"ם שלא בפני ישראל כדי שלא יקחו אותה ישראל מן העכו"ם שהרי פת עכו"ם אסורה כמו שיתבאר, ולמה אין בודקין את החטים בנותן טעם מפני שהן שואבות והיין נבלע בהן. 
 
הלכה לה: יין נסך שהחמיץ ונפל לתוך חומץ שכר אוסר בכל שהוא מפני שהוא במינו ששניהן חומץ הן, ויין שנתערב עם החומץ בין שנפל חומץ ליין בין שנפל יין לחומץ משערין אותו בנותן טעם.