Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום ששי ג חשון ה'�&ע"&
	שיעורים יומיים ליום ששי ג חשון ה'�&ע"&

חומש:

שישי פרשת נח

תהילים:

פרקים יח - כב

תניא:

וכמדומה לי שתפיסתם... -קמב- אמרי פי

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות שבת פרקים טו-יז

פרק אחד :

הלכות תרומות פרק ו

ספר המצוות :

מל"ת &כ"ב

הלכות שבת

פרק טו

הלכה א: עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד כולה, ועומד ברה"י ומטלטל ברה"ר ובלבד שלא יוציא חוץ לארבע אמות, ואם הוציא פטור מפני שהוא ברשות אחרת, וכן עומד אדם ברשות היחיד ופותח ברשות הרבים, ברשות הרבים ופותח ברשות היחיד, בהמה שהיתה רובה בחוץ וראשה בפנים אובסין אותה, ובגמל עד שיהא ראשו ורובו בפנים הואיל וצוארו ארוך.

הלכה ב: לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר, ברה"ר וישתה ברה"י, אלא א"כ הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה, במה דברים אמורים כשהיה שותה בכלים נאים שהוא צריך להן, גזירה שמא יוציאם, אבל אם היו כלים שאינן נאים שאינו צריך להן, או שהיה הבור בכרמלית אע"פ שהכלים נאים, מכניס ראשו בלבד ושותה במקומו ואף על פי שלא הכניס ראשו ורובו.

הלכה ג: עומד אדם ברה"ר וקולט מן האויר מן המים המקלחין מן הצנור או מן הכותל ושותה, ובלבד שלא יגע בצנור או בכותל ויקלוט מעל גבן, ואם נגע אם היה מקום שנגע בו למעלה מעשרה בפחות משלשה סמוך לגג הרי זה אסור, שנמצא כעוקר מעל הגג שהוא רה"י, וכן אם היה בצנור ארבעה על ארבעה, בין שהיה הצנור בתוך עשרה בין שהיה למעלה מעשרה וקלט ממנו מים הרי זה אסור, ולמה אינו חייב מפני שלא נחו המים אלא הרי הן נזחלין והולכין.

הלכה ד: זיז שלפני החלון יוצא באויר שעל רה"ר, אם היה למעלה מעשרה טפחים מותר להשתמש עליו שאין רה"ר תופסת אלא עד עשרה טפחים, לפיכך מותר להשתמש בכל הכותל עד עשרה טפחים התחתונים.

הלכה ה: במה דברים אמורים כשהיה זיז אחד יוצא באויר, אבל אם היו יוצאים בכותל שני זיזין זה למטה מזה אע"פ ששניהם למעלה מעשרה, אם יש בזיז העליון שלפני החלון רוחב ארבעה על ארבעה אסור להשתמש עליו, מפני שהוא רשות בפני עצמו והזיז שתחתיו רשות אחרת, ואסרו זה על זה, שאין שתי רשויות משתמשות ברשות אחת.

הלכה ו: אין בעליון ארבעה ואין בתחתון ארבעה, משתמש בשניהן וכן בכל הכותל עד עשרה טפחים התחתונים, היה בתחתון ארבעה והעליון אין בו ארבעה אינו משתמש בעליון אלא כנגד חלונו בלבד, אבל בשאר הזיז שבשני צדדי החלון אסור להשתמש מפני זה שתחתיו שחלק רשות לעצמו.

הלכה ז: כל זיז היוצא על אויר רה"ר שמותר להשתמש עליו, כשהוא משתמש בו אין נותנין עליו ואין נוטלין ממנו אלא כלי חרס וזכוכית וכיוצא בהן שאם יפלו לרה"ר ישברו, אבל שאר כלים ואוכלין אסור שמא יפלו לרה"ר ויביאם.

הלכה ח: שני בתים בשני צדי רה"ר זורק מזו לזו למעלה מעשרה והוא שיהיו שניהם שלו או שיהיה ביניהם עירוב, ואפילו בגדים וכלי מתכות מותר לזרוק, ואם היה זה למעלה מזה ולא היה בשוה אסור לזרוק בגד וכיוצא בו שמא יפול ויביאנו, אבל כלי חרס וכיוצא בהן זורק.

הלכה ט: בור ברה"ר וחלון על גביו הבור וחולייתו מצטרפים לעשרה וממלאין ממנו בשבת, במה דברים אמורים כשהיה סמוך לכותל בתוך ארבעה טפחים שאין אדם יכול לעבור שם, אבל אם היה מופלג אין ממלאין ממנו אלא אם כן היתה חולייתו גבוהה עשרה שנמצא הדלי כשיצא מן החוליא יצא למקום פטור.

הלכה י: אשפה ברה"ר גבוהה עשרה טפחים וחלון על גבה שופכין לה מים בשבת, במה דברים אמורים באשפה של רבים שאין דרכה להפנות, אבל של יחיד אין שופכין עליה שמא תתפנה ונמצאו שופכין כדרכן ברה"ר.

הלכה יא: אמת המים שהיא עוברת בחצר אם יש בגובהה עשרה טפחים וברחבה ארבעה או יתר על כן עד עשר אמות אין ממלאין ממנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בכניסה וביציאה, ואם אין בגובהה עשרה או שאין ברחבה ארבעה ממלאין ממנה בלא מחיצה.

הלכה יב: היה ברחבה יתר מעשר אמות אף על פי שאין בגובהה עשרה אין ממלאין ממנה עד שיעשה לה מחיצה, שכל יתר על עשר פרצה היא ומפסדת המחיצות, ומהו לטלטל בכל החצר, אם נשאר מצד הפרצה פס מכאן ופס מכאן בכל שהוא או פס רוחב ארבעה טפחים מרוח אחת מותר לטלטל בכל החצר ואין אסור אלא למלאות מן האמה בלבד, אבל אם לא נשאר פס כלל אסור לטלטל בכל החצר שהרי נפרצה חצר לים שהוא כרמלית.

הלכה יג: והיאך מעמידין את המחיצה במים, אם היתה למעלה מן המים צריך שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים, ואם היתה המחיצה כולה בתוך המים צריך שיהיה טפח ממנה יוצא למעלה מן המים, כדי שיהיו המים שבחצר מובדלין ואף על פי שאין המחיצה מגעת עד הקרקע הואיל ויש בה עשרה טפחים הרי זו מותרת, ולא התירו מחיצה תלויה אלא במים בלבד, שאיסור טלטול במים מדבריהם והקלו במחיצה שאינה אלא כדי לעשות הכר.

הלכה יד: אמת המים העוברת בין החצרות וחלונות פתוחות אליה, אם אין בה כשיעור משלשלין דלי מן החלונות וממלאים ממנה בשבת, במה דברים אמורים בשאינה מופלגת מן הכותל שלשה טפחים, אבל אם היתה מופלגת מן הכותל שלשה טפחים אין ממלאים ממנה אלא אם כן היו פסין יוצאין מן הכתלים מכאן ומכאן שנמצאת האמה כאילו היא עוברת בתוך החצר.

הלכה טו: כצוצרה שהיא למעלה מן הים וחלון בתוכה על גבי המים, אין ממלאים ממנה בשבת אלא א"כ עשו מחיצה גבוהה עשרה טפחים על גבי המים כנגד החלון שבכצוצרה, או תהיה המחיצה יורדת מן הכצוצרה כנגד המים ורואין אותה כאלו ירדה ונגעה עד המים, וכשם שממלאין מזו שעשו לה מחיצה כך שופכין ממנה על הים, שהרי על הכרמלית הן שופכין.

הלכה טז: חצר שהיא פחותה מארבע אמות על ארבע אמות אין שופכין בתוכה מים בשבת מפני שהן יוצאין לרה"ר במהרה, לפיכך צריך לעשות גומה מחזקת סאתים בתוך החצר או ברה"ר בצד החצר כדי שיהיו המים נקבצים בתוכה, וצריך לבנות עליה כיפה מבחוץ כדי שלא תראה העוקה הזאת מרה"ר, והחצר והאכסדרה מצטרפין לארבע אמות, וכמה הוא המקום שמחזיק סאתים חצי אמה על חצי אמה ברום שלשה חומשי אמה.

הלכה יז: היתה העוקה פחותה מסאתים שופכין לה מלאה, היתה מחזקת סאתים שופכין לה אפילו ששים סאה של מים, ואף על פי שהמים יתגברו ויפוצו מעל הגומה לחוץ, בד"א בימות הגשמים שהחצרות מתקלקלות וסתם צנורות מקלחין ולא יבאו הרואים לומר שזה משתמש והמים יוצאים מכחו לרה"ר, אבל בימות החמה אם היתה מחזקת סאתים אין שופכין לה אלא סאתים, היתה פחותה מסאתים אין שופכין לה כל עיקר.

הלכה יח: ביב ששופכין לו מים והן נזחלין והולכין תחת הקרקע ויוצאין לרה"ר, וכן צנור ששופכין על פיו מים והן נזחלין על הכותל ויורדין לרה"ר, אפילו היה אורך הכותל או אורך הדרך שתחת הארץ מאה אמה אסור לשפוך על פי הביב או על פי הצנור מפני שהמים יוצאין מכחו לרה"ר, אלא שופך חוץ לביב והן יורדין לביב.

הלכה יט: בד"א בימות החמה אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע, שסתם צנורות מקלחין הן ואדם רוצה שיבלעו המים במקומן, היה שופך על פי הביב והמים יוצאין לכרמלית הרי זה מותר ואפילו בימות החמה שלא גזרו על כחו בכרמלית, לפיכך מותר לשפוך על כותלי הספינה והם יורדין לים.

הלכה כ: לא ימלא אדם מים מן הים והוא בתוך הספינה אלא אם כן עשה מקום ארבעה על ארבעה יוצא מן הספינה על הים, במה דברים אמורים בשהיה תוך עשרה אבל אם היה למעלה מעשרה מן הים מוציא זיז כל שהוא וממלא, שהרי דרך מקום פטור ממלא ואינו צריך לזיז זה אלא משום הכר.

הלכה כא: הקורא בספר בכרמלית ונתגלגל מקצת הספר לרה"ר ומקצתו בידו, אם נתגלגל חוץ לארבע אמות הופכו על הכתב ומניחו, גזירה שמא ישמט כולו מידו ויעבירנו ארבע אמות, נתגלגל לתוך ארבע אמות גוללו אצלו, וכן אם נתגלגל לרה"י גוללו אצלו, היה קורא ברה"י ונתגלגל לרה"ר אם נח בה הופכו על הכתב, ואם לא נח אלא היה תלוי באויר רה"ר ולא הגיע לארץ גוללו אצלו.

הלכה כב: המעביר קוץ כדי שלא יזוקו בו רבים, אם היה ברה"ר מוליכו פחות פחות מארבע אמות, ואם היה בכרמלית מוליכו כדרכו אפילו מאה אמה, וכן מת שהסריח ונתבזה יתר מדאי ולא יכלו שכנים לעמוד מוציאין אותו מרה"י לכרמלית, היורד לרחוץ בים כשהוא עולה מנגב עצמו שמא יעביר מים שעליו ארבע אמות בכרמלית.

פרק טז

הלכה א: מקום שלא הוקף לדירה אלא שיהיה תשמישו לאויר כגון גנות ופרדסים וכגון המקיף מקום מן הארץ לשמרו וכיוצא בהן, אם יש בגובה המחיצות עשרה טפחים או יתר הרי הוא כרה"י לחייב המוציא והזורק והמושיט ממנו לרה"ר או מרה"ר לתוכו, ואין מטלטלין בכולו אלא אם כן יש בו בית סאתים או פחות, אבל אם היה בו יתר על בית סאתים אסור לטלטל בו אלא בארבע אמות ככרמלית.

הלכה ב: וכן עמוד שגבוה עשרה טפחים ורחב עד בית סאתים מטלטלין על כולו, היה רחב על בית סאתים אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, סלע שבים היה גבוה פחות מעשרה מטלטלין מתוכו לים ומן הים לתוכו שהכל כרמלית, היה גבוה עשרה אם היה רחבו מארבעה טפחים עד בית סאתים הואיל ומותר לטלטל בכולו אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו, היה יתר מבית סאתים אע"פ שהוא רה"י הואיל ואסור לטלטל בו אלא בארבע אמות ככרמלית הרי זה מותר לטלטל מתוכו לים ומן הים לתוכו שזה דבר שאינו מצוי הוא ולא גזרו בו.

הלכה ג: כמה היא בית סאה חמשים אמה על חמשים אמה, נמצא בית סאתים מקום שיש בשבורו חמשת אלפים אמה, וכל מקום שיש בו כמדה הזאת בין שהיה מרובע שהוא שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים בין שהיה עגול בין שאר הצורות הרי זה נקרא בית סאתים.

הלכה ד: מקום שלא הוקף לדירה שיש בו בית סאתים אם היה ארכו כשנים ברחבו כדי שיהיה מאה על חמשים כחצר המשכן מותר לטלטל בכולו, אבל אם היה ארכו יתר על שנים ברחבו אפילו אמה אחת אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, שלא עשו בית סאתים שתשמישו לאויר כשאר החצרות אלא מחצר המשכן.

הלכה ה: מקום שהוקף שלא לשם דירה אם פרץ בו פרצה יתר על עשר אמות בגובה עשרה טפחים וגדר בה לשם דירה עד עשר מותר לטלטל בכולו, ואפילו פרץ אמה וגדרה לשם דירה ופרץ אמה וגדרה לשם דירה עד שהשלימה ליתר מעשר מותר לטלטל בכולו אף על פי שיש בו כמה מילין.

הלכה ו: מקום יתר מבית סאתים שהוקף לדירה אם נזרע רובו הרי הוא כגנה ואסור לטלטל בכולו, נזרע מיעוטו אם נזרע ממנו בית סאתים מותר לטלטל בכולו, ואם היה המקום הזרוע יתר מבית סאתים אסור לטלטל בכולו, נטע רובו הרי הוא כחצר ומותר לטלטל בכולו, נתמלא מים אפילו היו עמוקים הרבה אם היו ראויין לתשמיש הרי הן כנטעים ומותר לטלטל בכולו, ואם אינן ראויין לתשמיש אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות.

הלכה ז: מקום שהוקף שלא לשם דירה שיש בו בית שלש סאין וקירו בו בית סאה קירויו מתירו שפי תקרה יורד וסותם. נפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו, חצר מותרת כשהיתה והקרפף אסור כשהיה, שאין אויר החצר מתירו.

הלכה ח: היה יתר מבית סאתים ובא למעטו באילנות אינו מיעוט, בנה בו עמוד בצד הכותל גבוה עשרה ורחב שלשה או יתר הרי זה מיעוט, פחות משלשה אינו מיעוט שכל פחות משלשה כלבוד דמי, וכן אם הרחיק מן הכותל שלשה ועשה מחיצה מיעט, פחות משלשה לא עשה כלום.

הלכה ט: טח את הכותל בטיט אע"פ שאינו יכול לעמוד בפני עצמו הרי זה מיעוט, הרחיק מן התל שלשה ועשה מחיצה הועיל, עשה מחיצה על שפת התל אינו מועיל שהעושה מחיצה על גבי מחיצה אינו מועיל, נבלעה מחיצה התחתונה והרי העליונה קיימת, הואיל ונעשית העליונה לשם דירה והרי אין שם נראה אלא היא הרי זה הועיל ומותר לטלטל בכולה.

הלכה י: רחבה שאחורי בתים יתירה על בית סאתים אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות, ואפילו היה פתח הבית פתוח לתוכה, ואם פתח הפתח לשם ואחר כך הקיפה הרי זו כמוקפת לדירה ומותר לטלטל בכולה.

הלכה יא: רחבה הפתוחה למדינה מצד אחד ומצד אחר פתוחה לשביל המגיע לנהר, עושה לה לחי מצד המדינה ויהיה מותר לטלטל בכולה ומתוכה למדינה ומן המדינה לתוכה.

הלכה יב: יחיד ששבת בבקעה ועשה מחיצה סביב לו אם יש בה עד בית סאתים מותר לטלטל בכולה, ואם היתה יתר על בית סאתים אינו מטלטל בה אלא בארבע אמות, וכן אם היו שנים, אבל שלשה ישראלים או יתר עליהן ששבתו בבקעה הרי הן שיירה ומותר להם לטלטל בכל צרכן אפילו כמה מילין, והוא שלא ישאר מן המחיצה שהקיפו בית סאתים פנוי בלא כלים, אבל אם נשאר בית סאתים פנוי בלא כלים ולא היו צריכים לו אסורים לטלטל בכל המחיצה אלא בארבע אמות ואין הקטן משלים לשיירה.

הלכה יג: שלשה שהקיפו כדי צרכן וקנו שביתה ואחר כך מת אחד מהן הרי הם מותרין לטלטל בכולה, קנו שנים שביתה ביתר מבית סאתים ואחר כך בא להם שלישי אסורין לטלטל אלא בארבע אמות כשהיו קודם שיבוא זה, שהשביתה היא הגורמת לא הדיורין.

הלכה יד: שלשה מקומות המוקפין שלא לשם דירה זה בצד זה ופתוחים זה לזה שנים החיצונים רחבים והאמצעי קצר שנמצאו לשנים החיצונים פסין מכאן ומכאן והיה יחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה נעשו כשיירה ונותנין להם כל צרכן, היה האמצעי רחב ושנים החיצונים קצרים שנמצא האמצעי בפסין משני רוחותיו הרי הוא מובדל משנים החיצונים, לפיכך אם שבת יחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה אין נותנין להן כל צרכן אלא כל אחד ואחד יש לו בית סאתים במקומו, היה יחיד בזה ויחיד בזה ושנים באמצעי או שנים בזה ושנים בזה ואחד באמצעי נותנין להן כל צרכן.

הלכה טו: כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה, וכל מחיצה שאינה עשויה לנחת אינה מחיצה, וכל מחיצה שאינה עשויה אלא לצניעות בלבד אינה מחיצה, וכל מחיצה שאין בגבהה עשרה טפחים או יתר אינה מחיצה גמורה, גידור חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין.

הלכה טז: כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד אינה מחיצה, אבל אם היה פרוץ כעומד הרי זו מותרת, ובלבד שלא יהיה באותן הפרצות פרצה שהיא יתר על עשר אמות, אבל עשר אמות הרי היא כפתח, ואם היה לפרצה זו צורת פתח אף על פי שיש בה יותר מעשר אינה מפסדת המחיצה, והוא שלא יהא הפרוץ מרובה על העומד.

הלכה יז: במה דברים אמורים בזמן שהפרצות משלשה טפחים ולמעלה, אבל אם היו הפרצות כל פרצה מהן פחותה משלשה הרי זו מותרת, ואף על פי שהפרוץ מרובה על העומד, שכל פחות משלשה הרי הוא כלבוד.

הלכה יח: כיצד הרי שהקיף בקנים ואין בין קנה לחבירו שלשה טפחים, או שהקיף בחבלים ואין בין חבל לחבירו שלשה טפחים, הרי זו מחיצה גמורה, אף על פי שהיא שתי בלא ערב או ערב בלא שתי, וצריך שיהיה גובה הקנה עשרה או שיהיה מן הארץ עד סוף עובי החבל העליון עשרה אם הקיף בחבלים, שאין מחיצה פחותה מעשרה, וכל השיעורין האלו הלכה למשה מסיני הן.

הלכה יט: צורת פתח האמורה בכל מקום היא אפילו קנה וכיוצא בו מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן, גובה שני הלחיים עשרה טפחים או יתר והקנה וכיוצא בו שעל גביהן אף על פי שאינו נוגע בשני הלחיים אלא יש ביניהן כמה אמות הואיל וגובה הלחיים עשרה הרי זו צורת פתח, וצורת פתח שאמרו צריכה שתהא בריאה לקבל דלת אפילו דלת של קש.

הלכה כ: פתח שצורתו כיפה אם יש באורך רגלי הכיפה עשרה טפחים הרי זה צורת פתח, וצורת פתח שעשה אותה מן הצד אינה כלום שאין דרך הפתחים להיות בקרן זוית אלא באמצע.

הלכה כא: בכל עושין מחיצה בין בכלים בין באוכלים בין באדם אפילו בבהמה ושאר מיני חיה ועוף והוא שיהיו כפותים כדי שלא ינודו.

הלכה כב: מחיצה העומדת מאליה הרי זו כשרה, ומחיצה הנעשית בשבת הרי זו מחיצה, ואם נעשית בשגגה מותר לטלטל בה באותה שבת, והוא שתעשה שלא לדעת המטלטל, אבל אם נתכוין אדם לזו המחיצה שתעשה בשבת כדי לטלטל בה אע"פ שעשה אותה העושה בשגגה אסור לטלטל בה באותה שבת, וכן אם נעשית במזיד אף על פי שלא נתכוין זה לטלטל בה הרי זה אסור לטלטל בה.

הלכה כג: מותר לעשות מחיצה של בני אדם בשבת שיעמוד זה בצד זה ובלבד שלא ידעו אלו העומדין שבשביל לעשותן מחיצה העמידן, ולא יעמיד אותן אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו אלא יעמיד אותן אחר שלא לדעתו.

הלכה כד: אילן שהוא מיסך על הארץ אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים ממלא בין בדיו ועליו תבן וקש וכיוצא בהן וקושרן בארץ עד שיעמוד ברוח מצויה ולא יתנדנד ומטלטל תחת כולו, והוא שיהיה תחתיו עד בית סאתים, אבל אם היה יתר מבית סאתים אין מטלטלין תחתיו אלא בארבע אמות מפני שתחתיו מקום שלא הוקף לדירה הוא.

פרק יז

הלכה א: מבוי שיש לו שלשה כתלים הוא הנקרא מבוי סתום, ומבוי שיש לו שני כתלים בלבד זה כנגד זה והעם נכנסין ברוח זו ויוצאין בשכנגדה הוא הנקרא מבוי המפולש.

הלכה ב: היאך מתירין מבוי הסתום, עושה לו ברוח רביעית לחי אחד או עושה עליו קורה ודיו, ותחשב אותה קורה או אותו לחי כאילו סתם רוח רביעית ויעשה רה"י ויהיה מותר לטלטל בכולו, שדין תורה בשלש מחיצות בלבד מותר לטלטל ומדברי סופרים היא הרוח הרביעיתולפיכך די לה בלחי או קורה.

הלכה ג: והיאך מתירין מבוי מפולש, עושה לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן, ומבוי עקום תורתו כמפולש.

הלכה ד: מבוי שהוא שוה מתוכו ומדרון לרשות הרבים או שוה לרה"ר ומדרון לתוכו אינו צריך לא לחי ולא קורה שהרי הוא מובדל מרה"ר.

הלכה ה: מבוי שצדו אחד כלה לים וצדו אחד כלה לאשפה של רבים אינו צריך כלום, שאשפה של רבים אינה עשויה להתפנות ואין חוששין שמא יעלה הים שרטון.

הלכה ו: מבוי מפולש שהיה כלה לאמצע רחבה של רבים, אם לא היה מכוון כנגד פתח הרחבה הרי זה כסתום ואינו צריך מצד הרחבה כלום, אבל אם היה כלה לצדדי הרחבה אסור, ואם היתה של יחיד אף לאמצעה אסור, פעמים בונה מצד אחד ונמצא כלה לצדה של רחבה.

הלכה ז: אין המבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכו ויהיה ארכו מארבע אמות ולמעלה ויהיה ארכו יתר על רחבו, אבל מבוי שארכו כרחבו הרי הוא כחצר ואינו ניתר אלא בשני לחיים משני רוחותיו כל לחי במשהו, או בפס רוחב ארבעה מרוח אחת.

הלכה ח: חצר שארכה יתר על רחבה הרי היא כמבוי וניתרת בלחי או קורה, ומבוי שאין בתים וחצירות פתוחות לתוכו כגון שלא היה בו אלא בית אחד או חצר אחת וכן מבוי שאין בארכו ארבע אמות אינו ניתר אלא בשני לחיים או בפס ארבעה (ומשהו).

הלכה ט: מבוי שאין ברחבו שלשה טפחים אינו צריך לא לחי ולא קורה ומותר לטלטל בכולו, שכל פחות משלשה הרי הוא כלבוד, מבוי שהכשירו בקורה אף על פי שמותר לטלטל בכולו כרה"י הזורק מתוכו לרה"ר או מרה"ר לתוכו פטור, שהקורה משום הכר היא עשויה, אבל אם הכשירו בלחי הזורק מתוכו לרשות הרבים או מרה"ר לתוכו חייב שהלחי הרי הוא כמחיצה ברוח רביעית.

הלכה י: שני כתלים ברשות הרבים והעם עוברים ביניהם כיצד מכשיר ביניהם עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן ואחר כך יעשה ביניהם רה"י, ואינו צריך לנעול הדלתות בלילה אבל צריך שיהיו ראויות להנעל, היו משוקעות בעפר מפנה אותן ומתקנן להנעל, אבל צורת פתח או לחי וקורה אינן מועילין בהכשר רה"ר.

הלכה יא: מותר לטלטל במבוי תחת הקורה או בין הלחיים, במה דברים אמורים בשהיה סמוך לרה"ר, אבל אם היה סמוך לכרמלית אסור לטלטל תחת הקורה או בין הלחיים עד שיעשה לחי אחר להתיר תוך הפתח שהרי מצא מין את מינו ונעור.

הלכה יב: בכל עושין לחיים אפילו בדבר שיש בו רוח חיים ואפילו באיסורי הנייה, ע"ז עצמה או אשרה שעשה אותה לחי כשר שהלחי עוביו כל שהוא, גובה הלחי אין פחות מעשרה טפחים רחבו ועביו כל שהוא.

הלכה יג: בכל עושין קורה אבל לא באשרה לפי שיש לרוחב הקורה שיעור, וכל השיעורין אסורים מן האשרה, וכמה רוחב הקורה אין פחות מטפח ועביה כל שהוא, והוא שתהיה בריאה לקבל אריח שהוא חצי לבינה של שלשה טפחים על שלשה טפחים, ומעמידי קורה צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל קורה וחצי לבינה.

הלכה יד: כמה יהיה פתח המבוי ויהיה די להכשירו בלחי או קורה, גבהו אין פחות מעשרה טפחים ולא יתר על עשרים אמה ורחבו עד עשר אמות, בד"א שלא היה לו צורת פתח, אבל אם היה לו צורת פתח אפילו היה גבוה מאה אמה או פחות מעשרה או רחב מאה אמה הרי זה מותר.

הלכה טו: וכן אם היה בקורה של מבוי כיור וציור עד שיהיו הכל מסתכלין בה אע"פ שהיא למעלה מכ' אמה כשרה, שהקורה משום היכר עשויה ואם היתה למעלה מכ' אינה ניכרת ואם יש בה ציור וכיור מסתכלים בה ונמצא שם היכר.

הלכה טז: מבוי שהיה גבהו מן הארץ עד קרקעית קורה עשרים אמה ועובי הקורה למעלה מעשרים כשר, היה גבהו יתר מעשרים ובא למעטו בקורה שמניח אותה למטה צריך להיות ברחבה טפח, היה גבהו פחות מעשרה חוקק בו משך ארבע אמות על ארבע אמות ומעמיק כדי להשלימו לעשרה.

הלכה יז: נפרץ בו פרצה מצדו כלפי ראשו אם נשאר עומד בראשו פס רוחב ארבעה טפחים מותר והוא שלא תהיה הפרצה יתר על עשר, ואם לא נשאר פס ארבעה אסור אלא א"כ היתה הפרצה פחות משלשה שכל פחות משלשה כלבוד הוא.

הלכה יח: נפרץ המבוי במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו לרה"ר הרי זה אסור מפני שהוא מבוי מפולש, והחצר מותרת שהחצר שרבים בוקעין בה ונכנסין בזו ויוצאין בזו הרי היא רה"י גמורה.

הלכה יט: מבוי שהיו לו שבילים מצד זה ושבילים מצד האחר שנמצאו מפולשין לרה"ר אע"פ שאינן מכוונין זה כנגד זה הרי כל אחד מהן מבוי מפולש, כיצד מכשירין אותו עושה צורת פתח לכל אחד ואחד מן השבילים שבצד האחד, וכן לפתח הגדול ועושה לכל השבילים שבצד השני לחי או קורה.

הלכה כ: מבוי שצדו אחד ארוך וצדו השני קצר מניח את הקורה כנגד הקצר, העמיד לחי בחצי המבוי, מחצי המבוי הפנימי שהוא לפנים מן הלחי מותר לטלטל בו והחצי החיצון שהוא חוץ מן הלחי אסור.

הלכה כא: מבוי שהוא רחב עשרים אמה עושה פס גבוה עשרה טפחים במשך ארבע אמות שהוא שיעור משך המבוי ומעמידו באמצע ונמצא כשני מבואות שיש בפתח כל אחד מהן עשר אמות, או מרחיק שתי אמות מכאן ומעמיד פס שלש אמות ומרחיק שתי אמות מכאן ומעמיד פס שלש אמות ונמצא פתח המבוי עשר אמות והצדדין הרי הן כסתומין שהרי עומד מרובה על הפרוץ.

הלכה כב: לחי הבולט מדפנו של מבוי כשר, ולחי העומד מאליו אם סמכו עליו מקודם השבת כשר, ולחי שהוא נראה מבפנים לחי ומבחוץ אינו נראה לחי, או שהיה נראה מבחוץ לחי ומבפנים נראה שהוא שוה וכאילו אין שם לחי, הרי זה נידון משום לחי, לחי שהגביהו מן הקרקע שלשה טפחים או שהפליגו מן הכותל שלשה לא עשה כלום, אבל פחות מג' טפחים כשר שכל פחות משלשה כלבוד, לחי שהיה רחב ארבע, בין שהיה רחבו פחות מחצי רוחב המבוי בין שהיה רחבו כחצי רוחב המבוי כשר ונידון משום לחי, אבל אם היה יתר על חצי רוחב המבוי נידון משום עומד מרובה על הפרוץ.

הלכה כג קורה שפרס עליה מחצלת הרי ביטלה שהרי אינה ניכרת, לפיכך אם היתה המחצלת מסולקת מן הארץ שלשה טפחים או יתר אינה מחיצה, נעץ שתי יתדות בשני כתלי מבוי מבחוץ והניח עליהן הקורה לא עשה כלום שצריך להיות הקורה על גבי המבוי לא סמוך לו.

הלכה כד: קורה היוצאה מכותל זה ואינה נוגעת בכותל השני וכן שתי קורות אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה ואין מגיעות זו לזו פחות משלשה אינו צריך להביא קורה אחרת, היה ביניהן שלשה צריך להביא קורה אחרת.

הלכה כה: וכן שתי קורות המתאימות לא בזו כדי לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח אם יש בשתיהן כדי לקבל אריח אינו צריך להביא קורה אחרת, היתה אחת למטה ואחת למעלה רואין את העליונה כאילו היא למטה והתחתונה כאילו היא למעלה, ובלבד שלא תהיה עליונה למעלה מעשרים ולא תחתונה למטה מעשרה, ולא יהיה ביניהן שלשה טפחים כשרואין אותה שירדה זו ועלתה זו בכונה עד שיעשו זו בצד זו.

הלכה כו: היתה הקורה עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה, עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת, ואם היה בהקיפה שלשה טפחים יש בה רוחב טפח, היתה הקורה בתוך המבוי ועקומה חוץ למבוי, או שהיתה עקומה למעלה מעשרים או למטה מעשרה, רואין כל שאילו ינטל העיקום ישארו שני ראשיה אין בין זה לזה שלשה אינו צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא קורה אחרת.

הלכה כז: באר שעשה לה שמונה פסין מארבע זויות שני פסין דבוקין בכל זוית הרי אלו כמחיצה, ואע"פ שהפרוץ מרובה על העומד בכל רוח ורוח, הואיל וארבע הזויות עומדות הרי זה מותר למלאות מן הבאר ולהשקות לבהמה, וכמה יהיה גובה כל פס מהן עשרה טפחים ורחבו ששה טפחים ובין כל פס לפס כמלוא שתי רבקות של ארבע ארבע בקר אחת נכנסת ואחת יוצאה, שיעור רוחב זה אין יתר על שלש עשרה אמה ושליש.

הלכה כח: היה במקום אחד מן הזויות או בכל זוית מארבעתן אבן גדולה או אילן או תל המתלקט עשרה מתוך ארבע אמות או חבילה של קנים, רואין כל שאילו יחלק יש בו אמה לכאן ואמה לכאן בגובה עשרה נדון משום זוית שיש בה שני פסין, חמשה קנים ואין בין זה לזה שלשה ויש ביניהן ששה טפחים לכאן וששה טפחים לכאן נדונים משום זוית שיש בה שני פסין.

הלכה כט: מותר להקריב ארבע הזויות האלו לבאר, והוא שתהיה פרה ראשה ורובה לפנים מן הפסין ושותה, אע"פ שלא יאחוז ראש הבהמה עם הכלי שבו המים הואיל וראשה ורובה בפנים מותר ואפילו לגמל, היו קרובים יתר מזה אסור להשקות מהן אפילו לגדי שהוא כולו נכנס לפנים, ומותר להרחיק כל שהוא ובלבד שירבה בפסים פשוטים שמניחין אותן בכל רוח ורוח כדי שלא יהא בין פס לחבירו יתר על שלש עשרה אמה ושליש.

הלכה ל: לא התירו הפסים האלו אלא בארץ ישראל ולבהמת עולי רגלים בלבד והוא שיהיה באר מים חיים של רבים, אבל אדם ירד לבאר וישתה או יעשה לו מחיצה מקפת לבאר גבוהה עשרה טפחים ויעמוד בתוכה וידלה וישתה, ואם היה הבאר רחב הרבה שאין אדם יכול לירד בו הרי זה ידלה וישתה בין הפסין.

הלכה לא: וכן בור הרבים ובאר היחיד אפילו בארץ ישראל אין ממלאין מהן אלא אם כן עשו להן מחיצה גבוהה עשרה טפחים.

הלכה לב: הממלא לבהמתו בין הפסים ממלא ונותן בכלי לפניה, ואם היה אבוס ראשו נכנס לבין הפסים והיה גבוה עשרה ורחב ארבעה לא ימלא ויתן לפניה שמא יתקלקל האבוס ויוציא הדלי לאבוס ומן האבוס לקרקע רה"ר אלא ממלא ושופך והיא שותה מאליה.

הלכה לג: הזורק מרה"ר לבין הפסין חייב הואיל ויש בכל זוית וזוית מחיצה גמורה שיש בה גובה עשרה ויותר מארבעה על ארבעה והרי הרבוע ניכר ונראה ונעשה כל שביניהם רה"י, ואפילו היו בבקעה ואין שם ביניהם באר שהרי בכל רוח ורוח פס מכאן ופס מכאן, ואפילו היו רבים בוקעין ועוברין בין הפסין לא בטלו המחיצות והרי הן כחצר שהרבים בוקעין בה והזורק לתוכן חייב, ומותר להשקות הבהמה ביניהן אם היה ביניהן באר.

הלכה לד: חצר שראשה אחד נכנס לבין הפסין מותר לטלטל מתוכה לבין הפסין ומבין הפסין לתוכה, היו שתי חצירות אסורין עד שיערבו, יבשו המים בשבת אסור לטלטל בין הפסין שלא נחשבו מחיצה לטלטל בתוכן אלא משום המים, באו לו מים בשבת מותר לטלטל ביניהן, שכל מחיצה שנעשית בשבת שמה מחיצה, מבוי שניטלה קורתו או לחיו בשבת אסור לטלטל בו אע"פ שנפרץ לכרמלית.

הלכה לה: אכסדרה בבקעה מותר לטלטל בכולה ואע"פ שהיא שלש מחיצות ותקרה, שאנו רואין כאילו פי תקרה יורד וסותם רוח רביעית, והזורק מרה"ר לתוכה פטור כזורק למבוי סתום שיש לו קורה, בית או חצר שנפרץ קרן זוית שלה בעשר אמות הרי זה אסור לטלטל בכולו אע"פ שכל פרצה שהיא עד עשר אמות כפתח, אין עושין פתח בקרן זוית, ואם היתה שם קורה מלמעלה על אורך הפרצה רואין אותה שירדה וסתמה ומותר לטלטל בכולו והוא שלא תהיה באלכסון.

הלכה לו: האצבע שמשערין בה בכל מקום היא רוחב הגודל של יד, והטפח ארבע אצבעות וכל אמה האמורה בכל מקום בין בשבת בין בסוכה וכלאים היא אמה בת ששה טפחים, ופעמים משערין באמה בת ששה טפחים דחוקות זו לזו, ופעמים משערין באמה בת ששה שוחקות ורווחות וזה וזה להחמיר, כיצד משך מבוי בארבע אמות שוחקות וגבהו עשרים אמה עציבות, רוחב הפרצה עשר אמות עציבות וכיוצא בהן לענין סוכה וכלאים.

הלכות שבת

פרק טו 
 
הלכה א: עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד כולה, ועומד ברה"י ומטלטל ברה"ר ובלבד שלא יוציא חוץ לארבע אמות, ואם הוציא פטור מפני שהוא ברשות אחרת, וכן עומד אדם ברשות היחיד ופותח ברשות הרבים, ברשות הרבים ופותח ברשות היחיד, בהמה שהיתה רובה בחוץ וראשה בפנים אובסין אותה, ובגמל עד שיהא ראשו ורובו בפנים הואיל וצוארו ארוך. 
 
הלכה ב: לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר, ברה"ר וישתה ברה"י, אלא א"כ הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה, במה דברים אמורים כשהיה שותה בכלים נאים שהוא צריך להן, גזירה שמא יוציאם, אבל אם היו כלים שאינן נאים שאינו צריך להן, או שהיה הבור בכרמלית אע"פ שהכלים נאים, מכניס ראשו בלבד ושותה במקומו ואף על פי שלא הכניס ראשו ורובו. 
 
הלכה ג: עומד אדם ברה"ר וקולט מן האויר מן המים המקלחין מן הצנור או מן הכותל ושותה, ובלבד שלא יגע בצנור או בכותל ויקלוט מעל גבן, ואם נגע אם היה מקום שנגע בו למעלה מעשרה בפחות משלשה סמוך לגג הרי זה אסור, שנמצא כעוקר מעל הגג שהוא רה"י, וכן אם היה בצנור ארבעה על ארבעה, בין שהיה הצנור בתוך עשרה בין שהיה למעלה מעשרה וקלט ממנו מים הרי זה אסור, ולמה אינו חייב מפני שלא נחו המים אלא הרי הן נזחלין והולכין. 
 
הלכה ד: זיז שלפני החלון יוצא באויר שעל רה"ר, אם היה למעלה מעשרה טפחים מותר להשתמש עליו שאין רה"ר תופסת אלא עד עשרה טפחים, לפיכך מותר להשתמש בכל הכותל עד עשרה טפחים התחתונים. 
 
הלכה ה: במה דברים אמורים כשהיה זיז אחד יוצא באויר, אבל אם היו יוצאים בכותל שני זיזין זה למטה מזה אע"פ ששניהם למעלה מעשרה, אם יש בזיז העליון שלפני החלון רוחב ארבעה על ארבעה אסור להשתמש עליו, מפני שהוא רשות בפני עצמו והזיז שתחתיו רשות אחרת, ואסרו זה על זה, שאין שתי רשויות משתמשות ברשות אחת. 
 
הלכה ו: אין בעליון ארבעה ואין בתחתון ארבעה, משתמש בשניהן וכן בכל הכותל עד עשרה טפחים התחתונים, היה בתחתון ארבעה והעליון אין בו ארבעה אינו משתמש בעליון אלא כנגד חלונו בלבד, אבל בשאר הזיז שבשני צדדי החלון אסור להשתמש מפני זה שתחתיו שחלק רשות לעצמו. 
 
הלכה ז: כל זיז היוצא על אויר רה"ר שמותר להשתמש עליו, כשהוא משתמש בו אין נותנין עליו ואין נוטלין ממנו אלא כלי חרס וזכוכית וכיוצא בהן שאם יפלו לרה"ר ישברו, אבל שאר כלים ואוכלין אסור שמא יפלו לרה"ר ויביאם. 
 
הלכה ח: שני בתים בשני צדי רה"ר זורק מזו לזו למעלה מעשרה והוא שיהיו שניהם שלו או שיהיה ביניהם עירוב, ואפילו בגדים וכלי מתכות מותר לזרוק, ואם היה זה למעלה מזה ולא היה בשוה אסור לזרוק בגד וכיוצא בו שמא יפול ויביאנו, אבל כלי חרס וכיוצא בהן זורק. 
 
הלכה ט: בור ברה"ר וחלון על גביו הבור וחולייתו מצטרפים לעשרה וממלאין ממנו בשבת, במה דברים אמורים כשהיה סמוך לכותל בתוך ארבעה טפחים שאין אדם יכול לעבור שם, אבל אם היה מופלג אין ממלאין ממנו אלא אם כן היתה חולייתו גבוהה עשרה שנמצא הדלי כשיצא מן החוליא יצא למקום פטור. 
 
הלכה י: אשפה ברה"ר גבוהה עשרה טפחים וחלון על גבה שופכין לה מים בשבת, במה דברים אמורים באשפה של רבים שאין דרכה להפנות, אבל של יחיד אין שופכין עליה שמא תתפנה ונמצאו שופכין כדרכן ברה"ר. 
 
הלכה יא: אמת המים שהיא עוברת בחצר אם יש בגובהה עשרה טפחים וברחבה ארבעה או יתר על כן עד עשר אמות אין ממלאין ממנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בכניסה וביציאה, ואם אין בגובהה עשרה או שאין ברחבה ארבעה ממלאין ממנה בלא מחיצה. 
 
הלכה יב: היה ברחבה יתר מעשר אמות אף על פי שאין בגובהה עשרה אין ממלאין ממנה עד שיעשה לה מחיצה, שכל יתר על עשר פרצה היא ומפסדת המחיצות, ומהו לטלטל בכל החצר, אם נשאר מצד הפרצה פס מכאן ופס מכאן בכל שהוא או פס רוחב ארבעה טפחים מרוח אחת מותר לטלטל בכל החצר ואין אסור אלא למלאות מן האמה בלבד, אבל אם לא נשאר פס כלל אסור לטלטל בכל החצר שהרי נפרצה חצר לים שהוא כרמלית. 
 
הלכה יג: והיאך מעמידין את המחיצה במים, אם היתה למעלה מן המים צריך שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים, ואם היתה המחיצה כולה בתוך המים צריך שיהיה טפח ממנה יוצא למעלה מן המים, כדי שיהיו המים שבחצר מובדלין ואף על פי שאין המחיצה מגעת עד הקרקע הואיל ויש בה עשרה טפחים הרי זו מותרת, ולא התירו מחיצה תלויה אלא במים בלבד, שאיסור טלטול במים מדבריהם והקלו במחיצה שאינה אלא כדי לעשות הכר. 
 
הלכה יד: אמת המים העוברת בין החצרות וחלונות פתוחות אליה, אם אין בה כשיעור משלשלין דלי מן החלונות וממלאים ממנה בשבת, במה דברים אמורים בשאינה מופלגת מן הכותל שלשה טפחים, אבל אם היתה מופלגת מן הכותל שלשה טפחים אין ממלאים ממנה אלא אם כן היו פסין יוצאין מן הכתלים מכאן ומכאן שנמצאת האמה כאילו היא עוברת בתוך החצר. 
 
הלכה טו: כצוצרה שהיא למעלה מן הים וחלון בתוכה על גבי המים, אין ממלאים ממנה בשבת אלא א"כ עשו מחיצה גבוהה עשרה טפחים על גבי המים כנגד החלון שבכצוצרה, או תהיה המחיצה יורדת מן הכצוצרה כנגד המים ורואין אותה כאלו ירדה ונגעה עד המים, וכשם שממלאין מזו שעשו לה מחיצה כך שופכין ממנה על הים, שהרי על הכרמלית הן שופכין. 
 
הלכה טז: חצר שהיא פחותה מארבע אמות על ארבע אמות אין שופכין בתוכה מים בשבת מפני שהן יוצאין לרה"ר במהרה, לפיכך צריך לעשות גומה מחזקת סאתים בתוך החצר או ברה"ר בצד החצר כדי שיהיו המים נקבצים בתוכה, וצריך לבנות עליה כיפה מבחוץ כדי שלא תראה העוקה הזאת מרה"ר, והחצר והאכסדרה מצטרפין לארבע אמות, וכמה הוא המקום שמחזיק סאתים חצי אמה על חצי אמה ברום שלשה חומשי אמה. 
 
הלכה יז: היתה העוקה פחותה מסאתים שופכין לה מלאה, היתה מחזקת סאתים שופכין לה אפילו ששים סאה של מים, ואף על פי שהמים יתגברו ויפוצו מעל הגומה לחוץ, בד"א בימות הגשמים שהחצרות מתקלקלות וסתם צנורות מקלחין ולא יבאו הרואים לומר שזה משתמש והמים יוצאים מכחו לרה"ר, אבל בימות החמה אם היתה מחזקת סאתים אין שופכין לה אלא סאתים, היתה פחותה מסאתים אין שופכין לה כל עיקר. 
 
הלכה יח: ביב ששופכין לו מים והן נזחלין והולכין תחת הקרקע ויוצאין לרה"ר, וכן צנור ששופכין על פיו מים והן נזחלין על הכותל ויורדין לרה"ר, אפילו היה אורך הכותל או אורך הדרך שתחת הארץ מאה אמה אסור לשפוך על פי הביב או על פי הצנור מפני שהמים יוצאין מכחו לרה"ר, אלא שופך חוץ לביב והן יורדין לביב. 
 
הלכה יט: בד"א בימות החמה אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע, שסתם צנורות מקלחין הן ואדם רוצה שיבלעו המים במקומן, היה שופך על פי הביב והמים יוצאין לכרמלית הרי זה מותר ואפילו בימות החמה שלא גזרו על כחו בכרמלית, לפיכך מותר לשפוך על כותלי הספינה והם יורדין לים. 
 
הלכה כ: לא ימלא אדם מים מן הים והוא בתוך הספינה אלא אם כן עשה מקום ארבעה על ארבעה יוצא מן הספינה על הים, במה דברים אמורים בשהיה תוך עשרה אבל אם היה למעלה מעשרה מן הים מוציא זיז כל שהוא וממלא, שהרי דרך מקום פטור ממלא ואינו צריך לזיז זה אלא משום הכר. 
 
הלכה כא: הקורא בספר בכרמלית ונתגלגל מקצת הספר לרה"ר ומקצתו בידו, אם נתגלגל חוץ לארבע אמות הופכו על הכתב ומניחו, גזירה שמא ישמט כולו מידו ויעבירנו ארבע אמות, נתגלגל לתוך ארבע אמות גוללו אצלו, וכן אם נתגלגל לרה"י גוללו אצלו, היה קורא ברה"י ונתגלגל לרה"ר אם נח בה הופכו על הכתב, ואם לא נח אלא היה תלוי באויר רה"ר ולא הגיע לארץ גוללו אצלו. 
 
הלכה כב: המעביר קוץ כדי שלא יזוקו בו רבים, אם היה ברה"ר מוליכו פחות פחות מארבע אמות, ואם היה בכרמלית מוליכו כדרכו אפילו מאה אמה, וכן מת שהסריח ונתבזה יתר מדאי ולא יכלו שכנים לעמוד מוציאין אותו מרה"י לכרמלית, היורד לרחוץ בים כשהוא עולה מנגב עצמו שמא יעביר מים שעליו ארבע אמות בכרמלית. פרק טז 
 
הלכה א: מקום שלא הוקף לדירה אלא שיהיה תשמישו לאויר כגון גנות ופרדסים וכגון המקיף מקום מן הארץ לשמרו וכיוצא בהן, אם יש בגובה המחיצות עשרה טפחים או יתר הרי הוא כרה"י לחייב המוציא והזורק והמושיט ממנו לרה"ר או מרה"ר לתוכו, ואין מטלטלין בכולו אלא אם כן יש בו בית סאתים או פחות, אבל אם היה בו יתר על בית סאתים אסור לטלטל בו אלא בארבע אמות ככרמלית. 
 
הלכה ב: וכן עמוד שגבוה עשרה טפחים ורחב עד בית סאתים מטלטלין על כולו, היה רחב על בית סאתים אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, סלע שבים היה גבוה פחות מעשרה מטלטלין מתוכו לים ומן הים לתוכו שהכל כרמלית, היה גבוה עשרה אם היה רחבו מארבעה טפחים עד בית סאתים הואיל ומותר לטלטל בכולו אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו, היה יתר מבית סאתים אע"פ שהוא רה"י הואיל ואסור לטלטל בו אלא בארבע אמות ככרמלית הרי זה מותר לטלטל מתוכו לים ומן הים לתוכו שזה דבר שאינו מצוי הוא ולא גזרו בו. 
 
הלכה ג: כמה היא בית סאה חמשים אמה על חמשים אמה, נמצא בית סאתים מקום שיש בשבורו חמשת אלפים אמה, וכל מקום שיש בו כמדה הזאת בין שהיה מרובע שהוא שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים בין שהיה עגול בין שאר הצורות הרי זה נקרא בית סאתים. 
 
הלכה ד: מקום שלא הוקף לדירה שיש בו בית סאתים אם היה ארכו כשנים ברחבו כדי שיהיה מאה על חמשים כחצר המשכן מותר לטלטל בכולו, אבל אם היה ארכו יתר על שנים ברחבו אפילו אמה אחת אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, שלא עשו בית סאתים שתשמישו לאויר כשאר החצרות אלא מחצר המשכן. 
 
הלכה ה: מקום שהוקף שלא לשם דירה אם פרץ בו פרצה יתר על עשר אמות בגובה עשרה טפחים וגדר בה לשם דירה עד עשר מותר לטלטל בכולו, ואפילו פרץ אמה וגדרה לשם דירה ופרץ אמה וגדרה לשם דירה עד שהשלימה ליתר מעשר מותר לטלטל בכולו אף על פי שיש בו כמה מילין. 
 
הלכה ו: מקום יתר מבית סאתים שהוקף לדירה אם נזרע רובו הרי הוא כגנה ואסור לטלטל בכולו, נזרע מיעוטו אם נזרע ממנו בית סאתים מותר לטלטל בכולו, ואם היה המקום הזרוע יתר מבית סאתים אסור לטלטל בכולו, נטע רובו הרי הוא כחצר ומותר לטלטל בכולו, נתמלא מים אפילו היו עמוקים הרבה אם היו ראויין לתשמיש הרי הן כנטעים ומותר לטלטל בכולו, ואם אינן ראויין לתשמיש אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות. 
 
הלכה ז: מקום שהוקף שלא לשם דירה שיש בו בית שלש סאין וקירו בו בית סאה קירויו מתירו שפי תקרה יורד וסותם. נפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו, חצר מותרת כשהיתה והקרפף אסור כשהיה, שאין אויר החצר מתירו. 
 
הלכה ח: היה יתר מבית סאתים ובא למעטו באילנות אינו מיעוט, בנה בו עמוד בצד הכותל גבוה עשרה ורחב שלשה או יתר הרי זה מיעוט, פחות משלשה אינו מיעוט שכל פחות משלשה כלבוד דמי, וכן אם הרחיק מן הכותל שלשה ועשה מחיצה מיעט, פחות משלשה לא עשה כלום. 
 
הלכה ט: טח את הכותל בטיט אע"פ שאינו יכול לעמוד בפני עצמו הרי זה מיעוט, הרחיק מן התל שלשה ועשה מחיצה הועיל, עשה מחיצה על שפת התל אינו מועיל שהעושה מחיצה על גבי מחיצה אינו מועיל, נבלעה מחיצה התחתונה והרי העליונה קיימת, הואיל ונעשית העליונה לשם דירה והרי אין שם נראה אלא היא הרי זה הועיל ומותר לטלטל בכולה. 
 
הלכה י: רחבה שאחורי בתים יתירה על בית סאתים אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות, ואפילו היה פתח הבית פתוח לתוכה, ואם פתח הפתח לשם ואחר כך הקיפה הרי זו כמוקפת לדירה ומותר לטלטל בכולה. 
 
הלכה יא: רחבה הפתוחה למדינה מצד אחד ומצד אחר פתוחה לשביל המגיע לנהר, עושה לה לחי מצד המדינה ויהיה מותר לטלטל בכולה ומתוכה למדינה ומן המדינה לתוכה. 
 
הלכה יב: יחיד ששבת בבקעה ועשה מחיצה סביב לו אם יש בה עד בית סאתים מותר לטלטל בכולה, ואם היתה יתר על בית סאתים אינו מטלטל בה אלא בארבע אמות, וכן אם היו שנים, אבל שלשה ישראלים או יתר עליהן ששבתו בבקעה הרי הן שיירה ומותר להם לטלטל בכל צרכן אפילו כמה מילין, והוא שלא ישאר מן המחיצה שהקיפו בית סאתים פנוי בלא כלים, אבל אם נשאר בית סאתים פנוי בלא כלים ולא היו צריכים לו אסורים לטלטל בכל המחיצה אלא בארבע אמות ואין הקטן משלים לשיירה. 
 
הלכה יג: שלשה שהקיפו כדי צרכן וקנו שביתה ואחר כך מת אחד מהן הרי הם מותרין לטלטל בכולה, קנו שנים שביתה ביתר מבית סאתים ואחר כך בא להם שלישי אסורין לטלטל אלא בארבע אמות כשהיו קודם שיבוא זה, שהשביתה היא הגורמת לא הדיורין. 
 
הלכה יד: שלשה מקומות המוקפין שלא לשם דירה זה בצד זה ופתוחים זה לזה שנים החיצונים רחבים והאמצעי קצר שנמצאו לשנים החיצונים פסין מכאן ומכאן והיה יחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה נעשו כשיירה ונותנין להם כל צרכן, היה האמצעי רחב ושנים החיצונים קצרים שנמצא האמצעי בפסין משני רוחותיו הרי הוא מובדל משנים החיצונים, לפיכך אם שבת יחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה אין נותנין להן כל צרכן אלא כל אחד ואחד יש לו בית סאתים במקומו, היה יחיד בזה ויחיד בזה ושנים באמצעי או שנים בזה ושנים בזה ואחד באמצעי נותנין להן כל צרכן. 
 
הלכה טו: כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה, וכל מחיצה שאינה עשויה לנחת אינה מחיצה, וכל מחיצה שאינה עשויה אלא לצניעות בלבד אינה מחיצה, וכל מחיצה שאין בגבהה עשרה טפחים או יתר אינה מחיצה גמורה, גידור חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין. 
 
הלכה טז: כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד אינה מחיצה, אבל אם היה פרוץ כעומד הרי זו מותרת, ובלבד שלא יהיה באותן הפרצות פרצה שהיא יתר על עשר אמות, אבל עשר אמות הרי היא כפתח, ואם היה לפרצה זו צורת פתח אף על פי שיש בה יותר מעשר אינה מפסדת המחיצה, והוא שלא יהא הפרוץ מרובה על העומד. 
 
הלכה יז: במה דברים אמורים בזמן שהפרצות משלשה טפחים ולמעלה, אבל אם היו הפרצות כל פרצה מהן פחותה משלשה הרי זו מותרת, ואף על פי שהפרוץ מרובה על העומד, שכל פחות משלשה הרי הוא כלבוד. 
 
הלכה יח: כיצד הרי שהקיף בקנים ואין בין קנה לחבירו שלשה טפחים, או שהקיף בחבלים ואין בין חבל לחבירו שלשה טפחים, הרי זו מחיצה גמורה, אף על פי שהיא שתי בלא ערב או ערב בלא שתי, וצריך שיהיה גובה הקנה עשרה או שיהיה מן הארץ עד סוף עובי החבל העליון עשרה אם הקיף בחבלים, שאין מחיצה פחותה מעשרה, וכל השיעורין האלו הלכה למשה מסיני הן. 
 
הלכה יט: צורת פתח האמורה בכל מקום היא אפילו קנה וכיוצא בו מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן, גובה שני הלחיים עשרה טפחים או יתר והקנה וכיוצא בו שעל גביהן אף על פי שאינו נוגע בשני הלחיים אלא יש ביניהן כמה אמות הואיל וגובה הלחיים עשרה הרי זו צורת פתח, וצורת פתח שאמרו צריכה שתהא בריאה לקבל דלת אפילו דלת של קש. 
 
הלכה כ: פתח שצורתו כיפה אם יש באורך רגלי הכיפה עשרה טפחים הרי זה צורת פתח, וצורת פתח שעשה אותה מן הצד אינה כלום שאין דרך הפתחים להיות בקרן זוית אלא באמצע. 
 
הלכה כא: בכל עושין מחיצה בין בכלים בין באוכלים בין באדם אפילו בבהמה ושאר מיני חיה ועוף והוא שיהיו כפותים כדי שלא ינודו. 
 
הלכה כב: מחיצה העומדת מאליה הרי זו כשרה, ומחיצה הנעשית בשבת הרי זו מחיצה, ואם נעשית בשגגה מותר לטלטל בה באותה שבת, והוא שתעשה שלא לדעת המטלטל, אבל אם נתכוין אדם לזו המחיצה שתעשה בשבת כדי לטלטל בה אע"פ שעשה אותה העושה בשגגה אסור לטלטל בה באותה שבת, וכן אם נעשית במזיד אף על פי שלא נתכוין זה לטלטל בה הרי זה אסור לטלטל בה. 
 
הלכה כג: מותר לעשות מחיצה של בני אדם בשבת שיעמוד זה בצד זה ובלבד שלא ידעו אלו העומדין שבשביל לעשותן מחיצה העמידן, ולא יעמיד אותן אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו אלא יעמיד אותן אחר שלא לדעתו. 
 
הלכה כד: אילן שהוא מיסך על הארץ אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים ממלא בין בדיו ועליו תבן וקש וכיוצא בהן וקושרן בארץ עד שיעמוד ברוח מצויה ולא יתנדנד ומטלטל תחת כולו, והוא שיהיה תחתיו עד בית סאתים, אבל אם היה יתר מבית סאתים אין מטלטלין תחתיו אלא בארבע אמות מפני שתחתיו מקום שלא הוקף לדירה הוא. פרק יז 
 
הלכה א: מבוי שיש לו שלשה כתלים הוא הנקרא מבוי סתום, ומבוי שיש לו שני כתלים בלבד זה כנגד זה והעם נכנסין ברוח זו ויוצאין בשכנגדה הוא הנקרא מבוי המפולש. 
 
הלכה ב: היאך מתירין מבוי הסתום, עושה לו ברוח רביעית לחי אחד או עושה עליו קורה ודיו, ותחשב אותה קורה או אותו לחי כאילו סתם רוח רביעית ויעשה רה"י ויהיה מותר לטלטל בכולו, שדין תורה בשלש מחיצות בלבד מותר לטלטל ומדברי סופרים היא הרוח הרביעיתולפיכך די לה בלחי או קורה. 
 
הלכה ג: והיאך מתירין מבוי מפולש, עושה לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן, ומבוי עקום תורתו כמפולש. 
 
הלכה ד: מבוי שהוא שוה מתוכו ומדרון לרשות הרבים או שוה לרה"ר ומדרון לתוכו אינו צריך לא לחי ולא קורה שהרי הוא מובדל מרה"ר. 
 
הלכה ה: מבוי שצדו אחד כלה לים וצדו אחד כלה לאשפה של רבים אינו צריך כלום, שאשפה של רבים אינה עשויה להתפנות ואין חוששין שמא יעלה הים שרטון. 
 
הלכה ו: מבוי מפולש שהיה כלה לאמצע רחבה של רבים, אם לא היה מכוון כנגד פתח הרחבה הרי זה כסתום ואינו צריך מצד הרחבה כלום, אבל אם היה כלה לצדדי הרחבה אסור, ואם היתה של יחיד אף לאמצעה אסור, פעמים בונה מצד אחד ונמצא כלה לצדה של רחבה. 
 
הלכה ז: אין המבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכו ויהיה ארכו מארבע אמות ולמעלה ויהיה ארכו יתר על רחבו, אבל מבוי שארכו כרחבו הרי הוא כחצר ואינו ניתר אלא בשני לחיים משני רוחותיו כל לחי במשהו, או בפס רוחב ארבעה מרוח אחת. 
 
הלכה ח: חצר שארכה יתר על רחבה הרי היא כמבוי וניתרת בלחי או קורה, ומבוי שאין בתים וחצירות פתוחות לתוכו כגון שלא היה בו אלא בית אחד או חצר אחת וכן מבוי שאין בארכו ארבע אמות אינו ניתר אלא בשני לחיים או בפס ארבעה (ומשהו). 
 
הלכה ט: מבוי שאין ברחבו שלשה טפחים אינו צריך לא לחי ולא קורה ומותר לטלטל בכולו, שכל פחות משלשה הרי הוא כלבוד, מבוי שהכשירו בקורה אף על פי שמותר לטלטל בכולו כרה"י הזורק מתוכו לרה"ר או מרה"ר לתוכו פטור, שהקורה משום הכר היא עשויה, אבל אם הכשירו בלחי הזורק מתוכו לרשות הרבים או מרה"ר לתוכו חייב שהלחי הרי הוא כמחיצה ברוח רביעית. 
 
הלכה י: שני כתלים ברשות הרבים והעם עוברים ביניהם כיצד מכשיר ביניהם עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן ואחר כך יעשה ביניהם רה"י, ואינו צריך לנעול הדלתות בלילה אבל צריך שיהיו ראויות להנעל, היו משוקעות בעפר מפנה אותן ומתקנן להנעל, אבל צורת פתח או לחי וקורה אינן מועילין בהכשר רה"ר. 
 
הלכה יא: מותר לטלטל במבוי תחת הקורה או בין הלחיים, במה דברים אמורים בשהיה סמוך לרה"ר, אבל אם היה סמוך לכרמלית אסור לטלטל תחת הקורה או בין הלחיים עד שיעשה לחי אחר להתיר תוך הפתח שהרי מצא מין את מינו ונעור. 
 
הלכה יב: בכל עושין לחיים אפילו בדבר שיש בו רוח חיים ואפילו באיסורי הנייה, ע"ז עצמה או אשרה שעשה אותה לחי כשר שהלחי עוביו כל שהוא, גובה הלחי אין פחות מעשרה טפחים רחבו ועביו כל שהוא. 
 
הלכה יג: בכל עושין קורה אבל לא באשרה לפי שיש לרוחב הקורה שיעור, וכל השיעורין אסורים מן האשרה, וכמה רוחב הקורה אין פחות מטפח ועביה כל שהוא, והוא שתהיה בריאה לקבל אריח שהוא חצי לבינה של שלשה טפחים על שלשה טפחים, ומעמידי קורה צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל קורה וחצי לבינה. 
 
הלכה יד: כמה יהיה פתח המבוי ויהיה די להכשירו בלחי או קורה, גבהו אין פחות מעשרה טפחים ולא יתר על עשרים אמה ורחבו עד עשר אמות, בד"א שלא היה לו צורת פתח, אבל אם היה לו צורת פתח אפילו היה גבוה מאה אמה או פחות מעשרה או רחב מאה אמה הרי זה מותר. 
 
הלכה טו: וכן אם היה בקורה של מבוי כיור וציור עד שיהיו הכל מסתכלין בה אע"פ שהיא למעלה מכ' אמה כשרה, שהקורה משום היכר עשויה ואם היתה למעלה מכ' אינה ניכרת ואם יש בה ציור וכיור מסתכלים בה ונמצא שם היכר. 
 
הלכה טז: מבוי שהיה גבהו מן הארץ עד קרקעית קורה עשרים אמה ועובי הקורה למעלה מעשרים כשר, היה גבהו יתר מעשרים ובא למעטו בקורה שמניח אותה למטה צריך להיות ברחבה טפח, היה גבהו פחות מעשרה חוקק בו משך ארבע אמות על ארבע אמות ומעמיק כדי להשלימו לעשרה. 
 
הלכה יז: נפרץ בו פרצה מצדו כלפי ראשו אם נשאר עומד בראשו פס רוחב ארבעה טפחים מותר והוא שלא תהיה הפרצה יתר על עשר, ואם לא נשאר פס ארבעה אסור אלא א"כ היתה הפרצה פחות משלשה שכל פחות משלשה כלבוד הוא. 
 
הלכה יח: נפרץ המבוי במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו לרה"ר הרי זה אסור מפני שהוא מבוי מפולש, והחצר מותרת שהחצר שרבים בוקעין בה ונכנסין בזו ויוצאין בזו הרי היא רה"י גמורה. 
 
הלכה יט: מבוי שהיו לו שבילים מצד זה ושבילים מצד האחר שנמצאו מפולשין לרה"ר אע"פ שאינן מכוונין זה כנגד זה הרי כל אחד מהן מבוי מפולש, כיצד מכשירין אותו עושה צורת פתח לכל אחד ואחד מן השבילים שבצד האחד, וכן לפתח הגדול ועושה לכל השבילים שבצד השני לחי או קורה. 
 
הלכה כ: מבוי שצדו אחד ארוך וצדו השני קצר מניח את הקורה כנגד הקצר, העמיד לחי בחצי המבוי, מחצי המבוי הפנימי שהוא לפנים מן הלחי מותר לטלטל בו והחצי החיצון שהוא חוץ מן הלחי אסור. 
 
הלכה כא: מבוי שהוא רחב עשרים אמה עושה פס גבוה עשרה טפחים במשך ארבע אמות שהוא שיעור משך המבוי ומעמידו באמצע ונמצא כשני מבואות שיש בפתח כל אחד מהן עשר אמות, או מרחיק שתי אמות מכאן ומעמיד פס שלש אמות ומרחיק שתי אמות מכאן ומעמיד פס שלש אמות ונמצא פתח המבוי עשר אמות והצדדין הרי הן כסתומין שהרי עומד מרובה על הפרוץ. 
 
הלכה כב: לחי הבולט מדפנו של מבוי כשר, ולחי העומד מאליו אם סמכו עליו מקודם השבת כשר, ולחי שהוא נראה מבפנים לחי ומבחוץ אינו נראה לחי, או שהיה נראה מבחוץ לחי ומבפנים נראה שהוא שוה וכאילו אין שם לחי, הרי זה נידון משום לחי, לחי שהגביהו מן הקרקע שלשה טפחים או שהפליגו מן הכותל שלשה לא עשה כלום, אבל פחות מג' טפחים כשר שכל פחות משלשה כלבוד, לחי שהיה רחב ארבע, בין שהיה רחבו פחות מחצי רוחב המבוי בין שהיה רחבו כחצי רוחב המבוי כשר ונידון משום לחי, אבל אם היה יתר על חצי רוחב המבוי נידון משום עומד מרובה על הפרוץ. 
 
הלכה כג קורה שפרס עליה מחצלת הרי ביטלה שהרי אינה ניכרת, לפיכך אם היתה המחצלת מסולקת מן הארץ שלשה טפחים או יתר אינה מחיצה, נעץ שתי יתדות בשני כתלי מבוי מבחוץ והניח עליהן הקורה לא עשה כלום שצריך להיות הקורה על גבי המבוי לא סמוך לו. 
 
הלכה כד: קורה היוצאה מכותל זה ואינה נוגעת בכותל השני וכן שתי קורות אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה ואין מגיעות זו לזו פחות משלשה אינו צריך להביא קורה אחרת, היה ביניהן שלשה צריך להביא קורה אחרת. 
 
הלכה כה: וכן שתי קורות המתאימות לא בזו כדי לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח אם יש בשתיהן כדי לקבל אריח אינו צריך להביא קורה אחרת, היתה אחת למטה ואחת למעלה רואין את העליונה כאילו היא למטה והתחתונה כאילו היא למעלה, ובלבד שלא תהיה עליונה למעלה מעשרים ולא תחתונה למטה מעשרה, ולא יהיה ביניהן שלשה טפחים כשרואין אותה שירדה זו ועלתה זו בכונה עד שיעשו זו בצד זו. 
 
הלכה כו: היתה הקורה עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה, עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת, ואם היה בהקיפה שלשה טפחים יש בה רוחב טפח, היתה הקורה בתוך המבוי ועקומה חוץ למבוי, או שהיתה עקומה למעלה מעשרים או למטה מעשרה, רואין כל שאילו ינטל העיקום ישארו שני ראשיה אין בין זה לזה שלשה אינו צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא קורה אחרת. 
 
הלכה כז: באר שעשה לה שמונה פסין מארבע זויות שני פסין דבוקין בכל זוית הרי אלו כמחיצה, ואע"פ שהפרוץ מרובה על העומד בכל רוח ורוח, הואיל וארבע הזויות עומדות הרי זה מותר למלאות מן הבאר ולהשקות לבהמה, וכמה יהיה גובה כל פס מהן עשרה טפחים ורחבו ששה טפחים ובין כל פס לפס כמלוא שתי רבקות של ארבע ארבע בקר אחת נכנסת ואחת יוצאה, שיעור רוחב זה אין יתר על שלש עשרה אמה ושליש. 
 
הלכה כח: היה במקום אחד מן הזויות או בכל זוית מארבעתן אבן גדולה או אילן או תל המתלקט עשרה מתוך ארבע אמות או חבילה של קנים, רואין כל שאילו יחלק יש בו אמה לכאן ואמה לכאן בגובה עשרה נדון משום זוית שיש בה שני פסין, חמשה קנים ואין בין זה לזה שלשה ויש ביניהן ששה טפחים לכאן וששה טפחים לכאן נדונים משום זוית שיש בה שני פסין. 
 
הלכה כט: מותר להקריב ארבע הזויות האלו לבאר, והוא שתהיה פרה ראשה ורובה לפנים מן הפסין ושותה, אע"פ שלא יאחוז ראש הבהמה עם הכלי שבו המים הואיל וראשה ורובה בפנים מותר ואפילו לגמל, היו קרובים יתר מזה אסור להשקות מהן אפילו לגדי שהוא כולו נכנס לפנים, ומותר להרחיק כל שהוא ובלבד שירבה בפסים פשוטים שמניחין אותן בכל רוח ורוח כדי שלא יהא בין פס לחבירו יתר על שלש עשרה אמה ושליש. 
 
הלכה ל: לא התירו הפסים האלו אלא בארץ ישראל ולבהמת עולי רגלים בלבד והוא שיהיה באר מים חיים של רבים, אבל אדם ירד לבאר וישתה או יעשה לו מחיצה מקפת לבאר גבוהה עשרה טפחים ויעמוד בתוכה וידלה וישתה, ואם היה הבאר רחב הרבה שאין אדם יכול לירד בו הרי זה ידלה וישתה בין הפסין. 
 
הלכה לא: וכן בור הרבים ובאר היחיד אפילו בארץ ישראל אין ממלאין מהן אלא אם כן עשו להן מחיצה גבוהה עשרה טפחים. 
 
הלכה לב: הממלא לבהמתו בין הפסים ממלא ונותן בכלי לפניה, ואם היה אבוס ראשו נכנס לבין הפסים והיה גבוה עשרה ורחב ארבעה לא ימלא ויתן לפניה שמא יתקלקל האבוס ויוציא הדלי לאבוס ומן האבוס לקרקע רה"ר אלא ממלא ושופך והיא שותה מאליה. 
 
הלכה לג: הזורק מרה"ר לבין הפסין חייב הואיל ויש בכל זוית וזוית מחיצה גמורה שיש בה גובה עשרה ויותר מארבעה על ארבעה והרי הרבוע ניכר ונראה ונעשה כל שביניהם רה"י, ואפילו היו בבקעה ואין שם ביניהם באר שהרי בכל רוח ורוח פס מכאן ופס מכאן, ואפילו היו רבים בוקעין ועוברין בין הפסין לא בטלו המחיצות והרי הן כחצר שהרבים בוקעין בה והזורק לתוכן חייב, ומותר להשקות הבהמה ביניהן אם היה ביניהן באר. 
 
הלכה לד: חצר שראשה אחד נכנס לבין הפסין מותר לטלטל מתוכה לבין הפסין ומבין הפסין לתוכה, היו שתי חצירות אסורין עד שיערבו, יבשו המים בשבת אסור לטלטל בין הפסין שלא נחשבו מחיצה לטלטל בתוכן אלא משום המים, באו לו מים בשבת מותר לטלטל ביניהן, שכל מחיצה שנעשית בשבת שמה מחיצה, מבוי שניטלה קורתו או לחיו בשבת אסור לטלטל בו אע"פ שנפרץ לכרמלית. 
 
הלכה לה: אכסדרה בבקעה מותר לטלטל בכולה ואע"פ שהיא שלש מחיצות ותקרה, שאנו רואין כאילו פי תקרה יורד וסותם רוח רביעית, והזורק מרה"ר לתוכה פטור כזורק למבוי סתום שיש לו קורה, בית או חצר שנפרץ קרן זוית שלה בעשר אמות הרי זה אסור לטלטל בכולו אע"פ שכל פרצה שהיא עד עשר אמות כפתח, אין עושין פתח בקרן זוית, ואם היתה שם קורה מלמעלה על אורך הפרצה רואין אותה שירדה וסתמה ומותר לטלטל בכולו והוא שלא תהיה באלכסון. 
 
הלכה לו: האצבע שמשערין בה בכל מקום היא רוחב הגודל של יד, והטפח ארבע אצבעות וכל אמה האמורה בכל מקום בין בשבת בין בסוכה וכלאים היא אמה בת ששה טפחים, ופעמים משערין באמה בת ששה טפחים דחוקות זו לזו, ופעמים משערין באמה בת ששה שוחקות ורווחות וזה וזה להחמיר, כיצד משך מבוי בארבע אמות שוחקות וגבהו עשרים אמה עציבות, רוחב הפרצה עשר אמות עציבות וכיוצא בהן לענין סוכה וכלאים.