Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שני ט אלול ה'�&ע"ח
	שיעורים יומיים ליום שני ט אלול ה'�&ע"ח

חומש:

שני פרשת תצא

תהילים:

פרקים מט - נד

תניא:

והנה התערותא דלעילא... -קיח- במצרף זכור.

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות עדות פרקים כ-כב

פרק אחד :

הלכות נדרים פרק ד

ספר המצוות :

מ"ע ק"פ

הלכות עדות

פרק כ

הלכה א: אין עדים זוממין נהרגין ולא לוקין ולא משלמין עד שיהיו שניהם ראויין לעדות ויזומו שניהם אחר שנגמר הדין, אבל אם הוזם אחד מהן בלבד או שהוזמו שניהם קודם גמר דין או אחר גמר דין ונמצא אחד מהן קרוב או פסול אין נענשין אף על פי שהוזמו ונפסלו לכל עדות שבתורה.

הלכה ב: נהרג זה שהעידו עליו ואחר כך הוזמו אינן נהרגין מן הדין, שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה ודבר זה מפי הקבלה, אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין, וכן אם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו.

הלכה ג: היו העדים שלשה אפילו מאה אם העידו בבית דין זה אחר זה והעיד כל אחד מהן אחר חבירו בתוך כדי דבור והוזמו מקצתן אין נענשין עד שיוזמו כולן, אבל אם היה הפסק בין זה לזה יתר מכדי דבור שהוא כדי שאלת שלום תלמיד לרב, הרי נחלקה העדות והשנים שהוזמו נענשין והשנים האחרים שהיה בין דבריהן ודברי הראשונים הפסק אין נענשין, ואע"פ שבטלה העדות כולה מפני שהן כת אחת הואיל ונפסלה מקצתה נפסלה כולה.

הלכה ד: העיד האחד ונחקרה עדותו ואמר השני אף אני כמוהו או שאמר הן כיוצא בזה והוזמו שניהן הרי שניהן נהרגין או לוקין או משלמין, שכל עד שאמר אחר עדות חבירו הן הרי זה כמי שנחקר והעיד כמו שהעיד חבירו, ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה, לפיכך אין צריכים התראה כמו שבארנו.

הלכה ה: כשם שהשנים מזימין את המאה אם העידו המאה בבת אחת, כך הן מזימין אותן אפילו היו חמשים כת ובאו שנים אחר שנים, כיצד כת שהעידה על ראובן שהרג את שמעון בירושלים ובאו שני עדים והזימוה, ובאת כת שניה והעידה אותה עדות עצמה שראובן הרג שמעון בירושלים ועמדו אותן השנים והזימוה גם זו הכת השניה וכן השלישית וכן הרביעית אפילו מאה כולן הן נהרגין על פי אלו השנים.

הלכה ו: כת שהעידה על ראובן שהרג את שמעון בירושלים ובאה כת שניה והזימה את הכת ראשונה יהרגו העדים הזוממין וינצל ראובן, באה כת שלישית והזימה את הכת השניה תהרג הכת השניה וראובן, ותנצל הכת ראשונה, באה כת רביעית והזימה את הכת שלישית תהרג הכת השלישית והראשונה וינצל ראובן והכת השניה, וכן אפילו הן מאה כת זו מזימה את זו כת נכנסת וכת יוצאת.

הלכה ז: עדים שהעידו על איש טרפה שהרג והוזמו אין נהרגין, שאפילו הרגוהו בידיהן אין נהרגין לפי שהוא טרפה, וכן העדים שהיו טרפה והעידו בדבר שחייבין עליו מיתת בית דין והוזמו אין נהרגין, שאם יוזמו זוממיהן אין זוממיהן נהרגין שלא הזימו אלא טרפה.

הלכה ח: עדים שהעידו על אחד והרשיעוהו רשע שאין בו לא מלקות ולא מיתה ולא חיוב ממון ואחר כך הוזמו, הרי אלו לוקין אף על פי שלא זממו להלקות זה ולא לחייבו ממון, כיצד העידו על כהן שהוא חלל כגון שהעידו בפנינו נתגרשה אמו או נחלצה במקום פלוני ביום פלוני והוזמו הרי הן לוקין, וכן אם העידו על אדם שהרג בשגגה והוזמו לוקין ואינן גולין, העידו על שורו של זה שהרג הנפש והוזמו, הרי הן לוקין ואין משלמין את הכופר, העידו עליו שנמכר בעבד עברי והוזמו לוקין, וארבעה דברים אלו מפי הקבלה הן.

הלכה ט: כך קבלו חכמים ששנים שהרשיעו את הצדיק והצדיקו את הרשע בעדותן, ובאו עדים אחרים והזימום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, הרי עדים הראשונים לוקים אף על פי שלא הרשיעו הצדיק להלקותו, אבל אם העידו עליו שאכל בשר בחלב או שלבש שעטנז הרי אלו לוקין, משום שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם.

הלכה י: שנים שהעידו על ראובן שנאף עם בת כהן ונגמר דין ראובן ליחנק ודין הנואפת לשריפה ואחר כך נמצאו זוממין הרי אלו נחנקין ולא נשרפין ודבר זה מפי הקבלה.

פרק כא

הלכה א: עדים שהעידו שפלוני גירש אשתו ולא נתן לה כתובה והוזמו, והלא בין היום בין למחר אם גירש סופו ליתן כתובה, אומדין כמה רוצה אדם ליתן בכתובתה של זו שתמכור אותה בטובת הנאה ומשלמין דמי טובת הנאה זו, ומשערין באשה ובכתובתה, שאם האשה היתה חולה או זקנה או שהיה שלום בינה לבין בעלה אין דמי הכתובה כשתמכר כמו דמיה אם היתה האשה בריאה וקטנה אם יש ביניהן קטטה שזו קרובה מן הגירושין ורחוקה מן המיתה, וכן אין טובת הנאה של כתובה המרובה לפי טובת הנאה של כתובה המועטת, שאם היתה כתובתה אלף זוז הרי היא נמכרת בטובת הנאה במאה, ואם היתה מאה אינה נמכרת בעשרה אלא בפחות, דברים אלו כפי מה שישערו הדיינים.

הלכה ב: העידו על זה שחייב לפלוני אלף זוז על מנת ליתן מכאן ועד שלשים יום, והלוה אומר עד חמש שנים אחר השלשים יום ונמצאו זוממין, אומדין כמה רוצה אדם ליתן ויהיו בידו אלף זוז חמש שנים ומשלמין כן ללוה, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ג: העידו על שורו של זה שנגח ונמצאו זוממין משלמין חצי נזק, ואם אין השור שוה חצי נזק משלמין דמי השור בלבד שאין משלם חצי נזק אלא מגופו, לפיכך אם העידו עליו שאכל פירות או שבר כלים בדרך הילוכו משלמין נזק שלם, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ד: העידו על פלוני שהפיל שן עבדו ואחר כך סימא את עינו והוזמו, משלמין לאדון דמי העבד ודמי עינו, העידו שסימא את עינו ואחר כך הפיל את שנו והוזמו (ואחר כך) ונמצא הדבר הפך שהאדון הפיל את שנו ואחר כך סימא את עינו משלמין דמי עין לעבד, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ה: עדי קנוי וסתירה שהוזמו לוקין, בא עד אחד והעיד שזנתה אחר קנוי וסתירה [ונמצא אותו העד זומם משלם כתובתה, היו שנים והן עדי הקינוי והסתירה והטומאה] ונמצאו זוממין משלמין כנגד הכתובה ואין לוקין, ולמה לא יהרגו והרי העידו בטומאה, לפי שלא התרו בה.

הלכה ו: שנים שהעידו על זה שגנב וטבח או מכר והוזמו משלמין את הכל, העידו שנים שגנב והעידו שנים אחרים שטבח או מכר והוזמו אלו ואלו, הרי הראשונים משלמין תשלומי כפל ואחרונים משלמין שנים ושלשה, הוזמו האחרונים בלבד הרי הגנב משלם תשלומי כפל והעדים האחרונים משלמין לגנב תשלומי ארבעה וחמשה, נמצא אחד מן האחרונים זומם בטלה עדות שניה, נמצא אחד מן הראשונים זומם בטלה כל העדות שאם אין גניבה אין הטביחה או המכירה מחייבתו לשלם כלום.

הלכה ז: שנים שהעידו שאכל שדה זו שלש שנים ונמצאו זוממין משלמין לבעל השדה דמי השדה, העידו שנים שאכלה שנה ראשונה ושנים שאכלה שנה שניה ושנים שאכלה שנה שלישית והוזמו כולן משלשין ביניהן, שאף על פי שעדות החזקה שלש עדויות הן הרי הן כעדות אחת להזמה, לפיכך שלשה אחים ואחד מצטרף עם כל אחד ואחד והעידו בשנה שנה הרי אלו שלש עדויות ותתקיים בהן החזקה והן כעדות אחת להזמה, שאם הוזמו כולן הרי שלשה האחין משלמין חצי דמי השדה וזה שנצטרף עם כל אחד מהן משלם חצי דמיה.

הלכה ח: שלש כתי עדים שנתקיים בעדותן ששור זה מועד ונמצאת כת ראשונה ושניה זוממין כולן פטורין, נמצאו שלשתן זוממין כולן חייבין לשלם הנזק שאע"פ שהוא תם משלם חצי נזק, במה דברים אמורים כשהיו כולן רומזין זה את זה, או שבאו רצופין, או שהיו מכירין בעל השור ולא הכירו השור, אבל אם אין שם אחת מאלו הרי כת ראשונה ושנייה פטורין שהרי הן אומרין לא באנו אלא לחייבו חצי נזק ולא ידענו שתבא כת אחרת ויעשה מועד.

הלכה ט: וכן שנים שהעידו בבן סורר ומורה עדות הראשונה ובאו שנים אחריהם והעידו עליו עדות האחרונה שבה יהרג והוזמו שתיהן, כת הראשונה לוקה ואינה נהרגת מפני שיכולים לומר להלקותו באנו, אבל כת האחרונה נהרגת שעל פיהן בלבד הוא נהרג, היתה הכת האחרונה ארבעה שנים אומרים בפנינו גנב ושנים אומרים בפנינו אכל והוזמו כולן נהרגין, העידו שנים שזה גנב נפש מישראל ומכרו והוזמו הרי אלו נחנקין, העידו שנים שגנבו והעידו שנים אחרים שמכרו, בין שהוזמו עדי גניבה בין שהוזמו עדי מכירה כל כת מהן שהוזמה נהרגת, שהגניבה היא תחילת חיובו של זה למיתה, העידו שנים שמכרו לזה הישראל והוזמו ולא היו שם עדים שגנבו הרי אלו פטורין, שאפילו לא הוזמו לא היה זה נהרג מפני שיכול לומר עבדי מכרתי, באו עדי גניבה אחר שהוזמו עדי מכירה אפילו ראינו אותן רומזין זה את זה אין נהרגין.

הלכה י: מוציא שם רע על אשתו שהביא עדים שזנתה כשהיא ארוסה והביא אביה עדים והזימום הרי עדי הבעל נהרגין, חזר הבעל והביא עדים והזימו עדי האב, הרי עדי האב נהרגין ומשלמין ממון לבעל, נהרגין מפני שעדי הבעל נגמר דינם להריגה בעדותן ומשלמין קנס מפני שנגמר דין הבעל לשלם קנס בעדותן ונמצאו חייבין נפשות לזה וממון לזה, וכן שנים שהעידו על זה שבא על נערה המאורסה והוזמו נהרגין ואין משלמין, בא על בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין הקנס לאביה, פלוני רבע השור והוזמו נסקלין ואין משלמין, שורו של פלוני נסקלין ומשלמין דמי השור לבעל השור, וכן כל כיוצא בזה.

פרק כב

הלכה א: שתי כתי עדים המכחישות זו את זו שבא עד אחד מכת זו ועד אחד מכת זו והעידו בעדות אחרת אין כאן עדות, שהרי בודאי אחד מהן שקר ואין ידוע מי הוא משניהן, באה כת זו בפני עצמה והעידה עדות ובאה כת זו והעידה עדות אחרת בפני עצמה מקבלין כל אחת מהן בפני עצמה.

הלכה ב: ראובן שהוציא על שמעון שני שטרות אחד במנה ואחד במאתים וכפר שמעון בשני השטרות ועדי שטר זה כת אחת מאותן השנים שהכחישו זו את זו, ועדי השטר השני הכת השניה, הרי שמעון משלם מנה שיד בעל השטר על התחתונה וישבע על השאר, יראה לי ששבועה זו שישבע על השאר בנקיטת חפץ כדין מודה במקצת, שהרי עליו שני עדים כשרים מעידין במקצת הממון שכפר בכולו, ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים כמו שבארנו.

הלכה ג: הוציא ראובן שטר על לוי ועדיו כת אחת משתיהן, והוציא שמעון שטר שני על לוי ועדיו הכת השניה ולוי כופר בשניהן, הרי ראובן נשבע ונוטל ושמעון נשבע ונוטל שבודאי אחד מהן יש לו אצלו, ושבועה זו בתקנת חכמים כדין חנוני על פנקסו.

הלכה ד: הוציא ראובן שטר על שמעון ועדיו כת אחת מהן והוציא שטר שני על לוי ועדיו הכת השניה וכל אחד מהן כופר בו המוציא מחבירו עליו הראיה, הואיל ואין ראובן יכול לקיים אחד משני שטרות הרי כל שטר מהן כחרס ושני הנטענין נשבעין היסת ונפטרין, במה דברים אמורים כשבאו שתי הכתות להעיד כאחת, אבל כל המוציא שטר שיש בו עדות כת אחת משתיהן הרי זה גובה בו, ואם הוציא אחר כך בין הוא בין אחר שטר שיש בו עדות הכת השניה הרי זה גובה בו בין ממלוה הראשון בין מאחר, שהרי כל כת משתיהן באה בפני עצמה והעידה.

הלכה ה: מי שהביא עדים ונחקרה עדותן והוזמו וחזר והביא עדים אחרים באותה הטענה עצמה והוזמו אפילו מאה כת, ואחר כך הביא עדים אחרים באותה הטענה עצמה ונמצאת עדות אלו האחרונים מכוונת דנין על פיהן, שאע"פ שהוחזק זה שטען טענה זו להביא עדים שקרנים הרי לא הוחזקו אלו העדים האחרונים שהן משקרין, אבל שטר שקרא עליו ערער והוא שיבאו שנים ויאמרו ממנו שאל לזייף לו שטר זה אף על פי שנתקיים השטר מחותמיו אין גובין בו לעולם, ויראה לי שאם באו עדי השטר והעידו הן בעצמן על כתב ידן גובין בו. סליקו להו הלכות עדות בס"ד.

הלכות עדות

פרק כ 
 
הלכה א: אין עדים זוממין נהרגין ולא לוקין ולא משלמין עד שיהיו שניהם ראויין לעדות ויזומו שניהם אחר שנגמר הדין, אבל אם הוזם אחד מהן בלבד או שהוזמו שניהם קודם גמר דין או אחר גמר דין ונמצא אחד מהן קרוב או פסול אין נענשין אף על פי שהוזמו ונפסלו לכל עדות שבתורה. 
 
הלכה ב: נהרג זה שהעידו עליו ואחר כך הוזמו אינן נהרגין מן הדין, שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה ודבר זה מפי הקבלה, אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין, וכן אם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו. 
 
הלכה ג: היו העדים שלשה אפילו מאה אם העידו בבית דין זה אחר זה והעיד כל אחד מהן אחר חבירו בתוך כדי דבור והוזמו מקצתן אין נענשין עד שיוזמו כולן, אבל אם היה הפסק בין זה לזה יתר מכדי דבור שהוא כדי שאלת שלום תלמיד לרב, הרי נחלקה העדות והשנים שהוזמו נענשין והשנים האחרים שהיה בין דבריהן ודברי הראשונים הפסק אין נענשין, ואע"פ שבטלה העדות כולה מפני שהן כת אחת הואיל ונפסלה מקצתה נפסלה כולה. 
 
הלכה ד: העיד האחד ונחקרה עדותו ואמר השני אף אני כמוהו או שאמר הן כיוצא בזה והוזמו שניהן הרי שניהן נהרגין או לוקין או משלמין, שכל עד שאמר אחר עדות חבירו הן הרי זה כמי שנחקר והעיד כמו שהעיד חבירו, ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה, לפיכך אין צריכים התראה כמו שבארנו. 
 
הלכה ה: כשם שהשנים מזימין את המאה אם העידו המאה בבת אחת, כך הן מזימין אותן אפילו היו חמשים כת ובאו שנים אחר שנים, כיצד כת שהעידה על ראובן שהרג את שמעון בירושלים ובאו שני עדים והזימוה, ובאת כת שניה והעידה אותה עדות עצמה שראובן הרג שמעון בירושלים ועמדו אותן השנים והזימוה גם זו הכת השניה וכן השלישית וכן הרביעית אפילו מאה כולן הן נהרגין על פי אלו השנים. 
 
הלכה ו: כת שהעידה על ראובן שהרג את שמעון בירושלים ובאה כת שניה והזימה את הכת ראשונה יהרגו העדים הזוממין וינצל ראובן, באה כת שלישית והזימה את הכת השניה תהרג הכת השניה וראובן, ותנצל הכת ראשונה, באה כת רביעית והזימה את הכת שלישית תהרג הכת השלישית והראשונה וינצל ראובן והכת השניה, וכן אפילו הן מאה כת זו מזימה את זו כת נכנסת וכת יוצאת. 
 
הלכה ז: עדים שהעידו על איש טרפה שהרג והוזמו אין נהרגין, שאפילו הרגוהו בידיהן אין נהרגין לפי שהוא טרפה, וכן העדים שהיו טרפה והעידו בדבר שחייבין עליו מיתת בית דין והוזמו אין נהרגין, שאם יוזמו זוממיהן אין זוממיהן נהרגין שלא הזימו אלא טרפה. 
 
הלכה ח: עדים שהעידו על אחד והרשיעוהו רשע שאין בו לא מלקות ולא מיתה ולא חיוב ממון ואחר כך הוזמו, הרי אלו לוקין אף על פי שלא זממו להלקות זה ולא לחייבו ממון, כיצד העידו על כהן שהוא חלל כגון שהעידו בפנינו נתגרשה אמו או נחלצה במקום פלוני ביום פלוני והוזמו הרי הן לוקין, וכן אם העידו על אדם שהרג בשגגה והוזמו לוקין ואינן גולין, העידו על שורו של זה שהרג הנפש והוזמו, הרי הן לוקין ואין משלמין את הכופר, העידו עליו שנמכר בעבד עברי והוזמו לוקין, וארבעה דברים אלו מפי הקבלה הן. 
 
הלכה ט: כך קבלו חכמים ששנים שהרשיעו את הצדיק והצדיקו את הרשע בעדותן, ובאו עדים אחרים והזימום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, הרי עדים הראשונים לוקים אף על פי שלא הרשיעו הצדיק להלקותו, אבל אם העידו עליו שאכל בשר בחלב או שלבש שעטנז הרי אלו לוקין, משום שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם. 
 
הלכה י: שנים שהעידו על ראובן שנאף עם בת כהן ונגמר דין ראובן ליחנק ודין הנואפת לשריפה ואחר כך נמצאו זוממין הרי אלו נחנקין ולא נשרפין ודבר זה מפי הקבלה. פרק כא 
 
הלכה א: עדים שהעידו שפלוני גירש אשתו ולא נתן לה כתובה והוזמו, והלא בין היום בין למחר אם גירש סופו ליתן כתובה, אומדין כמה רוצה אדם ליתן בכתובתה של זו שתמכור אותה בטובת הנאה ומשלמין דמי טובת הנאה זו, ומשערין באשה ובכתובתה, שאם האשה היתה חולה או זקנה או שהיה שלום בינה לבין בעלה אין דמי הכתובה כשתמכר כמו דמיה אם היתה האשה בריאה וקטנה אם יש ביניהן קטטה שזו קרובה מן הגירושין ורחוקה מן המיתה, וכן אין טובת הנאה של כתובה המרובה לפי טובת הנאה של כתובה המועטת, שאם היתה כתובתה אלף זוז הרי היא נמכרת בטובת הנאה במאה, ואם היתה מאה אינה נמכרת בעשרה אלא בפחות, דברים אלו כפי מה שישערו הדיינים. 
 
הלכה ב: העידו על זה שחייב לפלוני אלף זוז על מנת ליתן מכאן ועד שלשים יום, והלוה אומר עד חמש שנים אחר השלשים יום ונמצאו זוממין, אומדין כמה רוצה אדם ליתן ויהיו בידו אלף זוז חמש שנים ומשלמין כן ללוה, וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ג: העידו על שורו של זה שנגח ונמצאו זוממין משלמין חצי נזק, ואם אין השור שוה חצי נזק משלמין דמי השור בלבד שאין משלם חצי נזק אלא מגופו, לפיכך אם העידו עליו שאכל פירות או שבר כלים בדרך הילוכו משלמין נזק שלם, וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ד: העידו על פלוני שהפיל שן עבדו ואחר כך סימא את עינו והוזמו, משלמין לאדון דמי העבד ודמי עינו, העידו שסימא את עינו ואחר כך הפיל את שנו והוזמו (ואחר כך) ונמצא הדבר הפך שהאדון הפיל את שנו ואחר כך סימא את עינו משלמין דמי עין לעבד, וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ה: עדי קנוי וסתירה שהוזמו לוקין, בא עד אחד והעיד שזנתה אחר קנוי וסתירה [ונמצא אותו העד זומם משלם כתובתה, היו שנים והן עדי הקינוי והסתירה והטומאה] ונמצאו זוממין משלמין כנגד הכתובה ואין לוקין, ולמה לא יהרגו והרי העידו בטומאה, לפי שלא התרו בה. 
 
הלכה ו: שנים שהעידו על זה שגנב וטבח או מכר והוזמו משלמין את הכל, העידו שנים שגנב והעידו שנים אחרים שטבח או מכר והוזמו אלו ואלו, הרי הראשונים משלמין תשלומי כפל ואחרונים משלמין שנים ושלשה, הוזמו האחרונים בלבד הרי הגנב משלם תשלומי כפל והעדים האחרונים משלמין לגנב תשלומי ארבעה וחמשה, נמצא אחד מן האחרונים זומם בטלה עדות שניה, נמצא אחד מן הראשונים זומם בטלה כל העדות שאם אין גניבה אין הטביחה או המכירה מחייבתו לשלם כלום. 
 
הלכה ז: שנים שהעידו שאכל שדה זו שלש שנים ונמצאו זוממין משלמין לבעל השדה דמי השדה, העידו שנים שאכלה שנה ראשונה ושנים שאכלה שנה שניה ושנים שאכלה שנה שלישית והוזמו כולן משלשין ביניהן, שאף על פי שעדות החזקה שלש עדויות הן הרי הן כעדות אחת להזמה, לפיכך שלשה אחים ואחד מצטרף עם כל אחד ואחד והעידו בשנה שנה הרי אלו שלש עדויות ותתקיים בהן החזקה והן כעדות אחת להזמה, שאם הוזמו כולן הרי שלשה האחין משלמין חצי דמי השדה וזה שנצטרף עם כל אחד מהן משלם חצי דמיה. 
 
הלכה ח: שלש כתי עדים שנתקיים בעדותן ששור זה מועד ונמצאת כת ראשונה ושניה זוממין כולן פטורין, נמצאו שלשתן זוממין כולן חייבין לשלם הנזק שאע"פ שהוא תם משלם חצי נזק, במה דברים אמורים כשהיו כולן רומזין זה את זה, או שבאו רצופין, או שהיו מכירין בעל השור ולא הכירו השור, אבל אם אין שם אחת מאלו הרי כת ראשונה ושנייה פטורין שהרי הן אומרין לא באנו אלא לחייבו חצי נזק ולא ידענו שתבא כת אחרת ויעשה מועד. 
 
הלכה ט: וכן שנים שהעידו בבן סורר ומורה עדות הראשונה ובאו שנים אחריהם והעידו עליו עדות האחרונה שבה יהרג והוזמו שתיהן, כת הראשונה לוקה ואינה נהרגת מפני שיכולים לומר להלקותו באנו, אבל כת האחרונה נהרגת שעל פיהן בלבד הוא נהרג, היתה הכת האחרונה ארבעה שנים אומרים בפנינו גנב ושנים אומרים בפנינו אכל והוזמו כולן נהרגין, העידו שנים שזה גנב נפש מישראל ומכרו והוזמו הרי אלו נחנקין, העידו שנים שגנבו והעידו שנים אחרים שמכרו, בין שהוזמו עדי גניבה בין שהוזמו עדי מכירה כל כת מהן שהוזמה נהרגת, שהגניבה היא תחילת חיובו של זה למיתה, העידו שנים שמכרו לזה הישראל והוזמו ולא היו שם עדים שגנבו הרי אלו פטורין, שאפילו לא הוזמו לא היה זה נהרג מפני שיכול לומר עבדי מכרתי, באו עדי גניבה אחר שהוזמו עדי מכירה אפילו ראינו אותן רומזין זה את זה אין נהרגין. 
 
הלכה י: מוציא שם רע על אשתו שהביא עדים שזנתה כשהיא ארוסה והביא אביה עדים והזימום הרי עדי הבעל נהרגין, חזר הבעל והביא עדים והזימו עדי האב, הרי עדי האב נהרגין ומשלמין ממון לבעל, נהרגין מפני שעדי הבעל נגמר דינם להריגה בעדותן ומשלמין קנס מפני שנגמר דין הבעל לשלם קנס בעדותן ונמצאו חייבין נפשות לזה וממון לזה, וכן שנים שהעידו על זה שבא על נערה המאורסה והוזמו נהרגין ואין משלמין, בא על בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין הקנס לאביה, פלוני רבע השור והוזמו נסקלין ואין משלמין, שורו של פלוני נסקלין ומשלמין דמי השור לבעל השור, וכן כל כיוצא בזה. פרק כב 
 
הלכה א: שתי כתי עדים המכחישות זו את זו שבא עד אחד מכת זו ועד אחד מכת זו והעידו בעדות אחרת אין כאן עדות, שהרי בודאי אחד מהן שקר ואין ידוע מי הוא משניהן, באה כת זו בפני עצמה והעידה עדות ובאה כת זו והעידה עדות אחרת בפני עצמה מקבלין כל אחת מהן בפני עצמה. 
 
הלכה ב: ראובן שהוציא על שמעון שני שטרות אחד במנה ואחד במאתים וכפר שמעון בשני השטרות ועדי שטר זה כת אחת מאותן השנים שהכחישו זו את זו, ועדי השטר השני הכת השניה, הרי שמעון משלם מנה שיד בעל השטר על התחתונה וישבע על השאר, יראה לי ששבועה זו שישבע על השאר בנקיטת חפץ כדין מודה במקצת, שהרי עליו שני עדים כשרים מעידין במקצת הממון שכפר בכולו, ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים כמו שבארנו. 
 
הלכה ג: הוציא ראובן שטר על לוי ועדיו כת אחת משתיהן, והוציא שמעון שטר שני על לוי ועדיו הכת השניה ולוי כופר בשניהן, הרי ראובן נשבע ונוטל ושמעון נשבע ונוטל שבודאי אחד מהן יש לו אצלו, ושבועה זו בתקנת חכמים כדין חנוני על פנקסו. 
 
הלכה ד: הוציא ראובן שטר על שמעון ועדיו כת אחת מהן והוציא שטר שני על לוי ועדיו הכת השניה וכל אחד מהן כופר בו המוציא מחבירו עליו הראיה, הואיל ואין ראובן יכול לקיים אחד משני שטרות הרי כל שטר מהן כחרס ושני הנטענין נשבעין היסת ונפטרין, במה דברים אמורים כשבאו שתי הכתות להעיד כאחת, אבל כל המוציא שטר שיש בו עדות כת אחת משתיהן הרי זה גובה בו, ואם הוציא אחר כך בין הוא בין אחר שטר שיש בו עדות הכת השניה הרי זה גובה בו בין ממלוה הראשון בין מאחר, שהרי כל כת משתיהן באה בפני עצמה והעידה. 
 
הלכה ה: מי שהביא עדים ונחקרה עדותן והוזמו וחזר והביא עדים אחרים באותה הטענה עצמה והוזמו אפילו מאה כת, ואחר כך הביא עדים אחרים באותה הטענה עצמה ונמצאת עדות אלו האחרונים מכוונת דנין על פיהן, שאע"פ שהוחזק זה שטען טענה זו להביא עדים שקרנים הרי לא הוחזקו אלו העדים האחרונים שהן משקרין, אבל שטר שקרא עליו ערער והוא שיבאו שנים ויאמרו ממנו שאל לזייף לו שטר זה אף על פי שנתקיים השטר מחותמיו אין גובין בו לעולם, ויראה לי שאם באו עדי השטר והעידו הן בעצמן על כתב ידן גובין בו. סליקו להו הלכות עדות בס"ד.