|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הלכות גניבה הלכות גניבה. יש בכללן שבע מצות, שתי מצות עשה, וחמש מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) שלא לגנוב ממון. (ב) דין הגנב. (ג) לצדק המאזנים עם המשקלות. (ד) שלא יעשה עול במדות ובמשקלות. (ה) שלא יהיה לאדם אבן ואבן איפה ואיפה אף על פי שאינו לוקח ונותן בהן. (ו) שלא יסיג גבול. (ז) שלא לגנוב נפשות. וביאור מצות אלו בפרקים אלו. פרק א הלכה א: כל הגונב ממון משוה פרוטה ומעלה עובר על לא תעשה שנ' לא תגנבו, ואין לוקין על לאו זה שהרי ניתן לתשלומין שהגנב חייבה אותו תורה לשלם, ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי עובד עבודה זרה ואחד הגונב את הגדול או את הקטן. הלכה ב: אסור לגנוב כל שהוא דין תורה, ואסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם, הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך. הלכה ג: איזה הוא גנב, זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעין, כגון הפושט ידו לתוך כיס חבירו ולקח מעותיו ואין הבעלים רואין וכן כל כיוצא בזה, אבל אם לקח בגלוי ובפרהסיא בחוזק יד אין זה גנב אלא גזלן, לפיכך ליסטים מזויין שגנב אינו גזלן אלא גנב אף על פי שהבעלים יודעין בשעה שגנב. הלכה ד: גנב שהעידו עליו עדים כשרים שגנב חייב לשלם שנים לבעל הגניבה, אם גנב דינר משלם שנים, גנב חמור או כסות או גמל משלם שנים בדמיה, נמצא מפסיד כשיעור שבקש לחסר את חבירו. הלכה ה: הגנב שהודה מעצמו שגנב משלם את הקרן ופטור מן הכפל שנאמר אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לא המרשיע את עצמו משלם שנים, והוא הדין לכל הקנסות שהמודה בהן פטור. הלכה ו: תשלומי כפל נוהגין בכל חוץ משה ושור שהגונב את השה או את השור וטבח או מכר משלם על השה תשלומי ארבעה ועל השור תשלומי חמשה. הלכה ז: אחד האיש ואחד האשה שגנבו חייבין לשלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, היתה אשת איש שאין לה לשלם הרי הכפל עליה חוב עד שתתגרש או ימות בעלה ובית דין נפרעין ממנה. הלכה ח: וקטן שגנב פטור מן הכפל ומחזירין דבר הגנוב ממנו, ואם אבדו אינו חייב לשלם אף הקרן ואפילו לאחר שהגדיל. הלכה ט: העבד שגנב פטור מן הכפל ובעליו פטורין שאין אדם חייב על נזקי עבדיו אע"פ שהן ממונו מפני שיש בהן דעת ואינו יכול לשמרן שאם יכעיסנו רבו וילך וידליק גדיש באלף דינר וכיוצא בזה משאר נזקין, נשתחרר העבד חייב לשלם את הכפל. הלכה י: ראוי לבית דין להכות את הקטנים על הגנבה כפי כח הקטן כדי שלא יהיו רגילין בה, וכן אם הזיקו שאר נזקין, וכן מכין את העבדים שגנבו או שהזיקו מכה רבה כדי שלא יהיו משולחין להזיק. הלכה יא: היתה הגניבה ביד הגנב והשביחה מאליה כגון כבשה שילדה וגזזה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה, ואם אחר יאוש ילדה וגזזה משלם כשעת הגניבה. הוציא עליה הוצאות והשביחה כגון שפטם אותה הרי השבח של גנב אפילו לפני יאוש, וכשמחזיר הגניבה עם הכפל נוטל השבח מן הבעלים או מחשבין לו מן הכפל. הלכה יב: הגניבה עצמה שהיא ביד הגנב ולא נשתנית חוזרת לבעליה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש אלא שאחר יאוש השבח לגנב כמו שבארנו, נשתנית הגניבה ביד הגנב קנייה וקנה שבחה אפילו לפני יאוש ואינו משלם אלא דמים. הלכה יג: גנב כחושה והשמינה או שמינה והכחישה משלם תשלומי כפל או תשלומי ארבעה וחמשה כשעת הגניבה, גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור משלם תשלומי כפל כשעת הגניבה, טבחו או מכרו אחר שהגדיל נעשה שינוי בידו וקנהו ושלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. הלכה יד: גנב בהמה או כלי וכיוצא בהן ובשעת הגניבה היה שוה ארבעה ועכשיו בשעת עמידה בדין שוה שנים משלם קרן כשעת הגניבה ותשלומי כפל או ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין, היה שוה בשעת הגניבה שנים ובשעת עמידה בדין ארבעה, אם שחט או מכר או שבר הכלי או אבדו משלם תשלומי כפל או ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין ואם מתה הבהמה או אבד הכלי מאליו משלם תשלומי כפל כשעת הגניבה. הלכה טו: מי שגנב כלי ושברו או פחתו או נשבר או נפחת מאליו אין שמין לו הפחת אלא רואין כמה היה שוה הכלי ומשלם לבעלים שנים בדמיו והכלי השבור יהיה לגנב, וכן כל כיוצא בזה, ואם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור וישלם להם הפחת והכפל שומעין להן. הלכה טז: הגונב וטבח או מכר לפני יאוש בעלים אע"פ שלא קנה לוקח והרי הגניבה חוזרת בעצמה מיד הלוקח הרי זה משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואין צריך לומר אם טבח או מכר לאחר יאוש שהוא משלם תשלומי ארבעה וחמשה שהרי הועיל במעשיו וקנה הלוקח. הלכה יז: הגונב מאחר הגנב אע"פ שנתיאשו הבעלים אינו משלם תשלומי כפל ואם טבח ומכר אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, לגנב הראשון אינו משלם שהרי דין הבהמה הזאת לחזור בעיניה לבעלים ולא קנייה הגנב, ולא לבעלים אינו חייב לשלם הכפל או ארבעה וחמשה מפני שלא גנב מרשותן. הלכה יח: גנב וטבח ובא גנב אחר וגנב הטבח, משלם תשלומי כפל לגנב הראשון שהרי קנה בשינוי מעשה וגנב הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה. גנב ומכר ובא אחר וגנב מן הלוקח, אם נתיאשו הבעלים הרי הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה והגנב השני משלם תשלומי כפל ואם לא נתיאשו הבעלים אין האחרון משלם אלא קרן בלבד. פרק ב הלכה א: הגונב את הגוי או שגנב נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן בלבד שנ' ישלם שנים לרעהו לרעהו ולא להקדש לרעהו ולא לגוי, וכן הגונב קדשים מבית בעליהן בין קדשי קדשים בין קדשים קלים בין קדשים שאין הבעלים חייבין באחריותן בין קדשים שהבעלים חייבין באחריותן הרי זה פטור מן הכפל ומתשלומי ארבעה וחמשה שנ' וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. הלכה ב: וכן הגונב עבדים ושטרות וקרקעות אינו משלם תשלומי כפל, שלא חייבה תורה הכפל אלא במטלטלין שגופן ממון שנאמר על שור על חמור על שה על שלמה אבל העבדים הוקשו לקרקעות שנאמר והתנחלתם אותם לבניכם והשטרות אין גופן ממון. הלכה ג: הגונב פטר חמור של חבירו קודם שיפדה משלם תשלומי כפל לבעלים, שאע"פ שאינו עכשיו שלו ראוי הוא להיותו לו לאחר שיפדה. הלכה ד: הגונב טבלו של חבירו ואכלו משלם לו דמי טבלו, וכן אם גנב חלבו ואכלו משלם לו דמי חלבו. הלכה ה: גנב תרומה מבעליה הישראלים שהפרישוה אינו משלם תשלומי כפל, שאין להן בה אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון. הלכה ו: הגונב משל אביו וטבח או מכר ואחר כך מת אביו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואם מת אביו ואחר כך טבח או מכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. גנב וטבח או מכר ואחר כך הקדיש משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואם הקדיש ואחר כך טבח או מכר אע"פ שהקדישו קדשים קלים משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. במה דברים אמורים בשהקדיש אחר יאוש אבל אם הקדיש לפני יאוש אינו קדוש ואם טבח או מכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה. הלכה ז: הקדישוהו הבעלים והוא בבית הגנב אינו קדוש לפי שאינו ברשותן ואע"פ שלא נתייאשו ואם טבח או מכר אפילו אחר הקדשן משלם תשלומי ארבעה וחמשה. הלכה ח: השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר משלם תשלומי כפל בלבד, אבל אם שחט לרפואה או לכלבים או שנמצאת טריפה או ששחטו בעזרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה, אע"פ שחולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה הואיל ואיסורן מדבריהם הרי זה חייב לשלם תשלומי ארבעה וחמשה. הלכה ט: וכן הגונב כלאים הבא מן השה וממין אחר או שגנב טריפה או קטעת או חגרת או סומה או בהמת השותפין וטבח או מכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה. הלכה י: גנב ונתן לאחר במתנה או שנתן לאחר לטבוח וטבח או שנתן לאחר למכור לו ומכר האחר, גנב והקיף, גנב והחליף, גנב ופרע בהקיפו, או ששלחו סבלונות לבית חמיו, משלם תשלומי ארבעה וחמשה. הלכה יא: גנב ומכר והקנה (למוכר) לאחר שלשים יום ובתוך שלשים יום הוכר הגנב אינו משלם אלא כפל, מכרו חוץ מאחד ממאה בו או חוץ מידו או רגלו כללו של דבר ששייר בו דבר הניתר עמו בשחיטה פטור מתשלומי ארבעה וחמשה, ואם מכרו חוץ מגיזתו או חוץ מקרניו חייב בתשלומי ארבעה וחמשה שאין אלו ניתרין עמו בשחיטה. הלכה יב: גנב וקטע ממנה אבר ואחר כך מכרה או שמכרה חוץ ממלאכתה או שמכרה חוץ משלשים יום אין מוציאין ממנו תשלומי ארבעה וחמשה, ואם תפש הניזק אין מוציאין מידו. הלכה יג: מכרו והיתה לו בו שותפות פטור מתשלומי ארבעה וחמשה. הלכה יד: שותפין שגנבו, אם טבח אחד מהן או מכר מדעת חבירו משלמין תשלומי ארבעה וחמשה, ואם עשה שלא מדעת חבירו פטורין מתשלומי ארבעה וחמשה וחייבין בכפל. הלכה טו: גנב ועמד בדין ואמרו לו הדיינין צא תן לו מה שגנבת ויצא ואחר כך טבח או מכר פטור מתשלומי ארבעה וחמשה, אמרו לו חייב אתה ליתן לו וטבח או מכר אחר כך הרי זה חייב בתשלומי ארבעה וחמשה הואיל ולא חתכו הדין עליו ועדיין עומד הוא בגניבתו. הלכה טז: הגונב ברשות הבעלים הואיל והגניבה עדיין היא ברשותן פטור מן הכפל, וכן אם טבח ומכר שם ברשותן פטור, ואם הגביה הגניבה נתחייב משום גונב אע"פ שעדיין לא הוציאה מרשות הבעלים. כיצד, גנב טלה מן הדיר והיה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור, הגביהו או הוציאו מרשות הבעלים ומת חייב, נתנו שם בבית הבעלים לבכורת בנו ולבעל חובו או לשומר חנם ולשואל לנושא שכר ולשוכר והיה מושכו זה שניתן לו ומת פטור השומר, הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת חייב השומר או בעל החוב שניתן לו מפני שעדיין לא הוציאו הגנב מרשות בעליו. הלכה יז: היה העדר ביער כיון שהכיש את הבהמה וטמנה בתוך האילנות והעצים חייב בתשלומי כפל ואם טבחה או מכרה שם משלם תשלומי ארבעה וחמשה. הלכה יח: גנב ברשות הבעלים ואחר שידעו שנגנבה הוציאה וטבחה או מכרה חוץ מרשותן, או שגנב והוציא חוץ מרשותן וטבח או מכר ברשותן, משלם תשלומי ארבעה וחמשה. פרק ג הלכה א: כבר ביארנו בהלכות נערה שכל העושה עבירה שיש בה עון מיתת בית דין ותשלומין אינו משלם אע"פ שהיה שוגג, והעושה עבירה שנתחייב בה מלקות ותשלומין לוקה ואינו משלם שאין אדם לוקה ומשלם, לפיכך אם היה שוגג או לא התרו בו משלם ואינו לוקה. במה דברים אמורים בשנתחייב בתשלומין עם עון מיתת בית דין כאחת או שנתחייב תשלומין ומלקות בבת אחת אבל אם נתחייב בתשלומין ואחר כך נתחייב במיתת בית דין או במלקות או שנתחייב מלקות או מיתת בית דין ואחר כך נתחייב בתשלומין הרי זה לוקה ומשלם ומת ומשלם. הלכה ב: כיצד, זרק חץ בשבת מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרא בגד חבירו בהליכתו, או שהדליק גדיש חבירו בשבת, או שגנב כיס בשבת והיה מגררו עד שהוציאו מרשות הבעלים שהיא רשות היחיד לרשות הרבים ואבדו שם, הרי זה פטור מן התשלומין שאיסור שבת ואיסור גניבה והזק באין כאחת. אבל אם גנב כיס בשבת והגביהו שם ברשות היחיד ואחר כך הוציאו לרשות הרבים והשליכו לנהר חייב לשלם תשלומי כפל שהרי נתחייב באיסור גניבה קודם שיתחייב באיסור סקילה וכן כל כיוצא בזה. וכן אם קצץ אילן חבירו ביום טוב והתרו בו, או שהדליק את הגדיש ביום הכפורים והתרו בו, או גנב וטבח ביום הכפורים והתרו בו, פטור מן התשלומין, אבל אם לא התרו בו חייב בתשלומין ומשלם תשלומי ארבעה וחמשה. הלכה ג: גנב וטבח בשבת או לע"ז אפילו בשגגה פטור מתשלומי ארבעה וחמשה כמו שביארנו. הלכה ד: היתה פרה שאולה אצלו וטבחה בשבת דרך גניבה פטור אף מן הכפל שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחת ואם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה. הלכה ה: גנב שמכר בשבת או שמכר לע"ז חייב לשלם תשלומי ארבעה וחמשה שאין במכירה מיתה, ואם נעשית מלאכה בשבת בעת המכירה פטור מתשלומי ארבעה וחמשה, כיצד כגון שלא הקנה לו עד שתנוח בחצר הלוקח שנמצא כשהוציא מרשות לרשות איסור שבת ומכירה באין כאחת. הלכה ו: עשה שליח לשחוט לו ושחט לו השליח בשבת הרי הגנב חייב בתשלומי ארבעה וחמשה, שהרי זה הגנב לא עשה עון מיתת בית דין וכבר ביארנו שהשוחט על ידי שליח חייב בתשלומין. הלכה ז: היו שנים מעידים שגנב בין שהעידו הן עצמן שטבח או מכר בין שהעידו אחרים שטבח או מכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה, היו שנים מעידים שגנב ועד אחד מעיד שטבח או מכר או שהודה מעצמו שטבח או מכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה שהמודה בקנס פטור כמו שביארנו. הלכה ח: מי שהודה בקנס ואחר כך באו עדים, אם הודה בתחילה בפני ב"ד ובבית דין פטור, אבל אם הודה חוץ לבית דין או שהודה בפני שנים בלבד ואחר כך באו עדים הרי זה משלם קנס על פיהם. הלכה ט: כיצד, הודה בבית דין שגנב ואחר כך באו עדים שגנב פטור מן הכפל שהרי חייב עצמו בקרן קודם שיבואו עדים, אבל אם אמר לא גנבתי שפטר עצמו מן הכל ובאו עדים שגנב וחזר ואמר בבית דין טבחתי או מכרתי אם באו עדים אחר כך שטבח או מכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה לפי שפטר עצמו תחילה מכלום עד שבאו העדים. הלכה י: הגונב שור של שני שותפין וטבחו או מכרו והודה בבית דין לאחד מהן וכפר באחר ואחר כך באו עדים שגנב וטבח או מכר משלם לזה שכפר בו חמשה חציי בקר וארבעה חציי שה. הלכה יא: דין הגנב לשלם הקרן והכפל או תשלומי ארבעה וחמשה מן המטלטלין שלו, אם לא נמצאו לו מטלטלין בית דין יורדין לנכסיו וגובין הכל מן היפה שבנכסיו כשאר הנזקין שנ' בהן מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, ואם אין לו קרקע ולא מטלטלין בית דין מוכרין אותו ונותנין דמיו לניזק שנ' אם אין לו ונמכר בגניבתו. הלכה יב: האיש נמכר בגניבתו אבל לא האשה ודבר זה מפי הקבלה, ואין הגנב נמכר אלא בקרן אבל הכפל או תשלומי ארבעה וחמשה אינו נמכר בו אלא הרי זה עליו חוב עד שיעשיר. הלכה יג: גנב את הגוי או את ההקדש אינו נמכר על הקרן אלא הרי זה עליו חוב עד שיעשיר. הלכה יד: היה קרן הגניבה מאה ואין הגנב שוה אלא חמשים הרי זה נמכר ושאר הקרן עם הכפל עליו חוב עד שיצא בשביעית ויעשיר וישלם, היה הגנב שוה מאה ואחד אינו נמכר שנ' ונמכר בגניבתו עד שיהיו דמיו כולן מובלעין בגניבתו. הלכה טו: גנב ונמכר וחזר וגנב, אם לשני גנב הרי זה נמכר פעם שנייה ואפילו גנב מאה איש נמכר מאה פעמים, ואם את הראשון גנב פעם שנייה אינו נמכר שנייה אלא ישאר עליו הכל חוב. הלכה טז: גנב לזה וחזר וגנב לזה וחזר וגנב לזה כולן שותפין בו, אם היו דמיו כנגד הקרן של שלשתן או פחות מן הקרן נמכר ומחלקין ביניהן ושאר הכפלות חוב עליו, ואם היו דמיו יתר אינו נמכר והכל חוב עליו עד שיעשיר. הלכה יז: שותפין שגנבו כאחד משלשין ביניהן וכל אחד מהן נמכר בחלקו מן הקרן, וכל מי שדמיו יתר על חלק הקרן שנתחייב בו אינו נמכר. | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|||||
|
||||||||
|
|
|
