|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הלכות מטמאי משכב ומושב פרק יג הלכה א: כהן שטיהר כליו לגת זו והניחן לגת הבאה הרי אלו בחזקתן, שאין עמי הארץ נוגעין בכלים של כהן זה שהן בתוך גתו מפני שהוא אוכל טהרות, אבל של ישראל טמאות עד שיאמר בלבי היה לשמור ע"ה שיכנס לגת שלא יגע בכלים. הלכה ב: הרוצה לעשות יינו בטהרה באומנין עמי הארץ ה"ז מטביל את הבוצרים, וכן אם היה עושה שמן מטביל את הבדדין, וצריך לעמוד על האומנים עד שיטבלו בפניו שהרי אינן יודעים הלכות טבילה וחציצה, יצאו חוץ לפתח בית הבד ונפנו אחורי הגדר וחזרו הרי אלו בטהרתן, עד כמה ירחיקו והם טהורין עד כדי שלא יסתרו מעיניו, אבל אם נסתרו מעיניו חזרו לטומאתם עד שיטבילם פעם אחרת ויעריב שמשן. הלכה ג: הבדדין והבוצרים שנמצאת טומאה לפניהן נאמנין לומר לא נגענו וכן בתינוקות שלהם. הלכה ד: המטהר את הבדדין והכניסן לבית הבד ונעל עליהן, אם היו שם כלים שנטמאו במדרס הרי בית הבד כולו טמא שמא נגעו באותן הכלים, ואפילו ראה אותם מקודם נזהרין מאותם הכלים מפני טומאתן הרי בית הבד טמא שמא הסיטו והן מדמין שאין המסיט טמא שאין עמי הארץ בקיאין בטומאת היסט. הלכה ה: היו חמריו ופועליו טוענין טהרות ועוברין לפניו אע"פ שהפליגו יותר ממיל הרי אלו טהורות מפני שהן בחזקת שהוא שומרן והן מפחדין ליגע ואומרים עכשיו יבוא שהרי הוא יבוא אחרינו, אבל אם אמר להם צאו ואני אבוא אחריכם כיון שנתכסו מעיניו הרי הן טמאות. הלכה ו: חבר שהיה לבוש בחלוק ועטוף בטלית ומהלך ואמר בלבי היה לשמור את החלוק והייתי נזהר בו והסחתי דעתי מן הטלית, הרי החלוק בטהרתו והטלית טמאה שמא נגע בה ע"ה, היה סל על כתיפו ומגריפה בתוך הסל ואמר בלבי היה לשמור את הסל ולשמור את המגריפה מדבר המטמאה אבל לא מדבר הפוסלה הסל טהור והמגריפה טמאה, וכל תרומה שבסל פסולה מפני המגריפה טמאה שפוסלת האוכלין שבסל, היה משתמש מן החבית בטהרה בחזקת שהיא חולין ואח"כ נמצאת תרומה אע"פ שהיא טהורה הרי היא אסורה באכילה שמא נגע בה טבול יום שהוא פוסל בתרומה וטהור בחולין כמו שיתבאר, ואינו דומה משמר תרומה למשמר חולין, ואם אמר בלבי היה לשומרו אפילו מדבר הפוסלה הרי זו מותרת באכילה, נתחלפו לו כלים של שבת בכלים של חול ולבשן נטמאו, שאינו משמר כלים של חול ככלים של שבת, מעשה בשתי נשים חבירות שנתחלפו להן כליהן בבית המרחץ ובא מעשה לפני חכמים וטמאו הכל, אפילו נפלה מעפרתה ממנה ואמרה לחבר תנה לי ונתנה לה נטמאת גזירה שמא יתננה לה ע"ה או שלא יהיה החבר משמרה שאין אדם משמר כלים שאינן שלו ככליו אא"כ הודיע שסמך עליו. הלכה ז: חבר שמת והניח טהרות הרי אלו טהורות, הניח כלים הרי הן טמאים שאני אומר שמא נטמאו והזה עליהם בשלישי ולא הזה עליהן בשביעי, או שמא הזה עליהם בשביעי ועדיין לא הטביל, או שמא לא הזה עליהן בשביעי כל עיקר. הלכה ח: מי שאמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק ה"ז נאמן והרי הן טמאות, ואם הכחישו ואמר לא נטמאו הרי הן בחזקתן עד שיעידו שנים, היה עושה עמו בטהרות או בזבחים ולאחר זמן מצאו ואמר לו בשעה שפגע בו טהרות שעשיתי עמך נטמאו וזבחים שעשיתי עמך נתפגלו הרי זה נאמן, אבל אם פגע בו ולא אמר לו כלום ואחר כך פגע בו פעם שניה ואמר לו אינו נאמן אלא הרי זבחיו בחזקת כשירות וטהרותיו בחזקת טהרה. בריך רחמנא דסייען. הלכות שאר אבות הטומאה הלכות שאר אבות הטומאות. יש בכללן שלש מצות עשה. וזה הוא פרטן: (א) דין טומאת נבלה. (ב) דין טומאת שרץ. (ג) דין טומאת שכבת זרע, וע"ז מטמאה כשרץ וטומאתה מדברי סופרים. וביאור מצות אלו בפרקים אלו. פרק א הלכה א: הנבילה אב מאבות הטומאות כזית מבשרה מטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר, ומטמא את האדם במשא לטמא בגדים כמרכב הזב, כיצד אדם שנגע בנבילה נטמא והרי הוא ראשון לטומאה, ואם נגע בכלים אפילו בשעת מגעו בנבילה הרי הן טהורין, וכן כלים שעליו טהורין לפי [שהוא] ולד ואין ולד מטמא כלים, אבל הנושא את הנבילה מטמא כלים בשעת נשיאתו שנאמר והנושא את נבלתם יכבס בגדיו, ואותן הבגדים ראשון לטומאה, ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס ואפילו בשעת נשיאתו כמו שביארנו במטמאי משכב ומושב. הלכה ב: אחד בהמה וחיה בין המותרין באכילה בין האסורין אם מתו כולן בשרן מטמא בכזית, ושחיטת בהמה טהורה וחיה טהורה מטהרתו בכ"מ, ואפילו שחט חולין בעזרה וקדשים בחוץ הרי אלו טהורין, ואם אירע פיסול בשחיטה הרי זו נבילה ומטמאה במשא כמו שביארנו בהלכות שחיטה. הלכה ג: בהמה טמאה וחיה טמאה אין השחיטה מועלת בה ואחד השוחטה או הנוחרה או החונקה או שמתה כדרכה הרי זו נבילה, וכל הנבילות מצטרפות לעניין טומאה לכזית אחד טמאות ואחד טהורות. הלכה ד: מוח הרי הוא כבשר, ודם הנבילה אינו מטמא כנבילה אלא הרי הוא כמשקין טמאים שאינו מטמא לא אדם ולא כלים מן התורה. הלכה ה: חלב בהמה טהורה שמתה טהור, שנאמר וחלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו מי שאיסורו משום נבילה וטרפה, ואם הוכשר במשקין המכשירין הרי הוא כאוכלין טמאין ואינו כבשר נבילה, והנוגע בחלב החופה את הכוליא קודם הפרשה הרי זה טמא כנוגע בכוליא עצמה שהרי כמה חוטין נמשכין ממנה בחלב, אבל בהמה טמאה והחיה בין טהורה בין טמאה אחד בשרה ואחד חלבה לטומאה, ומטמא אדם וכלים בכזית כבשר הנבילה. הלכה ו: הכוי חלבו מטמא כבשרו וטומאתו בספק, לפיכך אין שורפין עליו תרומה וקדשים ואין חייבין כרת על טומאתו ועל ביאת המקדש או על אכילת קדשיו. הלכה ז: ואלו דברים שאין מטמאין מן הנבילות, העצמות והקרניים והטלפים אפי' עיקרן הרך שאם יחתך מן החי יוצא דם, והעור אע"פ שאינו מעובד, והאלל והגידים והמרק והתבלין שמתבשלין עמה, בד"א בזמן שפירשו מן הנבילה, אבל הנוגע באחד מכל אלו כשהן מחוברין בבשר ה"ז טמא, והוא שיהיה בבשר כזית, שאין אחד מכל אלו מצטרף לכזית. הלכה ח: האלל בין שפלטתו חיה בין שפלטתו סכין אינו מצטרף לכזית, ואם כנסו והיה בו כזית מטמא. הלכה ט: ואלו בהמות שעורותיהם כבשרם: עור חזיר של יישוב ועור חטוטרת הגמל הרכה ועור בית הבושת ועור השליל ועור שתחת האליה, הרי אלו מטמאין מן הנבילה, ואם עיבדן או הלך בהן כדי עבודה הרי אלו טהורים, ואם עשה בהן מעשה שביטלן טהורין אע"פ שלא הלך בהן כדי עבודה, כיצד אוזן חמור שטלאה לכפיפתו טהורה, כמה הוא כדי עבודה ארבעה מילין, ואי זו היא חטוטרת רכה כל זמן שלא טענה, הגיע זמנה לטעון ולא טענה או שטענה קודם שיגיע זמנה הרי זה ספק. הלכה י: המפשיט נבלת בהמה או חיה בין טמאה בין טהורה בין דקה בין גסה, אם לשטיחה הפשיט כיון שהפשיט מן העור כדי אחיזה והוא שני טפחים הנוגע בעור זה שהופשט טהור, ועד שלא הפשיט שני טפחים הנוגע בעור כנוגע בבשר, הפשיטה כדי לעשות מן העור חמת הרי העור חיבור עד שיפשיט את כל החזה, ואם הפשיטה מרגליה בלבד הרי העור כולו חיבור והנוגע בעור כנוגע בבשר עד שיפריש העור כולו מעל הבשר, וכן המפשיט בשרצים חיבור עד שיפשיט כולו, עור שעל הצואר חיבור עד שיפשיט כולו, וכל עור שהוא חיבור לטמא כך הוא חיבור להתטמא, שאם היתה שחוטה ונגעה טומאה בעור זה שהוא חיבור נטמא הבשר. הלכה יא: עור שיש עליו כזית נבילה הנוגע בציב היוצא ממנו ובשערו שכנגדו מאחורי העור נטמא מפני שהעור בשערו שומר לבשר, בד"א שפלטתו חיה אבל פלטתו סכין אם היה מרודד בטל אגב העור. הלכה יב: עור שיש עליו כשני חצאי זיתים בשר נבילה העור מבטלן ואינן מטמאין לא במגע ולא במשא, שכל שאינו מטמא מן הנבילה במגע אינו מטמא במשא, אבל שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם הנושאן טמא שהרי נשא כזית והנוגע טהור שאין חיבורי אדם חיבור והוא שיהיו שניהן מרודדין ודבוקין זה בזה עד שינטלו כאחד, אבל אם היה חצי זית זה בפני עצמו וזה בפני עצמו בקיסם אחד אפילו הוליך והביא כל היום כולו טהור. הלכה יג: בשר נבילה שנפסד והבאיש ונפסל מלאכול הכלב טהור, לפיכך נצל הנבילה ספק אם מטמא בכזית אם לא, בשר נבילה שיבש אם יכול לשרות בפושרין מעת לעת לחזור לח וראוי לכלב מטמא ואם לאו טהור ואפילו באוכלין טמאין אינו מטמא. הלכה יד: בשר נבילה שהיה סרוח מעיקרו ואינו ראוי למאכל אדם ה"ז טהור שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה עד שתהיה תחילתה ראויה לגר. הלכה טו: שליא של נבילה הרי היא כפרש וכרעי ואינה מטמאה כנבילה ואם חשב עליה לאכילה מתטמא טומאת אוכלין, הקיבה והחלב של נבילה טהורין מכלום. הלכה טז: בהמה ששפעה חררת דם אע"פ שנפטרה מן הבכורה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא עד שיהיה בה צורת נפל לפי שהיא בטילה ברוב היוצא עמה, לפיכך היא טהורה אע"פ שהיתה ראויה לגר אגב אמה. הלכה יז: נבילה שנתערבה בשחוטה אם רוב מן השחוטה בטלה הנבילה בשחוטה ואין הכל מטמא במגע, אבל אם נשא הכל נטמא שאי אפשר לשחוטה שתחזור נבילה אבל הנבלה אפשר שתטהר כשתסרח לפיכך תבטל. פרק ב הלכה א: בהמה או חיה טמאה שנשחטה אינה מטמאה משום נבילה כל זמן שהיא מפרכסת עד שיתיז את ראשה והרי היא כאוכלין טמאין, נחרה והרי היא מפרכסת אין בה אפילו טומאת אוכלין כל זמן שהיא מפרכסת, ואבר הפורש מן המפרכסת אסור לבני נח כפורש מן החי ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי, וכן טהורה שנפסלה בשחיטתה ועדיין היא מפרכסת או שחט בה אחד או רוב אחד אין לה טומאה כלל עד שתמות, חלק בהמה לשנים או שניטלה ירך וחלל שלה הרי זו נבילה ומטמאה במשא ובמגע אע"פ שהיא עדיין בחיים, וכן אם קרעה מגבה או שנשברה מפרקת ורוב בשר עמה הרי זו כנבילה לכל דבר. הלכה ב: בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בו בין בבהמה טמאה בין בטהורה הרי זה הנוגע טהור עד שיצא הנפל לאויר העולם. הלכה ג: בשר הפורש מבהמה וחיה כשהן חיין בין טהורין בין טמאין טהור ואינו מטמא כנבילה, אבל אבר מן החי הפורש מהן מטמא כנבלה אחד אבר מן החי הפורש מן הבהמה עצמה או אבר הפורש מן השליל שבבטנה, והאיברים אין להן שיעור אפילו היה כשעורה או פחות מטמא והוא שיהיה האבר כברייתו בשר וגידין ועצמות ויהיה עליו בשר כדי להעלות ארוכה, היה הבשר פחות מהעלות ארוכה בחי או חסר עצמו טהור. הלכה ד: הכוליא והלשון והשפה וכיוצא בהן אע"פ שהן איברים ואין עושין חליפין הואיל ואין בהם עצם הרי הן כבשר. הלכה ה: הבשר או האבר המדולדלין בבהמה או חיה שאינן יכולין לחיות ולהדביק בשאר הגוף אינן מטמאין כנבילה כל זמן שהבהמה בחיים והרי הן כשאר אוכלין אם הוכשרו מקבלין טומאה במקומה, נשחטה הבהמה הוכשרו בשחיטה ואינן מטמאין כנבילה שאין השחיטה עושה אותן כמו שפירשו מחיים, אבל אם מתה הבהמה הבשר שהיה מדולדל בה צריך הכשר, והאבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן הנבילה, ומה בין אבר מן החי לאבר מן הנבילה, שהבשר הפורש מאבר מן החי טהור, והבשר הפורש מאבר מן הנבילה מטמא בכזית במגע ובמשא וזה וזה שוין לשיעור. הלכה ו: טריפה שנשחטה שחיטה כשירה אע"פ שהיא אסורה באכילה הרי היא טהורה, וכן השוחט את הבהמה ומצא בה עובר מת שחיטת אמו מטהרתו מידי נבילה, מצא בה בן שמונה חי נטרף, אע"פ שנשחט אחר שנטרף אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה לפי שאין למינו שחיטה, לפיכך ולד בהמה שלא שהה ז' ימים גמורין אם שחטו בתוך ז' אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה מפני שהוא כנפל. הלכה ז: השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי קודם שיהלך על הקרקע אע"פ שאין צריך שחיטה כמו שביארנו שהרי שחיטת אמו מטהרתו אם נטמאת אמו לא נטמא הוא, ואם נתנבלה אמו הרי הוא טהור שאין החי מתטמא לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבילות ואע"פ שהוא כאבר מאיבריה, ואם מת קודם שיפריס על גבי קרקע הרי הוא טהור ששחיטת אמו טהרתו. הלכה ח: טריפה שנשחטה אע"פ שהיא טהורה מן התורה אם נגע בה הקדש נטמא מדברי סופרים וזו מעלה יתירה שעשו בקודש. הלכה ט: בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו וחתכה ואח"כ שחט את אמו האבר שנחתך נבילה ושאר בשר העובר טהור, שחט את אמו ואחר כך חתכה האבר כטריפה שנשחטה ושאר בשר העובר מגע טריפה שחוטה שהיא מטמאה את הקודש אבל לא את התרומה, הוציא העובר את ידו בין שחיטת סימן לשחיטת סימן וחתכו מצטרף שחיטת סימן לסימן לטהר האבר מידי נבילה. הלכה י: שחיטת עכו"ם נבילה ומטמאה במשא ואפילו ישראל עומד על גביו, ואם שחט בסכין יפה שחיטה כראוי אחד העכו"ם ואחד הכותי או גר תושב שחיטתן נבילה, וקרוב בעיני שאף זה מדברי סופרים שהרי טומאת ע"ז וטומאת תקרובתה מדבריהם כמו שיתבאר, ובגלל ע"ז נתרחקו הכותים ונאסרה שחיטתן, וא"ת והלא היא אסורה באכילה דין תורה, לא כל האסור באכילה מטמא שהרי הטריפה אסורה וטהורה, וא"א לחייב כרת על טומאה זו על ביאת מקדש ואכילת קדשיו אלא בראיה ברורה. הלכה יא: קוליית הנבילה הנוגע בה או נושאה טהור שכל דבר מן הנבילה שאינו מטמא במגע אינו מטמא במשא, ניקבה כל שהוא הנוגע בה או נושאה טמא, בד"א כשהיה המוח שבה מתקשקש שהרי אינה מעלה ארוכה אבל אם היה עומד במקומו אם יש בו כדי להעלות ארוכה לעצם מבחוץ הרי זו מטמאה במגע ובמשא ככל האיברים, וכבר פירשנו שהקולית היא העצם הסתום מכל צדדיו. הלכה יב: קולית שחישב עליה לנוקבה ועדיין לא ניקבה הרי הנוגע בה ספק טמא, שהרי יש בדבר ספק אי מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה או לא. | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|||||
|
||||||||
|
|
|
