|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הלכות תרומות פרק ד הלכה א: עושה אדם שליח להפריש לו תרומות ומעשרות שנאמר כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם ואין עושין שליח עכו"ם שנאמר גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. הלכה ב: חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה, החרש, והשוטה, והקטן, והעכו"ם שתרם את של ישראל ואפילו ברשותו, והתורם את שאינו שלו שלא ברשות הבעלים, אבל התורם משלו על של אחרים הרי זו תרומה ותיקן פירותיהם, וטובת הנאה שלו שנותנה לכל כהן שירצה. הלכה ג: התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם, אם בא בעל הבית ואמר לו כלך אצל יפות אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד, ואם לא היו שם יפות אין תרומתו תרומה שלא אמר לו אלא על דרך מיחוי, ואם בא בעל הבית וליקט והוסיף בין יש לו יפות מהן בין אין לו תרומתו תרומה. הלכה ד: חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה, חרש מדבר ואינו שומע מפני שאינו שומע הברכה, והאלם ששומע ואינו מדבר, והערום, מפני שאינן יכולין לברך, והשיכור והסומא מפני שאינן יכולין לכוין ולהפריש את היפה. הלכה ה: קטן שהגיע לעונת נדרים אעפ"י שלא הביא שתי שערות ולא נעשה גדול אם תרם תרומתו תרומה, ואפילו בתרומה של תורה הואיל ונדריהן והקדשן קיימין מן התורה כמו שביארנו בנדרים. הלכה ו: האומר לשלוחו צא ותרום לי והלך לתרום ואינו יודע אם תרם ואם לא תרם ובא ומצא כרי תרום אין חזקתו תרום, שאין אומרין באיסורין חזקת שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר וחושש שמא אחר תרם שלא ברשות. הלכה ז: האומר לשלוחו צא ותרום תורם כדעתו של בעל הבית, אם היה יודע בו שהוא בעל עין רעה מפריש אחד מששים, ואם היה בעל נפש שבעה מפריש אחד מארבעים, ואם אינו יודע דעתו מפריש לו בינונית אחד מחמשים, נתכוון לבינונית ועלתה בידו אחד מארבעים או אחד מששים תרומתו תרומה, ואם נתכוון להוסיף על הבינונית ותרם אפילו אחד מתשעים ותשעה אין תרומתו תרומה. הלכה ח: פירות השותפין חייבות בתרומה ומעשרות שנאמר מעשרותיכם אפילו של שנים, והשותפין אינן צריכין ליטול רשות זה מזה, אלא כל התורם מהן תרומתו תרומה, תרם אחד מהן ובא השני ותרם תרומה שנייה שהרי לא ידע שחבירו תרם, אם היו ממחין זה על זה תרומת השני אינה תרומה, ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור (אין תרומת השני תרומה לא תרם הראשון כשיעור) תרומת שניהן תרומה. הלכה ט: האומר לשותפו או לבן ביתו או לעבדו או לשפחתו לתרום, והלכו לתרום וביטל שליחותו קודם שיתרומו, אם לא שינה השליח תרומתו תרומה, ואם שינה כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם מן הדרום הואיל וביטל שליחותו מקודם אינה תרומה. הלכה י: אריס שתרם ובא בע"ה ועיכב אם עד שלא תרם עיכב אין תרומתו תרומה ואם משתרם עיכב תרומתו תרומה, והאפוטרופסין תורמין מנכסי יתומים. הלכה יא: הגנב והגזלן והאנס תרומתן תרומה ואם היו הבעלים רודפין אחריהן אין תרומתן תרומה. הלכה יב: הבן והשכיר והעבד והאשה תורמין על מה שהן אוכלין, אבל לא יתרמו על הכל שאין אדם תורם דבר שאינו שלו, הבן כשאוכל עם אביו והאשה בעיסתה תורמין מפני שהן ברשות. הלכה יג: הפועלים אין להן רשות לתרום שלא מדעת בע"ה, חוץ מן הדורכין בגת שאם ירצו לטמא את היין הרי הן מטמאים מיד, ולפי שמסר להן והאמינן על כן הרי הן כשלוחין ואם תרמו תרומתן תרומה. הלכה יד: פועל שאמר לו בע"ה כנוס לי גורני ותרום ותרם ואחר כך כנס תרומתו תרומה. הלכה טו: העכו"ם שהפריש תרומה משלו דין תורה שאינה תרומה לפי שאינן חייבין, ומדבריהן גזרו שתהיה תרומתו תרומה משום בעלי כיסין, שלא יהיה זה הממון של ישראל ויתלה אותו בעכו"ם כדי לפוטרו, ובודקין את העכו"ם שהפריש תרומה אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה תנתן לכהן, ואם לאו טעונה גניזה שמא בלבו לשמים, בד"א בארץ ישראל אבל עכו"ם שהפריש תרומה בחוצה לארץ לא גזרו עליהן ומודיעין אותו שאינו צריך ואינה תרומה כלל. הלכה טז: המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה, לא אמר כלום, עד שיהיה פיו ולבו שוין, הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום הרי זו תרומה שנאמר ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן במחשבה בלבד תהיה תרומה. הלכה יז: המפריש תרומה על תנאי אם נתקיים התנאי הרי היא תרומה, ואם לאו אינה תרומה, וכן המפריש תרומה ומעשרות וניחם עליהן ה"ז נשאל לחכם ומתיר לו, כדרך שמתירין לו שאר נדרים, ותחזור חולין כמו שהיתה, עד שיפריש פעם שנייה אותה שהפריש תחילה או פירות אחרות. הלכה יח: התורם בור של יין ואמר ה"ז תרומה ע"מ שתעלה שלם [צריך שתעלה] שלם מן השבר ומן השפיכה אבל לא מן הטומאה, ואם נשברה אינה מדמעת, הניחה במקום שאם תשבר שם או תתגלגל לא תגיע לבור הרי זו מדמעת שכבר נתקיים התנאי. הלכה יט: בד"א בתרומה גדולה, אבל בתרומת מעשר שמותר לתרום שלא מן המוקף כיון שעלתה נתקיים תנאו והרי היא תרומת מעשר ואע"פ שנשברה או שנשפכה ואין צריך לומר שנטמאת. הלכה כ: האומר שלמעלה תרומה ושלמטה חולין, או שלמעלה חולין ושלמטה תרומה דבריו קיימין שהדבר תלוי בדעת התורם. הלכה כא: התורם את הגורן צריך שיכוין את לבו שתהיה זו תרומה על הכרי ועל מה שבקוטעין ועל מה שבצדדין ועל מה שבתוך התבן, התורם את היקב צריך שיכוין את לבו לתרום על מה שבחרצנין ועל מה שבזגין, התורם את הבור של יין צריך שיכוין את לבו לתרום על מה שבגפת, ואם לא נתכוון אלא תרם סתם נפטר הכל, שתנאי בית דין הוא שהתרומה על הכל, התורם כלכלה של תאנים ונמצאו תאנים בצד הכלכלה הרי אלו פטורין מפני שבלבו לתרום על הכל. פרק ה הלכה א: אין תורמין אלא מן היפה שנאמר בהרימכם את חלבו ממנו, ואם אין שם כהן תורם מן המתקיים אע"פ שיש שם יפה שאינו מתקיים, כיצד תורם תאנים על הגרוגרות, ובמקום שאין שם כהן תורם גרוגרות על התאנים, ואם רגיל לעשות תאנים גרוגרות תורם מן התאנים על הגרוגרות אפילו במקום שאין שם כהן, אבל במקום שיש בו כהן אין תורמין מן הגרוגרות על התאנים אפילו למקום שדרכן לעשות תאנים גרוגרות. הלכה ב: תורמין בצל שלם, אע"פ שהוא קטן, אבל לא חצי בצל אע"פ שהוא גדול, בכל מקום אין תורמין ממין על שאינו מינו שנאמר כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב ואם תרם אין תרומתו תרומה. הלכה ג: הקשות והמלפפון מין אחד, כל מין חטים אחד, כל מין תאנים וגרוגרות ודבילה א', ותורם מזה על זה, וכל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה אפילו מן היפה על הרע, כיצד היו לו חמשים סאה חיטין, וחמשים סאה שעורים בבית אחד והפריש על הכל שני סאין חיטין אינן תרומה, וכל שאינו כלאים בחבירו תורם מן היפה על הרע, אבל לא מן הרע על היפה ואם תרם תרומתו תרומה חוץ מן הזונין על החטים מפני שאינן אוכל אדם. הלכה ד: אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו, שנאמר כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב מן הגמור על הגמור, ואם תרמו תרומתן תרומה. הלכה ה: מאימתי תורמין את הגורן משיברור, ברר מקצת תורמין מן הברור על שאינו ברור, המכניס שבלים לתוך ביתו לעשותן מלילות ה"ז תורם מן שבלים. הלכה ו: מאימתי תורמין את הגת משיהלכו בה שתי וערב, מאימתי תורמין את הזיתים משיטענו. הלכה ז: אין תורמין מן הטהור על הטמא ואם תרם תרומתו תרומה, והלכה למשה מסיני שעיגול של דבלה שנטמא מקצתו תורמין לכתחלה מן הטהור שבו על הטמא שבו, ולא העיגול בלבד שהוא גוף א' אלא אפילו אגודה של ירק אפילו ערימות של חטים שנטמאה מקצתה תורמין מן הטהור שבה על הטמא שבה, אבל אם היו שני עיגולים או שתי אגודות או שתי ערימות אחת טמאה ואחת טהורה בצידה לא יתרום מן הטהור על הטמא לכתחלה, ותורמין תרומת מעשר מן הטהור על הטמא לכתחלה שנאמר את מקדשו ממנו טול מן המקודש שבו. הלכה ח: אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה, במזיד לא תקן את השירים וזה שהרים תרומה ויחזור ויתרום, בד"א שלא ידע בטומאה, אבל אם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד, וכן בתרומת מעשר. הלכה ט: אין תורמין מן המחובר על התלוש ולא מן התלוש על המחובר, כיצד היו לו פירות תלושין ואמר פירות אלו יהיו תרומה על פירות אלו המחוברים אפילו (אמר) לכשיתלשו, או שהיו לו שתי ערוגות ואמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים, או שאמר פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום, אבל אם אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו לכשיתלשו ונתלשו הואיל ובידו לתולשן אינו מחוסר מעשה ולכשיתלשו שניהם דבריו קיימין, והוא שיביאו שתיהן שליש בעת שאמר. הלכה י: אין תורמין מן הלח על היבש ולא מן היבש על הלח ואם תרם תרומתו תרומה, כיצד ליקט ירק היום וליקט ממנו למחר אין תורמין מזה על זה אלא א"כ דרכו להשתמר ב' ימים, וכן ירק שדרכו להשתמר ג' ימים כגון המלפפונות כל שליקט בשלשת ימים מצטרף ותורם מזה על זה, ירק שדרכו להשתמר יום אחד בלבד וליקט בשחרית וליקט בערב תורם מזה על זה. הלכה יא: אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו ואם תרם אינה תרומה שנאמר שנה שנה, ליקט ירק ערב ראש השנה עד שלא באה השמש וחזר וליקט אחר שבאה השמש אין תורמין מזה על זה שזה חדש וזה ישן, וכן אם ליקט אתרוג בערב ט"ו בשבט עד שלא בא השמש וחזר וליקט אתרוג אחר משבאה השמש אין תורמין מזה על זה מפני שאחד בתשרי ראש השנה למעשרות תבואה וקטניות וירקות, וט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן. הלכה יב: אין תורמין פירות הארץ על פירות חוצה לארץ, ולא מפירות חוצה לארץ על פירות הארץ [ולא מפירות הארץ על פירות סוריא ולא מפירות סוריא על פירות הארץ], ולא מפירות שאינן חייבין בתרומה כגון לקט שכחה ופיאה, או פירות שנתרמה תרומתן על פירות שחייבין בתרומה, ולא מפירות שחייבין בתרומה על פירות הפטורין ואם תרם אינה תרומה. הלכה יג: המפריש תרומה ממעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, או ממעשר שני והקדש שלא נפדו על פירות אחרות אין תרומתן תרומה. הלכה יד: אין תורמין מדבר שהוא חייב מן התורה על דבר שהוא חייב מדבריהן ולא מן המחוייב מדבריהן על החייב מן התורה, ואם תרם תרומתו תרומה ויחזור ויתרום. הלכה טו: עציץ נקוב הרי הוא כארץ, וכמה יהא בנקב כדי שרש קטן והוא פחות מכזית, זרע תבואה בעציץ שאינו נקוב והביאה שליש ואח"כ נקבו ונגמרה התבואה והוא נקוב הרי הוא כצומח בשאינו נקוב עד שיקבנו קודם שיביא שליש. הלכה טז: התורם מפירות הגדלין בארץ על הגדלין בעציץ נקוב, או מפירות עציץ נקוב על הגדלין בארץ תרומתו תרומה, תרם משאינו נקוב על הנקוב תרומתו תרומה ויחזור ויתרום, תרם מן הנקוב על שאינו נקוב תרומתו תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות ממקום אחר. הלכה יז: התורם מן הדמאי על הדמאי ומן הדמאי על הודאי תרומתו תרומה ויחזור ויתרום מכל אחד ואחד בפני עצמו, תרם מן הודאי על הדמאי תרומתו תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות. הלכה יח: אין תורמין שבלים על החיטים, וזיתים על שמן, וענבים על יין, ואם תרם אינה תרומה גזירה שמא יטריח הכהן לדרוך ולכתוש, אבל תורמין שמן על הזיתים הנכבשין ויין על ענבים לעשותן צמוקין, למה זה דומה לתורם משני מינין שאינן כלאים זה בזה מן היפה על הרע, וכן תורמין מזיתי שמן על זיתי כבש, אבל לא מזיתי כבש על זיתי שמן, מיין שאינו מבושל על המבושל, אבל לא מן המבושל על שאינו מבושל, מן הצלול על שאינו צלול, אבל לא משאינו צלול על הצלול, מתאנים על גרוגרות במנין, מגרוגרות על התאנים במדה, אבל לא תאנים על גרוגרות במדה, ולא גרוגרות על התאנים במנין כדי שיתרום לעולם בעין יפה, ותורמין חטים על הפת, אבל לא מן הפת על החטים לפי חשבון, ובכל אלו אם תרם תרומתו תרומה. הלכה יט: אין תורמין שמן על הזיתים הנכתשין, ולא יין על ענבים הנדרכות שזה דומה לתורם מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, ואם תרם תרומתו תרומה ויחזור ויתרום מן הזיתים והענבים בפני עצמן, הראשונה מדמעת בפני עצמה והאוכלה חייב עליה כשאר תרומות גמורות אבל לא מן השנייה. הלכה כ: מי שתרם שמן על זיתים שדעתו לאוכלן, או זיתים על זיתים ודעתו על הכל לאכילה, או שתרם יין על ענבים שהם לאכילה, או ענבים על ענבים והכל לאכילה ונמלך לדורכן ודרך הזיתים והענבים שכבר תרם עליהם אינו צריך לחזור ולתרום. הלכה כא: אין תורמין חומץ על יין, אבל תורמין יין על חומץ שהיין והחומץ מין אחד הן, (היה בלבו לתרום מן היין על היין ונמצא בידו חומץ אינה תרומה), היה בלבו לתרום חומץ על חומץ ונמצא החומץ שתרם יין תרומתו תרומה. הלכה כב: התורם חבית של יין על היין ונמצא חומץ אם יודע שהיתה חומץ עד שלא תרמה אינה תרומה, ואם אחר שתרמה החמיצה הרי זו תרומה, ואם ספק תרומה ויחזור ויתרום, וכן התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח או שנמצאו נקורין, תרם חבית של יין ונמצאת מגולה שאסור לשתותה תרומה ויחזור ויתרום שנייה, ואין אחת משתיהן מדמעת בפני עצמה, והאוכל אחת משתיהן אינו חייב חומש. הלכה כג: כיצד נפלה אחת מהן על החולין אינה מדמעת, נפלה שנייה למקום אחר אינה מדמעתה, נפלו שתיהן למקום אחד מדמעות בקטנה שבשתיהן, וכן אם אכל זר שתיהן משלם בקטנה שבשתיהן וחומשה, וכיצד הוא עושה בשתיהן נותנן לכהן אחד ונוטל מן הכהן דמי הגדולה. הלכה כד: הבודק את החבית והניחה להפרישה תרומה על אחרים עד שתעשה כולה תרומה ויתננה לכהן, ולאחר זמן בדקה ומצאה חומץ, מעת שבדקה תחלה עד ג' ימים ודאי יין וכל יין שחשב אותן הימים שהתרומה שלו בחבית זו הרי הוא מתוקן, מכאן ואילך ספק וצריך להפריש ממנו תרומה שנייה. הלכה כה: בשלשה פרקים צריך לבדוק את היין שהניחו לפרוש עליו שמא החמיץ ואלו הן: בקדים של מוצאי החג, ובהוצאת הסמדר, ובשעת כניסת מים לבוסר, ויין מגתו מפרישין עליו בחזקת שהוא יין [עד] מ' יום. הלכה כו: המניח פירות להיות מפריש עליהן עד שיעשו תרומה אף ע"פ שאין מפרישין לכתחלה אלא מן המוקף אם הפריש הרי הן בחזקת קיימין, מצאן שאבדו ה"ז חושש לכל מה שתקן שמא לא הפריש עליהן אלא אחר שאבדו לפיכך מפריש תרומה שנייה. פרק ו הלכה א: תרומה ותרומת מעשר נאכלת לכהנים בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות הם ועבדיהם הכנענים ובהמתן, שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו וגו', עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה הרי אלו אוכלין. הלכה ב: תרומה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס, אבל כהני חזקה אוכלין בתרומה של דבריהן בלבד ותרומה טהורה בין תרומה גדולה בין תרומת מעשר בין של תורה בין של דבריהן אינה ניתנת אלא לכהן תלמיד חכם, מפני שאסור לאכול תרומה טמאה, וכל עמי הארץ בחזקת טומאה לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה. הלכה ג: ישראלית שנשאת לכהן אפילו קטנה בת ג' שנים ויום אחד תאכל בתרומה וחזה ושוק, ודין תורה שתאכל משנתארסה שהרי היא קנינו, אבל אסרו חכמים שתאכל עד שתכנס לחופה גזירה שמא תאכיל תרומה לאביה ולאחיה כשהיא ארוסה בבית אביה. הלכה ד: חרשת ושוטה שנשאת לכהן אינה אוכלת בתרומה אפילו השיאה אביה גזירה שמא ישא חרש כהן חרשת ויאכילנה, לפיכך גזרו שלא תאכל חרשת בת ישראל כלל. הלכה ה: הזר אסור לאכול תרומות שנאמר וכל זר לא יאכל קדש אפילו היה תושב כהן או שכירו שנאמר תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש, תושב זה שכיר עולם, שכיר זה שכיר שנים, ועבד עברי הרי הוא כתושב ושכיר, וכהנת אשת הזר הרי היא כזר שנאמר וכל זר בין הוא בין אשתו. הלכה ו: זר שאכל תרומה בזדון, בין שהיה טמא בין שהיה טהור בין שאכל תרומה טהורה בין שאכל טמאה חייב מיתה בידי שמים שנאמר ומתו בו כי יחללוהו, ולוקה על אכילתה, ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם, ואם אכל בשגגה מוסיף חומש שנאמר ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו וגו'. הלכה ז: ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל, שני ענינים נכללו בלאו זה, שאם תבעל לאסור לה ותעשה זונה או חללה כמו שבארנו בהלכות איסורי ביאה הרי היא אסורה לאכול בתרומות לעולם כדין כל חלל שהחלל כזר לכל דבר, ואם תנשא לישראל הרי היא אסורה לאכול במורם מן הקדשים שהוא חזה ושוק לעולם אע"פ שגירשה או מת. הלכה ח: אבל התרומה אוכלת אחר שגירשה הישראל או מת אם לא הניח בן ממנה, שנאמר ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל. הלכה ט: מפי השמועה למדו מלחם ולא כל לחם, חוזרת היא לתרומה ולא לחזה ושוק. הלכה י: ולא הכהנת בלבד אלא אפילו לויה וישראלית שנבעלה לאסור לה הואיל ונעשית זונה אסורה לאכול בתרומה לעולם, ואע"פ שיש לה זרע מכהן. הלכה יא: לפיכך השבויה אינה אוכלת בתרומה ואע"פ שאומרת טהורה אני, וכל שבויה שנאמנת לומר טהורה אני או שיש לה עד כדי שתהיה מותרת לבעלה הרי זו אוכלת בתרומה, והנרבעת לבהמה לא נפסלה מן הכהונה ואוכלת. הלכה יב: ישראלית שיש לה זרע מכהן אוכלת בשביל בנה בין זכר בין נקבה ואפילו טומטום ואנדרוגינוס ואפילו זרע הזרע עד סוף כל העולם שנאמר וזרע אין לה. הלכה יג: כשם שזרע ישראל מכהנת פוסל אותה כך זרע כהן מישראלית מאכיל אותה ואע"פ שהוא זרע פסול, כיצד בת ישראל שנשאת לכהן או כהנת לישראל וילדה ממנו בת ובא על הבת מי שהוא ערוה עליה או שנשאת לממזר ומתה הבת והרי הממזר קיים, היתה אם אמו בת ישראל לכהן תאכל בתרומה, בת כהן לישראל לא תאכל. הלכה יד: הא למדת שהיא אוכלת בשביל זרעה ואע"פ שאותו הזרע פסול ואפילו אינו ישראל, ואין צריך לומר שאם היתה לה בת מכהן אף ע"פ שהבת נשואה לישראל ואפילו נתחללה הרי אמה אוכלת בשביל הבת הפסולה. הלכה טו: כיוצא בו הכהנת שאינה אוכלת מפני זרעה שמישראל אע"פ שאותו הזרע כהנים, כיצד בת כהן שנשאת לישראל וילדה ממנו בת והלכה הבת ונשאת לכהן וילדה ממנו בן, ה"ז ראוי להיות כהן גדול מאכיל את אמו ופוסל את אם אמו ואע"פ שמתה אמו וזאת אומרת לא כבן בתי כהן גדול שהוא פוסלני מן התרומה. הלכה טז: העבד אינו פוסל משום זרע ואינו מאכיל, כיצד כהנת שנשאת לישראל, או ישראלית שנשאת לכהן וילדה ממנו בן והלך הבן ונכבש על השפחה וילדה ממנו עבד ומת הבן והרי העבד קיים, היתה אם אביו של עבד זה בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה, היתה בת כהן לישראל תאכל שאין זה זרע שהעבדים אין להם ייחוס. הלכה יז: בת ישראל שנשאת לכהן ומת ולה ממנו בן וחזרה ונשאת לישראל לא תאכל בתרומה, מת הישראל ולה ממנו בן לא תאכל בתרומה מפני בנה שמישראל, מת בנה מישראל אוכלת בשביל בנה הראשון. הלכה יח: בת כהן שנשאת לישראל ויש לה ממנו בן וחזרה ונשאת לכהן תאכל בתרומה, מת ולה ממנו בן תאכל בתרומה, מת בנה מכהן אסורה לאכול מפני בנה שמישראל, מת בנה שמישראל חוזרת לבית אביה כנעוריה ואוכלת בתרומה לא בחזה ושוק. הלכה יט: בת ישראל שנשאת לישראל תחילה ויש לה ממנו בן וחזרה ונשאת לכהן אוכל בתרומה, מת ולה ממנו בן אוכלת מפני בנה האחרון שהרי הוא מאכילה כמו שהאכילה אביו. | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|||||
|
||||||||
|
|
|
