|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הלכות כלאים פרק ט הלכה א: המרכיב זכר על נקבה שאינו מינו בין בבהמה בין בחיה ובעוף ואפילו במיני חיה שבים הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ שנאמר בהמתך לא תרביע כלאים, ואחד בהמה חיה ועוף שלו או של חבירו, ואינו לוקה עד שיכניס בידו כמכחול בשפופרת, אבל אם העלם זה על זה בלבד או שעוררן בקול מכין אותו מכת מרדות. הלכה ב: מותר להכניס שני מינין לסהר אחד, ואם ראה אותם רובעים זה את זה אינו זקוק להפרישן, ואסור לישראל ליתן בהמתו לעכו"ם להרביעה לו. הלכה ג: מי שעבר והרכיב בהמתו כלאים הרי הנולד מהם מותר בהנאה, ואם היה מין טהורה עם מין טהורה מותר באכילה כמו שבארנו במאכלות אסורות. הלכה ד: שני מיני בהמה או חיה שדומין זה לזה אע"פ שמתעברין זה מזה ודומין זה לזה הואיל והם שני מינין הרי הם כלאים ואסור להרכיבן, כיצד הזאב עם הכלב והכלב הכופרי עם השועל והצבאים עם העזים והיעלים עם הרחלים והסוס עם הפרד והפרד עם החמור והחמור עם הערוד אע"פ שדומין זה לזה הרי הן כלאים זה בזה. הלכה ה: מין שיש בו מדברי וישובי כגון שור הבר עם השור והרמך עם הסוס מותר להרכיבן זה עם זה מפני שהן מין אחד, אבל אווז עם אווז בר כלאים זה בזה מפני שהאווז (ביתיי) ביציו מבפנים ואווז בר ביציו מבחוץ מכלל שהם שני מינין, והכוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק. הלכה ו: הילודים מן הכלאים אם היו אמותיהן מין אחד מותר להרכיבן זה על זה, ואם היו שני מינין אסור להרכיבן זה על זה ואם הרכיב לוקה, וכן אם הרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו לוקה, כיצד פרד שאמו חמור מותר להרכיבו על פרדה שאמה חמור, ואסור להרכיבו אפילו על החמור, אבל פרד שאמו סוס אסור להרכיבו על פרדה שאמו חמור וכן כל כיוצא בזה, לפיכך הרוצה להרכיב פרד על פרדה או למשוך בשתי פרדות בודק בסימני אזנים וזנב וקול אם דומין זה לזה בידוע שאמן ממין אחד ומותרין. הלכה ז: כל העושה מלאכה בשני מיני בהמה או חיה כאחד והיה אחד מהן מין טהורה והשני מין טמאה הרי זה לוקה בכל מקום שנאמר לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, אחד החורש או הזורע או המושך בהם עגלה או אבן כאחד או הנהיגם כאחד ואפילו בקול לוקה שנאמר יחדיו מכל מקום, אבל המזווגן פטור עד שימשוך או ינהיג. הלכה ח: אחד שור וחמור ואחד כל שני מינין שאחד טמא ואחד טהור בין בהמה עם בהמה כחזיר עם הכבש, או חיה עם חיה כיחמור עם הפיל, או חיה עם בהמה ככלב עם העז או צבי עם החזיר וכיוצא בהם על כל אלו לוקה מן התורה שחיה בכלל בהמה היא כמו שבארנו בהלכות מאכלות אסורות, אבל מדברי סופרים שני מינין שהן כלאים בהרבעה אסורים לחרוש בהן כאחד ולמשכן ולהנהיגן, ואם עשה בהן מלאכה כאחד או משך או הנהיג מכין אותו מכת מרדות, ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים כגון עז עם שבוט ואם עשה פטור. הלכה ט: עגלה שהיו מושכין אותה כלאים היושב בעגלה לוקה, ואע"פ שלא הנהיג שישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך העגלה, וכן אם היה יושב אחד בעגלה ואחד מנהיג שניהן לוקין ואפילו מאה שהנהיגו כלאים כאחד כולן לוקין. הלכה י: מותר לעשות מלאכה באדם ובבהמה או חיה כאחד, כגון אדם שחורש עם השור או מושך עגלה עם חמור וכיוצא בזה שנאמר בשור ובחמור יחדיו לא באדם וחמור או באדם ושור. הלכה יא: בהמת פסולי המוקדשין אע"פ שהיא גוף אחד עשאה הכתוב כשני גופין, מפני שהיתה קדש ונעשית כקדש וכחול מעורבין זה בזה ונמצאת בהמה זו כבהמה טמאה עם הטהורה המעורבין כאחד הרי הוא אומר ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה', מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין, לפיכך החורש בשור פסולי המוקדשין או המרביע הרי זה לוקה משום כלאים, ואיסור זה מדברי קבלה. פרק י הלכה א: אין אסור בכלאי בגדים אלא צמר ופשתן בלבד שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, ויש בכרכי הים כמו צמר שגדל על האבנים שבים המלח תבניתו כתבנית הזהב והוא רך ביותר וכלך שמו ואסור עם הפשתן מפני מראית העין שהוא דומה לצמר רחלים, וכן השירים והכלך אסורין מפני מראית העין. הלכה ב: רחל בת עז צמרה אין לוקין עליו משום כלאים אבל אסור הוא מדבריהם מפני מראית העין כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם הרי זה כלאים מן התורה, כיצד צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותן ועשה מהן לבדין הרי אלו כלאים, טרפן וטוה אותן כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים. הלכה ג: תפר בגד צמר בשל פשתן ואפילו תפרן במשי או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן או בגד פשתים בחוטי צמר או קשר חוטי צמר בחוטי פשתים או גדלן אפילו נתן צמר ופשתים בשק או בקופה וכרכן הרי אלו כלאים, ואפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן אע"פ שהרצועה באמצע, וכן אם כפל בגדי צמר ופשתן וקשרן הרי אלו כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדו מכל מקום כיון שנתאחד נאסר. הלכה ד: ומנין שכל איסורין אלו של תורה שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית, כמו שלמדו מפי השמועה שלא נסמכה פרשת כלאים לפרשת ציצית אלא להתיר כלאים בציצית, והציצית חוטין קשורין בלבד הן, מכלל שחבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה, שאינו ממעט בתורה דבר שהוא אסור מדברי סופרים. הלכה ה: הכלאים אין לו שיעור אפילו חוט כל שהוא של צמר בבגד גדול של פשתן או של פשתן בצמר אסור. הלכה ו: צמר רחלים וצמר גמלים וכיוצא בו שטרפן זה בזה וטוה מהן טווי, אם היה החצי מן הרחלים הרי הכל כצמר רחלים והרי הוא כלאים עם הפשתן, ואם היה הרוב מן הגמלים מותר לערבו עם הפשתן מפני שצורת הכל צורת צמר גמלים ואין חוששין לנימות של צמר המעורבת בהן מפני שאינן חוטי צמר. הלכה ז: לפיכך עורות הכבשים שעושין מהן בגדים אע"פ שתופרין אותן בפשתן מותרין ואין חוששין לנימות של צמר אף על פי שנכרכו בכלל חוט הפשתן שתפרו בו שהרי בטלו במיעוטן. הלכה ח: וכן הקנבוס והפשתן שטרפן זה בזה אם רוב מן הקנבוס מותר לארוג הטווי מהן עם חוטי צמר ואם היו מחצה למחצה אסור. הלכה ט: העושה בגד כולו צמר גמלים או צמר ארנבים או קנבוס וארג בו חוט של צמר מצד זה וחוט של פשתן מצד זה הרי זה אסור משום כלאים. הלכה י: בגד צמר שנפרם מותר לפרוף אותו בחוטי פשתן, וקושר אבל לא יתפור. הלכה יא: לובש אדם בגדי צמר ובגד פשתן וחוגר עליהם מבחוץ ובלבד שלא יכרוך את המשיחה ויקשור בה בין כתפיו. הלכה יב: כלאי בגדים מותר לעשותם ולמוכרם ואין אסור אלא ללובשן בלבד או להתכסות בהן שנאמר לא תלבש שעטנז, ונאמר לא יעלה עליך, העליה שהיא דרך לבישה אסור אבל עליה שאין דרך לבישה כגון אהל שהוא כלאים מותר לישב תחתיו, וכן מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים שנאמר לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך, ומדברי סופרים אפילו עשר מצעות זו על גבי זו והתחתון שבהן כלאים אסור לישב על העליון שמא תכרך נימא על בשרו. הלכה יג: במה דברים אמורים ברכין כגון יריעות ושמלות, אבל בקשין שאינן נכרכין כגון כרים וכסתות מותר לישב ולהסב עליהן, והוא שלא יהיה בשרו נוגע בהם. הלכה יד: וכן הפרוכת שהיא כלאים אם היתה רכה אסורה שמא יסמך לה השמש ותעלה על בשרו ואם היתה קשה שאינה נכרכת מותרת. הלכה טו: מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב מותר ללובשו, שעור הרגל קשה הוא ואינו נהנה כשאר עור הגוף. הלכה טז: תופרי כסות תופרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והצנועין תופרים בארץ, וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל להם הכלאים שעל כתפן מן החמה, ולא יתכוונו בגשמים להתחמם בו, והצנועין מפשילין במקל לאחוריהן. הלכה יז: לא יקח אדם ביצה כשהיא חמה בבגד כלאים שהרי הוא נהנה בכלאים מפני החמה או מפני הצינה וכן כל כיוצא בזה. הלכה יח: לא ילבש אדם כלאים עראי ואפילו על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום, ואפילו להבריח את המכס, ואם לבש כן לוקה. הלכה יט: אין אסור משום כלאים אלא בגדים שהן דרך חימום כגון הכתונת והמצנפת והמכנסיים והאבנט והשמלה ובגדים שמחפין בהן את השוקים ואת הידים וכיוצא בהם, אבל צלצולין קטנים שעושין אותן העם בבית יד שלהן לצרור בהן מעות או תבלין וסמרטוט שמניחין עליו רטיה או מלוגמא או אספלנית וכיוצא בהן הרי אלו מותרין אע"פ שבשרו נוגע בהן שאין דרך חימום בכך. הלכה כ: ציץ של עור או משי וכיוצא בהן שתלה בהן חוטי צמר וחוטי פשתן מדולדלין על פני האדם כדי להפריח הזבובין אין בו משום כלאים שאין דרך חימום בכך. הלכה כא: המנהיג בהמות ומכניס חבלים לתוך ידו מהן פשתים ומהן צמר הרי זו מותר ואע"פ שכורכן על ידו, אבל אם קשרן כלן נעשו כלאים ואסור לו לכרכן על ידו. הלכה כב: מטפחות שמקנחין בהן את הידים ומטפחות שמספגין בהן הכלים והקרקעות (ומטפחת ספר תורה) ומטפחות ספרים אסורים משום כלאים שהרי הידים נוגעות בהן והן נכרכין על היד תמיד ומתחממין. הלכה כג: אותות שעושין הכובסין והגרדין בבגדים כדי שיהא כל אחד מכיר את שלו, אם היתה אות של צמר בפשתן או פשתן בצמר הרי זה אסור אע"פ שאינו חשוב אצלו. הלכה כד: בגד צמר שחברו עם בגד פשתן בתכיפה אחת אינו חבור ואין זה כלאים, קבץ שני ראשי החוט כאחד או שתכף שתי תכיפות הרי זה כלאים. הלכה כה: מותר לעשות מן הכלאים תכריכין למת שאין על המתים מצוה, ולעשות ממנו מרדעת לחמור ויושב עליה והוא שלא יהיה בשרו נוגע בה, ולא יניח מרדעת זו על כתפו אפילו להוציא עליהן את הזבל. הלכה כו: המת והבהמה שהיו מלובשין כלאים מותר לנושאן על כתפו. הלכה כז: בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן, או בגד פשתן שאבד בו חוט של צמר, הרי זה לא ימכרנו לנכרי שמא ימכרנו הנכרי לישראל, ולא יעשנו מרדעת לחמור שמא ימצא אותו אחר ויקרענו מעל המרדעת וילבשנו שהרי אין הכלאים ניכר בו, וכיצד תקנת בגד זה, צובעו שאין הצמר והפשתים עולים בצבע אחד ומיד הוא ניכר לו ושומטו, ואם לא ניכר הרי זה מותר שמא נשמט והלך לו שהרי בדק ולא מצאו, וכבר בארנו בהלכות ביאות אסורות שכל איסור ספיקות מדברי סופרים ולפיכך הקלו בספק. הלכה כח: הלוקח כלי צמר מן הנכרי צריך לבדקו יפה יפה שמא הן תפורין בפשתן. הלכה כט: הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה, ולמה נדחה בהשב אבדה מפני שהוא לאו של ממון, ולמה נדחה בטומאת מת הואיל ופרט הכתוב ולאחותו, מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה, אבל דבר שאיסורו מדבריהם הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות בכל מקום, ואע"פ שכתוב בתורה לא תסור מן הדבר הרי לאו זה נדחה מפני כבוד הבריות, לפיכך אם היה עליו שעטנז של דבריהם אינו קורעו עליו בשוק ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו ואם היה של תורה פושטו מיד. הלכה ל: הלובש כלאים או המתכסה בו לוקה, היה לבוש בכלאים כל היום כולו אינו לוקה אלא אחת, הוציא ראשו מן הבגד והחזירו הוציא ראשו והחזירו אע"פ שלא פשט הבגד כולו הרי זה חייב על כל אחת ואחת, במה דברים אמורים שהוא חייב אחת כל היום כשהתרו בו התראה אחת, אבל אם התרו בו ואמרו לו פשוט פשוט והוא לבוש בו ושהה כדי לפשוט וללבוש אחר שהתרו בו הרי זה חייב על כל שהייה ושהייה שהתרו בו עליה ואע"פ שלא פשט. הלכה לא: המלביש את חבירו כלאים אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור. הלכה לב: כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כציצית. סליקו להו הלכות כלאים בס"ד. הלכות מתנות עניים הלכות מתנות עניים. יש בכללן שלש עשרה מצות, שבע מצות עשה, ושש מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) להניח פאה. (ב) שלא יכלה אותה. (ג) להניח לקט. (ד) שלא ילקט הלקט. (ה) לעזוב עוללות הכרם. (ו) שלא יעולל הכרם. (ז) לעזוב פרט הכרם. (ח) שלא ילקט פרט הכרם. (ט) להניח שכחה. (י) שלא ישוב לקחת השכחה. (יא) להפריש מעשר לעניים. (יב) ליתן צדקה כמסת יד. (יג) שלא יאמץ לבבו על העניים. וביאור מצות אלו בפרקים אלו. פרק א הלכה א: הקוצר את שדהו לא יקצור את כל השדה כולה אלא יניח מעט קמה לעניים בסוף השדה שנאמר לא תכלה פאת שדך בקצרך אחד הקוצר ואחד התולש, וזה שמניח הוא הנקרא פאה. הלכה ב: וכשם שמניח בשדה כך באילנות כשאוסף את פירותיהן מניח מעט לעניים, עבר וקצר את כל השדה או אסף כל פירות האילן לוקח מעט ממה שקצר או ממה שאסף ונותנו לעניים שנתינתו מצות עשה שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם, ואפילו טחן הקמה ולשו ואפאו פת הרי זה נותן ממנו פאה לעניים. הלכה ג: אבד כל הקציר שקצר או נשרף קודם שנתן הפאה הרי זה לוקה, שהרי עבר על מצות לא תעשה ואינו יכול לקיים עשה שבה שניתק לו. הלכה ד: וכן בלקט כשקוצר ומאלם לא ילקט השבלים הנופלות בשעת הקציר אלא יניחם לעניים שנאמר ולקט קצירך לא תלקט, עבר ולקטן אפילו טחן ואפה נותן לעניים שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם, אבדו או נשרפו אחר שלקטן קודם שנתן לעניים לוקה. הלכה ה: וכן בפרט שנפרט מן הענבים בשעת הבצירה וכן בעוללות שנאמר וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם, וכן המעמר ושכח אלומה אחת בשדה הרי זה לא יקחנה שנאמר ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו, עבר ולקטו אפילו טחנו ואפאו הרי זה נותנו לעניים שנאמר לגר ליתום ולאלמנה יהיה זו מצות עשה הא למדת שכולן מצות לא תעשה הניתק לעשה הן ואם לא קיים עשה שבהן לוקה. הלכה ו: כשם שהשכחה בעמרים כך היא בקמה, אם שכח מקצת הקמה ולא קצרה הרי זו לעניים, וכשם שהשכחה בתבואה וכיוצא בה כך יש שכחה לאילנות כולן שנאמר כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך והוא הדין לשאר האילנות. הלכה ז: נמצאת למד שארבע מתנות לעניים בכרם, הפרט והעוללות והפאה והשכחה, ושלש מתנות בתבואה הלקט והשכחה והפאה, ושתים באילנות השכחה והפאה. הלכה ח: כל מתנות עניים אלו אין בהן טובת הנייה לבעלים, אלא העניים באין ונוטלין אותן על כרחן של בעלים ואפילו עני שבישראל מוציאין אותן מידו. הלכה ט: כל גר האמור במתנות עניים אינו אלא גר צדק, שהרי הוא אומר במעשר שני ובא הלוי והגר מה הלוי בן ברית אף הגר בן ברית, ואעפ"כ אין מונעין עניי עכו"ם ממתנות אלו, אלא באין בכלל עניי ישראל ונוטלין אותן מפני דרכי שלום. הלכה י: נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעין אותן, פסקו העניים לבקש ולחזר עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם, שאין גופו קדוש כתרומות, ואינו חייב ליתן להן דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם, ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים. הלכה יא: מאימתי מותרין כל אדם בלקט, משיכנסו המלקטים שניים וילקטו אחר מלקטים הראשונים ויצאו, מאימתי מותרין כל אדם בפרט ובעוללות משהלכו העניים בכרם ויבואו, הנשאר אחרי כן מותר לכל אדם, מאימתי מותרין כל אדם בשכחה של זיתים, בארץ ישראל אם שכח אותה בראש הזית הרי זה מותר בה מראש חדש כסליו שהוא זמן רביעה שנייה בשנה אפילה, אבל ציבורי זיתים ששכחן תחת האילן הרי זה מותר בהן משיפסקו העניים מלחזר אחריה. הלכה יב: כל זמן שיש לעני ליטול שכחת הזיתים המונחות בארץ תחת האילנות נוטל, ואע"פ שכבר הותר כל אדם בשכחה שבראש האילן, וכל זמן שיש לו ליטול שכחה שבראש האילן נוטל, ואף על פי שעדיין אין לו שכחה תחתיו. הלכה יג: מתנות עניים שבשדה שאין העניים מקפידים עליהן הרי הן של בעל השדה, ואע"פ שעדיין לא פסקו העניים מלחזר על מתנותיהם. הלכה יד: כל מתנות העניים האלו אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל כתרומות ומעשרות, הרי הכתוב אומר ובקצרכם את קציר ארצכם כי תקצור קצירך בשדך, וכבר נתפרש בגמרא שהפאה נוהגת בחוצה לארץ מדבריהם, ויראה לי שהוא הדין לשאר מתנות עניים אלו שכולן נוהגות בחוצה לארץ מדבריהם. הלכה טו: כמה הוא שיעור הפאה, מן התורה אין לה שיעור אפילו הניח שבולת אחת יצא ידי חובתו, אבל מדבריהם אין פחות מאחד מששים בין בארץ בין בחוצה לארץ, ומוסיף על האחד מששים לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי ברכת הזרע, כיצד שדה שהיא קטנה ביותר שאם הניח ממנה אחד מששים אינו מועיל לעני הרי זה מוסיף על השיעור, וכן אם היו העניים מרובין מוסיף, ואם זרע מעט ואסף הרבה שהרי נתברך מוסיף לפי הברכה, וכל המוסיף על הפאה מוסיפין לו שכר, ואין לתוספת זאת שיעור. | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|||||
|
||||||||
|
|
|
