|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הלכות גירושין פרק ד הלכה א: אין כותבין את הגט אלא בדבר שרישומו עומד כגון דיו וסקרא וקומוס וקלקנתוס וכיוצא בהן, אבל אם כתבו בדבר שאינו עומד כגון משקין ומי פירות וכיוצא בהן אינו גט, כתבו באבר בשחור ובשיחור כשר ואין כותבין בהן לכתחלה. הלכה ב: כותבין במי עפצא לכתחלה על גבי הנייר והעור וכיוצא בהן אבל לא על גבי מגילה עפוצה מפני שאינו ניכר ואם כתב אינו גט, וכן כל כיוצא בו. על הכל כותבין את הגט ואפילו על איסורי הנאה, וכותבין על דבר שיכול להזדייף והוא שיתנו לה בעידי מסירה. הלכה ג: כיצד כותב על הנייר המחזק ועל הדפתרא ועל החרס ועל העלין ועל ידו של עבד ועל קרן של פרה ומוסר לה העבד והפרה או הנייר המחוק והדפתרא וכיוצא בו בפני עדים. הלכה ד: היה הגט חקוק על ידו של עבד בכתובת קעקע והיה יוצא מתחת ידה והיו העדים חקוקים על ידו הרי זו מגורשת אע"פ שאין לה עידי מסירה, שהרי אין יכול להזדייף, אפילו היו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט חקוק על ידו והוא יוצא מתחת ידה והיא אומרת בעדים נמסר לי הרי זו ספק מגורשת שמא מעצמו נכנס לה, שהגודרות אין להן חזקה. הלכה ה: היה הגט חקוק על הטבלה והעדים עליו והוא יוצא מתחת ידה אע"פ שהן מוחזקין בטבלה שהיא שלה הרי זו מגורשת, שהאשה עצמה כותבת את גיטה, שאין קיום הגט אלא בחותמיו אם אין שם עידי מסירה. הלכה ו: חקק הגט על הלוח או על האבן או על טס של מתכת אם חפר ירכי האותיות כשר, שזה כתב הוא, הרי הוא אומר כתובה בעט ברזל כלומר שהוא חופר, וכן אם חקקהירכות מאחורי הטס עד שבלטו בפני הטס, אבל אם חפר תוך האות עד שיראו הירכות גבוהות מכאן ומכאן ככתב דינרי הזהב שהכתב בולט אינו גט שאין זה כתב. הלכה ז: המקרע על העור תבנית כתב או שרשם על העור תבנית כתב הרי זה כשר. כותבין את הגט בכל כתב ובכל לשון, גט שכתוב בכתב מן הלשונות ועדיו חתומין בכתב אחר כשר, והוא שיהו העדים מכירין לשון הכתב וכתבה. הלכה ח: אחד מן העדים חתם בכתב והעד השני בכתב לשון אחרת כשר, אבל אם היה מקצת הגט כתוב בלשון ומקצתו בלשון אחרת פסול. הלכה ט: כל לשון שיכתוב בה הגט צריך שיזהר הסופר בדברי הגט שלא יהא משמען שני עניינות עד שנמצא הקורא אומר שמא לכך ולכך נתכוון שאין משמעו לשון גירושין או שמא לענין זה נתכוון שמשמעו לשון גירושין, אלא יהיו דברים שאין בהן ספק באותה הלשון אלא משמען ענין אחד שגירש ושלח פלוני את פלונית. הלכה י: וכן צריך שיהיה הכתב מבואר היטב באותו הכתב שיכתוב בו עד שידעו לקרותו הקטנים שמכירין אותו כתב שאינן לא נבונים ולא סכלים בקטנים אלא בינוניים, ולא יהיה כתב מעוקם ומבולבל שמא תדמה אות לאות ונמצא הענין משתנה. הלכה יא: היה בו משמע שני עניינות או שהיה בכתבו עיקום או בלבול עד שאפשר שיקרא ממנו ענין אחר, הואיל ונקרא לענין הגירושין ויש בו משמע גירושין הרי זה פסול. כבר נהגו ישראל כולם לכתוב הגט בלשון ארמי ובנוסח זה אע"פ שמותר לכתבו בכל לשון לכתחלה. הלכה יב: וזה הוא נוסח הגט: בכך בשבת בכך וכך לירח פלוני בשנת כך וכך ליצירה או לשטרות למניינא דרגילנא למימני ביה הכא במקום פלוני איך אנא פלוני בר פלוני דממקום פלוני וכל שום אחרן וחניכה דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהון דאבהתי צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא ופטרית ושבקית ותרוכית יתיכי ליכי אנת פלונית בת פלוני דממתא פלונית וכל שום אחרן וחניכה דאית ליכי ולאבהתיכי ולאתריכי ולאתריהון דאבהתיכי די הוית אנתתי מן קדמת דנא וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי ליכי דיתהוייין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא לכל גבר דיתצבייין ואינש לא ימחה בידיכי מן שמי מן יומא דנן ולעלם והרי את מותרת לכל אדם ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין וגט פטורין ואגרת שבוקין כדת משה וישראל. והעדים חותמים למטה כמו שביארנו (פלוני בן פלוני עד פלוני בן פלוני עד). הלכה יג: כשיכתוב הגט בלשון זה ובנוסח זה לא יכתוב ודן ביוד שמא יקרא הקורא ודין כלומר משפט יהיה ביני וביניך, ולא יכתוב ואגרת ביוד שמא יקרא הקורא ואי גרת כלומר אם זינת, ולא יכתוב למהך ביוד שמא יקרא הקורא לי מהך כלומר לי שחוק, ולא יכתוב תהוייין ותצבייין בשתי יודין שמא יקרא הקורא תהויין ותצביין כלומר שהוא מדבר עם שתי נשים ונמצא שאינו מגרש לזו אלא לשתים אחרות. וכן יאריך לואו דוכדו שמא תדמה ליוד ויהיה משמעו וכדי כלומר בתנאי זה אפטור אותך, וכן יאריך לואו דתרוכין ושבוקין שמא תדמה ליוד ויהיה משמעו תריכין ושביקין כלומר שהוא אומר לה שהיא שבקה אותו וגירשה אותו, ועל דרך זו צריך להזהר בכל לשון ובכל כתב שיכתוב שלא יהיה בו משמע שני עניינות. הלכה יד: הרי שכתב בנוסח זה ולא האריך ואוין אלו או לא כתב היודין היתרות או שכתב היודין שאמרנו שלא יכתבו הרי זה גט פסול וכן כל כיוצא בזה בכל לשון פסול. הלכה טו: גט שמחק בו אות או תיבה או שתלה בין השיטין, אם מטופס הגט הרי זה כשר ואם מן התורף אינו גט, ואם החזיר ופירש בסוף הגט שאות פלונית תלויה או על מחק אפילו מתורף הגט כשר כשאר שטרות. וכן גט שנמצא קרוע שתי וערב שהוא קרע של בית דין הרי זה גט בטל כשאר השטרות, אבל אם נקרע ואינו קרע של בית דין כשר. הלכה טז: נימוק או שהרקיב או שנעשה ככברה כשר, נמחק או נטשטש ובבואה שלו קיימת אם יכול להקרות כשר ואם לאו אינו גט. הלכה יז: במה דברים אמורים בשהיה הגט יוצא מתחת ידה בעידי חתימה ואין שם עידי מסירה אבל אם יש שם עדים שנמסר לה הגט בפניהם והיה כשר הרי זה כשר אע"פ שהיה תורף הגט על המחק או בין השיטין או שהיה קרוע שתי וערב כשנתן לה בפניהם. הלכה יח: חמשה שכתבו גט אחד לחמש נשותיהן, אם כתבוהו בכלל כגון שכתבו בכך בשבת גירש פלוני לפלונית ופלוני לפלונית וכן אמר כל אחד מהן לאשתו ליכי די תהוייין וכל טופס הגט ושני עדים חותמין מלמטה הרי זה גט כשר וינתן לכל אחת מהן בעידי מסירה, ואם אין שם עידי מסירה כלל כל שתצא מגילה זו מתחת ידה מגורשת. אבל אם כתב בכך בשבת גירש פלוני לפלונית והשלים הגט והתחיל תחתיו גט אחר באותה המגילה וכתב וביום זה או בכך בשבת גירש פלוני לפלונית והשלים הגט השני וכן עד שהשלים כל הגיטין והעדים מלמטה, אם ניתנה מגילה זו לכל אחת מהן בעידי מסירה הרי כולן מגורשות ואם אין שם עידי מסירה והיתה מגילה זו יוצאה מתחת יד אחת מהן אם היתה זו שגיטה באחרונה שהעדים נקראין עמו הרי זו מגורשת ואם היתה המגילה יוצאה מתחת יד אחת מן הראשונות הרי זו ספק מגורשת. הלכה יט: כתב אנו פלוני ופלוני גירשנו נשותינו פלונית ופלונית והשלים הגט אע"פ שנמסר לכל אחת מהן בעדים אינו גט, שאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד שנ' וכתב לה ולא לה ולחברתה, חזר ופרטן בתוך הגט וכתב פלוני גירש פלונית ופלוני גירש פלונית בזמן פלוני הרי אלו כשרים. הלכה כ: כתב שני גיטין בשני דפין במגילה אחת זה בצד זה, אם יש שם שני עדים נקראים בסוף גט זה ושני עדים בסוף גט זה הרי זה כשר וכל שתצא מגילה זו מתחת ידה מגורשת. הלכה כא: היו שם שני עדים בלבד באים מתחת גט זה לתחת גט זה, אם יצא מתחת יד זו שהעדים נקראים עם גיטה הרי זו מגורשת ואם יצא מתחת יד השנייה שאין העדים נקראים עמו אינו גט עד שימסר לה בעדים. הלכה כב: כתב שני גיטין בשני דפין זה למעלה מזה והעדים בין שני הגיטין שנמצאו בסוף הראשון ולמעלה מן השני, אם היה יוצא מתחת יד זו שהעדים נקראין בסוף גיטה הרי זו מגורשת וזו שהעדים נקראין בראש גיטה למעלה אינה מגורשת, העדים שחתמו בראש הדף של גט או מצדו או מאחוריו אינו גט ואם נמסר לה בעדים כשר. הלכה כג: הקיף ראש דף זה לראש דף זה והעדים באמצע שנמצאו העדים בראש שני הגיטין שניהם בטלין ואם נמסרו להן בעדים שניהם כשרים. הלכה כד: שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים מלמטה בסוף הדף השני כשר, והוא שיהיה ניכר במגילה שלא נחתכה ושלכך נתכוון הסופר שישלים בדף השני, אבל אם אינו ניכר אע"פ שנמסר בעדים הרי זו ספק מגורשת שמא שני גיטין היו ונחתך מקצת זה מסוף הדף ומקצת השני מראש הדף. הלכה כה: הרי שכתב הגט ואחר שגמר כתב שאלו בשלום פלוני או שלום עליך פלוני רעי וכיוצא בזה וחתמו העדים מלמטה והרי גט זה יוצא מתחת ידה הרי זו ספק מגורשת שמא לא חתמו העדים אלא על שאילת שלום, אבל אם כתב ושאלו בשלום פלוני או ושלום עליך רעי וכיוצא בזה שהרי ליוה דברים אלו על דברי הגט ועל שניהם חתמו הרי זו מגורשת, ואם נמסר לה בעדים בין כך ובין כך הרי זה גט כשר. הלכות גירושין פרק ה = הלכה א: זה שנ' בתורה ונתן בידה אין ענין הכתוב אלא שיגיע הגט לה, ואחד ידה או חיקה או חצרה או שלוחה שעשת ידו כידה הכל אחד הוא ואחד חצרה הקנויה לה או חצרה המושכרת לה או השאולה לה הכל רשותה היא ומשיגיע הגט לרשותה נתגרשה. הלכה ב: הזורק גט לאשתו לתוך חצרה, אם היתה עומדת שם בצד חצרה נתגרשה, ואם לאו לא נתגרשה עד שתעמוד בצד חצרה ואף על פי שהיא חצר שישתמר הגט בתוכה שחובה היא לה הגירושין ואין חבין לאדם אלא בפניו. הלכה ג: היתה עומדת בראש הגג שלה והוא מלמטה בחצרו וזרקו לה למעלה כיון שהגיע לאויר מחיצות המעקה או לפחות משלשה סמוך לגג נתגרשה ובלבד שינוח, אבל אם נמחק או נשרף קודם שיגיע לה אע"פ שנמחק אחר שהגיע לאויר מחיצות או אחר שהגיע לפחות משלשה סמוך לגג כגון שנשבה הרוח והעלתו ונמחק או נשרף הואיל ואינו הולך לנוח אינו גט ולא נתגרשה. הלכה ד: היה הגג שלו והוא מלמעלה בו והיא מלמטה בחצר שלה וזרק לה גיטה, כיון שיצא הגט ממחיצות הגג והגיע למחיצות מקומה שהיא עומדת בו נתגרשה. הלכה ה: זרקו לרשותה לתוך האש ונשרף או לתוך המים ואבד אינו גט, אבל אם הגיע לרשותה (ונח) ואחר כך באה אש ושרפתו הרי זה גט. הלכה ו: זרקו על גבי קנה או רומח הנעוצים ברשותה אינו גט עד שינוח במקום המשתמר בו. שתי חצרות זו לפנים מזו הפנימית שלה והחיצונה שלו וכתלי החיצונה גבוהות על הפנימית כיון שזרק הגט לתוך אויר החיצונה נתגרשה, שהפנימית בכתלי החיצונה משתמרת, מה שאין כן בקופות. הלכה ז: כיצד שתי קופות זו לפנים מזו הפנימית שלה והחיצונה שלו וזרק לה גיטה בתוכן אפילו הגיע לאויר הפנימית אינה מגורשת עד שינוח על צד הקופה הפנימית, במה דברים אמורים בשהיה מוטה על צדה ואין לה שולים אבל אם יש לה שולים אפילו נח בקרקעיתה אינה מגורשת, שכלי האשה ברשות הבעל אינו קונה לה הגט אלא אם כן אינו מקפיד על מקומו. הלכה ח: זרק לה גיטה והיא בתוך ביתו או בתוך חצרו אינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה או לחיקה או לכלי מן הכלים שלה שאין הבעל מקפיד על מקומו כגון צלוחית או קפיפה קטנה וכיוצא בהן, וכן אם הגיע למטה שלה שהיא יושבת עליה והיתה גבוהה עשרה טפחים הרי זו מגורשת שהרי חלקה רשות לעצמה ואין הבעל מקפיד על מקום כרעי המטה. הלכה ט: השאילה הבעל מקום בחצרו ולא ייחדו וזרק לה הגט והגיע לארבע אמות שלה שהיא עומדת בהן הרי זו מגורשת, נתגלגל ונפל על גבי קורה או על גבי סלע רחוק ממנה, אם היה המקום שנפל עליו אין בו ארבע אמות על ארבע אמות ואינו גבוה עשרה ואין לו שם לווי הרי זה לא חלק רשות לעצמו וכאילו הוא והיא במקום אחד, ואם יש שם אחד משלשה דברים אלו חלק רשות לעצמו ומקום אחד השאיל לה שני מקומות לא השאיל לה ואינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה. הלכה י: זרק לה גיטה לרשותה ועבר בתוך רשותה שהיא עומדת בה ונפל חוץ לרשותה אע"פ שעבר בפחות משלשה סמוך לארץ אינה מגורשת עד שינוח ברשותה. הלכה יא: היתה עומדת על גגה וזרקו לה ונפל בגג אחר סמוך לו, אם יכולה לפשוט ידה וליטלו הרי זו מגורשת, שאע"פ שדיורין חלוקין למעלה כשם שהן חלוקין למטה אין בני אדם מקפידין על מקום כיוצא בזה. הלכה יב: היתה ידה קטפרס וזרק הגט על ידה ונפל לארץ, אם נפל לתוך ארבע אמות שלה ונח הרי זו מגורשת, נפל לתוך הים או לתוך האש אינה מגורשת, והוא שהיתה עומדת על גבי המים או סמוך לאש שמתחלת נפילתו לאיבוד היה עומד. הלכה יג: זרקו לה ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם, קרוב לו אינה מגורשת, היה הגט מחצה למחצה וממחצה למחצה עד שיהיה קרוב לה הרי זו ספק מגורשת, היה קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו הרי זה פסול עד שיגיע הגט לידה ואחר כך תנשא בו לכתחלה. הלכה יד: כיצד הוא קרוב לו, היה הוא יכול לשמרו והיא אינה יכולה לשמרו זה הוא קרוב לו, שניהם יכולין לשמרו או שניהם אין יכולין לשמרו זה הוא מחצה למחצה. הלכה טו: בא הוא תחלה ועמד ואחר כך עמדה היא כנגדו וזרקו לה, אם היה הגט בתוך ארבע אמות שלו אינה מגורשת אע"פ שאם תשוח תטלנו, עמדה היא תחלה ובא הוא ועמד כנגדה וזרקו לה אע"פ שהוא מחצה למחצה הואיל והוא בתוך ארבע אמות שלה הרי זה פסול עד שיגיע הגט לידה. הלכה טז: זרק הגט לידה והיה קשור במשיחה וקצת המשיחה בידו, אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת עד שתפסק המשיחה ואם אינו יכול לנתקו הרי זו מגורשת. הלכה יז: נתן הגט ביד עבדה והוא נעור והיא משמרתו, אם היה כפות הרי זה גט וכאילו הגיע לחצירה שהיא עומדת בצדה ואם אינו כפות אינו גט, נתנו ביד העבד והוא ישן והיא משמרתו הרי זה פסול ואם היה כפות הרי זו מגורשת. הלכה יח: כתב גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו, כיון שזכת בעבד זכת בגט ונתגרשה אם היה כפות, ואם אינו כפות ונעור קנת העבד ואינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה, וכן אם נתן הגט בחצרו ומכר לה החצר או נתנה לה כיון שקנת החצר בשטר או בכסף או בחזקה נתגרשה. הלכות גירושין פרק ו הלכה א: השליח שעושה האשה לקבל לה גיטה מיד בעלה הוא הנקרא שליח קבלה, ומשיגיע הגט לידו תתגרש כאילו הגיע לידה, וצריכה לעשותו בשני עדים, וצריכה שני עדים שיעידו שהגיע הגט ליד שלוחה ואפילו הם הראשונים או אחד מן הראשונים ואחר הרי זו עדות גמורה. הלכה ב: במה דברים אמורים בשאבד הגט או נקרע, אבל אם היה הגט יוצא מתחת ידי שליח הקבלה אינו צריך עדים, בין שנמסר לו בעדים בין שנתנו לו הבעל בינו לבינו יציאתו מתחת ידו כיציאתו מתחת ידי האשה, ואף על פי כן לכתחלה לא יתן לו הגט אלא בעידי מסירה כמו האשה עצמה. הלכה ג: הבעל אינו יכול לעשות שליח לקבל גט לאשתו אבל יכול לעשות שליח להוליך הגט לאשתו וזה הוא הנקרא שליח הולכה. הלכה ד: וכן האשה שולחת שליח להביא לה גטה מיד בעלה וזה הוא הנקרא שליח הבאה, ואין שליח הולכה והבאה צריך עדים. הלכה ה: ואין האשה מתגרשת בגט ששלח הבעל או שהביא לה שליח הבאה עד שיגיע גט לידה, וכל מקום שנאמר בענין הגיטין שליח סתם הוא שליח הולכה או שליח הבאה. הלכה ו: הכל כשרין לשליחות הגט בין לשליח קבלה בין לשליח הולכה והבאה חוץ מן החמשה הנכרי והעבד והחרש והשוטה והקטן, ואם קבל או הביא אחד מהן גט אינו גט. הלכה ז: אבל הנשים והקרובים כשרים, ואפילו הפסולין מדברי סופרים בעבירה כשרין לשליחות גט, אבל הפסולין בעבירה מדברי תורה פסולין להבאת הגט ואם הביאו הרי זה פסול, בד"א בשנתקיים הגט בחותמיו אבל אם לא נסמוך בו אלא על דברי פסול בעבירה מן התורה אינו גט. הלכה ח: היה השליח קטן כשנתן לו הגט וגדול כשהביאו, חרש ונתפקח, שוטה ונשתפה, נכרי ונתגייר, עבד ונשתחרר, הרי זה בטל, אבל אם נתן לו הגט והוא פקח ונתחרש וחזר ונתפקח, היה שפוי כשנתן לו הגט ונשתטה וחזר ונשתפה, כשהביא הגט ליד האשה הרי זה גט כשר מפני שתחלתו וסופו בדעת. הלכה ט: האשה שעשת שליח בעדים ואמרה לו טול לי גיטי ויהא לי בידך הרי זה שליח קבלה וכאילו אמרה לו התקבל לי גיטי, ויש לאשה לעשות שליח קבלה לקבל לה גיטה מיד שלוחו של בעלה, וקטנה אינה עושה שליח לקבלה, אע"פ שחצרה קונה לה גיטה כגדולה, מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמורה. הלכה י: האשה שעשת שליח קבלה ואמר לו הבעל אין רצוני שתקבל לה גיטה אלא הרי זה גיטה הולך אותו לה, הרשות ביד הבעל ונעשה זה שליח הולכה לא שליח קבלה, אבל אם אמר לו התקבל לה גיטה או זכה לה או הא לך לא עקר שליחות הקבלה, אבל אם אמר לו הולך לה עקר שליחות הקבלה ונעשה שליח הבעל, וכן אם אמר לו הולך ותן לה עקר שליחות הקבלה. הלכה יא: שליח האשה שבא ליטול גט מן הבעל ואמר לו שליח קבלה אני ואמר לו הבעל הילך גט זה כמו שאמרה, כלומר איני עוקר שליחותה אלא בין שעשת אותך שליח קבלה או שליח הבאה הרי את כמו שאמרה, והביא את הגט ואמרה לו לא שמתיך אלא שליח הבאה, אפילו הגיע הגט לידה אינה מגורשת, שהרי עקר השליח שליחות שאמרה היא ואמר לבעל מעולם לא נעשיתי שליח הבאה לה. הלכה יב: אמר השליח לבעל שליח הבאה אני ואמר לו הבעל הא לך כמו שאמרה והביא את הגט ואמרה לו שליח קבלה שמתיך, כיון שהגיע הגט לידה מגורשת, שהרי לא עקר שליחות שאמרה אלא גרע אותה שהרי היא אומרת לקבלה והוא אומר לבעל להבאה בלבד. הלכה יג: הבעל ששלח גט לאשתו, בא שליח ליתנו לה לא נטלתו אלא אמרה לו בפני עדים יהיה לי גט זה פקדון אצלך, או שאמרה לו הרי את שליח לקבלו לי, הרי זו מגורשת בספק עד שיגיע גט לידה, ומשיגיע גט לידה תתגרש ודאי. הלכה יד: שליח שהביא גט כשהוא נותנו לה נותנו בפני שנים ואותן השנים צריכין לקרותו ואחר כך ינתן לה בפניהם, שדין השליח עם האשה כדין הבעל עמה שתחתיו הוא קם. לפיכך אם נתנו השליח לה ולא קראוהו עידי מסירה ונטלתו וזרקתו לים הרי זו ספק מגורשת. הלכה טו: עבר השליח ונתן הגט בינו לבינה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים, ואם מת הואיל והגט יוצא מתחת ידה מקויים בחותמיו הרי זה כשר. הלכה טז: שליח שנטל הגט וקודם שיגיע ליד האשה חזר הבעל ואמר לו גט ששלחתי עמך בטל הוא, או שקדם ואמר לאשה גט ששלחתי לך בטל הוא, או ששלח שליח אחר לבטלו, או שאמר לאחרים גט ששלחתי לאשתי בטל הוא, הרי זה בטל ואע"פ שהגיע גט לידה, וכל המבטל בפני אחרים צריך לבטל בפני שנים, ואם אחר שהגיע גט לידה או ליד שליח קבלה אינו יכול לבטלו ואף על פי שחזר בתוך כדי דבור ובטלו הואיל ואחר שהגיע לידה או ליד שליח קבלה או לחצרה בטלו אינו בטל והרי זה גט כשר. הלכה יז: היה מחזר ומבקש שליח כדי לבטלו, או שהיה מבקש שנים שיבטלנו בפניהם, ובין שהוא מחזר ורודף הגיע הגט לידה ואחר כך בטלו אינו בטל אע"פ שהיה מחזר לבטלו קודם שיגיע הגט לידה. הלכה יח: אמר לעשרה כתבו גט ותנו לאשתי יכול לבטל לזה שלא בפני זה ואפילו בפני שנים אחרים, שלח הגט ביד שנים הרי זה יכול לבטל זה שלא בפני זה ואפילו היו עשרה משביטלו בפני אחד מהם בטל הגט. הלכה יט: וכן מי שאמר לשנים גט שאני כותב לאשתי בטל הוא וכתב אחר כך גט ונתנו לה בפני שנים אחרים הרי זה גט בטל, וזו היא מסירת המודעא על הגט, וכן אם אמר להם כל גט שיכתוב לי פלוני בטל, או כל גט שאכתוב בבית דינו של פלוני הרי הוא בטל, או כל גט שאכתוב מהיום ועד עשרים שנה בטל, הרי זה בטל. וכן אם אמר לשנים כל גט שאכתוב לפלונית אשתי בטל הוא וכל דבר שאבטל בו מודעא זו הרי הוא בטל וכתב אחר כך גט ונתנו לה אע"פ שביטל המודעא קודם שיכתוב הגט ויתנו לה הרי הגט בטל. הלכה כ: אם כן מה תקנת דבר זה, שיאמרו לו העדים קודם כתיבת הגט אמור בפנינו שכל הדברים שמסרת שגורמין כשיתקיימו אותן הדברים לבטל גט זה הרי הן בטלים והוא אומר הין ואחר כך אומר להם לכתוב ולחתום וליתן לה ולא יניחוהו לילך עד שיגיע הגט לידה כדי שלא יצא ויבטלו, ואין המוסר מודעא ולא המבטל מודעא צריך קנין. הלכה כא: השולח גט ביד שליח ובטל הגט הרי זה חוזר ומגרש בו כשירצה, שלא בטלו מתורת גט אלא מתורת שליחות, לפיכך אם היה הגט ביד הבעל ובטלו כגון שאמר גט זה בטל הוא אינו מגרש בו לעולם והרי הוא כחרש הנשבר ואם גירש בו אינה מגורשת, וכן אם פירש בעת שבטלו והוא ביד השליח ואמר גט ששלחתי הרי הוא בטל מלהיות גט אינו מגרש בו לעולם. הלכה כב: באיזה לשונות מבטל הגט, אמר בטל הוא, אי אפשי בו, גט זה לא יועיל, לא יתיר, לא יעזוב, לא ישלח, לא יגרש, יהא כחרש, יהא חרש, הרי הוא כחרש, אם אמר אחד מאלו וכל הדומה להן הרי זה בטלו. הלכה כג: אבל אם אמר גט זה אינו גט, פסול הוא, אינו מועיל, אינו מתיר, אינו משלח, אינו מגרש, חרש הוא, לא אמר כלום, שאין זה לשון מבטל אלא לשון מודיע אמתת הדבר והרי הודיע לנו דבר שאינו כן כמי שאומר על דבר האסור שהוא מותר או על הטמא שהוא טהור. הלכה כד: אמר גט זה בטל שמשמעו פעל שעבר כגון חמק עבר הרי זה ספק, לפיכך אם נתגרשה בגט זה הרי היא ספק מגורשת. הלכה כה: מי ששלח גט לאשתו ובא שליח ואמר לו לא מצאתיה או לא רצת ליקח ואמר הבעל ברוך הטוב והמטיב או כיוצא בדברים אלו שמשמען שאין בדעתו לגרשה שהרי הוא שמח בעכוב הגט, לא בטל הגט אלא יתן ותהיה מגורשת, עד שיאמר לו בפירוש לא תתן או יבטל בפירוש. הלכה כו: מי ששלח גט לאשתו וחזר ובטלו בפני שנים אחרים וכן מי שמסר מודעא על הגט מכין אותו מכת מרדות מפני שגורם להיות ממזרים, שהרי יגיע גט לידה ותנשא בו ואחר זמן יצאו העדים שבטל בפניהם או שמסר מודעא בפניהם קודם שיכתוב הגט ונמצא הולד ממזר. הלכה כז: שליח שהביא גט ונתנו לאשה אין אומרין שמא בטלו הבעל אלא נותנין אותו לה בחזקת שהוא כשר ותנשא בו, ואם נמצא אחר כן שבטלו תצא והולד ממזר, וכן הכותב גט ונתנו לאשתו אין אומרין שמא מסר מודעא על גט זה אלא הרי הוא בחזקת כשרות ותנשא בו. הלכה כח: וכן המביא גט והניח הבעל חולה או שהיה זקן נותנו לה בחזקת שהוא קיים, אבל אם הניחו גוסס רוב גוססין למיתה ואע"פ שנתנו לה הרי זה ספק גירושין שאין גט לאחר מיתה, וכן עיר שהקיפה החיל והיא במצור וספינה המטרפת בים והיוצא לידון הרי אלו בחזקת חיים ואם היה גט אחד מהן ביד השליח נותנו לאשתו ותהיה בחזקת מגורשת. הלכה כט: אבל עיר שכבשה הגייס והובקעה וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג מבית דין של גוים ומי שגררתו חיה או שטפו נהר או נפלה עליו מפולת נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים ואם היה גט אחד מהן ביד השליח אינו נותנו לאשתו ואם נתנו לה הרי זו ספק מגורשת, ואם נודע שמת הבעל קודם שיגיע הגט לידה אינו גט. הלכה ל: הבעל ששלח גט לאשתו הרי הוא חייב במזונותיה ובכל תנאי כתובה עד שיגיע הגט לידה או ליד שליח קבלה. | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|||||
|
||||||||
|
|
|
