|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הלכות מטמאי משכב ומושב פרק י הלכה א: עם הארץ אע"פ שהוא ישראל וישנו בתורה ובמצות הרי הוא בחזקת טמא ובגדיו מדרס לטהרות, ואם נגעו בגדיו באוכלין ומשקין הרי הן טמאין, ואם נגע בכלי חרס מאוירו טמאהו, ושורפין את התרומה על מגען אע"פ שטומאתן בספק, ואינן נאמנין על הטהרות לפי שאינן בקיאין בדקדוקי טהרות וטומאות, ולעולם הוא בחזקה זו ואינו נאמן על הטהרות עד שיקבל עליו דברי חבירות, ומה הן דברי חבירות שיקבל עליו שיהא נזהר בטומאות שלא יטמא בהן, ובטהרות שלא יטמא אותם, ויזהר בנטילת ידים ובטהרתן שלא יקח מע"ה דבר לח ולא יתארח אצלו ולא יארחו אצלו בכסותו. הלכה ב: הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד מהן אין מקבלין אותו, ראינוהו שנוהג בצנעה בתוך ביתו מקבלין אותו ואח"כ מלמדין אותו עסקי טומאה וטהרה, ואם לא ראינוהו שנוהג בצנעה בביתו מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו, ומקבלין אותו תחילה לטהרת הידים ואח"כ מקבלין אותו לטהרות, ואם אמר איני מקבל אלא לטהרת הידים מקבלין אותו, קיבל לטהרות ולא לידים אף לטהרות אין מקבלין אותו, כשמקבלין אותו חוששין לו כל שלשים יום עד שילמד ויהיה רגיל בטהרות, ואחר שלשים יום משיקבל דברי חבירות הרי בגדיו טהורין וכל אוכליו ומשקיו טהורין ונאמן על כל הטהרות כשאר כל החברים ואע"פ שאינו ת"ח. הלכה ג: תלמידי חכמים הרי הן בחזקת טהרה, נאמנין ואינן צריכין לקבל דברי חבירות אבל משחרב בית המקדש נהגו כהנים סלסול בעצמן שלא יהו מוסרין טהרות אפילו לתלמידי חכמים עד שיקבל עליו דברי חבירות. הלכה ד: זקן ויושב בישיבה א"צ לקבל שכבר קיבל בשעה שישב. הלכה ה: המקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני שלשה חברים, ובניו ובני ביתו אינן צריכין לקבל בפני שלשה מפני שהוא מלמדן ומרגילן בדרך טהרה, ואשת חבר ובניו ובני ביתו ועבדיו הרי הן כחבר, וחבר שמת אשתו ובניו ובני ביתו בחזקת חברים עד שיחשדו. הלכה ו: אשת ע"ה או בתו שנשאת לחבר וכן עבדו שנמכר לחבר הרי אלו צריכין לקבל עליהן דברי חבירות כבתחילה, אבל אשת חבר או בתו שנשאת לע"ה וכן עבדו שנמכר לע"ה אין צריכין לקבל דברי חבירות כבתחילה. הלכה ז: ע"ה שקיבל עליו דברי חבירות והיו לו טהרות כשהיה ע"ה ואמר אני יודע ודאי שלא נטמאו בזמן שנתעסקו בהן אחרים הרי הן אסורות כמקודם ואם הוא בעצמו נתעסק בהן הרי הן מותרות לו ואסורות לכל אדם, ונשאל החבר על טהרותיו ומורה בהן טהרה לעצמו ואין חושדין אותו בכך. הלכה ח: חבר שנעשה גבאי למלך או מוכסן וכיוצא בהן דוחין אותו מחברותו, פירש ממעשיו הרעים הרי הוא ככל אדם וצריך לקבל דברי חבירות כבתחילה. הלכה ט: ע"ה שקיבל עליו דברי חבירות ונחשד לדבר אחד אינו חשוד אלא לאותו דבר, וכל החשוד לחמור נחשד על הקל, לקל לא נחשד לחמור. הלכה י: חבר שנחשד על הטהרות כגון שמכר אוכלין טמאין בחזקת שהן טהורין הרי זה אינו נאמן לעולם עד שיוודע שחזר בתשובה גמורה. הלכה יא: החשוד על השביעית או על התרומה שמכרן לשם חולין הרי זה חשוד על הטהרות שהחשוד על דבר של תורה הרי הוא חשוד על ד"ס, והאוכלין הטמאין אין מטמאין אחרים אלא מדבריהן כמו שיתבאר, וכל החשוד על דבר נאמן להעיד בו לאחרים ולדון בו לאחרים חזקה היא שאין אדם חוטא כדי שיהנו בו אחרים. פרק יא הלכה א: כבר ביארנו שעמי הארץ נאמנים הן על טהרת פרת החטאת מפני חומרתה אין מזלזלין בה, וכן נאמנים הן על טהרת יין ושמן של נסכים אם אמר טהור הוא הרי זה בחזקת טהרה מפני חומרתו נזהרין בו, וכן נאמנים הן על התרומה בשעת הגיתות והבדים מפני שכל העם מטהרין עצמן וכליהן כדי לעשות יינם ושמנם בטהרה, עברו הגיתות והבדים אינן נאמנים. הלכה ב: כהן שהביא לו ע"ה חבית יין או שמן של תרומה לא יקבלנה ממנו מפני שהיא בחזקת טומאה, הניחה ע"ה אצלו עד גת הבאה והביאה לו יקבלנה ממנו אע"פ שהוא יודע שהיא של אשתקד שלא גזרו עליהם טומאה בשעת הגיתות והבדים. הלכה ג: עם הארץ שנעל בית בדו או גיתו בשעה שגמרו העם לדרוך והוליך את המפתח מיד לכהן אע"פ ששהה כמה ימים אחר שעברו הגיתות הרי הכהן בא ופותח בפניו ומטבילו ודורך ונוטל תרומה בטהרה, ואם לא עשה כן לא יטול תרומה מע"ה אלא זיתים וענבים שאינן מוכשרין שאינן מקבלין טומאה. הלכה ד: הביא לו ע"ה חבית של תרומה בשאר ימות השנה ואמר הפרשתי בתוכה קדש אפילו רביעית מתוך שנאמן על טהרת הקדש נאמן על הכל, אפילו בשעת הגיתות והבדים שעמי הארץ נאמנין על התרומה אינן נאמנין על הכלי הריקם לומר שהוא טהור לתרומה, וכן אין נאמנין לעולם על כלי ריקם לומר שהוא טהור לקדש. הלכה ה: כלי שהיה בתוכו יין או שמן וראינו ע"ה יושב ומשמרו כדי להוציא ממנו נסכים הרי הוא נאמן על טהרת הכלי ואפילו קודם לגיתות ולבדים בשבעים יום, אבל קודם לשבעים אינן נאמנים, בד"א בשאר א"י אבל בירושלים נאמנים על כלי חרס הריקם לומר שהוא טהור לקדש לעולם בין כלים דקים בין כלים גסים בין מליאין בין ריקנים הרי הוא נאמן על הכלי אף ע"פ שהמשקין שבתוכו טמאין, אפילו היה בגדו שהוא מדרס בתוך הכלי הרי הכלי בחזקת טהרה לקודש ומפני מה הקלו בהם מפני שאין עושין כבשונות בירושלים. הלכה ו: מן המודיעית ולפנים נאמנים על כלי חרס מן המודיעית ולחוץ אינן נאמנין והמודיעית עצמה פעמים כלחוץ ופעמים כלפנים, כיצד היה חבר נכנס וע"ה יוצא וכלי חרס בידו הרי זה נאמן במודיעית לומר שהוא טהור לקדש, היו שניהן נכנסין או שניהן יוצאין אינו נאמן עד שיהא לפנים מן המודיעית. הלכה ז: קדר שהביא קדרות והניחן לפנים מן המודיעית ובאו הלוקחין והוא אומר להן שטהורות הן לקח קדירה ונכנס בה הרי היא טהורה לקודש אבל לא לתרומה כמו שביארנו, לקח קדירה ויצא בה חוץ למודיעית הרי זו טמאה בין לקדש בין לתרומה אע"פ שהן הם הקדירות והוא הקדר עצמו אינו נאמן אלא לפנים מן המודיעית. הלכה ח: הלוקח כלי חרס מן הכבשן בכל מקום הרי אלו טהורין בין לקודש בין לתרומה ואין אומרים שמא נגע בהן ע"ה, ואפילו לקח מן הסדר הראשון ואע"פ שהכבשן פתוח וכבר נלקח חציו שלא גזרו טומאה על כלים שבכבשן. הלכה ט: טומאת ע"ה ברגל כטהורה היא חשובה שכל ישראל חברים הן ברגלים וכליהם כולם ואוכליהם ומשקיהן טהורים ברגל מפני שהכל מטהרין עצמן ועולים לרגל, לפיכך הן נאמנים כל ימות הרגל בין על הקודש בין על התרומה, משעבר הרגל חוזרין לטומאתן. הלכה י: הפותח חביתו ברגל והמתחיל בעיסתו ועבר הרגל הרי שאר החבית ושאר העיסה בחזקת טומאה שהרי נגעו בו ע"ה ואע"פ שלא נגע בה אלא בזמן שהוא כחבר אינה טהורה אלא בימי הרגל בלבד. הלכה יא: אחר הרגל במוצאי י"ט היו מטבילין כל הכלים שהיו במקדש מפני שנגעו בהן עמי הארץ ברגל בשעת החג, ולפיכך היו אומרים להן אל תגעו בשולחן בשעה שמראין אותו לעולי רגלים כדי שלא יהיה טמא במגעו אחר הרגל ונמצא צריך טבילה והערב שמש ונאמר בלחם הפנים לפני תמיד, וכל הכלים היו טעונים טבילה והערב שמש חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת מפני שציפוייהן כבטלין לגביהן. הלכה יב: ע"ה שאמר טהור אני מטומאת מת או שאמר כלי זה טהור מטומאת מת נאמן ומטבילין אותו משום טומאת ע"ה בלבד וצריך הערב שמש ואינו צריך הזאה, בד"א בששאלו ואמר טהור הוא אבל הלוקח כלי סתם מרשות ע"ה חוששין לו שמא טמא מת הוא ומזין עליו שלישי ושביעי ככל הכלים הנמצאים בכל מקום חוץ לירושלים שלא גזרו טומאה על הכלים הנמצאים בירושלים כמו שיתבאר בטומאת הספיקות. פרק יב הלכה א: המפקיד כלים אצל ע"ה או שנתן כלי לאומן ע"ה הרי אלו טמאים טמא מת וטמאין מדרס, ואם מכירו שהוא אוכל בתרומה טהורים מטמא מת אבל טמאים מדרס מפני שאשתו נדה יושבת עליהם שלא מדעתו שהרי אין נזהרין מן הטומאות בבתי ע"ה. הלכה ב המניח כליו בפני עם הארץ ואמר לו שמור לי את אלו הרי אלו טמאין מדרס וטהורין מטמא מת, הניחן על כתיפו טמאין מדרס וטמא מת, שכח כליו בבית הכנסת הרי הן טהורין שאינו רשות ע"ה גמורה, הניח כליו במרחץ ובא ומצאן כמות שהן טהורין, ומלמדין אותו שלא יעשה כן, הניח גיתו ובורו אע"פ שנכנס לעיר ובא ומצא ע"ה בצידו טהורין מפני שאין לו רשות שיכנס. הלכה ג: המוסר מפתח ביתו לע"ה כל שבבית טהור שלא מסר לו אלא שמירת המפתח. הלכה ד: המניח כליו בחלונות של מרחץ ונעל עליהם אף ע"פ שנתן המפתח לע"ה כליו טהורין, וכן אם חתם על החלון או עשה לו סימן אפילו מצא החותם מקולקל הרי כל אלו טהורין. הלכה ה: המניח ע"ה בתוך ביתו לשומרו וישב הוא מרחוק בזמן שהוא רואה את הנכנסין ואת היוצאין הרי כל שבבית מן האוכלין והמשקין וכלי חרס שאינו מוקף צמיד פתיל טמאין אבל המשכבות והמרכבות וכלי חרס המוקף צמיד פתיל טהורין, ואם אינו רואה לא את הנכנסין ולא את היוצאין כל שבבית טמא אפילו היה כפות או כרות ידים ורגלים הכל טמא מפני שהן ברשות ע"ה. הלכה ו: חבר שהיה ישן בביתו של ע"ה והיו כלים מקופלים ומונחין תחת ראשו וסנדלו וחביתו לפניו הרי אלו טהורין מפני שהן בחזקת שמירת בעליהן ולא יגע בהן ע"ה שהרי הוא אומר עתה יעור ויביט בי. הלכה ז: ע"ה ששאל מחבר מטה שישן עליה וישן עליה בתוך ביתו של חבר אין טמא אלא אותה המטה ועד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו מאותה המטה וליגע. הלכה ח: חבר שאמר לע"ה שמור לי פרה זו שלא תכנס לבית או שלא תשבר את הכלים הרי הבית והכלים טהורים, שלא מסר לו אלא שמירת הפרה, אבל אם אמר לו שמור לי בית זה שלא תכנס בו הפרה וכלים אלו שלא תשברם הרי הן טמאין. הלכה ט: המניח ע"ה בתוך ביתו ויצא הניחו ער ומצאו ער ישן ומצאו ישן או שהניחו ער ומצאו ישן כל שבבית טהור, הניחו ישן ומצאו ער כ"מ הקרוב ממנו שהוא יכול לפשוט את ידו וליגע בו טמא, וכן המניח אומנין בתוך ביתו אין טמא אלא עד מקום שיכולין לפשוט את ידיהן וליגע, ואין אומרים שמא עלו על גבי כסא או על סולם ונגעו בכלי או באוכלין התלויין למעלה בכותל. הלכה י: אשת חבר שהניחה אשת ע"ה טוחנת בתוך ביתה, אפילו פסקה הריחיים ואפילו היו שתים אין טמא אלא מקום שיכולין לפשוט את ידן וליגע, ואין אומרין שמא האחת טוחנת והשניה בלשה כל שבבית ושמא ניתלת ועלתה במקומות הגבוהות. הלכה יא: האשה שנכנסה להוציא פת לעני יצאת ומצאתו עומד בצד ככרות אפילו תרומה הרי הן טהורות שאין חזקתו ליגע שלא ברשות, וכן האשה שיצאה ומצאה אשת ע"ה חותה גחלים מתחת הקדירה הרי הקדירה טהורה. הלכה יב: גבאי מלכות שנכנסו לתוך הבית למשכן כל שבבית טמא, אם יש עמהם עכו"ם נאמנים לומר לא נגענו מפני שאימת העכו"ם עליהן, בד"א בזמן שיש שם עדים שנכנסו או שהיה המשכון בידם, אבל אם אמרו הן מעצמן נכנסו אבל לא נגענו נאמנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. הלכה יג: הגנבים שנכנסו לתוך הבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים, מפני שהן מפחדין מלבלוש אלא (דבר) שנוטלין במזומן, ומה הן מטמאין במקום הליכתן האוכלין והמשקין וכלי חרס הפתוחים אבל המשכבות והמרכבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל טהורין, ואם יש עמהן עכו"ם או אשה הכל טמא. הלכה יד: הגבאים והגנבים שעשו תשובה והחזירו מעצמן לא מחמת יראה ואמרו לא נגענו בכל מה שהיה בבית כשנכנסו הרי אלו נאמנים ואפילו על מקום רגליהן. הלכה טו: המניח את ביתו פתוח ומצאו פתוח או שמצאו נעול, אפילו הניחו נעול ומצאו פתוח ולא נגנב ממנו כלום כל שבבית טהור, שאני אומר הגנבים פתחוהו ונמלכו והלכו להם ולא נכנסו. הלכה טז: קורדום שאבד בבית או שהניחו בזוית זו ובא ומצאו בזוית אחרת הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו. הלכה יז: הדר עם ע"ה בחצר ושכח כלים בחצר אפילו חביות מוקפות צמיד פתיל או תנור מוקף צמיד פתיל הרי אלו טמאין עד שיעשה לתנור מחיצה גבוהה עשרה טפחים כדי שלא יהא ברשות ע"ה. הלכה יח: חבר שהיתה לו מחיצה או סוכה לפני פתחו של ע"ה, או שהיתה מחיצה או סוכה של ע"ה לפני פתחו של חבר, כלים שבתוכה או כלים שבמחיצה טמאים, מפני שיש לעם הארץ בסוכה זו או במחיצה זו רשות. הלכה יט: חבר שהיה גגו למעלה מגגו של ע"ה ה"ז שוטח שם כלים ומניח טהרות והן בחזקתן, אע"פ שע"ה יכול לפשוט ידו וליגע, וכן בעכו"ם אינו חושש לא משום טומאה ולא משום יין נסך, היו הגגות זה בצד זה או שהיה גגו של ע"ה למעלה ושטח החבר כלים או הניח טהרות בגגו, הרי כ"מ שיכול ע"ה לפשוט את ידו וליגע בחזקת טומאה. הלכה כ: שתי חצרות זו לפנים מזו הפנימית של חבר והחיצונה של ע"ה, חבר מניח שם כלים ושוטח שם פירות אע"פ שיד ע"ה מגעת לשם, מפני שנתפש עליו כגנב. הלכה כא: חצר החלוקה במסיפס וחבר בצד זה וע"ה בצד זה טהרותיו טהורות אע"פ שיד ע"ה מגעת, מפני שהם ברשות החבר. הלכה כב: חבר שנפל דליו לתוך בורו של ע"ה והלך להביא במה יעלנו ה"ז טמא, מפני שהונח ברשות ע"ה שעה אחת. הלכה כג: אשת עם הארץ שנכנסה לתוך ביתו של חבר להוציא בנו או בתו או בהמתו של חבר כל שבבית טהור, מפני שנכנסה שלא ברשות, קדר חבר שהכניס קדירותיו למכור וירד לשתות הרי הפנימיות טהורות והחיצונות טמאות, בד"א בשהניחן סמוך לרשות הרבים מפני שהעוברים והשבין נוגעים בחיצונות בשעת הליכה, אבל היו רחוקות מרשות הרבים אם היו כלי אומנותו בידיו הכל טמאות מפני שכליו מוכיחין שהונחו למכור ויד הכל ממשמשות בהן, אין כלי אומנותו בידו הכל טהורות חזקתן שלא נגע בהן אדם, חבר שהניח אוכלין ומשקין על פתח חנותו ונכנס הרי אלו טמאים מפני שהעוברים והשבים ממשמשין בהן. | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|||||
|
||||||||
|
|
|
