|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הלכות פסולי המוקדשין פרק יא הלכה א: כל המנחות שקמצן אחד מן הפסולין לעבודה הרי הם פסולות, וכן אם לקט הלבונה פסל אע"פ שלא קמץ. הלכה ב: קמץ הכשר ונתן לפסול, קמץ בימינו ונתן לשמאלו ואחר כך נתנו לכלי, קמץ מכלי קודש ונתן לכלי חול פסל. הלכה ג: קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט לבונה פסול. הלכה ד: קמץ עד שהוא בחוץ ונכנס לפנים, יחזור ויקמוץ בפנים וכשר. הלכה ה: נתפזר הקומץ על גבי הרצפה, יחזור ויאספנו. הלכה ו: היתה המנחה שלא בכלי שרת, או שהיתה קומצה שלא בכלי שרת, או שהעלהו למזבח שלא בכלי שרת, או שבללה בשמנה חוץ לעזרה פסולה עד שתהיה בלילתה בפנים. הלכה ז: כל המנחות שיצק עליהן השמן פסול לעבודה כגון הזר וכיוצא בו, או שבללן או פתתם או מלחן כשירות, הגישן או הניפן, חוזר הכהן ומגיש או מניף ואם לא הגיש ולא הניף הכהן כשירות, שנאמר והביאה אל בני אהרן וקמץ, מקמיצה ואילך מצות כהונה למד על יציקה ובלילה שכשירה בזר. הלכה ח: מנחה שנפל לתוכה שמן מנחה אחרת או שמן חולין כל שהוא נפסלה, חיסר שמנה פסולה, חיסר לבונתה כשירה, והוא שיהיו עליה שני קורטי לבונה אבל קורט אחד פסולה שנאמר את כל לבונתה. הלכה ט: ריבה שמנה ולבונתה עד שני לוגין לכל עשרון, ושני קומצי לבונה לכל מנחה כשירה, שני לוגין או שני קומצין או יתר על זה פסולה. הלכה י: מנחת חוטא שנתן עליה שמן או על הקומץ שלה נפסלה, נתן עליה לבונה ילקטנה, היתה שחוקה הרי זו פסולה מספק, שהרי אי אפשר ללקט. הלכה יא: נתן שמן על שיריה אחר שקמץ, אינו לוקה ולא פסלה שהרי הקומץ כשר. הלכה יב: נתן משהו שמן על גבי כזית מן המנחה פסלה מספק, אבל אם נתן השמן על פחות מכזית לא פסלה, ואינו פוסל הלבונה עד שיתן כזית לבונה. הלכה יג: אפילו נתן הלבונה על כל שהוא מן המנחה פסל עד שילקט. הלכה יד: גבלה במים וקמץ כשירה, לא נאמר חריבה אלא משמן. הלכה טו: מנחה שקמצה פעמים כשירה אפילו פעמים רבות, והוא שיקטיר כזית בבת אחת, שאין הקטרה פחותה מכזית. הלכה טז: הקריב הקומץ בלא מלח פסולה, שהמלח מעכב במנחה כמו שביארנו, מנחה שחסרה קודם קמיצה, יביא מתוך ביתו וימלאנה, שהקמיצה היא הקובעת לא נתינתה בכלי שרת. הלכה יז: התנדב קומץ לבונה בפני עצמו, אם חסר כל שהוא פסול, וכן שני בזיכי לבונה שעם הלחם אם חסר אחד מהן כל שהוא פסולין, עד שיהיו שני קמצין מתחלה ועד סוף. הלכה יח: הפריש שני קמצין למנחה אחת, ואבד אחד מהן קודם קמיצה לא הוקבע, לאחר קמיצה הוקבע ופסולה מפני שריבה לבונתה, וכן אם הפריש ארבעה קמצים לשני בזיכי לחם ואבדו שנים מהם קודם סלוק הבזיכים לא הוקבעו וכשירים, לאחר סלוק הבזיכין הוקבעו ופסולין מפני הרבוי. הלכה יט: קומץ מנחה שנטמא והקטירו, הציץ מרצה שנאמר ונשא אהרן, יצא הקומץ חוץ לעזרה והכניסו והקטירו, אין הציץ מרצה שהציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא. הלכה כ: קמץ את המנחה ואחר כך נטמאו שיריה כולן או נשרפו או יצאו חוץ לעזרה או אבדו, לא יקטיר הקומץ ואם הקטיר הורצה, נשאר מעט מן השירים בכשרותן, יקטיר הקומץ ואותן השירים שנשארו אסורין באכילה. הלכה כא: היתה מחיצה מלמטה בכלי שיש בו עשרון של מנחה, אע"פ שהוא מעורב מלמעלה לא יקמוץ, ואם קמץ פסולה. הלכה כב: היה הכלי חלוק במחיצה מלמעלה ומעורב מלמטה, קומץ ממנו. הלכה כג: חלק העשרון בכלי אחד ואין חלקיו נוגעין זה בזה ואין ביניהן מחיצה, הרי זה ספק אם מצרף הכלי לקמיצה או אינו מצרף, לפיכך לא יקמוץ, ואם קמץ לא יקטיר, ואם הקטיר הורצה, ולא יאכלו השירים. הלכה כד: קמץ ונתן הקומץ למעלה על השלחן כנגד גובה מערכת לחם הפנים קדשו השלחן להפסל, אבל אינו מקדשו ליקרב, ואינו קרב עד שיתקדש בכלי שרת הראוי לקומץ. הלכה כה: הדביק הקומץ לדופן הכלי וקמץ, או שהפך הכלי על ידו וקמץ מתוכו ופיו למטה, לא יקטיר ואם הקטיר הורצה. הלכה כו: עשרון שחלקו ואבד אחד מחלקיו והפריש חלק אחר תחתיו ונמצא האבוד והרי שלשתן מונחין בכלי אחד ואין נוגעין זה בזה, נטמא זה שאבד הרי הוא מצטרף עם חלק ראשון ונפסלו, וזה שהפריש אינו מצטרף אלא ישלים עליו, נטמא המופרש, מופרש וראשון מצטרפין ונפסלו, וזה שנמצא אינו מצטרף עמהן, נטמא החלק הראשון הרי האבוד והמופרש תחתיו מצטרפין. הלכה כז: וכן לענין קמיצה, קמץ מן הנמצא, שיריו עם החלק הראשון נאכלין, והמופרש אינו נאכל, קמץ מן המופרש, שיריו נאכלין והנמצא אינו נאכל, קמץ מן הראשון, שניהן אין נאכלין, לפי ששניהן שירים יתירים שהרי הן עשרון שלם ודומין למנחה שלא נקמצה שהיא אסורה, והיאך קרב הקומץ הזה והרי לפניו עשרון ומחצה, מפני שהקמיצה תלויה בדעת הכהן ובעת שקומץ אין דעתו אלא על העשרון בלבד, והרי החלקים אינן נוגעין זה בזה. הלכה כח: קומץ מנחה שנתערב בקומץ מנחה אחרת, מקטיר שניהן כאחת והן כשירות, וכן אם נתערב הקומץ במנחת כהנים או במנחת הנסכים או בחביתי כהן גדול, הרי אלו כשירות ויקטיר הכל כאחד שהכל לאשים. הלכה כט: שתי מנחות שלא נקמצו שנתערבו זו בזו אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמו ומזו בפני עצמו כשירות ואם לאו פסולות. הלכה ל: קומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה לא יקטיר, ואם הקטיר הכל, זו שנקמצה עלתה לבעלים, וזו שלא נקמצה לא עלתה לבעלים. הלכה לא: נתערב קומצה בשיריה, או שנתערבו שיריה בשירי חברתה, לא יקטיר, ואם הקטיר עלתה לבעלים. פרק יב הלכה א: שתי הלחם ולחם הפנים ועומר התנופה שהוסיף במדתן או חסר כל שהוא פסולות. הלכה ב: חלות תודה ורקיקי נזיר שחסרו עד שלא נזרק דם הזבח פסולין, משנזרק דם הזבח כשירין. הלכה ג: וכן שתי הלחם שחסרו עד שלא נזרק דמן של כבשים פסולין, משנזרק דמן כשירים. הלכה ד: וכן שני סדרים שחסרו עד שלא הוקטרו הבזיכין פסולין, משהוקטרו כשירים. הלכה ה: אבל הנסכים שחסרו, בין משקרב הזבח, בין עד שלא קרב כשרים, ויביא נסכים אחרים למלאותן. הלכה ו: נסכים שקדשו בכלי שרת ונפסל הזבח, אם נפסל בשחיטה לא קדשו הנסכים ליקרב, נפסל מקבלה ואילך קדשו הנסכים ליקרב, שאין הנסכים מתקדשים ליקרב אלא בשחיטת הזבח, ומה יעשה בהן, אם היה שם זבח אחר זבוח באותה שעה יקרבו עמו, ואם לא היה שם זבח אחר זבוח באותה שעה נעשו כמי שנפסלו בלינה וישרפו, במה דברים אמורים בקרבן צבור מפני שלב בית דין מתנה עליהן, אבל בקרבן יחיד הרי אלו לא יקרבו עם זבח אחר ואף על פי שהוא זבוח באותה שעה אלא מניחן עד שיפסלו בלינה וישרפו. הלכה ז: וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן יקרבו נסכיהם. הלכה ח: ולד תודה ותמורתה, והמפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה, אם הביאן לאחר שכפר בתודה ראשונה אינן טעונין לחם, ואם עדיין לא כפר בה והרי היא וחליפתה, או היא וולדה, או היא ותמורתה, עומדת, הרי שניהן צריכין לחם, במה דברים אמורים בנודר תודה, אבל תודת נדבה חליפתה ותמורתה טעונין לחם, וולדה אינו טעון לחם, בין לפני כפרה בין לאחר כפרה. הלכה ט: הפריש תודתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה ואבדה, והפריש אחרת תחתיה ונמצאו הראשונות והרי שלשתן עומדות, נתכפר בראשונה, שנייה אינה טעונה לחם, שלישית טעונה לחם, נתכפר בשלישית, שנייה אינה טעונה לחם, ראשונה טעונה לחם, נתכפר באמצעית שתיהן אינן טעונות לחם. הלכה י: המפריש מעות לתודתו ואבדו והפריש מעות אחרות תחתיהן ולא הספיק ליקח בהן תודה עד שנמצאו מעות הראשונות, יביא מאלו ומאלו תודה בלחמה, והשאר יביא בהן תודה, ואינה טעונה לחם אבל טעונה נסכים, וכן המפריש תודתו ואבדה והפריש מעות תחתיה ואחר כך נמצאת, יביא במעות תודה בלא לחם, וכן המפריש מעות לתודתו ואבדו והפריש תודה תחתיהן ואחר כך נמצאו המעות, יביא מן המעות תודה ולחמה, וזו התודה האחרונה תקרב בלא לחם. הלכה יא: האומר הרי זו תודה והרי זה לחמה, אבד הלחם מביא לחם אחר, אבדה התודה אינו מביא תודה אחרת, מפני שהלחם בא בגלל התודה ואין התודה באה בגלל הלחם. הלכה יב: הפריש מעות לתודתו ונותרו, מביא בהן לחם, הפריש ללחם והותיר אינו מביא בהן תודה. הלכה יג: האומר הרי זו תודה ונתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן ואין ידוע אי זו היא, הרי זו הנשארת אין לה תקנה שאם יביא עמה לחם שמא התמורה היא, ואם הביאה בלא לחם שמא התודה היא, לפיכך לא תקרב זו לעולה אלא תרעה עד שיפול בה מום. הלכה יד: תודה שנפרסה חלה מחלותיה כולן פסולות, יצאת החלה או נטמאה, שאר החלות כשירות, נפרס לחמה או נטמא, או יצא עד שלא נשחטה התודה, מביא לחם אחר ושוחט, ואם אחר שנשחט נפרס או נטמא או יצא, הדם יזרק והבשר יאכל, והלחם כולו פסול וידי נדרו לא יצא, נזרק הדם ואחר כך נפרס מקצת הלחם, או נטמא, או יצא, תורם מן השלם על הפרוס, ומן הטהור על הטמא, וממה שבפנים על שבחוץ. הלכה טו: תודה שנשחטה על שמונים חלות, לא קדשו ארבעים מתוך שמונים, ואם אמר יקדשו ארבעים מתוך שמונים, מושך ארבעים מתוך שמונים ומרים מהם אחת מכל קרבן, והארבעים השניות יפדו ויצאו לחולין. הלכה טז: השוחט את התודה והיה לחמה חוץ לחומת בית פגי לא קדש הלחם, אבל אם היה חוץ לעזרה קדש הלחם אע"פ שאינו לפנים. הלכה יז: שחטה עד שלא קרמו פני הלחם בתנור, ואפילו קרמו כולן חוץ מאחת מהן לא קדש הלחם. הלכה יח: שחטה ונפסלה בשחיטתה במחשבת זמן או במחשבת מקום קדש הלחם, נמצאת בעלת מום או טריפה או ששחטה שלא לשמה, לא קדש הלחם, וכן הדין באיל נזיר עם הלחם שלו. פרק יג הלכה א: שלש מחשבות הן שפוסלין את הקרבנות, ואלו הן: מחשבת שינוי השם, ומחשבת המקום, ומחשבת הזמן, מחשבת שינוי השם כיצד, זה השוחט את הזבח שלא לשמו, כגון שהיה עולה ויחשב שהוא שלמים, או ישחטנו לשם עולה ושלמים, או לשם שלמים ולשם עולה, או ששחט הזבח שלא לשם בעליו, זו היא מחשבת שינוי השם, מחשבת המקום כיצד, כגון ששחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו, או להקטיר ממנו דבר הראוי להקטרה חוץ לעזרה, או לאכול ממנו דבר הראוי לאכילה חוץ למקום אכילתו, זו היא מחשבת המקום, וזבחים שחשב בהן מחשבה זו הם הנקראים זבחים ששחטן חוץ למקומן, מחשבת הזמן כיצד, כגון ששחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו מאחר שתשקע החמה שאינו זמן זריקתו, או להקטיר ממנו דבר הראוי להקטיר למחר מאחר שיעלה עמוד השחר שאינו זמן הקטרתו, או לאכול ממנו דבר הראוי לאכילה לאחר זמן הראוי לאכילתו זו היא מחשבת הזמן, וזבחים שחשב בהן מחשבה זו הם הנקראים זבחים שנשחטו חוץ לזמנן והם הנקראים פגול בכל מקום, וזהו פגול האמור בתורה. הלכה ב: מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו אינו מדבר אלא במחשב בשעת הקרבה שיאכל ממנו בשלישי, והוא הדין לכל קרבן שחשב עליו בשעת מעשיו שיאכל ממנו לאחר זמן הראוי לאכילת אותו קרבן, וכן אם חשב להקטיר ממנו במזבח דבר הראוי להקטרה [לאחר זמן הראוי להקטרה], כך למדו מפי השמועה, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח, אם חשב עליהן אחר זמנן הרי הקרבן פגול. הלכה ג: אבל קרבן שלא נפסדה מחשבתו אלא נזרק דמו על המזבח כהלכתו, ונשאר ממנו לאחר זמן אכילתו, אותו הנשאר נקרא נותר ואסור לאכלו, והקרבן כבר נרצה וכפר, הרי הוא אומר בדם ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר כיון שהגיע דם למזבח כהלכתו נתכפרו הבעלים ונרצה הקרבן, לפיכך אין מתפגל אלא דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח כמו שיתבאר, אחד זבח שחשב בו אחת משלש מחשבות אלו בשעת שחיטה, או שחשב בשעת קבלת הדם, או בשעת הולכתו למזבח, או בעת זריקתו על המזבח. הלכה ד: נמצאת למד שבארבע עבודות הזבח נפסל במחשבה: בשחיטה, ובקבלה, ובהולכת הדם, ובזריקתו על המזבח. הלכה ה: והעוף בשני דברים: במליקה, ובמצוי הדם. הלכה ו: והמנחות הנקמצות בארבעה: בקמיצה, ובנתינת הקומץ בכלי שרת, ובהולכת הקומץ למזבח, ובזריקתו על האש. הלכה ז: אבל אם חשב בדברים אחרים חוץ מאלו, כגון שחשב בשעת הפשט או בשעת ניתוח או בשעת הולכת אימורין למזבח, או בשעת בלילת המנחה, או בשעת הגשתה, וכיוצא בדברים אלו, אין אותה המחשבה מועלת כלום, בין שהיתה מחשבת שינוי השם, בין מחשבת המקום, בין מחשבת הזמן. הלכה ח: וכן המחשב באחת מארבע עבודות אלו או בכולן מחשבה אחרת חוץ משלש מחשבות אלו אין אותה המחשבת מפסדת כלום, כיצד המחשב בשעת שחיטה וקבלה והולכה וזריקה להניח דם הזבח או אימוריו למחר, או להוציאן חוץ לעזרה, או שחשב לזרוק הדם על הכבש שלא כנגד היסוד, או ליתן את הניתנין למעלה למטה ואת הניתנין למטה למעלה, או ליתן דמים הניתנין במזבח החיצון במזבח הפנימי, או את הניתנין בפנימי לחיצון, או להכניס דם החטאת לפנים, או שחשב שיאכלו הזבח טמאים או שאר הפסולין לאכילה, או שיקריבום טמאים או שאר הפסולין לעבודה, או לערב דם הזבח בדם הפסולין, או שחשב לשבר עצמות הפסח ולאכול ממנו נא, או שחשב לשרוף חטאת הנשרפת חוץ לזמנן, או חוץ למקומן, בכל אלו המחשבות וכיוצא בהן הזבח כשר, וכן אם חשב בשעת קמיצת המנחה ובשעת נתינתו לכלי ובשעת הולכתו ובשעת זריקתו על האש להניח קומצה או לבונתו למחר או להוציאו לחוץ הרי זו כשירה. הלכה ט: כבר ביארנו שהולכה שלא ברגל אינה הולכה, לפיכך אין המחשבה פוסלת בה, והמהלך במקום שאינו צריך הרי זו הולכה והמחשבה פוסלת בה, כיצד קבל הדם והוא עומד במקומו ופשט ידו לזורקו על המזבח, וחשב בעת שפשט ידו בדם אין המחשבה פוסלת בה, אבל אם קבל הדם בפנים ולא הלך בו לגבי המזבח אלא הלך בו והוציאו לחוץ, וחשב בשעת הלוכו לחוץ במחשבת הזמן וכיוצא בה, הרי זו פוסלת. | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|||||
|
||||||||
|
|
|
