Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שלישי ל אב ה'�&פ"ד
	שיעורים יומיים ליום שלישי ל אב ה'�&פ"ד

חומש:

שלישי פרשת שופטים

תהילים:

פרקים קמה - קנ

תניא:

י. אד"ש וחיים... -קטו- נשמתן כו'

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות מעשה הקרבנות פרקים ז-ט

פרק אחד :

הלכות תמידין ומוספין פרק ז

ספר המצוות :

מ"ע פ"&, מל"ת קמ"ה, מל"ת קמ"ח (בהוצאת קאפח - מל"ת קמ"&)

הלכות מעשה הקרבנות

פרק ז

הלכה א: מצות עשה לעשות החטאות כמצותן האמורה בתורה, וכיצד מעשה חטאת הנאכלת, שוחט ונותן הדם כמו שביארנו, ומפשיטה ומפריש האימורים ומולחן וזורקן על גבי האשים, ואם רצה ליתן את האימורין בכלי כשמוליכן למזבח נותן ושאר בשרה נאכל לזכרי כהונה בעזרה.

הלכה ב: וכיצד מעשה חטאות הנשרפות, שוחט וזורק דמם כמו שביארנו, ואחר כך קורעם ומוציא האימורים ונותנן בכלי ומולחן וזורקן על גבי האשים, ומוציא שאריתן חוץ לעיר, ומנתחין אותן שם כנתחי העולה בעורן, ושורפין אותן שם בבית הדשן.

הלכה ג: שלשה מקומות לשריפה, אחד בתוך העזרה ובו שורפין פסולי המוקדשין ואימורים קדשים קלים שנפסלו ופרים ושעירים של חטאות הנשרפות, אם אירע בהם פסול בין לפני זריקה בין לאחר זריקה, כגון שנטמאו או שיצאו חוץ לעזרה עד שלא הגיע זמנן לצאת, או שלן הבשר או לנו האימורין שלהן.

הלכה ד: והמקום השני בהר הבית ושמו בירה, ובו שורפין חטאות הנשרפות אם אירע בהן פסול אחר צאתן מן העזרה, והמקום השלישי חוץ לירושלים והוא הנקרא בית הדשן, ושם שורפין חטאות הנשרפות בזמן שהן נשרפות כמצוותן.

הלכה ה: ושריפת כל הנשרפין כשירה בזר ובלילה, וכל הנשרפין חוץ לעזרה כל העצים כשרין לשריפתן אפילו בקש ובגבבא שנאמר על עצים באש אש מכל מקום, ולמה נאמר עצים להוציא את הסיד ואת הרמץ.

הלכה ו: חטאת העוף כיצד היתה נעשית, מולק אותה בקרן דרומית מערבית כמו שביארנו ויורד בצפורנו עד שיחתוך הסימנין או רוב אחד מהן ואינו מבדיל הראש מן הגוף, ואם הבדיל פסל ולוקה שנאמר ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל, ומזה מדמה על קיר המזבח למטה מאמצעו, ושירי הדם מתמצים על היסוד שנאמר והנשאר בדם ימצה על יסוד המזבח מכלל שהנתינה על קיר שהשירין שלו מתמצין אל יסוד וזהו קיר התחתון.

הלכה ז: ומצוי דם חטאת העוף מעכב, ואין למזבח בה אלא דמה והשאר נאכל לזכרי כהונה כבשר חטאת הבהמה.

הלכה ח: כיצד אוחז חטאת העוף בשעת מליקה, אוחז שתי רגליה בין שתי אצבעותיו ושתי אגפיה בין שתי אצבעותיו, ומותח צוארה אל רוחב שתי אצבעותיו ומולק, וזו מעבודות קשות שבמקדש, ואם שנה ואחז בכל מקום כשירה.

הלכה ט: וכל מקום מן המזבח כשר למליקתה, ובלבד שיזה דמה למטה מאמצע המזבח, ואם הזה בכל מקום כשירה, והוא שיתן למטה מעט מדם הנפש.

הלכה י: שלשה דברים היתה קרן דרומית מערבית משמשת למעלה ושלשה למטה, מלמטה חטאת העוף והגשת המנחות ושירי הדם של עולות וחטאות הנאכלות ואשמות ושלמים ששופכין עליה, והשלשה של מעלה ניסוך המים שמנסכין בחג וניסוך היין של נסכים ועולת העוף בזמן שהיא רבה, ואם אין קרן דרומית מזרחית מכילה אותה נפנין לקרן דרומית מערבית ועושין אותה שם.

הלכה יא: כל העולין למזבח עולין דרך ימין ומקיפין ויורדין דרך שמאל, חוץ מן העולה לאחד משלשה דברים אלו שלמעלה בקרן זו שהן עולין ונפנין על השמאל לקרן ועושין מלאכתן וחוזרין לעקב, ומפני מה נפנין לשמאל כדי שיפגעו בקרן מערבית דרומית תחלה, שאם נפנין על ימין ומקיפין את כל המזבח עד שיגיעו לקרן דרומית מערבית שמא יתעשן המים והיין או שמא ימות העוף בעשן המזבח.

הלכה יב: לפיכך המנסך מים או יין כשהוא מקיף את המזבח לא יהיה בידו כלום, ומתחיל ומקיף מקרן דרומית מזרחית למזרחית צפונית לצפונית מערבית למערבית דרומית ולא יהיה בידו כלום, וכשמגיע למערבית דרומית נותנין המים או היין בידו ומנסך, ואם לא הקיף עולה ופונה על שמאלו ועושה מלאכתו ויורד.

פרק ח

הלכה א: חומר בחטאת הבהמה משאר קדשי קדשים, שדם חטאת הבהמה שניתז מן הכלי שקבל בו הדם קודם הזיה על הבגד טעון כיבוס במים בעזרה שנאמר ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס במקום קדוש.

הלכה ב: אחד הבגד ואחד העור הרך ואחד השק טעונין כיבוס, אבל העור הקשה הרי הוא כעץ וגורד הדם מעליו, ואחד דם חטאת הנאכלת או דם חטאת הנשרפת אבל לא דם חטאת העוף, שנאמר תשחט החטאת בנשחטת הכתוב מדבר לא בנמלקת.

הלכה ג: חטאת שנפסלה אין דמה טעון כיבוס, בין שהיתה לה שעת הכושר בין שלא היתה לה שעת הכושר, אי זו הוא שהיתה לה שעת הכושר שלנה ושנטמאת ושיצאת חוץ לעזרה, ואי זו היא שלא היתה לה שעת הכושר שנפסלה בשחיטה או בזריקת הדם.

הלכה ד: אין טעון כיבוס אלא מקום הדם בלבד, והוא שיהיה על כלי שראוי לקבל טומאה וראוי לכיבוס, אבל אם ניתז על כלי עץ או כלי מתכת אינו טעון כיבוס לפי שאינן ראויין לכיבוס אלא גורדן בלבד.

הלכה ה: ניתז על עור הדג אינו טעון כיבוס לפי שאינו ראוי לקבל טומאה, אבל אם ניתז על עור בהמה, עד שלא הופשט אינו טעון כיבוס, אחר שהופשט טעון כיבוס, שאף על פי שאינו מקבל טומאה עתה הרי הוא ראוי לקבל טומאה לאחר שיתעבד.

הלכה ו: ניתז מן הצואר על הבגד או מעל קרן המזבח או שנפשך הדם על הרצפה ואספו וניתז ממנו על הבגד אינו טעון כיבוס שנאמר ואשר יזה מדמה, לא אמרתי אלא בדם שנתקבל בכלי שרת וראוי להזיה ויש בו כדי הזייה.

הלכה ז: נתן ארבע המתנות ואחר כך ניתז מן הכוס על הבגד משירי הדם אינו טעון כיבוס, אע"פ שעדיין לא זרק השירים על היסוד, וכן בחטאות הנשרפות.

הלכה ח: ניתז מאצבעו אחר שיצאת הזייה מידו אינו טעון כיבוס ששירי הדם שבאצבע פסולין להזייה.

הלכה ט: ניתז מן הבגד לבגד שני אין הבגד השני טעון כיבוס, ניתז על בגד טמא אינו טעון כיבוס, ניתז דם החטאת על הבגד וניתז על דם החטאת דם חולין טעון כיבוס, אבל אם ניתז דם החולין תחלה (או אפילו דם עולה) וניתז עליו דם החטאת אינו טעון כיבוס שהרי לא נבלע בו.

הלכה י: כשמכבסין את מקום הדם מכבסין אותו במים יפה יפה עד שלא ישאר לו רושם, וכל שבעת הסממנים שמעבירין על הכתם מעבירין על דם חטאת, חוץ ממי רגלים שאין מכניסין מי רגלים למקדש.

הלכה יא: כלי חרש שנתבשלה בו החטאת הנאכלת טעון שבירה בעזרה, וכלי מתכות שנתבשלה בו טעון מריקה ושטיפה במים בעזרה שנאמר וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר, אע"פ שלא נאמר כאן במקום קדוש הרי דינן כדין הכיבוס, מה כיבוס הבגד בקדש אף שבירת כלי חרס ושטיפת כלי מתכות ומריקתו בקדש, ואחד כלי שבישל בו או כלי שהערה לתוכו רותח.

הלכה יב: מריקה בחמין ושטיפה בצונן, במים לא ביין ולא במזג ולא בשאר משקין, והמריקה והשטיפה כמריקת הכוס ושטיפתו, והשפוד והאסכלה מגעילן במים חמים על גבי האש ואחר כך מדיחן.

הלכה יג: במה דברים אמורים שבישל בהן אחר שנזרק דמה כהלכתו, אבל אם בישל קודם זריקה, או שבישל בה בשר חטאת הנשרפת אינו טעון מריקה ושטיפה, בישל במקצת הכלי כלו טעון מריקה ושטיפה.

הלכה יד: צלה הבשר [באויר] תנור של חרס יש בדבר ספק, אם ישבר הואיל ונתבשלה בו או לא ישבר הואיל ולא נגעה בו, ולא בחטאת בלבד אלא כל הכלים שמשתמשין בהן בקדשים על ימי חמין בין קדשי קדשים בין קדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה עקב אכילה, וכן השפוד והאסכלה מגעילן עקב אכילה, ואינו מניחן עד זמן אכילה שניה, אלא כשישלים לאכול יגעיל השפוד והאסכלה וימרק וישטוף הכלי בין כלי מתכות בין כלי חרס חוץ מן החטאת ששובר בה כלי חרס, ומבשל ושונה ומשלש מיד בין בכלי מתכות בין בכלי חרס וממרק ושוטף עד סוף אכילה.

הלכה טו: כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אינן טעונין מריקה ושטיפה אפילו בחטאת אלא הדחה בלבד, נאמר בחטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה, אם פסולה היא הנוגע בה פסול ואם כשירה הנוגע בה יאכל כמוה ובקדושתה.

הלכה טז: במה דברים אמורים כשנבלעה בו, אבל נגיעה בלא הבלעה אינה מקדשת, ואחד החטאת ואחד שאר קדשים בין קדשים קלים בין חמורים שנאמר זאת התורה לעולה למנחה.

הלכה יז: נגע בשרה ברקיק ונבלע במקצתו לא נתקדש כולו אלא חותך מקום הבלע.

הלכה יח: כלי שבישל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים, אם יש בהן בנותן טעם הרי הכל נאכל כחמור שבהן, וטעון הכלי מריקה ושטיפה והכל כחמור שבהן לכל דבר, ואם לא נתן טעם זה בזה אין הקלין נאכלין כחמורים ואינן כמותן לכל דבר, אבל הכלי טעון מריקה ושטיפה.

הלכה יט: בגד שניתז עליו דם החטאת ויצא חוץ לעזרה מחזירו לעזרה ומכבסו שם, נטמא חוץ לעזרה כיצד יעשה, קורעו כדי שיטהר ומכניסו ומכבסו בפנים, וצריך להניח בו שלם כדי מעפורת לפי שנאמר בגד צריך לכבס בגד, ואע"פ שהוא טמא מדבריהם מפני כדי המעפורת שנשארה בו כיון שנקרע רובו טהור מן התורה ומותר להכניסו למקדש לכבס הדם.

הלכה כ: מעיל שניתז עליו דם חטאת ויצא ונטמא לחוץ כיצד הוא עושה והרי הקורע אותו לוקה כמו שביארנו, מכניסו פחות פחות משלש אצבעות ומכבסו בפנים, ואחר שיתכבס כל הדם מעט מעט מטבילין אותו בחוץ.

הלכה כא: כלי חרס שבישל בו החטאת ויצא מכניסו ושוברו בפנים, נטמא בחוץ נוקבו בכדי שרש קטן כדי שיטהר ומכניסו ושוברו בפנים, ואם נקבו נקב גדול מזה אינו שוברו בפנים שהרי אינו כלי ואין שוברין בפנים אלא כלים, וכן כלי מתכות שבישל בו ויצא חוץ לעזרה מכניסו ומורקו ושוטפו בפנים, נטמא כשיצא פוחתו עד שיטהר ומכניסו בפנים וחוזר ומרדדו עד שיסתם הפחת ויחזור כתבנית הכלים, ואחר כך מורקו ושוטפו בעזרה שנאמר ואם בכלי נחשת וגו' אין מוריקן בפנים אלא כלים.

פרק ט

הלכה א: מצות עשה לעשות כל האשמות כמצותן האמורה בתורה, וכיצד מעשה האשמות בין אשם ודאי בין אשם תלוי, שוחט וזורק הדם כמו שביארנו, ומפשיט ומוציא האימורין ומולחן וזורקן על גב האשים, ואם רצה להוליכן בכלי מוליך ושאר בשרם נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת.

הלכה ב: אשם מצורע יש בקבלת דמו שינוי כמו שיתבאר בהלכות מחוסרי כפרה, ואעפ"כ שאר מעשיו וזריקת דמו על המזבח ואכילתו כשאר האשמות לכל דבר.

הלכה ג: עשיית כל שלמים כמצותן מצות עשה והן ארבעה מינין: האחד שלמי צבור והשלשה שלמי יחיד.

הלכה ד: וכיצד מעשה שלמי צבור, שוחט וזורק הדם כמו שביארנו, ומפשיט ומוציא האימורים ומולחן ומקטירן, והשאר נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת וכאשם מפני שהן קדשי קדשים כמו שביארנו.

הלכה ה: שלמי יחיד שלשה מינין, האחד הוא הבא שלמים בלא לחם כגון שלמי חגיגה ושמחה וזהו הנקרא שלמים, והשני שלמים הבאים עם הלחם בנדר או נדבה וזהו הנקרא תודה ואותו הלחם נקרא לחם תודה, והמין השלישי שלמים שמקריב הנזיר ביום מלאת נזרו והם באים עם לחם וזהו הנקרא איל נזיר.

הלכה ו: וכיצד מעשה שלשתן, שוחט וזורק הדם כמו שביארנו, ומפשיט ומוציא האימורין, ואח"כ מנתח את הבשר ומפריש החזה ושוק הימין ונותן האימורין עם החזה והשוק על ידי הבעלים וכהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף הכל לפני ה' במזרח, וכן כל הטעון תנופה במזרח מניפין אותו.

הלכה ז: וכיצד הוא מניף מוליך ומביא מעלה ומוריד ואם היה הקרבן תודה לוקח מן הלחם הבא עמה אחד מעשרה ומניחו עם החזה והשוק והאימורים ומניף הכל על ידי הבעלים כמו שביארנו.

הלכה ח: וכיצד מניחן על ידי הבעלים, נותן את החלבים על ידי הבעלים וחזה ושוק למעלה ושתי הכליות ויותרת הכבד למעלה מהם, ואם יש שם לחם מניחו למעלה ומניף הכל.

הלכה ט: היה הקרבן איל נזיר מוציא האימורין ומפריש חזה ושוק ומבשל שאר האיל בעזרת הנשים, ולוקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל עם אחד מעשרה מן הלחם הבא עמו עם החזה והשוק והאימורין ומניח הכל על ידי הנזיר, והכהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים ומניף הכל כמו שביארנו.

הלכה י: אי זהו חזה כל הרואה את הקרקע למעלה עד הצואר, למטה עד הכרס, וחותך עמה שתי צלעות אילך ואילך, ואי זהו זרוע מן הפרק של ארכובה עד כף של יד שהם שני איברים מעורין זה בזה, והזרוע האמורה היא זרוע של ימין, ושכנגדה ברגל הוא השוק האמור בכל מקום.

הלכה יא: ואחר שמניפן מולח האימורין ומקטירן על גבי המזבח, אבל החזה והשוק נאכל לכהנים שנאמר כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה, ושאר השלמים נאכלים לבעלים, ואין הכהנים זוכין בחזה ושוק אלא לאחר הקטר האימורין.

הלכה יב: וכן הלחם שמניף בתודה ובאיל נזיר והזרוע הבשלה נאכלין לכהנים, ושאר הלחם עם שאר הבשר נאכל לבעלים, והלחם שמניף עם החזה והשוק הם הנקראין מורם מתודה, והזרוע בשלה עם החזה והשוק עם הלחם שמניף הם הנקראין מורם מאיל נזיר.

הלכה יג: הלחם המורם מן התודה ספק תרומה הוא, לפיכך אין חייבין עליו מיתה וחומש כתרומה ואינו מדמע כתרומה.

הלכה יד: היה בעל התודה כהן, הרי שאר הלחם נאכל לבעלים כתודת ישראל, שאין הלחם הבא עם התודה או עם איל נזיר קרוי מנחה.

הלכה טו: שנים שהביאו שלמים בשותפות האחד מניף ברשות חבירו אפילו הם מאה אחד מניף על ידי כולן, מה שאין כן בסמיכה.

הלכה טז: היתה אשה בעלת הקרבן אינה מניפה, אבל הכהן מניף שקרבנה טעון תנופה והיא פסולה לתנופה, ולעולם אין אשה מניפה אלא הסוטה והנזירה בלבד כמו שביארנו, ותנופה קודמת להגשה בכל מקום.

הלכה יז: כיצד הוא הלחם שמביא עם התודה, לוקח עשרים עשרון סולת ועושה מהם עשרה עשרונים חמץ ועשרה מצה, העשרה של חמץ עושה אותם עשר חלות.

הלכה יח: וכיצד מחמצן, מביא שאור כדי חמוצן ונותנו לתוך המדה וממלא את המדה אף על פי שסופה להיות חסירה או יתירה מפני השאור שפעמים יהיה עבה וקשה ופעמים רכה אין משגיחין אלא על מדתה עתה והרי הוא מודד עשרון עשרון שלמים, והעשרה עשרונים של מצה עושה מהן שלשים חלות שוות, עשר חלות מכל מין, עשר חלות מאפה תנור, ועשר חלות רקיקים, ועשר חלות מורבכת.

הלכה יט: וכיצד היא המורבכת, חולטה ברותחין ואופה אותה מעט ואחר כך קולה אותה בשמן על האלפס וכיוצא בו, כדרך שקולין הסופגנין, ומרבין במשנה, וזהו הריבוך האמור בכל מקום.

הלכה כ: ובכמה שמן הוא עושה השלשים חלות, בחצי לוג שמן, ושיעור זה הלכה למשה מסיני, רביעית ממנו לרבוכה, ושמינית לחלות, ושמינית לרקיקין.

הלכה כא: החלות לותת הסולת שלהן בשמינית של שמן, ואחר כך לש ואופה אותן והרקיקין מושחן בשמינית שלהן אחר אפייתן, והכהן לוקח מן הכל ארבע חלות אחת מכל מין ומין שנאמר אחד מכל קרבן.

הלכה כב: ולחמי תודה שאפה אותן ארבע חלות יצא לא נאמר ארבעים אלא למצוה, והוא שיפריש החלה שלהן אחת מכל קרבן כשהן בצק, שאין מפרישין פרוסה שנאמר אחד מכל קרבן שלא יטול פרוס.

הלכה כג: וכיצד הוא הלחם הבא עם איל נזיר, לוקח ששה עשרונות ושני שלישי עשרון ועושה מהן עשרים חלות שוות והכל מצה, עשרה רקיקין משוחין בשמן, ועשר חלות לותת הסולת שלהן בשמן, והכל מאפה תנור ושמן שלהן רביעית ושיעור זה הלכה למשה מסיני, והכהן לוקח מהן שתי חלות אחת מכל מין.

הלכה כד: שני מיני לחם שבנזיר וארבעה מיני לחם שבתודה מעכבין זה את זה, ומעשה הלחם של שניהן חוץ לעזרה.

הלכה כה: כיצד מעשה הבכור והמעשר והפסח, אחר שזורק דמן כמו שביארנו מפשיט ומוציא האימורים ומולחן ומקטירן, ושאר בשר הבכור נאכל לכהנים, ושאר בשר המעשר נאכל לבעלים, ושאר הפסח נאכל למנוייו כהלכותיו כמו שיתבאר בהלכות הפסח.

הלכות מעשה הקרבנות

פרק ז 
 
הלכה א: מצות עשה לעשות החטאות כמצותן האמורה בתורה, וכיצד מעשה חטאת הנאכלת, שוחט ונותן הדם כמו שביארנו, ומפשיטה ומפריש האימורים ומולחן וזורקן על גבי האשים, ואם רצה ליתן את האימורין בכלי כשמוליכן למזבח נותן ושאר בשרה נאכל לזכרי כהונה בעזרה. 
 
הלכה ב: וכיצד מעשה חטאות הנשרפות, שוחט וזורק דמם כמו שביארנו, ואחר כך קורעם ומוציא האימורים ונותנן בכלי ומולחן וזורקן על גבי האשים, ומוציא שאריתן חוץ לעיר, ומנתחין אותן שם כנתחי העולה בעורן, ושורפין אותן שם בבית הדשן. 
 
הלכה ג: שלשה מקומות לשריפה, אחד בתוך העזרה ובו שורפין פסולי המוקדשין ואימורים קדשים קלים שנפסלו ופרים ושעירים של חטאות הנשרפות, אם אירע בהם פסול בין לפני זריקה בין לאחר זריקה, כגון שנטמאו או שיצאו חוץ לעזרה עד שלא הגיע זמנן לצאת, או שלן הבשר או לנו האימורין שלהן. 
 
הלכה ד: והמקום השני בהר הבית ושמו בירה, ובו שורפין חטאות הנשרפות אם אירע בהן פסול אחר צאתן מן העזרה, והמקום השלישי חוץ לירושלים והוא הנקרא בית הדשן, ושם שורפין חטאות הנשרפות בזמן שהן נשרפות כמצוותן. 
 
הלכה ה: ושריפת כל הנשרפין כשירה בזר ובלילה, וכל הנשרפין חוץ לעזרה כל העצים כשרין לשריפתן אפילו בקש ובגבבא שנאמר על עצים באש אש מכל מקום, ולמה נאמר עצים להוציא את הסיד ואת הרמץ. 
 
הלכה ו: חטאת העוף כיצד היתה נעשית, מולק אותה בקרן דרומית מערבית כמו שביארנו ויורד בצפורנו עד שיחתוך הסימנין או רוב אחד מהן ואינו מבדיל הראש מן הגוף, ואם הבדיל פסל ולוקה שנאמר ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל, ומזה מדמה על קיר המזבח למטה מאמצעו, ושירי הדם מתמצים על היסוד שנאמר והנשאר בדם ימצה על יסוד המזבח מכלל שהנתינה על קיר שהשירין שלו מתמצין אל יסוד וזהו קיר התחתון. 
 
הלכה ז: ומצוי דם חטאת העוף מעכב, ואין למזבח בה אלא דמה והשאר נאכל לזכרי כהונה כבשר חטאת הבהמה. 
 
הלכה ח: כיצד אוחז חטאת העוף בשעת מליקה, אוחז שתי רגליה בין שתי אצבעותיו ושתי אגפיה בין שתי אצבעותיו, ומותח צוארה אל רוחב שתי אצבעותיו ומולק, וזו מעבודות קשות שבמקדש, ואם שנה ואחז בכל מקום כשירה. 
 
הלכה ט: וכל מקום מן המזבח כשר למליקתה, ובלבד שיזה דמה למטה מאמצע המזבח, ואם הזה בכל מקום כשירה, והוא שיתן למטה מעט מדם הנפש. 
 
הלכה י: שלשה דברים היתה קרן דרומית מערבית משמשת למעלה ושלשה למטה, מלמטה חטאת העוף והגשת המנחות ושירי הדם של עולות וחטאות הנאכלות ואשמות ושלמים ששופכין עליה, והשלשה של מעלה ניסוך המים שמנסכין בחג וניסוך היין של נסכים ועולת העוף בזמן שהיא רבה, ואם אין קרן דרומית מזרחית מכילה אותה נפנין לקרן דרומית מערבית ועושין אותה שם. 
 
הלכה יא: כל העולין למזבח עולין דרך ימין ומקיפין ויורדין דרך שמאל, חוץ מן העולה לאחד משלשה דברים אלו שלמעלה בקרן זו שהן עולין ונפנין על השמאל לקרן ועושין מלאכתן וחוזרין לעקב, ומפני מה נפנין לשמאל כדי שיפגעו בקרן מערבית דרומית תחלה, שאם נפנין על ימין ומקיפין את כל המזבח עד שיגיעו לקרן דרומית מערבית שמא יתעשן המים והיין או שמא ימות העוף בעשן המזבח. 
 
הלכה יב: לפיכך המנסך מים או יין כשהוא מקיף את המזבח לא יהיה בידו כלום, ומתחיל ומקיף מקרן דרומית מזרחית למזרחית צפונית לצפונית מערבית למערבית דרומית ולא יהיה בידו כלום, וכשמגיע למערבית דרומית נותנין המים או היין בידו ומנסך, ואם לא הקיף עולה ופונה על שמאלו ועושה מלאכתו ויורד. פרק ח 
 
הלכה א: חומר בחטאת הבהמה משאר קדשי קדשים, שדם חטאת הבהמה שניתז מן הכלי שקבל בו הדם קודם הזיה על הבגד טעון כיבוס במים בעזרה שנאמר ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס במקום קדוש. 
 
הלכה ב: אחד הבגד ואחד העור הרך ואחד השק טעונין כיבוס, אבל העור הקשה הרי הוא כעץ וגורד הדם מעליו, ואחד דם חטאת הנאכלת או דם חטאת הנשרפת אבל לא דם חטאת העוף, שנאמר תשחט החטאת בנשחטת הכתוב מדבר לא בנמלקת. 
 
הלכה ג: חטאת שנפסלה אין דמה טעון כיבוס, בין שהיתה לה שעת הכושר בין שלא היתה לה שעת הכושר, אי זו הוא שהיתה לה שעת הכושר שלנה ושנטמאת ושיצאת חוץ לעזרה, ואי זו היא שלא היתה לה שעת הכושר שנפסלה בשחיטה או בזריקת הדם. 
 
הלכה ד: אין טעון כיבוס אלא מקום הדם בלבד, והוא שיהיה על כלי שראוי לקבל טומאה וראוי לכיבוס, אבל אם ניתז על כלי עץ או כלי מתכת אינו טעון כיבוס לפי שאינן ראויין לכיבוס אלא גורדן בלבד. 
 
הלכה ה: ניתז על עור הדג אינו טעון כיבוס לפי שאינו ראוי לקבל טומאה, אבל אם ניתז על עור בהמה, עד שלא הופשט אינו טעון כיבוס, אחר שהופשט טעון כיבוס, שאף על פי שאינו מקבל טומאה עתה הרי הוא ראוי לקבל טומאה לאחר שיתעבד. 
 
הלכה ו: ניתז מן הצואר על הבגד או מעל קרן המזבח או שנפשך הדם על הרצפה ואספו וניתז ממנו על הבגד אינו טעון כיבוס שנאמר ואשר יזה מדמה, לא אמרתי אלא בדם שנתקבל בכלי שרת וראוי להזיה ויש בו כדי הזייה. 
 
הלכה ז: נתן ארבע המתנות ואחר כך ניתז מן הכוס על הבגד משירי הדם אינו טעון כיבוס, אע"פ שעדיין לא זרק השירים על היסוד, וכן בחטאות הנשרפות. 
 
הלכה ח: ניתז מאצבעו אחר שיצאת הזייה מידו אינו טעון כיבוס ששירי הדם שבאצבע פסולין להזייה. 
 
הלכה ט: ניתז מן הבגד לבגד שני אין הבגד השני טעון כיבוס, ניתז על בגד טמא אינו טעון כיבוס, ניתז דם החטאת על הבגד וניתז על דם החטאת דם חולין טעון כיבוס, אבל אם ניתז דם החולין תחלה (או אפילו דם עולה) וניתז עליו דם החטאת אינו טעון כיבוס שהרי לא נבלע בו. 
 
הלכה י: כשמכבסין את מקום הדם מכבסין אותו במים יפה יפה עד שלא ישאר לו רושם, וכל שבעת הסממנים שמעבירין על הכתם מעבירין על דם חטאת, חוץ ממי רגלים שאין מכניסין מי רגלים למקדש. 
 
הלכה יא: כלי חרש שנתבשלה בו החטאת הנאכלת טעון שבירה בעזרה, וכלי מתכות שנתבשלה בו טעון מריקה ושטיפה במים בעזרה שנאמר וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר, אע"פ שלא נאמר כאן במקום קדוש הרי דינן כדין הכיבוס, מה כיבוס הבגד בקדש אף שבירת כלי חרס ושטיפת כלי מתכות ומריקתו בקדש, ואחד כלי שבישל בו או כלי שהערה לתוכו רותח. 
 
הלכה יב: מריקה בחמין ושטיפה בצונן, במים לא ביין ולא במזג ולא בשאר משקין, והמריקה והשטיפה כמריקת הכוס ושטיפתו, והשפוד והאסכלה מגעילן במים חמים על גבי האש ואחר כך מדיחן. 
 
הלכה יג: במה דברים אמורים שבישל בהן אחר שנזרק דמה כהלכתו, אבל אם בישל קודם זריקה, או שבישל בה בשר חטאת הנשרפת אינו טעון מריקה ושטיפה, בישל במקצת הכלי כלו טעון מריקה ושטיפה. 
 
הלכה יד: צלה הבשר [באויר] תנור של חרס יש בדבר ספק, אם ישבר הואיל ונתבשלה בו או לא ישבר הואיל ולא נגעה בו, ולא בחטאת בלבד אלא כל הכלים שמשתמשין בהן בקדשים על ימי חמין בין קדשי קדשים בין קדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה עקב אכילה, וכן השפוד והאסכלה מגעילן עקב אכילה, ואינו מניחן עד זמן אכילה שניה, אלא כשישלים לאכול יגעיל השפוד והאסכלה וימרק וישטוף הכלי בין כלי מתכות בין כלי חרס חוץ מן החטאת ששובר בה כלי חרס, ומבשל ושונה ומשלש מיד בין בכלי מתכות בין בכלי חרס וממרק ושוטף עד סוף אכילה. 
 
הלכה טו: כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אינן טעונין מריקה ושטיפה אפילו בחטאת אלא הדחה בלבד, נאמר בחטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה, אם פסולה היא הנוגע בה פסול ואם כשירה הנוגע בה יאכל כמוה ובקדושתה. 
 
הלכה טז: במה דברים אמורים כשנבלעה בו, אבל נגיעה בלא הבלעה אינה מקדשת, ואחד החטאת ואחד שאר קדשים בין קדשים קלים בין חמורים שנאמר זאת התורה לעולה למנחה. 
 
הלכה יז: נגע בשרה ברקיק ונבלע במקצתו לא נתקדש כולו אלא חותך מקום הבלע. 
 
הלכה יח: כלי שבישל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים, אם יש בהן בנותן טעם הרי הכל נאכל כחמור שבהן, וטעון הכלי מריקה ושטיפה והכל כחמור שבהן לכל דבר, ואם לא נתן טעם זה בזה אין הקלין נאכלין כחמורים ואינן כמותן לכל דבר, אבל הכלי טעון מריקה ושטיפה. 
 
הלכה יט: בגד שניתז עליו דם החטאת ויצא חוץ לעזרה מחזירו לעזרה ומכבסו שם, נטמא חוץ לעזרה כיצד יעשה, קורעו כדי שיטהר ומכניסו ומכבסו בפנים, וצריך להניח בו שלם כדי מעפורת לפי שנאמר בגד צריך לכבס בגד, ואע"פ שהוא טמא מדבריהם מפני כדי המעפורת שנשארה בו כיון שנקרע רובו טהור מן התורה ומותר להכניסו למקדש לכבס הדם. 
 
הלכה כ: מעיל שניתז עליו דם חטאת ויצא ונטמא לחוץ כיצד הוא עושה והרי הקורע אותו לוקה כמו שביארנו, מכניסו פחות פחות משלש אצבעות ומכבסו בפנים, ואחר שיתכבס כל הדם מעט מעט מטבילין אותו בחוץ. 
 
הלכה כא: כלי חרס שבישל בו החטאת ויצא מכניסו ושוברו בפנים, נטמא בחוץ נוקבו בכדי שרש קטן כדי שיטהר ומכניסו ושוברו בפנים, ואם נקבו נקב גדול מזה אינו שוברו בפנים שהרי אינו כלי ואין שוברין בפנים אלא כלים, וכן כלי מתכות שבישל בו ויצא חוץ לעזרה מכניסו ומורקו ושוטפו בפנים, נטמא כשיצא פוחתו עד שיטהר ומכניסו בפנים וחוזר ומרדדו עד שיסתם הפחת ויחזור כתבנית הכלים, ואחר כך מורקו ושוטפו בעזרה שנאמר ואם בכלי נחשת וגו' אין מוריקן בפנים אלא כלים. פרק ט 
 
הלכה א: מצות עשה לעשות כל האשמות כמצותן האמורה בתורה, וכיצד מעשה האשמות בין אשם ודאי בין אשם תלוי, שוחט וזורק הדם כמו שביארנו, ומפשיט ומוציא האימורין ומולחן וזורקן על גב האשים, ואם רצה להוליכן בכלי מוליך ושאר בשרם נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת. 
 
הלכה ב: אשם מצורע יש בקבלת דמו שינוי כמו שיתבאר בהלכות מחוסרי כפרה, ואעפ"כ שאר מעשיו וזריקת דמו על המזבח ואכילתו כשאר האשמות לכל דבר. 
 
הלכה ג: עשיית כל שלמים כמצותן מצות עשה והן ארבעה מינין: האחד שלמי צבור והשלשה שלמי יחיד. 
 
הלכה ד: וכיצד מעשה שלמי צבור, שוחט וזורק הדם כמו שביארנו, ומפשיט ומוציא האימורים ומולחן ומקטירן, והשאר נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת וכאשם מפני שהן קדשי קדשים כמו שביארנו. 
 
הלכה ה: שלמי יחיד שלשה מינין, האחד הוא הבא שלמים בלא לחם כגון שלמי חגיגה ושמחה וזהו הנקרא שלמים, והשני שלמים הבאים עם הלחם בנדר או נדבה וזהו הנקרא תודה ואותו הלחם נקרא לחם תודה, והמין השלישי שלמים שמקריב הנזיר ביום מלאת נזרו והם באים עם לחם וזהו הנקרא איל נזיר. 
 
הלכה ו: וכיצד מעשה שלשתן, שוחט וזורק הדם כמו שביארנו, ומפשיט ומוציא האימורין, ואח"כ מנתח את הבשר ומפריש החזה ושוק הימין ונותן האימורין עם החזה והשוק על ידי הבעלים וכהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף הכל לפני ה' במזרח, וכן כל הטעון תנופה במזרח מניפין אותו. 
 
הלכה ז: וכיצד הוא מניף מוליך ומביא מעלה ומוריד ואם היה הקרבן תודה לוקח מן הלחם הבא עמה אחד מעשרה ומניחו עם החזה והשוק והאימורים ומניף הכל על ידי הבעלים כמו שביארנו. 
 
הלכה ח: וכיצד מניחן על ידי הבעלים, נותן את החלבים על ידי הבעלים וחזה ושוק למעלה ושתי הכליות ויותרת הכבד למעלה מהם, ואם יש שם לחם מניחו למעלה ומניף הכל. 
 
הלכה ט: היה הקרבן איל נזיר מוציא האימורין ומפריש חזה ושוק ומבשל שאר האיל בעזרת הנשים, ולוקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל עם אחד מעשרה מן הלחם הבא עמו עם החזה והשוק והאימורין ומניח הכל על ידי הנזיר, והכהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים ומניף הכל כמו שביארנו. 
 
הלכה י: אי זהו חזה כל הרואה את הקרקע למעלה עד הצואר, למטה עד הכרס, וחותך עמה שתי צלעות אילך ואילך, ואי זהו זרוע מן הפרק של ארכובה עד כף של יד שהם שני איברים מעורין זה בזה, והזרוע האמורה היא זרוע של ימין, ושכנגדה ברגל הוא השוק האמור בכל מקום. 
 
הלכה יא: ואחר שמניפן מולח האימורין ומקטירן על גבי המזבח, אבל החזה והשוק נאכל לכהנים שנאמר כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה, ושאר השלמים נאכלים לבעלים, ואין הכהנים זוכין בחזה ושוק אלא לאחר הקטר האימורין. 
 
הלכה יב: וכן הלחם שמניף בתודה ובאיל נזיר והזרוע הבשלה נאכלין לכהנים, ושאר הלחם עם שאר הבשר נאכל לבעלים, והלחם שמניף עם החזה והשוק הם הנקראין מורם מתודה, והזרוע בשלה עם החזה והשוק עם הלחם שמניף הם הנקראין מורם מאיל נזיר. 
 
הלכה יג: הלחם המורם מן התודה ספק תרומה הוא, לפיכך אין חייבין עליו מיתה וחומש כתרומה ואינו מדמע כתרומה. 
 
הלכה יד: היה בעל התודה כהן, הרי שאר הלחם נאכל לבעלים כתודת ישראל, שאין הלחם הבא עם התודה או עם איל נזיר קרוי מנחה. 
 
הלכה טו: שנים שהביאו שלמים בשותפות האחד מניף ברשות חבירו אפילו הם מאה אחד מניף על ידי כולן, מה שאין כן בסמיכה. 
 
הלכה טז: היתה אשה בעלת הקרבן אינה מניפה, אבל הכהן מניף שקרבנה טעון תנופה והיא פסולה לתנופה, ולעולם אין אשה מניפה אלא הסוטה והנזירה בלבד כמו שביארנו, ותנופה קודמת להגשה בכל מקום. 
 
הלכה יז: כיצד הוא הלחם שמביא עם התודה, לוקח עשרים עשרון סולת ועושה מהם עשרה עשרונים חמץ ועשרה מצה, העשרה של חמץ עושה אותם עשר חלות. 
 
הלכה יח: וכיצד מחמצן, מביא שאור כדי חמוצן ונותנו לתוך המדה וממלא את המדה אף על פי שסופה להיות חסירה או יתירה מפני השאור שפעמים יהיה עבה וקשה ופעמים רכה אין משגיחין אלא על מדתה עתה והרי הוא מודד עשרון עשרון שלמים, והעשרה עשרונים של מצה עושה מהן שלשים חלות שוות, עשר חלות מכל מין, עשר חלות מאפה תנור, ועשר חלות רקיקים, ועשר חלות מורבכת. 
 
הלכה יט: וכיצד היא המורבכת, חולטה ברותחין ואופה אותה מעט ואחר כך קולה אותה בשמן על האלפס וכיוצא בו, כדרך שקולין הסופגנין, ומרבין במשנה, וזהו הריבוך האמור בכל מקום. 
 
הלכה כ: ובכמה שמן הוא עושה השלשים חלות, בחצי לוג שמן, ושיעור זה הלכה למשה מסיני, רביעית ממנו לרבוכה, ושמינית לחלות, ושמינית לרקיקין. 
 
הלכה כא: החלות לותת הסולת שלהן בשמינית של שמן, ואחר כך לש ואופה אותן והרקיקין מושחן בשמינית שלהן אחר אפייתן, והכהן לוקח מן הכל ארבע חלות אחת מכל מין ומין שנאמר אחד מכל קרבן. 
 
הלכה כב: ולחמי תודה שאפה אותן ארבע חלות יצא לא נאמר ארבעים אלא למצוה, והוא שיפריש החלה שלהן אחת מכל קרבן כשהן בצק, שאין מפרישין פרוסה שנאמר אחד מכל קרבן שלא יטול פרוס. 
 
הלכה כג: וכיצד הוא הלחם הבא עם איל נזיר, לוקח ששה עשרונות ושני שלישי עשרון ועושה מהן עשרים חלות שוות והכל מצה, עשרה רקיקין משוחין בשמן, ועשר חלות לותת הסולת שלהן בשמן, והכל מאפה תנור ושמן שלהן רביעית ושיעור זה הלכה למשה מסיני, והכהן לוקח מהן שתי חלות אחת מכל מין. 
 
הלכה כד: שני מיני לחם שבנזיר וארבעה מיני לחם שבתודה מעכבין זה את זה, ומעשה הלחם של שניהן חוץ לעזרה. 
 
הלכה כה: כיצד מעשה הבכור והמעשר והפסח, אחר שזורק דמן כמו שביארנו מפשיט ומוציא האימורים ומולחן ומקטירן, ושאר בשר הבכור נאכל לכהנים, ושאר בשר המעשר נאכל לבעלים, ושאר הפסח נאכל למנוייו כהלכותיו כמו שיתבאר בהלכות הפסח.