Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום חמישי יא אב ה'�&פ"ד
	שיעורים יומיים ליום חמישי יא אב ה'�&פ"ד

חומש:

חמישי פרשת ואתחנן

תהילים:

פרקים ס - סה

תניא:

ג. וילבש... -208- וגבול [ח"ו]

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות בכורים פרקים ט-יא

פרק אחד :

הלכות מעשה הקרבנות פרק ז

ספר המצוות :

מ"ע פ, מ"ע פ"א

הלכות ביכורים

פרק ט

הלכה א: מצות עשה ליתן כל זובח בהמה טהורה לכהן הזרוע והלחיים והקיבה, שנאמר וזה יהיה משפט הכהנים, ואלו הם הנקראים בכל מקום מתנות, ומצות זו נוהגת תמיד בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ובכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, ובחולין אבל לא במוקדשין.

הלכה ב: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן ונפדו חייבין במתנות ואם קדם מום עובר להקדישן או שהקדישן תמימים ואח"כ נולד בהם מום ונפדו הרי אלו פטורין מן המתנות.

הלכה ג: ספק בכור חייב במתנות מכל צד, שאם בכור הוא כולו לכהן ואם אינו בכור מתנותיו לכהן, ואם נסתפק בשנים ולקח הכהן האחד מספק הרי השני פטור מן המתנות, עשאוהו כמי שזכה בו הכהן ונתנו במומו לבעליו, אבל ספק מעשר פטור מ"מ שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

הלכה ד: בהמת קדשים שנפסלה במומה ואינה חייבת במתנות שנתערבה בבהמות אחרות, אפילו אחת במאה בזמן שכל בהמה מהן לאחר כולן פטורין, שכל אחד ואחד ספק והמוציא מחבירו עליו הראיה, היה אחד הוא השוחט את כולם פוטר מתנות אחת מהן בלבד.

הלכה ה: אין חייב במתנות אלא בהמה טהורה בלבד שנאמר אם שור אם שה, כלאים הבא מכבש ועז חייב במתנות, והכוי אע"פ שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות, צבי הבא על העז וילדה הולד חייב בחצי מתנות שנאמר אם שה אפילו מקצת שה, תיש הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות.

הלכה ו: אחד השוחט לאכילת עכו"ם או לאכילת כלבים או לרפואה חייב במתנות.

הלכה ז: בהמת שותפין חייבת שנאמר זובחי הזבח.

הלכה ח: הלוקח בהמה מפירו' שביעית חייב במתנות, כהנים ולוים פטורים מן המתנות שנאמר מאת העם וספק הם הלוים אם הם בכלל העם או לא, לפיכך אין נוטלין מהם ואם נטל הכהן לא יחזיר.

הלכה ט: בד"א בשוחט לעצמו, אבל כהן טבח ששוחט ומוכר בשוק ממתינין לו שתים ושלש שבתות, מיכן ואילך מוציאין ממנו מתנות ונותנין אותם לכהנים אחרים, ואם קבע בית מטבחיים למכור אין ממתינין לו אלא מוציאין ממנו מיד ואם נמנע מליתן מנדין אותו עד שיתן.

הלכה י: השוחט לעכו"ם ולכהן פטור מן המתנות, והמשתתף עם הכהן צריך שירשום חלקו כדי שיניח המתנות בחלק הכהן, שאם לא ציין חלקו חייב במתנות מפני שאין הכל יודעין שהכהן שותף לו, לפיכך אם היה הכהן עומד עמו במטבחיים ונושא ונותן עמו אינו צריך לרשום, והמשתתף עם העכו"ם אינו צריך לרשום שסתם עכו"ם מרבה דברים ומודיע לכל שהוא שותף ואע"פ שאינו עמו בשעת מכירה.

הלכה יא: התנה הכהן עמו שהוא שותף חוץ מן המתנות הרי המתנות לכהן, כיון שאמר לו חוץ הרי שייר לו הכהן חלק במתנות ולפיכך הם שלו, אבל אם אמר לו הכהן ע"מ שהמתנות שלי הרי המתנות של ישראל זה ונותנן לכל כהן שירצה, אע"פ שהתנה עמו שהן שלו לא נפטר מן המתנות, שהאומר ע"מ לא שייר לו בעצמן של מתנות כלום הואיל ולא שייר לו בהן שותפות לא קנאן בתנאי זה.

הלכה יב: היה הכהן שותף בראש פטור מן הלחי, שותף ביד פטור מן הזרוע, שותף בבני מעיים פטור מן הקיבה, אמר לו הכהן הרי הבהמה כולה שלי והראש שלך חייב בלחי, שהדבר החייב הרי הוא של ישראל.

הלכה יג: גר שנתגייר והיתה לו בהמה שחוטה, אם נשחטה עד שלא נתגייר פטור, ואם אחר שנתגייר חייב, ואם ספק פטור והמוציא מחבירו עליו הראיה.

הלכה יד: בהמה שלא הורמו מתנותיה מותר לאכול ממנה, שאינה דומה לטבל שהרי מתנות כהונה מובדלין והמתנות עצמן אסור לישראל לאכלן אלא ברשות כהן, עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם, מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע, והקונה אותם אע"פ שאינו רשאי ה"ז מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות.

הלכה טו: אמר לטבח מכור לי בני מעיה של פרה והיו בה מתנות נותנן לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים, לקחם ממנו במשקל נותנם לכהן ומנכה לטבח מן הדמים.

הלכה טז: המשלח בשר לחבירו והיו בה מתנות אינו חושש שמא עבר זה וגזלן, מקום שאין בו כהן מעלה המתנות בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן ויתן הדמים לכל כהן שירצה.

הלכה יז: הרוצה ליתן המתנות לכהן אחד נותן, ואם רצה לחלוק אותן לא יתן חצי קיבה לאחד או חצי זרוע אלא זרוע לאחד וקיבה לאחד ולחיים לשנים שנאמר תתן לו שיהיה בה כדי מתנה, ואם היו של שור חולק אותן חתיכות והוא שיהיה בכל חתיכה כדי מתנה.

הלכה יח: אי זהו הזרוע, זרוע של ימין מן הפרק של ארכובה עד כף של ידו שהן שני איברים זה מעורה בזה, והלחיים מן הפרק של לחי ועד פיקה של גרגרת טבעת גדולה עם הלשון שביניהן הכל לכהן.

הלכה יט: אין מולגין אותן ואין מפשיטין אותן אלא יתנו לו בעורן ובצמרן, והקיבה בחלב שעליה ובחלב שבתוכה וכבר נהגו הכהנים להניח חלב הקיבה לבעלים.

הלכה כ: הכהנת אוכלת המתנות אע"פ שהיא נשואה לישראל מפני שאין בהן קדושה, ולא עוד אלא הבעל אוכל מתנות בגלל אשתו, אבל חללה אינה אוכלת, שאין חללים בכלל כהנים, ואם רצה הכהן למכור המתנות או ליתנן במתנה אפילו לעכו"ם או להאכילם לכלבים מאכילם שאין בהן קדושה כלל.

הלכה כא: כהן שהיו לו חברים שנותנים לו המתנות אם רצה לזכות בהן לישראל חבירו ה"ז מזכה לו, ואע"פ שלא באו לידו, ויהיו אותם החברים זובחים ונותנין המתנות לזה הישראל שזכה בהן, והוא שיהיה הישראל זה בדוחק ואין לו לקנות בשר, ויהיה הכהן שזכה לו חבירו, אבל אם היה הכהן שמשו של ישראל זה או שכירו או לקיטו אינה מזכה לו עד שיבואו לידו שמא יזכה בעל כרחו.

הלכה כב: לא יחטוף הכהן המתנות ולא ישאל בפיו אא"כ נותנין לו בכבוד נוטל, ובזמן שהם רבים בבית המטבחים הצנועים מושכין ידיהם והגרגרנים נוטלין, ואם היה כהן צנוע ואין מכירין אותו שהוא כהן ה"ז נוטל כדי שיודע לכל שהוא כהן, ואין הכהנים אוכלין המתנות אלא צלי בחרדל שנאמר למשחה כדרך שאוכלים המלכים.

פרק י

הלכה א: מצות עשה ליתן לכהן ראשית הגז שנאמר וראשית גז צאנך תתן לו, ולוים בכלל ישראל במצוה זו, ואין לראשית הגז זו שיעור מן התורה, ומדברי סופרים שלא יפחות מאחד מששים, ואינה נוהגת אלא בארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית כראשית הדגן ונוהג בחולין אבל לא במוקדשין.

הלכה ב: כיצד הרי שהקדיש בהמות לבדק הבית וגזזן יכול יהיה חייב לפדות וליתן לכהן, או הקדיש בהמה חוץ מגיזתה יכול יהיה חייב בראשית הגז ת"ל צאנך אין אלו צאנו.

הלכה ג: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בראשית הגז, אבל אם קדם הקדשן את מומן, או שקדם מום עובר להקדשן ואח"כ נולד להן מום קבוע ונפדו פטורים מראשית הגז.

הלכה ד: אין חייבין בראשית הגז אלא הכבשים בלבד, זכרים כנקבות שהצמר שלהן הוא הראוילבגדים, היה צמרן קשה ואינו ראוי ללבישה פטורין מראשית הגז, שאין מתנה זו לכהן אלא כדי ללבוש ממנה.

הלכה ה: כיון שזיכה לו הקב"ה בתרומות שהן לחמו ויינו, וזיכה לו במתנות בהמה וקדשי מקדש שהבשר שלו, זיכה לו בראשית הגז ללבושו, ובגזל הגר והחרמים ושדה אחוזה ופדיון בכורות להוצאותיו ושאר צרכיו, שהרי אין לו חלק בנחלה ובבזה.

הלכה ו: היה הצמר שלהן אדום או שחור או שחום חייבות בראשית הגז, אבל אם גזז הצמר וצבעו קודם שיתן נפטר מראשית הגז, הלבינו קודם שיתן חייב להפריש אחר שלבנו, התולש צמר רחלים בידו ולא גזז חייב בראשית הגז.

הלכה ז: ראשית הגז נוהג בכלאים ובכוי ובטרפה, אבל הגוזז את המתה פטור.

הלכה ח: המפריש ראשית הגז ואבד חייב באחריותן עד שיתן לכהן, האומר כל גיזותי ראשית דבריו קיימין.

הלכה ט: הלוקח גז צאנו של עכו"ם אחר שגזזן העכו"ם פטור מראשית הגז, לקח הצאן לגיזתן חייב אף ע"פ שגדלה הגיזה ברשות העכו"ם, ואע"פ שחוזרין הצאן לעכו"ם אחר גזיזה, הואיל והגוזז ישראל והגזיזות שלו חייב שאין החיוב אלא בשעת הגיזה.

הלכה י: הלוקח גז צאנו של חבירו אם שייר המוכר מעט מצאנו להגזז המוכר חייב להפריש מן המשואר על הכל, ואע"פ שלא התחיל המוכר לגזוז, חזקה אין אדם מוכר מתנות כהונה, ואם לא שייר כלום הלוקח חייב להפריש.

הלכה יא: היו שני מיני גיזה כגון גיזה לבנה וגיזה שחומה או גיזת זכרים וגיזת נקבות, ומכר מין זה והניח המין האחר, זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו [זה נותן לעצמו] על מה שלקח וזה נותן לעצמו על מה ששייר.

הלכה יב: גר שנתגייר והיו לו גיזות ואין ידוע אם עד שלא נתגייר נגזזו או משנתגייר ה"ז פטור והמע"ה.

הלכה יג: כמה צאן יהיה לו ויהיו חייבות בראשית הגז, אין פחות מחמש, והוא שיהיה בגיזה שלהן אין פחות ממשקל ששים סלע, ותהיה גיזת כל אחת מחמשתן אין פחות ממשקל י"ב סלע, היתה אחת מהם גוזזת פחות מי"ב סלע אע"פ שחמשתן גוזזות ששים סלע או יתר הרי אלו פטורין מראשית הגז.

הלכה יד: השותפין חייבין בראשית הגז, והוא שיהיה בחלק כל אחד מהן כשיעור, אבל חמש צאן בלבד של שני שותפין פטורין.

הלכה טו: ראשית הגז מצותה בתחלה ואם הפריש בין באמצע בין בסוף יצא, היו לו חמש צאן וגזז אחת מהן בלבד ומכר גיזתה, ואח"כ גזז שניה ומכר גיזתה, ואח"כ גזז שלישית ומכר גיזתה הכל מצטרפות לראשית הגז, וחייב אפילו לאחר כמה שנים, ויש לו להפריש מן החדש על הישן ומזה על זה, אבל אם היתה רחל אחת וגזזה והניח גיזתה ואח"כ קנה שנייה וגזזה והניח גיזתה אינן מצטרפות.

הלכה טז: מי שהיו לו גיזות רבות של ראשית הגז ורוצה לחלק לכהנים, לא יתן לכל אחד ואחד פחות ממשקל חמש סלעים מלובן כדי בגד קטן, לא שילבנו ואח"כ יתן לו אלא יתן לו מצמר הגיזה כשהוא צואי, כדי שיהיה בו אחר הליבון חמש סלעים או יתר שנאמר תתן לו שיהיה בו כדי מתנה המועלת.

הלכה יז: ראשית הגז חולין לכל דבר, לפיכך אני אומר שנותנים אותו לכהנת אע"פ שהיא נשואה לישראל כמתנות בהמה ויראה לי שדין שניהן אחד הוא.

פרק יא

הלכה א: מצות עשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו הישראלית שנאמר כל פטר רחם לי, ונאמר אך פדה תפדה את בכור האדם.

הלכה ב: ואין האשה חייבת לפדות את בנה, שהחייב לפדות את עצמו הוא שחייב לפדות את בנו, עבר האב ולא פדהו כשיגדל יפדה את עצמו.

הלכה ג: היה הוא לפדות ובנו לפדות יפדה עצמו תחלה ואח"כ בנו, ואם אין לו אלא כדי פדיון אחד יפדה עצמו.

הלכה ד: היה בנו לפדות והגיע עת לעלות לרגל ואין לו כדי לזה ולזה, פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל שנאמר כל בכור בניך תפדה ואח"כ ולא יראו פני ריקם.

הלכה ה: הפודה את בנו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן, וחוזר ומברך שהחיינו, ואח"כ נותן הפדיון לכהן, ואם פדה עצמו מברך לפדות הבכור ומברך שהחיינו.

הלכה ו: מצוה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ובכמה פודהו בחמש סלעים שנאמר ופדוייו מבן חדש תפדה, בין בכסף בין בשוה כסף מן המטלטלין שגופן ממון כענין השקלים, לפיכך אין פודין בקרקעות ולא בעבדים מפני שהן כקרקעות ולא בשטרות לפי שאין גופן ממון ואם פדהו בהן אינו פדוי.

הלכה ז: כתב האב לכהן שהוא חייב לו ה' סלעים חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי, נתן לו כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים הרי בנו פדוי, נתן ה' סלעים לעשרה כהנים בין בבת אחת בין בזה אחר זה יצא.

הלכה ח: רצה הכהן להחזיר לו הפדיון מחזיר, ולא יתן לו הוא ודעתו שיחזיר, ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתן לו מתנה גמורה, ואם רצה הכהן אח"כ להחזיר יחזיר, וכן אם פירש ונתן לו על מנת להחזיר הרי בנו פדוי.

הלכה ט: כהנים ולוים פטורים מפדיון הבן מקל וחומר, אם פטרו של ישראל במדבר דין הוא שיפטרו עצמן.

הלכה י: ישראל הבא מן הכהנת ומן הלויה פטור, שאין הדבר תלוי באב אלא באם שנאמר פטר רחם בישראל.

הלכה יא: לויה המעוברת מעכו"ם בנה פטור, וכהנת המעוברת מעכו"ם בנה חייב שהרי נפסלה אמו מן הכהונה בבעילת העכו"ם.

הלכה יב: כהן שנולד לו בן חלל, מת האב בתוך שלשים יום הבן חייב לפדות את עצמו, שלא זכה האב בפדיונו, מת אחר ל' יום אינו חייב הבן לפדות את עצמו, שהרי זכה האב בפדיונו.

הלכה יג: השפחה שנשתחררה וכותית שנתגיירה כשהן מעוברות וילדו, אע"פ שהורתו שלא בקדושה הואיל ונולד בקדושה חייב, שנאמר פטר רחם בישראל והרי פטר ורחם בישראל, אין ידוע אם קודם שנתגיירה ילדה או אחר שנתגיירה ילדה המוציא מחבירו עליו הראיה.

הלכה יד: הכותית והשפחה שילדו ואח"כ נתגיירו ונשתחררו וילדו ולד אחר הרי זה פטור שנאמר פטר רחם ואין זה פטר רחם, וכן הבא אחר הנפלים כל נפל שאמו טמאה לידה הבא אחריו אינו פטר רחם, וכל נפל שאין אמו טמאה לידה כמו המפלת כמין דגים וחגבים או המפלת יום ארבעים וכיוצא בהן הבא אחריו בכור לכהן וחייב לפדות.

הלכה טו: חתך העובר במעיה והוציאו אבר אבר הבא אחריו אינו פטר רחם, בן שמנה חדשים שהוציא ראשו והוא חי והחזירו ומת, וכן בן ט' שמת ויצא ראשו והחזירו ואח"כ יצא אחיו וילדה, זה שילדה אינו פטר רחם, שהרי נפטר בראשו של ראשון, ומשתצא פדחתו פוטר הבא אחריו.

הלכה טז: יוצא דופן והבא אחריו כדרכו שניהם פטורים, הראשון לפי שלא יצא מן הרחם והשני מפני שקדמו אחר.

הלכה יז: מאימתי יתחייב בפדיון, משישלים שלשים יום שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה, מת הבן בתוך ל' ואפילו ביום ל', וכן אם נעשה טריפה אינו חייב בחמשה סלעים, ואם הקדים ונתן לכהן יחזיר לו הפדיון [ואם מת אחר ל' יום חייב בפדיון] ואם לא נתן יתן.

הלכה יח: מי שפדה בנו בתוך ל' יום אם אמר לו מעכשיו אין בנו פדוי, ואם אמר לו לאחר ל' יום בנו פדוי ואע"פ שאין המעות קיימין לאחר ל' יום.

הלכה יט: מי שהוא ספק אם חייב בפדיון או לא ה"ז פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה, מת האב בתוך ל' יום הרי הבן בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה מאביו שפדהו קודם שימות, מת האב לאחר ל' יום הרי הוא בחזקת פדוי עד שיודיעוהו שלא נפדה.

הלכה כ: מי שלא בכרה אשתו וילדה זכר ונקבה ואין ידוע אי זה מהן יצא ראשון אין כאן לכהן כלום, ילדה שני זכרים אע"פ שאין ידוע אי זה מהן הבכור נותן ה' סלעים לכהן, מת אחד מהן בתוך ל' יום פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה, מן האב בין בתוך שלשים יום בין אחר שלשים יום, בין שלא חלקו האחים בין שחלקו, ינתן מן הנכסים ה' סלעים לכהן שכבר נתחייבו הנכסים.

הלכה כא: שתי נשיו שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן עשר סלעים לכהן, מת אחד מהן בתוך ל' יום אם לכהן אחד נתן יחזיר לו ה' סלעים, ואם לשני כהנים נתן אינו יכול להוציא מהן שהרי לא ציין פדיון זה על בן זה, וכל אחד מהן יוכל לומר החזיר מחבירי.

הלכה כב: שתי נשיו שלא בכרו שילדו זכר ונקבה, או שני זכרים ונקבה נותן ה' סלעים לכהן, שא"א שלא יהיה זכר אחד מהן פטר רחם. הלכה כג: ילדו שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות, ואין ידוע אי זה נולד ראשון אין כאן לכהן כלום שאני אומר נקבה נולדה תחלה ואחריה זכר.

הלכה כד: שתי נשיו אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים ונתערבו, נותן חמש סלעים לכהן, מת אחד מהם בתוך שלשים יום האב פטור, מת האב ינתן מן הנכסים חמש סלעים.

הלכה כה: ילדו זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום, שאני אומר זו שלא בכרה ילדה נקבה תחלה ואחריה זכר וזו שבכרה ילדה זכר.

הלכה כו: שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו ב' זכרים ונתערבו זה נותן ה' סלעים וזה נותן ה' סלעים, נתנו ואח"כ מת אחד מן הבנים בתוך ל' יום, אם לשני כהנים נתנו אינן יכולין להוציא מידן, ואם לכהן אחד נתנו כותב אחד מהן לחבירו הרשאה וילך זה בהרשאה ויחזיר מן הכהן חמש סלעים.

הלכה כז: ילדו זכר ונקבה ונתערבו האבות פטורין והבן חייב לפדות את עצמו, וכן מבכרת שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים וילדה ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון שניהן פטורין, והבן חייב לפדות את עצמו.

הלכה כח: ילדו שתי נקבות וזכר או שתי נקבות ושני זכרים אין כאן לכהן כלום.

הלכה כט: שתי נשים של שני אנשים אחת בכרה ואחת לא בכרה, וילדו שני זכרים זה שלא בכרה אשתו נותן חמש סלעים לכהן, ילדו זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום.

הלכה ל: ילדו שני זכרים ונקבה זה שלא ביכרה אשתו נותן חמש סלעים, שלא נפטר אלא בשני ספיקות אם אשתו ילדה זכר בלבד חייב ואם היא ילדה הזכר והנקבה חייב אא"כ ילדה נקבה תחלה והואיל והדבר רחוק יתן פדיונו.

הלכות ביכורים

פרק ט 
 
הלכה א: מצות עשה ליתן כל זובח בהמה טהורה לכהן הזרוע והלחיים והקיבה, שנאמר וזה יהיה משפט הכהנים, ואלו הם הנקראים בכל מקום מתנות, ומצות זו נוהגת תמיד בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ובכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, ובחולין אבל לא במוקדשין. 
 
הלכה ב: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן ונפדו חייבין במתנות ואם קדם מום עובר להקדישן או שהקדישן תמימים ואח"כ נולד בהם מום ונפדו הרי אלו פטורין מן המתנות. 
 
הלכה ג: ספק בכור חייב במתנות מכל צד, שאם בכור הוא כולו לכהן ואם אינו בכור מתנותיו לכהן, ואם נסתפק בשנים ולקח הכהן האחד מספק הרי השני פטור מן המתנות, עשאוהו כמי שזכה בו הכהן ונתנו במומו לבעליו, אבל ספק מעשר פטור מ"מ שהמוציא מחבירו עליו הראיה. 
 
הלכה ד: בהמת קדשים שנפסלה במומה ואינה חייבת במתנות שנתערבה בבהמות אחרות, אפילו אחת במאה בזמן שכל בהמה מהן לאחר כולן פטורין, שכל אחד ואחד ספק והמוציא מחבירו עליו הראיה, היה אחד הוא השוחט את כולם פוטר מתנות אחת מהן בלבד. 
 
הלכה ה: אין חייב במתנות אלא בהמה טהורה בלבד שנאמר אם שור אם שה, כלאים הבא מכבש ועז חייב במתנות, והכוי אע"פ שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות, צבי הבא על העז וילדה הולד חייב בחצי מתנות שנאמר אם שה אפילו מקצת שה, תיש הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות. 
 
הלכה ו: אחד השוחט לאכילת עכו"ם או לאכילת כלבים או לרפואה חייב במתנות. 
 
הלכה ז: בהמת שותפין חייבת שנאמר זובחי הזבח. 
 
הלכה ח: הלוקח בהמה מפירו' שביעית חייב במתנות, כהנים ולוים פטורים מן המתנות שנאמר מאת העם וספק הם הלוים אם הם בכלל העם או לא, לפיכך אין נוטלין מהם ואם נטל הכהן לא יחזיר. 
 
הלכה ט: בד"א בשוחט לעצמו, אבל כהן טבח ששוחט ומוכר בשוק ממתינין לו שתים ושלש שבתות, מיכן ואילך מוציאין ממנו מתנות ונותנין אותם לכהנים אחרים, ואם קבע בית מטבחיים למכור אין ממתינין לו אלא מוציאין ממנו מיד ואם נמנע מליתן מנדין אותו עד שיתן. 
 
הלכה י: השוחט לעכו"ם ולכהן פטור מן המתנות, והמשתתף עם הכהן צריך שירשום חלקו כדי שיניח המתנות בחלק הכהן, שאם לא ציין חלקו חייב במתנות מפני שאין הכל יודעין שהכהן שותף לו, לפיכך אם היה הכהן עומד עמו במטבחיים ונושא ונותן עמו אינו צריך לרשום, והמשתתף עם העכו"ם אינו צריך לרשום שסתם עכו"ם מרבה דברים ומודיע לכל שהוא שותף ואע"פ שאינו עמו בשעת מכירה. 
 
הלכה יא: התנה הכהן עמו שהוא שותף חוץ מן המתנות הרי המתנות לכהן, כיון שאמר לו חוץ הרי שייר לו הכהן חלק במתנות ולפיכך הם שלו, אבל אם אמר לו הכהן ע"מ שהמתנות שלי הרי המתנות של ישראל זה ונותנן לכל כהן שירצה, אע"פ שהתנה עמו שהן שלו לא נפטר מן המתנות, שהאומר ע"מ לא שייר לו בעצמן של מתנות כלום הואיל ולא שייר לו בהן שותפות לא קנאן בתנאי זה. 
 
הלכה יב: היה הכהן שותף בראש פטור מן הלחי, שותף ביד פטור מן הזרוע, שותף בבני מעיים פטור מן הקיבה, אמר לו הכהן הרי הבהמה כולה שלי והראש שלך חייב בלחי, שהדבר החייב הרי הוא של ישראל. 
 
הלכה יג: גר שנתגייר והיתה לו בהמה שחוטה, אם נשחטה עד שלא נתגייר פטור, ואם אחר שנתגייר חייב, ואם ספק פטור והמוציא מחבירו עליו הראיה. 
 
הלכה יד: בהמה שלא הורמו מתנותיה מותר לאכול ממנה, שאינה דומה לטבל שהרי מתנות כהונה מובדלין והמתנות עצמן אסור לישראל לאכלן אלא ברשות כהן, עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם, מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע, והקונה אותם אע"פ שאינו רשאי ה"ז מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות. 
 
הלכה טו: אמר לטבח מכור לי בני מעיה של פרה והיו בה מתנות נותנן לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים, לקחם ממנו במשקל נותנם לכהן ומנכה לטבח מן הדמים. 
 
הלכה טז: המשלח בשר לחבירו והיו בה מתנות אינו חושש שמא עבר זה וגזלן, מקום שאין בו כהן מעלה המתנות בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן ויתן הדמים לכל כהן שירצה. 
 
הלכה יז: הרוצה ליתן המתנות לכהן אחד נותן, ואם רצה לחלוק אותן לא יתן חצי קיבה לאחד או חצי זרוע אלא זרוע לאחד וקיבה לאחד ולחיים לשנים שנאמר תתן לו שיהיה בה כדי מתנה, ואם היו של שור חולק אותן חתיכות והוא שיהיה בכל חתיכה כדי מתנה. 
 
הלכה יח: אי זהו הזרוע, זרוע של ימין מן הפרק של ארכובה עד כף של ידו שהן שני איברים זה מעורה בזה, והלחיים מן הפרק של לחי ועד פיקה של גרגרת טבעת גדולה עם הלשון שביניהן הכל לכהן. 
 
הלכה יט: אין מולגין אותן ואין מפשיטין אותן אלא יתנו לו בעורן ובצמרן, והקיבה בחלב שעליה ובחלב שבתוכה וכבר נהגו הכהנים להניח חלב הקיבה לבעלים. 
 
הלכה כ: הכהנת אוכלת המתנות אע"פ שהיא נשואה לישראל מפני שאין בהן קדושה, ולא עוד אלא הבעל אוכל מתנות בגלל אשתו, אבל חללה אינה אוכלת, שאין חללים בכלל כהנים, ואם רצה הכהן למכור המתנות או ליתנן במתנה אפילו לעכו"ם או להאכילם לכלבים מאכילם שאין בהן קדושה כלל. 
 
הלכה כא: כהן שהיו לו חברים שנותנים לו המתנות אם רצה לזכות בהן לישראל חבירו ה"ז מזכה לו, ואע"פ שלא באו לידו, ויהיו אותם החברים זובחים ונותנין המתנות לזה הישראל שזכה בהן, והוא שיהיה הישראל זה בדוחק ואין לו לקנות בשר, ויהיה הכהן שזכה לו חבירו, אבל אם היה הכהן שמשו של ישראל זה או שכירו או לקיטו אינה מזכה לו עד שיבואו לידו שמא יזכה בעל כרחו. 
 
הלכה כב: לא יחטוף הכהן המתנות ולא ישאל בפיו אא"כ נותנין לו בכבוד נוטל, ובזמן שהם רבים בבית המטבחים הצנועים מושכין ידיהם והגרגרנים נוטלין, ואם היה כהן צנוע ואין מכירין אותו שהוא כהן ה"ז נוטל כדי שיודע לכל שהוא כהן, ואין הכהנים אוכלין המתנות אלא צלי בחרדל שנאמר למשחה כדרך שאוכלים המלכים. פרק י 
 
הלכה א: מצות עשה ליתן לכהן ראשית הגז שנאמר וראשית גז צאנך תתן לו, ולוים בכלל ישראל במצוה זו, ואין לראשית הגז זו שיעור מן התורה, ומדברי סופרים שלא יפחות מאחד מששים, ואינה נוהגת אלא בארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית כראשית הדגן ונוהג בחולין אבל לא במוקדשין. 
 
הלכה ב: כיצד הרי שהקדיש בהמות לבדק הבית וגזזן יכול יהיה חייב לפדות וליתן לכהן, או הקדיש בהמה חוץ מגיזתה יכול יהיה חייב בראשית הגז ת"ל צאנך אין אלו צאנו. 
 
הלכה ג: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בראשית הגז, אבל אם קדם הקדשן את מומן, או שקדם מום עובר להקדשן ואח"כ נולד להן מום קבוע ונפדו פטורים מראשית הגז. 
 
הלכה ד: אין חייבין בראשית הגז אלא הכבשים בלבד, זכרים כנקבות שהצמר שלהן הוא הראוילבגדים, היה צמרן קשה ואינו ראוי ללבישה פטורין מראשית הגז, שאין מתנה זו לכהן אלא כדי ללבוש ממנה. 
 
הלכה ה: כיון שזיכה לו הקב"ה בתרומות שהן לחמו ויינו, וזיכה לו במתנות בהמה וקדשי מקדש שהבשר שלו, זיכה לו בראשית הגז ללבושו, ובגזל הגר והחרמים ושדה אחוזה ופדיון בכורות להוצאותיו ושאר צרכיו, שהרי אין לו חלק בנחלה ובבזה. 
 
הלכה ו: היה הצמר שלהן אדום או שחור או שחום חייבות בראשית הגז, אבל אם גזז הצמר וצבעו קודם שיתן נפטר מראשית הגז, הלבינו קודם שיתן חייב להפריש אחר שלבנו, התולש צמר רחלים בידו ולא גזז חייב בראשית הגז. 
 
הלכה ז: ראשית הגז נוהג בכלאים ובכוי ובטרפה, אבל הגוזז את המתה פטור. 
 
הלכה ח: המפריש ראשית הגז ואבד חייב באחריותן עד שיתן לכהן, האומר כל גיזותי ראשית דבריו קיימין. 
 
הלכה ט: הלוקח גז צאנו של עכו"ם אחר שגזזן העכו"ם פטור מראשית הגז, לקח הצאן לגיזתן חייב אף ע"פ שגדלה הגיזה ברשות העכו"ם, ואע"פ שחוזרין הצאן לעכו"ם אחר גזיזה, הואיל והגוזז ישראל והגזיזות שלו חייב שאין החיוב אלא בשעת הגיזה. 
 
הלכה י: הלוקח גז צאנו של חבירו אם שייר המוכר מעט מצאנו להגזז המוכר חייב להפריש מן המשואר על הכל, ואע"פ שלא התחיל המוכר לגזוז, חזקה אין אדם מוכר מתנות כהונה, ואם לא שייר כלום הלוקח חייב להפריש. 
 
הלכה יא: היו שני מיני גיזה כגון גיזה לבנה וגיזה שחומה או גיזת זכרים וגיזת נקבות, ומכר מין זה והניח המין האחר, זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו [זה נותן לעצמו] על מה שלקח וזה נותן לעצמו על מה ששייר. 
 
הלכה יב: גר שנתגייר והיו לו גיזות ואין ידוע אם עד שלא נתגייר נגזזו או משנתגייר ה"ז פטור והמע"ה. 
 
הלכה יג: כמה צאן יהיה לו ויהיו חייבות בראשית הגז, אין פחות מחמש, והוא שיהיה בגיזה שלהן אין פחות ממשקל ששים סלע, ותהיה גיזת כל אחת מחמשתן אין פחות ממשקל י"ב סלע, היתה אחת מהם גוזזת פחות מי"ב סלע אע"פ שחמשתן גוזזות ששים סלע או יתר הרי אלו פטורין מראשית הגז. 
 
הלכה יד: השותפין חייבין בראשית הגז, והוא שיהיה בחלק כל אחד מהן כשיעור, אבל חמש צאן בלבד של שני שותפין פטורין. 
 
הלכה טו: ראשית הגז מצותה בתחלה ואם הפריש בין באמצע בין בסוף יצא, היו לו חמש צאן וגזז אחת מהן בלבד ומכר גיזתה, ואח"כ גזז שניה ומכר גיזתה, ואח"כ גזז שלישית ומכר גיזתה הכל מצטרפות לראשית הגז, וחייב אפילו לאחר כמה שנים, ויש לו להפריש מן החדש על הישן ומזה על זה, אבל אם היתה רחל אחת וגזזה והניח גיזתה ואח"כ קנה שנייה וגזזה והניח גיזתה אינן מצטרפות. 
 
הלכה טז: מי שהיו לו גיזות רבות של ראשית הגז ורוצה לחלק לכהנים, לא יתן לכל אחד ואחד פחות ממשקל חמש סלעים מלובן כדי בגד קטן, לא שילבנו ואח"כ יתן לו אלא יתן לו מצמר הגיזה כשהוא צואי, כדי שיהיה בו אחר הליבון חמש סלעים או יתר שנאמר תתן לו שיהיה בו כדי מתנה המועלת. 
 
הלכה יז: ראשית הגז חולין לכל דבר, לפיכך אני אומר שנותנים אותו לכהנת אע"פ שהיא נשואה לישראל כמתנות בהמה ויראה לי שדין שניהן אחד הוא. פרק יא 
 
הלכה א: מצות עשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו הישראלית שנאמר כל פטר רחם לי, ונאמר אך פדה תפדה את בכור האדם. 
 
הלכה ב: ואין האשה חייבת לפדות את בנה, שהחייב לפדות את עצמו הוא שחייב לפדות את בנו, עבר האב ולא פדהו כשיגדל יפדה את עצמו. 
 
הלכה ג: היה הוא לפדות ובנו לפדות יפדה עצמו תחלה ואח"כ בנו, ואם אין לו אלא כדי פדיון אחד יפדה עצמו. 
 
הלכה ד: היה בנו לפדות והגיע עת לעלות לרגל ואין לו כדי לזה ולזה, פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל שנאמר כל בכור בניך תפדה ואח"כ ולא יראו פני ריקם. 
 
הלכה ה: הפודה את בנו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן, וחוזר ומברך שהחיינו, ואח"כ נותן הפדיון לכהן, ואם פדה עצמו מברך לפדות הבכור ומברך שהחיינו. 
 
הלכה ו: מצוה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ובכמה פודהו בחמש סלעים שנאמר ופדוייו מבן חדש תפדה, בין בכסף בין בשוה כסף מן המטלטלין שגופן ממון כענין השקלים, לפיכך אין פודין בקרקעות ולא בעבדים מפני שהן כקרקעות ולא בשטרות לפי שאין גופן ממון ואם פדהו בהן אינו פדוי. 
 
הלכה ז: כתב האב לכהן שהוא חייב לו ה' סלעים חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי, נתן לו כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים הרי בנו פדוי, נתן ה' סלעים לעשרה כהנים בין בבת אחת בין בזה אחר זה יצא. 
 
הלכה ח: רצה הכהן להחזיר לו הפדיון מחזיר, ולא יתן לו הוא ודעתו שיחזיר, ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתן לו מתנה גמורה, ואם רצה הכהן אח"כ להחזיר יחזיר, וכן אם פירש ונתן לו על מנת להחזיר הרי בנו פדוי. 
 
הלכה ט: כהנים ולוים פטורים מפדיון הבן מקל וחומר, אם פטרו של ישראל במדבר דין הוא שיפטרו עצמן. 
 
הלכה י: ישראל הבא מן הכהנת ומן הלויה פטור, שאין הדבר תלוי באב אלא באם שנאמר פטר רחם בישראל. 
 
הלכה יא: לויה המעוברת מעכו"ם בנה פטור, וכהנת המעוברת מעכו"ם בנה חייב שהרי נפסלה אמו מן הכהונה בבעילת העכו"ם. 
 
הלכה יב: כהן שנולד לו בן חלל, מת האב בתוך שלשים יום הבן חייב לפדות את עצמו, שלא זכה האב בפדיונו, מת אחר ל' יום אינו חייב הבן לפדות את עצמו, שהרי זכה האב בפדיונו. 
 
הלכה יג: השפחה שנשתחררה וכותית שנתגיירה כשהן מעוברות וילדו, אע"פ שהורתו שלא בקדושה הואיל ונולד בקדושה חייב, שנאמר פטר רחם בישראל והרי פטר ורחם בישראל, אין ידוע אם קודם שנתגיירה ילדה או אחר שנתגיירה ילדה המוציא מחבירו עליו הראיה. 
 
הלכה יד: הכותית והשפחה שילדו ואח"כ נתגיירו ונשתחררו וילדו ולד אחר הרי זה פטור שנאמר פטר רחם ואין זה פטר רחם, וכן הבא אחר הנפלים כל נפל שאמו טמאה לידה הבא אחריו אינו פטר רחם, וכל נפל שאין אמו טמאה לידה כמו המפלת כמין דגים וחגבים או המפלת יום ארבעים וכיוצא בהן הבא אחריו בכור לכהן וחייב לפדות. 
 
הלכה טו: חתך העובר במעיה והוציאו אבר אבר הבא אחריו אינו פטר רחם, בן שמנה חדשים שהוציא ראשו והוא חי והחזירו ומת, וכן בן ט' שמת ויצא ראשו והחזירו ואח"כ יצא אחיו וילדה, זה שילדה אינו פטר רחם, שהרי נפטר בראשו של ראשון, ומשתצא פדחתו פוטר הבא אחריו. 
 
הלכה טז: יוצא דופן והבא אחריו כדרכו שניהם פטורים, הראשון לפי שלא יצא מן הרחם והשני מפני שקדמו אחר. 
 
הלכה יז: מאימתי יתחייב בפדיון, משישלים שלשים יום שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה, מת הבן בתוך ל' ואפילו ביום ל', וכן אם נעשה טריפה אינו חייב בחמשה סלעים, ואם הקדים ונתן לכהן יחזיר לו הפדיון [ואם מת אחר ל' יום חייב בפדיון] ואם לא נתן יתן. 
 
הלכה יח: מי שפדה בנו בתוך ל' יום אם אמר לו מעכשיו אין בנו פדוי, ואם אמר לו לאחר ל' יום בנו פדוי ואע"פ שאין המעות קיימין לאחר ל' יום. 
 
הלכה יט: מי שהוא ספק אם חייב בפדיון או לא ה"ז פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה, מת האב בתוך ל' יום הרי הבן בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה מאביו שפדהו קודם שימות, מת האב לאחר ל' יום הרי הוא בחזקת פדוי עד שיודיעוהו שלא נפדה. 
 
הלכה כ: מי שלא בכרה אשתו וילדה זכר ונקבה ואין ידוע אי זה מהן יצא ראשון אין כאן לכהן כלום, ילדה שני זכרים אע"פ שאין ידוע אי זה מהן הבכור נותן ה' סלעים לכהן, מת אחד מהן בתוך ל' יום פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה, מן האב בין בתוך שלשים יום בין אחר שלשים יום, בין שלא חלקו האחים בין שחלקו, ינתן מן הנכסים ה' סלעים לכהן שכבר נתחייבו הנכסים. 
 
הלכה כא: שתי נשיו שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן עשר סלעים לכהן, מת אחד מהן בתוך ל' יום אם לכהן אחד נתן יחזיר לו ה' סלעים, ואם לשני כהנים נתן אינו יכול להוציא מהן שהרי לא ציין פדיון זה על בן זה, וכל אחד מהן יוכל לומר החזיר מחבירי. 
 
הלכה כב: שתי נשיו שלא בכרו שילדו זכר ונקבה, או שני זכרים ונקבה נותן ה' סלעים לכהן, שא"א שלא יהיה זכר אחד מהן פטר רחם. הלכה כג: ילדו שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות, ואין ידוע אי זה נולד ראשון אין כאן לכהן כלום שאני אומר נקבה נולדה תחלה ואחריה זכר. 
 
הלכה כד: שתי נשיו אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים ונתערבו, נותן חמש סלעים לכהן, מת אחד מהם בתוך שלשים יום האב פטור, מת האב ינתן מן הנכסים חמש סלעים. 
 
הלכה כה: ילדו זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום, שאני אומר זו שלא בכרה ילדה נקבה תחלה ואחריה זכר וזו שבכרה ילדה זכר. 
 
הלכה כו: שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו ב' זכרים ונתערבו זה נותן ה' סלעים וזה נותן ה' סלעים, נתנו ואח"כ מת אחד מן הבנים בתוך ל' יום, אם לשני כהנים נתנו אינן יכולין להוציא מידן, ואם לכהן אחד נתנו כותב אחד מהן לחבירו הרשאה וילך זה בהרשאה ויחזיר מן הכהן חמש סלעים. 
 
הלכה כז: ילדו זכר ונקבה ונתערבו האבות פטורין והבן חייב לפדות את עצמו, וכן מבכרת שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים וילדה ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון שניהן פטורין, והבן חייב לפדות את עצמו. 
 
הלכה כח: ילדו שתי נקבות וזכר או שתי נקבות ושני זכרים אין כאן לכהן כלום. 
 
הלכה כט: שתי נשים של שני אנשים אחת בכרה ואחת לא בכרה, וילדו שני זכרים זה שלא בכרה אשתו נותן חמש סלעים לכהן, ילדו זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. 
 
הלכה ל: ילדו שני זכרים ונקבה זה שלא ביכרה אשתו נותן חמש סלעים, שלא נפטר אלא בשני ספיקות אם אשתו ילדה זכר בלבד חייב ואם היא ילדה הזכר והנקבה חייב אא"כ ילדה נקבה תחלה והואיל והדבר רחוק יתן פדיונו.