Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום ראשון ז אב ה'�&פ"ד
	שיעורים יומיים ליום ראשון ז אב ה'�&פ"ד

חומש:

ראשון פרשת ואתחנן

תהילים:

פרקים לט - מג

תניא:

א. פותחין... -204- והגוף שבנפש

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות מעשר שני פרקים ח-י

פרק אחד :

הלכות מעשה הקרבנות פרק ג

ספר המצוות :

מ"ע קי"&

הלכות מעשר שני ונטע רבעי

פרק ח

הלכה א: הלוקח בהמה לזבחי שלמים וחיה לבשר תאוה ממי שאינו תגר ואינו מדקדק יצא העור לחולין, אפילו היו דמי העור מרובין על דמי הבשר, אבל הלוקח מן התגר לא יצא העור לחולין.

הלכה ב: וכן הלוקח כדי יין סתומות ממקום שדרכם להמכר סתומות ממי שאינו תגר יצא הקנקן לחולין, לפיכך צריך המוכר לפתוח ראשי הכדים כדי שלא יצא הקנקנן לחולין, ואם רצה להחמיר על עצמו ולמכור במדה יצא הקנקן לחולין.

הלכה ג: לקחן פתוחות או סתומות במקום שדרכן להמכר פתוחות, או שלקח מן התגר שמדקדק במכירתו לא יצא הקנקנן לחולין, לקח סלי תאנים וענבים עם הכלי לא יצאו דמי הכלי לחולין.

הלכה ד: לקח אגוזים ושקדים וכיוצא בהן יצאו קליפתן לחולין, לקח חותל של תמרים יצא החותל לחולין, קופה של תמרים אם דרוסות יצאו הקופות לחולין, ואם לאו לא יצאו לחולין.

הלכה ה: מי שהיה לו יין של מעשר שני והשאיל קנקניו לאותו מעשר, אע"פ שסתם את פיהם לא קנה מעשר את הקנקנים, כנס היין לתוכו סתם אם קרא שם ועשהו מעשר עד שלא סתם את פיהם לא קנה מעשר את הקנקנים, ואם משסתם פיהן קרא שם ועשהו מעשר קנה מעשר את הקנקן, הפקיד לתוך הקנקן רביעית חולין, או שכנס לתוכן שמן או חומץ או ציר או דבש של מעשר שני סתם בין משסתם בין עד שלא סתם לא קנה מעשר את הקנקנים.

הלכה ו: צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר בעורו, לקחו חי ושחטו ונטמא ה"ז יפדה כשאר פירות שנטמאו, המניח דינר מעשר שני להיות אוכל כנגדו עד שיצא לחולין והיה הדינר יוצא בכ' מעה, אכל עליו בעשר מעה והוזלו המעות לאחר זמן והרי הדינר יוצא במ' מעה צריך לאכול עליו בעשרים מעה ואח"כ יצא לחולין, הוקרו המעות והרי הדינר יוצא בעשר מעין אוכל עליו בחמש מעין ואח"כ יצא לחולין.

הלכה ז: הלוקח פירות בסלע של כסף מעשר ומשך הפירות ולא הספיק ליתן הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים, ה"ז מפריש עליהן סלע בלבד שנאמר ונתן (את) הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה והשכר למעשר.

הלכה ח: משך פירות בשתי סלעים ולא הספיק ליתן המעות עד שהוזלו הפירות ועמדו בסלע אינו מפריש עליהן ממעות מעשר שני אלא סלע אחת, ומוסיף עליה סלע שנייה מן החולין ונותן למוכר, ואם היה המוכר עם הארץ ה"ז מותר ליתן סלע שנייה ממעות מעשר שני של דמאי, נתן לו סלע של מעשר ולא הספיק למשוך הפירות עד שעמדו בשתים, מה שפדה פדה והדין ביניהן.

הלכה ט: נתן לו סלעים שתים של מעשר ולא הספיק למשוך הפירות עד שחזרו להיות בסלע מה שפדה פדה, ומדת הדין ביניהם שהמעשר שני פדייתו היא משיכתו.

הלכה י: מי שהיו לו פירות חולין בירושלים והיו לו מעות מע"ש חוץ לירושלים אומר הרי המעות ההם מחוללין על הפירות האלו ויאכלם שם בטהרה ויצאו אותן המעות לחולין במקומן.

הלכה יא: היו לו מעות מעשר שני בירושלים ויש לו פירות חוץ לירושלים אומר הרי המעות האלו מחוללין על פירות ההם ויצאו המעות לחולין ויעלו הפירות ויאכלו בירושלים, שאינו צריך להיות המעות והפירות במקום אחד בשעת החלול.

הלכה יב: מי שהיו לו מעות מעשר בירושלים וצריך להם, ויש לחבירו פירות חולין שרוצה לאוכלן, אומר לחבירו הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך ונמצאו אותם הפירות לקוחות בכסף מעשר ויאכל אותם חבירו בטהרה, ולא הפסיד כלום ויצאו המעות לחולין.

הלכה יג: בד"א בשהיה חבירו בעל הפירות חבר שאין מוסרין פירות של מעשר שני של ודאי אלא לחבר, לפיכך אם היו המעות של דמאי אומר כן אף לעם הארץ, ומותר לחלל מעשר שני על פירות עם הארץ ועל מעותיו ואין חוששין להם שמא של מע"ש הם.

הלכה יד: המניח דינר של מעשר להיות אוכל כנגדו והולך כיון שאכל עליו עד שלא נשאר ממנו (אלא) פחות מפרוטה יצא לחולין, בד"א בשל דמאי אבל בשל ודאי לא יצא לחולין עד שישאר ממנו פחות משוה פרוטה אחר שמוסיפין את החומש, כגון שנשאר ממנו פחות מארבעה חומשי שוה פרוטה.

הלכה טו: טמאין וטהורין שהיו אוכלין או שותין כאחד בירושלים, ורצו הטהורין להיות אוכלין מעשר שני שלהם, מניחין סלע של מע"ש ואומר, כל שהטהורים אוכלים ושותין סלע זו מחולל עליו ותצא הסלע לחולין שהרי אכלו ושתו בשווייה בטהרה, ובלבד שלא יגעו הטמאים במאכל שלא יטמאוהו.

פרק ט

הלכה א: נטע רבעי הרי הוא קודש, שנאמר ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי', ודינו להאכל בירושלים לבעליו כמעשר שני, וכשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא, ובנטע רבעי הוא אומר ואיש את קדשיו לו יהיו שאין לך קדש שלא נתפרש דינו בתורה למי שהוא חוץ מנטע רבעי.

הלכה ב: הרוצה לפדות נטע רבעי פודהו כמעשר שני, ואם פדהו לעצמו מוסיף חומש, ואין פודין אותו עד שיגיעו לעונת המעשר שנאמר להוסיף לכם תבואתו עד שיעשה תבואה, ואין פודין אותו במחובר כמעשר שני והרי הוא ממון גבוה כמעשר, לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם נתנו בוסר, ודינו בשאר הדברים לענין אכילה ושתיה ופדייה כמעשר.

הלכה ג: והפודה כרם רבעי רצה פודהו ענבים רצה פודהו יין, וכן הזיתים, אבל שאר הפירות אין משנין אותן מברייתן.

הלכה ד: כרם רבעי אין לו לא שכחה ולא פאה ולא פרט ולא עוללות, ואין מפרישין ממנו תרומה ומעשרות כשם שאין מפרישין ממעשר שני, אלא כולו עולה לירושלים או נפדה ויעלו הדמים ויאכלו בירושלים כמעשר.

הלכה ה: ענבים של כרם רבעי התקינו ב"ד שיהיו עולין לירושלים מהלך יום לכל צד כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות, ומשחרב בהמ"ק נפדה אפילו סמוך לחומה, ושאר כל הפירות אפילו בזמן בהמ"ק נפדין סמוך לחומה.

הלכה ו: כיצד פודין נטע רבעי מניח את הסל ע"פ שלשה ואומדין כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע על מנת שיוציא יציאות השומרים והחמרים והפועלים מביתו, ואחר שקוצבין את השער מניח את המעות ואומר כל הנלקט מזה מחולל על המעות אלו משער כך וכך סלים בסלע, ובשביעית פודהו בשוויו שאין שם לא שומרים ולא פועלים, ואם היה הפקר אין לו אלא שכר לקיטה בלבד.

הלכה ז: מי שהיה לו נטע רבעי בשנת השמטה שיד הכל שוה צריך לציינו בקוזזות אדמה כדי שיכירו בו, ולא יאכלו ממנו עד שיפדו, ואם היה בתוך שני ערלה מציינין אותו בחרסים כדי שיפרשו ממנו, שאם ציינו בקוזזות אדמה שמא יתפררו, שאיסור ערלה חמור הוא שהיא אסורה בהנייה, והצנועין היו מניחין את המעות בשנת שמטה ואומרין כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר כמו שביארנו.

הלכה ח: באחד בתשרי ראש השנה לערלה ולרבעי, ומאימתי מונין להם משעת נטיעה, ואינו מונה מראש השנה לראש השנה אלא ל' יום בשנה חשובין שנה, והוא שתקלוט הנטיעה קודם שלשים יום, וכמה הוא סתם הקליטה לכל האילנות שתי שבתות.

הלכה ט: נמצאת למד שהנוטע מ"ד יום קודם ראש השנה עלתה לו שנה, ואעפ"כ אין פירות הנטיעה הזאת מותרות בערלה אלא ברביעית עד ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילנות.

הלכה י: כיצד הנוטע אילן מאכל בט"ו באב משנה עשירית ביובל, הרי הוא בתוך שני ערלה עד ט"ו בשבט משנת י"ג, וכל מה שיוציא האילן בתוך זמן זה הרי הוא ערלה אע"פ שנגמרו לאחר כמה ימים ומט"ו בשבט משנת י"ג ביובל עד ט"ו בשבט משנת י"ד הוא נטע רבעי, וכל מה שיוציא בתוך זמן זה הרי הוא רבעי וצריך פדיון, ואם נתעברה השנה נתעברה לערלה או לרבעי.

הלכה יא: נטען בי"ו באב משנת עשר לא עלתה לו שנת עשר אלא הרי הוא ערלה שנת י"א וי"ב וי"ג כולה, והרי הוא נטע רבעי מראש השנה של שנת י"ד עד סופה.

הלכה יב: נטע הנטיעה מראש חדש תשרי עד ט"ו בשבט מונה לה ג' שנים מיום ליום לערלה ומיום ליום לרבעי, וראיתי לגאונים דברים בחשבון ערלה ורבעי אין ראוי להאריך ולהשיב עליהן ובודאי טעות סופרים הם והאמת כבר ביארנו דרכה.

הלכה יג: העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר מותר בערלה וברבעי, והענבים ששרפם הקדים והפסידן, והחרצנים והזגין והתמד שלהן, וקליפי רמון והנץ שלו וקליפי אגוזים והגרעינים אסורין בערלה ומותרין ברבעי והנובלות כולן אסורות.

פרק י

הלכה א: כל שהוא חייב בערלה יש לו רבעי, וכל שפטור מן הערלה אינו חייב ברבעי שנאמר שלש שנים יהיה לכם ערלים וגו' ובשנה הרביעית.

הלכה ב: הנוטע אילן מאכל ודעתו עליו שיהיה סייג לגינה, או שנטעו לקורות לא לפירות ה"ז פטור מן הערלה, נטעו לסייג וחזר וחשב עליו למאכל או שנטעו למאכל וחזר וחשב עליו לסייג, כיון שעירב בו מחשבת חיוב חייב, נטעו שלש שנים לסייג ומכאן ואילך למאכל אין לו רבעי, שכל שאין לו ערלה אין לו רבעי.

הלכה ג: נטע אילן וחשב שיהיה הצד הפנימי שלו למאכל והחיצון לסייג, או שיהיה הצד התחתון למאכל והעליון לסייג, זה שחשב עליו למאכל חייב בערלה, וזה שחשב עליו לסייג או לעצים פטור, שהדבר תלוי בדעתו של נוטע, והצלף חייב בערלה האביונות בלבד אבל הקפריסין מותרות.

הלכה ד: הנוטע לרבים בתוך שדהו חייב בערלה שנאמר ונטעתם אפילו לרבים, בד"א בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ פטור.

הלכה ה: הנוטע ברשות הרבים או בספינה, והעולה מאליו ברשות היחיד, ועכו"ם שנטע בין לישראל בין לעצמו, והגזלן שנטע חייבין בערלה וברבעי.

הלכה ו: העולה מאליו במקום טרשים פטור, אפילו הנוטע במקום שאינו יישוב פטור, והוא שלא יהיה עושה כדי טיפול שמטפל בפירותיו עד שמביאן ליישוב, אבל אם היה עושה כדי טיפולו חייב בערלה.

הלכה ז: הנוטע למצוה כגון שנטע אתרוג ללולב, או זית למנורה חייב בערלה, הקדיש ואח"כ נטע פטור מן הערלה, נטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה.

הלכה ח: הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה, אע"פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות.

הלכה ט: אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה, זה שנטעו עכו"ם עד שלא באו אבותינו לארץ פטור, אבל משבאו לארץ אף מה שנטעו עכו"ם חייב שנאמר כי תבאו אל הארץ ונטעתם משעת ביאה.

הלכה י: עכו"ם שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק חייב בערלה, ויש לעכו"ם נטע רבעי, שאם בא לנהוג במצוה זו הרי הוא קדש כנטע רבעי של ישראל.

הלכה יא: אחד הנוטע גרעינה או ייחור מן האילן או שעקר את כל האילן ממקומו ונטעו במקום אחר הרי זה חייב בערלה, ומונה משעת נטיעתו, זעזעו ולא עקרו ואח"כ מלא סביבותיו בעפר, אם יכול לחיות אילו לא מלא סביבותיו ה"ז פטור, ואם לאו הרי זה כמו שעקר ונטע וחייב.

הלכה יב: וכן אילן שנעקר ונשאר ממנו שורש אחד, אפילו כמחט שמלפפין עליו הרוקמין את השני והחזירו למקומו ונטע פטור, מפני שיכול לחיות, נעקר כולו ונעקרה הסלע ששרשיו בה עמו וחזר ונטעו כמה שהוא בכל האדמה שסביבות שרשיו, אם היה יכול לחיות מאותה אדמה אילו לא נטע הרי הוא כמי שלא נעקר, ואם לאו חייב.

הלכה יג: אילן שקצצו מעם הארץ והחליף חייב בערלה ומונין לו משעת קציצה.

הלכה יד: אחד הנוטע, ואחד המבריך, ואחד המרכיב חייב, בד"א בשחתך בד אחד מן האילן והבריכו בארץ או הרכיבו באילן אחר, אבל אם מתח בד אחד מן האילן הזקן והבריך בארץ, או הרכיבו באילן אחר ועיקר הבד מעורה באילן הזקן הרי זה פטור.

הלכה טו: גדל זה הילד שהבריך ועשה פירות, ואח"כ פסק עיקרו שהוא מעורה באילן הזקן, מונה משעה שנפסק, ואותן הפירות מותרין מפני שגדלו בהיתר, ואם הניחן אחר שנפסק העיקר עד שהוסיפו במאתים הרי אלו אסורין.

הלכה טז: ילדה שסיבכה בזקנה והיו פירות בילדה אפילו הוסיפו מאתים הרי אלו הפירות של ילדה אסורין, שאין גידולי היתר מעלין את העיקר האסור.

הלכה יז: אילן שהבריך ממנו בד בארץ ואח"כ נעקר האילן כולו והרי הוא חי מן הבד שהבריך בארץ נעשה אותו אילן כאילו עתה ניטע וחייב בערלה, ומונה לאילן ולמה שצמח מן ההברכהמשעה שנעקר.

הלכה יח: הרי שהבריך בד בארץ וצמח, והבריך בד אחד ממה שצמח בארץ וצמח, וחזר והבריך מן השלישי אפילו הן [מאה] מעורין זה בזה הואיל ולא נפסקו מן העיקר הראשון הכל מותר, ואם נפסק עיקר הראשון מונה לכל משעה שנפסק.

הלכה יט: אילן היוצא מן הגזע פטור מן הערלה, מן השרשים חייב, ילדה פחותה מטפח חייבת בערלה כל שנותיה מפני שנראית כנטיעה בת שנתה, במה דברים אמורים בנטיעה אחת או שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, אבל אם היה הכרם כולו פחות מטפח הרי זה יש לו קול ומונין כדרך שמונין לשאר האילנות.

הלכה כ: נוטעין ייחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי, ופירות ערלה אסורין בהנאה כמו שביארנו בהלכות איסורי מאכלות, ואם עבר ונטע אגוז של ערלה הרי הצומח מותר כשאר האילנות.

הלכה כא: וכן אין מרכיבין כפניות של ערלה בדקלים מפני שהן כפרי, עבר והרכיב מותר שכל דבר שיש לו שני גורמין אחד אסור ואחד מותר הרי זה הנגרם משניהם מותר, לפיכך הצומח מפירות ערלה מותר שהרי גורם לצמוח הפרי האסור והארץ המותרת.

הלכות מעשר שני ונטע רבעי

פרק ח 
 
הלכה א: הלוקח בהמה לזבחי שלמים וחיה לבשר תאוה ממי שאינו תגר ואינו מדקדק יצא העור לחולין, אפילו היו דמי העור מרובין על דמי הבשר, אבל הלוקח מן התגר לא יצא העור לחולין. 
 
הלכה ב: וכן הלוקח כדי יין סתומות ממקום שדרכם להמכר סתומות ממי שאינו תגר יצא הקנקן לחולין, לפיכך צריך המוכר לפתוח ראשי הכדים כדי שלא יצא הקנקנן לחולין, ואם רצה להחמיר על עצמו ולמכור במדה יצא הקנקן לחולין. 
 
הלכה ג: לקחן פתוחות או סתומות במקום שדרכן להמכר פתוחות, או שלקח מן התגר שמדקדק במכירתו לא יצא הקנקנן לחולין, לקח סלי תאנים וענבים עם הכלי לא יצאו דמי הכלי לחולין. 
 
הלכה ד: לקח אגוזים ושקדים וכיוצא בהן יצאו קליפתן לחולין, לקח חותל של תמרים יצא החותל לחולין, קופה של תמרים אם דרוסות יצאו הקופות לחולין, ואם לאו לא יצאו לחולין. 
 
הלכה ה: מי שהיה לו יין של מעשר שני והשאיל קנקניו לאותו מעשר, אע"פ שסתם את פיהם לא קנה מעשר את הקנקנים, כנס היין לתוכו סתם אם קרא שם ועשהו מעשר עד שלא סתם את פיהם לא קנה מעשר את הקנקנים, ואם משסתם פיהן קרא שם ועשהו מעשר קנה מעשר את הקנקן, הפקיד לתוך הקנקן רביעית חולין, או שכנס לתוכן שמן או חומץ או ציר או דבש של מעשר שני סתם בין משסתם בין עד שלא סתם לא קנה מעשר את הקנקנים. 
 
הלכה ו: צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר בעורו, לקחו חי ושחטו ונטמא ה"ז יפדה כשאר פירות שנטמאו, המניח דינר מעשר שני להיות אוכל כנגדו עד שיצא לחולין והיה הדינר יוצא בכ' מעה, אכל עליו בעשר מעה והוזלו המעות לאחר זמן והרי הדינר יוצא במ' מעה צריך לאכול עליו בעשרים מעה ואח"כ יצא לחולין, הוקרו המעות והרי הדינר יוצא בעשר מעין אוכל עליו בחמש מעין ואח"כ יצא לחולין. 
 
הלכה ז: הלוקח פירות בסלע של כסף מעשר ומשך הפירות ולא הספיק ליתן הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים, ה"ז מפריש עליהן סלע בלבד שנאמר ונתן (את) הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה והשכר למעשר. 
 
הלכה ח: משך פירות בשתי סלעים ולא הספיק ליתן המעות עד שהוזלו הפירות ועמדו בסלע אינו מפריש עליהן ממעות מעשר שני אלא סלע אחת, ומוסיף עליה סלע שנייה מן החולין ונותן למוכר, ואם היה המוכר עם הארץ ה"ז מותר ליתן סלע שנייה ממעות מעשר שני של דמאי, נתן לו סלע של מעשר ולא הספיק למשוך הפירות עד שעמדו בשתים, מה שפדה פדה והדין ביניהן. 
 
הלכה ט: נתן לו סלעים שתים של מעשר ולא הספיק למשוך הפירות עד שחזרו להיות בסלע מה שפדה פדה, ומדת הדין ביניהם שהמעשר שני פדייתו היא משיכתו. 
 
הלכה י: מי שהיו לו פירות חולין בירושלים והיו לו מעות מע"ש חוץ לירושלים אומר הרי המעות ההם מחוללין על הפירות האלו ויאכלם שם בטהרה ויצאו אותן המעות לחולין במקומן. 
 
הלכה יא: היו לו מעות מעשר שני בירושלים ויש לו פירות חוץ לירושלים אומר הרי המעות האלו מחוללין על פירות ההם ויצאו המעות לחולין ויעלו הפירות ויאכלו בירושלים, שאינו צריך להיות המעות והפירות במקום אחד בשעת החלול. 
 
הלכה יב: מי שהיו לו מעות מעשר בירושלים וצריך להם, ויש לחבירו פירות חולין שרוצה לאוכלן, אומר לחבירו הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך ונמצאו אותם הפירות לקוחות בכסף מעשר ויאכל אותם חבירו בטהרה, ולא הפסיד כלום ויצאו המעות לחולין. 
 
הלכה יג: בד"א בשהיה חבירו בעל הפירות חבר שאין מוסרין פירות של מעשר שני של ודאי אלא לחבר, לפיכך אם היו המעות של דמאי אומר כן אף לעם הארץ, ומותר לחלל מעשר שני על פירות עם הארץ ועל מעותיו ואין חוששין להם שמא של מע"ש הם. 
 
הלכה יד: המניח דינר של מעשר להיות אוכל כנגדו והולך כיון שאכל עליו עד שלא נשאר ממנו (אלא) פחות מפרוטה יצא לחולין, בד"א בשל דמאי אבל בשל ודאי לא יצא לחולין עד שישאר ממנו פחות משוה פרוטה אחר שמוסיפין את החומש, כגון שנשאר ממנו פחות מארבעה חומשי שוה פרוטה. 
 
הלכה טו: טמאין וטהורין שהיו אוכלין או שותין כאחד בירושלים, ורצו הטהורין להיות אוכלין מעשר שני שלהם, מניחין סלע של מע"ש ואומר, כל שהטהורים אוכלים ושותין סלע זו מחולל עליו ותצא הסלע לחולין שהרי אכלו ושתו בשווייה בטהרה, ובלבד שלא יגעו הטמאים במאכל שלא יטמאוהו. פרק ט 
 
הלכה א: נטע רבעי הרי הוא קודש, שנאמר ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי', ודינו להאכל בירושלים לבעליו כמעשר שני, וכשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא, ובנטע רבעי הוא אומר ואיש את קדשיו לו יהיו שאין לך קדש שלא נתפרש דינו בתורה למי שהוא חוץ מנטע רבעי. 
 
הלכה ב: הרוצה לפדות נטע רבעי פודהו כמעשר שני, ואם פדהו לעצמו מוסיף חומש, ואין פודין אותו עד שיגיעו לעונת המעשר שנאמר להוסיף לכם תבואתו עד שיעשה תבואה, ואין פודין אותו במחובר כמעשר שני והרי הוא ממון גבוה כמעשר, לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם נתנו בוסר, ודינו בשאר הדברים לענין אכילה ושתיה ופדייה כמעשר. 
 
הלכה ג: והפודה כרם רבעי רצה פודהו ענבים רצה פודהו יין, וכן הזיתים, אבל שאר הפירות אין משנין אותן מברייתן. 
 
הלכה ד: כרם רבעי אין לו לא שכחה ולא פאה ולא פרט ולא עוללות, ואין מפרישין ממנו תרומה ומעשרות כשם שאין מפרישין ממעשר שני, אלא כולו עולה לירושלים או נפדה ויעלו הדמים ויאכלו בירושלים כמעשר. 
 
הלכה ה: ענבים של כרם רבעי התקינו ב"ד שיהיו עולין לירושלים מהלך יום לכל צד כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות, ומשחרב בהמ"ק נפדה אפילו סמוך לחומה, ושאר כל הפירות אפילו בזמן בהמ"ק נפדין סמוך לחומה. 
 
הלכה ו: כיצד פודין נטע רבעי מניח את הסל ע"פ שלשה ואומדין כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע על מנת שיוציא יציאות השומרים והחמרים והפועלים מביתו, ואחר שקוצבין את השער מניח את המעות ואומר כל הנלקט מזה מחולל על המעות אלו משער כך וכך סלים בסלע, ובשביעית פודהו בשוויו שאין שם לא שומרים ולא פועלים, ואם היה הפקר אין לו אלא שכר לקיטה בלבד. 
 
הלכה ז: מי שהיה לו נטע רבעי בשנת השמטה שיד הכל שוה צריך לציינו בקוזזות אדמה כדי שיכירו בו, ולא יאכלו ממנו עד שיפדו, ואם היה בתוך שני ערלה מציינין אותו בחרסים כדי שיפרשו ממנו, שאם ציינו בקוזזות אדמה שמא יתפררו, שאיסור ערלה חמור הוא שהיא אסורה בהנייה, והצנועין היו מניחין את המעות בשנת שמטה ואומרין כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר כמו שביארנו. 
 
הלכה ח: באחד בתשרי ראש השנה לערלה ולרבעי, ומאימתי מונין להם משעת נטיעה, ואינו מונה מראש השנה לראש השנה אלא ל' יום בשנה חשובין שנה, והוא שתקלוט הנטיעה קודם שלשים יום, וכמה הוא סתם הקליטה לכל האילנות שתי שבתות. 
 
הלכה ט: נמצאת למד שהנוטע מ"ד יום קודם ראש השנה עלתה לו שנה, ואעפ"כ אין פירות הנטיעה הזאת מותרות בערלה אלא ברביעית עד ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילנות. 
 
הלכה י: כיצד הנוטע אילן מאכל בט"ו באב משנה עשירית ביובל, הרי הוא בתוך שני ערלה עד ט"ו בשבט משנת י"ג, וכל מה שיוציא האילן בתוך זמן זה הרי הוא ערלה אע"פ שנגמרו לאחר כמה ימים ומט"ו בשבט משנת י"ג ביובל עד ט"ו בשבט משנת י"ד הוא נטע רבעי, וכל מה שיוציא בתוך זמן זה הרי הוא רבעי וצריך פדיון, ואם נתעברה השנה נתעברה לערלה או לרבעי. 
 
הלכה יא: נטען בי"ו באב משנת עשר לא עלתה לו שנת עשר אלא הרי הוא ערלה שנת י"א וי"ב וי"ג כולה, והרי הוא נטע רבעי מראש השנה של שנת י"ד עד סופה. 
 
הלכה יב: נטע הנטיעה מראש חדש תשרי עד ט"ו בשבט מונה לה ג' שנים מיום ליום לערלה ומיום ליום לרבעי, וראיתי לגאונים דברים בחשבון ערלה ורבעי אין ראוי להאריך ולהשיב עליהן ובודאי טעות סופרים הם והאמת כבר ביארנו דרכה. 
 
הלכה יג: העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר מותר בערלה וברבעי, והענבים ששרפם הקדים והפסידן, והחרצנים והזגין והתמד שלהן, וקליפי רמון והנץ שלו וקליפי אגוזים והגרעינים אסורין בערלה ומותרין ברבעי והנובלות כולן אסורות. פרק י 
 
הלכה א: כל שהוא חייב בערלה יש לו רבעי, וכל שפטור מן הערלה אינו חייב ברבעי שנאמר שלש שנים יהיה לכם ערלים וגו' ובשנה הרביעית. 
 
הלכה ב: הנוטע אילן מאכל ודעתו עליו שיהיה סייג לגינה, או שנטעו לקורות לא לפירות ה"ז פטור מן הערלה, נטעו לסייג וחזר וחשב עליו למאכל או שנטעו למאכל וחזר וחשב עליו לסייג, כיון שעירב בו מחשבת חיוב חייב, נטעו שלש שנים לסייג ומכאן ואילך למאכל אין לו רבעי, שכל שאין לו ערלה אין לו רבעי. 
 
הלכה ג: נטע אילן וחשב שיהיה הצד הפנימי שלו למאכל והחיצון לסייג, או שיהיה הצד התחתון למאכל והעליון לסייג, זה שחשב עליו למאכל חייב בערלה, וזה שחשב עליו לסייג או לעצים פטור, שהדבר תלוי בדעתו של נוטע, והצלף חייב בערלה האביונות בלבד אבל הקפריסין מותרות. 
 
הלכה ד: הנוטע לרבים בתוך שדהו חייב בערלה שנאמר ונטעתם אפילו לרבים, בד"א בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ פטור. 
 
הלכה ה: הנוטע ברשות הרבים או בספינה, והעולה מאליו ברשות היחיד, ועכו"ם שנטע בין לישראל בין לעצמו, והגזלן שנטע חייבין בערלה וברבעי. 
 
הלכה ו: העולה מאליו במקום טרשים פטור, אפילו הנוטע במקום שאינו יישוב פטור, והוא שלא יהיה עושה כדי טיפול שמטפל בפירותיו עד שמביאן ליישוב, אבל אם היה עושה כדי טיפולו חייב בערלה. 
 
הלכה ז: הנוטע למצוה כגון שנטע אתרוג ללולב, או זית למנורה חייב בערלה, הקדיש ואח"כ נטע פטור מן הערלה, נטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה. 
 
הלכה ח: הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה, אע"פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות. 
 
הלכה ט: אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה, זה שנטעו עכו"ם עד שלא באו אבותינו לארץ פטור, אבל משבאו לארץ אף מה שנטעו עכו"ם חייב שנאמר כי תבאו אל הארץ ונטעתם משעת ביאה. 
 
הלכה י: עכו"ם שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק חייב בערלה, ויש לעכו"ם נטע רבעי, שאם בא לנהוג במצוה זו הרי הוא קדש כנטע רבעי של ישראל. 
 
הלכה יא: אחד הנוטע גרעינה או ייחור מן האילן או שעקר את כל האילן ממקומו ונטעו במקום אחר הרי זה חייב בערלה, ומונה משעת נטיעתו, זעזעו ולא עקרו ואח"כ מלא סביבותיו בעפר, אם יכול לחיות אילו לא מלא סביבותיו ה"ז פטור, ואם לאו הרי זה כמו שעקר ונטע וחייב. 
 
הלכה יב: וכן אילן שנעקר ונשאר ממנו שורש אחד, אפילו כמחט שמלפפין עליו הרוקמין את השני והחזירו למקומו ונטע פטור, מפני שיכול לחיות, נעקר כולו ונעקרה הסלע ששרשיו בה עמו וחזר ונטעו כמה שהוא בכל האדמה שסביבות שרשיו, אם היה יכול לחיות מאותה אדמה אילו לא נטע הרי הוא כמי שלא נעקר, ואם לאו חייב. 
 
הלכה יג: אילן שקצצו מעם הארץ והחליף חייב בערלה ומונין לו משעת קציצה. 
 
הלכה יד: אחד הנוטע, ואחד המבריך, ואחד המרכיב חייב, בד"א בשחתך בד אחד מן האילן והבריכו בארץ או הרכיבו באילן אחר, אבל אם מתח בד אחד מן האילן הזקן והבריך בארץ, או הרכיבו באילן אחר ועיקר הבד מעורה באילן הזקן הרי זה פטור. 
 
הלכה טו: גדל זה הילד שהבריך ועשה פירות, ואח"כ פסק עיקרו שהוא מעורה באילן הזקן, מונה משעה שנפסק, ואותן הפירות מותרין מפני שגדלו בהיתר, ואם הניחן אחר שנפסק העיקר עד שהוסיפו במאתים הרי אלו אסורין. 
 
הלכה טז: ילדה שסיבכה בזקנה והיו פירות בילדה אפילו הוסיפו מאתים הרי אלו הפירות של ילדה אסורין, שאין גידולי היתר מעלין את העיקר האסור. 
 
הלכה יז: אילן שהבריך ממנו בד בארץ ואח"כ נעקר האילן כולו והרי הוא חי מן הבד שהבריך בארץ נעשה אותו אילן כאילו עתה ניטע וחייב בערלה, ומונה לאילן ולמה שצמח מן ההברכהמשעה שנעקר. 
 
הלכה יח: הרי שהבריך בד בארץ וצמח, והבריך בד אחד ממה שצמח בארץ וצמח, וחזר והבריך מן השלישי אפילו הן [מאה] מעורין זה בזה הואיל ולא נפסקו מן העיקר הראשון הכל מותר, ואם נפסק עיקר הראשון מונה לכל משעה שנפסק. 
 
הלכה יט: אילן היוצא מן הגזע פטור מן הערלה, מן השרשים חייב, ילדה פחותה מטפח חייבת בערלה כל שנותיה מפני שנראית כנטיעה בת שנתה, במה דברים אמורים בנטיעה אחת או שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, אבל אם היה הכרם כולו פחות מטפח הרי זה יש לו קול ומונין כדרך שמונין לשאר האילנות. 
 
הלכה כ: נוטעין ייחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי, ופירות ערלה אסורין בהנאה כמו שביארנו בהלכות איסורי מאכלות, ואם עבר ונטע אגוז של ערלה הרי הצומח מותר כשאר האילנות. 
 
הלכה כא: וכן אין מרכיבין כפניות של ערלה בדקלים מפני שהן כפרי, עבר והרכיב מותר שכל דבר שיש לו שני גורמין אחד אסור ואחד מותר הרי זה הנגרם משניהם מותר, לפיכך הצומח מפירות ערלה מותר שהרי גורם לצמוח הפרי האסור והארץ המותרת.