|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הלכות כלים פרק ו הלכה א: כל כלי שנטמא, ונשבר אחר שנטמא ונפסדה צורתו ותשמישו טהור בשבירתו וכן כלים שנשברו כשהן טהורין שבריהן אינן מקבלין טומאה. הלכה ב: כמה שיעור השבר שישבר בכלי עץ או כלי עצם ויהיה טהור כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים כיצד משינקב הכלי במוציא רמון טהור, והרמון שאמרו בינוני לא גדול ולא קטן לפי דעת הרואה ויהיו בכלי שלשה רמונים אחוזים זה בזה, ניקב הכלי במוציא זית וסתמו וחזר וניקב במוציא זית וסתמו [עד שהשלימו למוציא] רמון אף ע"פ שהוא סתום טהור שהרי נעשו לו פנים חדשות. הלכה ג: כלים שעשאן מתחלה נקובין במוציא רמון כגון הסל והפחלץ של גמלים והאפיפירות מקבלין טומאה עד שיקרע רובן. הלכה ד: אפיפירות שעשה להן קנים למעלה ולמטה לחזק טהורות, עשה להן גפיים כל שהן אע"פ שכולה נקובה כמוציא רמון מקבלת טומאה. הלכה ה: כל הכלים שאינן יכולין לקבל רמונים כגון הרובע וחצי רובע והקנונים הקטנים שיעורן במוציא זית, נגממו שפתותיהן אם נשאר בהן כדי לקבל כל שהוא טמאין. הלכה ו: הסלין של פת שיעורן כככרות של פת. הלכה ז: קופת הגננים משתוציא אגודות של ירק טהורה, ושל בעלי בתים במוציא תבן, של בלנין בגבבא. הלכה ח: בית קערות שאינו מקבל קערות הואיל ומקבל התמחויין הרי זה מקבל טומאה, וכן בית הרעי שאינו מקבל משקין הואיל ומקבל את הרעי ה"ז מקבל טומאה. הלכה ט: כל כלי עץ שנחלק לשנים טהור ואע"פ שמקבלין על דפנותיהן באילפסין, חוץ מכלים של עץ שחציין או מקצתן כלי בפ"ע מתחילת עשייתן כגון השולחן הכפול שמתחלה נעשה שני חלקים והרי הוא נכפל ונפשט, וכגון התמחוי המזנון שהוא קערות קערות והרי בכל חלק מחלקיו קערות שלימות, וכגון הכסא הכפול וכל כיוצא באלו, וכן בית לגינין ובית הכוסות של עץ שנפחת אחת מהן זה שנפחת טהור ואינו חיבור לשאר הבתים, נפחת השני טהור ואינו חיבור לו, נפחתו שלשתן כולן טהורין, וכן כל כיוצא בכלים כאלו. הלכה י: משפלת שאמצעיתה גבוהה וזויותיה יורדות ונפחתה מצד אחד טמא מפני שהיא מקבלת מצד השני, נפחתה מצד השני טהורה, השולחן והדולפקי שנפחתו מקבלין טומאה עד שיחלקו ויבדל כל חלק מחבירו, ניטלה אחת מרגליהן טהורה, וכן אם ניטלה השנייה, ניטלה השלישית אם חישב עליהם שיאכל על שולחן זה או על דולפקי זו כמו אוכל בטבלא מקבלין טומאה ואם לאו טהורין. הלכה יא: כלי נסרים שנפלו שפתותיהן טהורין, ואם נשאר מחסום שפתותיהן כל שהוא מקבלין טומאה. הלכה יב: טבלא שמילאה עצים ותקעה טהורה, חיפה בנסרים מקבלת טומאה. הלכה יג: ספסל שנתפרק טהור, סרגלו במשיחות או בחבלים מקבל טומאה. הלכה יד: הסלים של גמלים התירן טהורין חזר וקשרן מקבלין טומאה, נמצאו מתטמאין ומתטהרין אפילו עשר פעמים ביום. הלכה טו: השולחן או הדולפקי שחיפן בשייש ושייר בהם מקום הנחת הכוסות מקבלין טומאה ואם חיפה הכל טהור, בין בציפוי עומד בין בציפוי שאינו עומד בין שחיפה את לבזבזיו בין שלא חיפן בין שהיו של עצים חשובים כגון אשכרוע וכיוצא בו בין שהיו של שאר עצים הואיל וחיפן כולן טהורין כמו שביארנו. פרק ז הלכה א: כלי עור מאימתי מקבלין טומאה, התורמל וכיוצא בו משיחסום שפתותיו ויכרות הקופין הקטנים היוצאין ע"ג העור ויעשה קיחותיו, סקורטיה משיחסום ויכרות ויעשו ציצתה, קטבוליה משיחסום ויכרות, הכר והכסת של עור משיחסום שפתותיהן ויכרות הקופין היוצאין וכן כל כיוצא בהן, התפילין משיגמור הקציצה אע"פ שהוא עתיד לתת בה את הרצועה מקבלת טומאה, עור העריסה שהוא עתיד לעשות לו טבור עד שיעשנו לו, הסנדל משיקמיע, המנעל משיגוב [על] האימום, ואם עתיד לכרכם ולשרטט עד שיכרכם וישרטט. הלכה ב: עור שאין עליו צורת כלי אינו מקבל טומאה, לפיכך כף של עור שקושרין לוקטי קוצים על כפותיהן כדי שלא יכם קוץ אינו מקבל טומאה מפני שהוא עור פשוט ואין עליו צורת כלי, וכן העור שמלקטין בו גללי הבקר ועור שחוסמין בו פי הבהמה ועור שמושיבין בו הדבורים בשעה שלוקחין הדבש ועור שמניפין בו את הרוח מפני החום טהורין ואין מקבלין טומאה. הלכה ג: כל בית האצבעות של עור טהורות חוץ משל קייצין מפני שהיא מקבלת את האוג טמאה, נקרעה אם אינה מקבלת את רוב האוג טהורה. הלכה ד: האבנט של עורות ועורות שתופרין הקטעים על ארכובותיהן כדי שיתגלגלו בהן על הקרקע מקבלין טומאה שהרי צורת כלי עליהן, וכן העורות העשויות כעין טבעות שמכניסין אותן האומנין בזרועותיהן כדי להגביה בגדיהן מעליהן בשעת מלאכה מתטמאין כשאר כלי עור הפשוטים. הלכה ה: עור שתופרין ממנו כיסוי ליד ולזרוע של זורעי גינות ושל הולכי דרכים ושל עושי פשתן מקבלין טומאה, ואם היה של צבעים ושל נפחים אינו מקבל טומאה, זה הכלל כל העשוי לקבלה כדי שלא יכהו קוץ וכדי שיאחז יפה יפה מקבל טומאה, והעשוי מפני הזיעה כדי שלא יפסד הדבר שמתעסק בו בזיעת ידו אינו מקבל טומאה. הלכה ו: כמה שיעור הנקב שינקב כלי העור ויטהר, החמת משתנקב כמוציא פקעיות של שתי, ואם אינה יכולה לקבל של שתי הואיל ומקבלת של ערב מקבלת טומאה עד שתינקב רובה. הלכה ז: התורמיל שנפחת הכיס שבתוכו עדיין התורמיל מקבל טומאה ואינו חיבור לו. הלכה ח: החמת שהבצים שלה מקבלות עמה ונפחתו טהורות שאינן מקבלות כדרכן. הלכה ט: כלי עור שיש לו לולאות ושנצות כגון סנדל עימקי וכיס של שנצות אע"פ שכשהן מותרין אין עליהן צורת כלי הרי אלו מקבלין טומאה כשהן מותרין הואיל וההדיוט יכול במהרה להכניס השנצות בלולאות ויחזור כלי קיבול כשהיה, וכן אם נטמאו והסיר השנצות מהן ונפסדה צורתן הרי הן טהורין אע"פ שאפשר להחזירן שלא באומן. הלכה י: כיס של שנצות שניטלו שנציו עדיין הוא מקבל טומאה שהרי הוא מקבל, נפשט וחזר עור פשוט טהור, טלה עליו את המטלת מלמטה מקבלת טומאה אע"פ שהוא פשוט שהרי יש עליו צורת כלי. הלכה יא: עור שכרך בו את הקמיע מקבל טומאה פשטו טהור חזר וכרך בו מקבל טומאה מתטמא ומתטהר אפילו עשר פעמים ביום, ועור שכתב עליו את הקמיע טהור, ואם כרת ממנו ועשה חוליא לתכשיט מקבל טומאה. הלכה יב: התפילה של ראש ארבעה כלים היא, הרי שנטמאת במת והתיר קציצה הראשונה ותיקנה הרי היא אב טומאה כשהיתה וכן אם התיר השנייה ותיקנה, ואם התיר אף השלישית ותיקנה והתיר אף הרביעית ותיקנה נעשית כולה ראשון לטומאה, שהרי התיר כל אחת ואחת וחזר ותיקנם כולם וכאילו זו תפילין אחרונות שנגעו בראשונות, חזר והתיר את הראשונה פעם שנייה ותיקנה הרי היא ראשון כשהיתה, וכן אם התיר את השנייה ואת השלישית, חזר והתיר אף הרביעית ותיקנה הרי כולה טהורה שאין הראשון מטמא כלים מפני שהוא ולד כמו שביארנו, וכן סנדל שהוא טמא מדרס ונפסקה אחת מאזניו ותיקנה טמא מדרס, נפסקה שנייה ותיקנה הרי הוא טהור מן המדרס, שהרי נעשו לו אזנים חדשות אבל טמא מגע מדרס, לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה השנייה או שנפסק עקיבו או ניטל חוטמו או נחלק לשנים טהור. הלכה יג: מנעל שנפחת אם אינו מקבל רוב הרגל טהור. הלכה יד: תפילה שנטמאת מאימתי טהרתה, של יד משיתיר אותה משלש רוחות, ושל ראש משיתיר משלש רוחות ובין קציצה לחבירתה. הלכה טו: הכדור והאימום והקמיע והתפילין שנקרעו אחר שנטמאו הנוגע בהן טמא ובמה שבתוכן טהור, האיכוף שנקרע הנוגע במה שבתוכו טמא מפני שהתפר מחברו ונעשה כולו כגוף אחד. פרק ח הלכה א: כל כלי מתכות אינן מקבלין טומאה עד שתגמר מלאכתן כולה ולא יהיה הכלי מחוסר מעשה כלל, אבל גולמי כלי מתכות אינן מקבלין טומאה. הלכה ב: ואלו הן גולמי כלי מתכות כל שעתיד לשוף אותו או לשבץ או לגרר או לכרכב או להקיש בקורנס, או שהיה מחוסר אוזן או אוגן ה"ז אינו מקבל טומאה עד שיתקננו וייפהו ולא תשאר בו מלאכה כלל, כיצד הסייף אינו מקבל טומאה עד שישופנו, והסכין עד שישחיזנה וכן כל כיוצא במעשים אלו, לפיכך העושה כלים מן העשת של ברזל או מן החררה של מתכת ומן הסובב של גלגל ומן הטסין ומן הצפויין ומכני הכלים ומאוגני הכלים ומאזני הכלים ומן השחולה ומן הנדודת הרי אלו טהורים מפני שכל אלו שנעשו גולמי כלי מתכות הן, אבל העושה כלי משברי כלי מתכות ומן הכלים שנשחקו מרוב הזמן ומן המסמרות שידוע שנעשו מן הכלים הרי אלו מקבלין טומאה לפי שאינם גולמים, אבל מסמרות שאין ידוע אם נעשו מן הכלים או מן העשת הרי הן טהורין אפילו התקין אותם לכלי אינם מקבלין טומאה. הלכה ג: כלי מתכות שאינו מחוסר אלא כיסוי מקבל טומאה שאין הכיסוי חשוב מגוף הכלי. הלכה ד: מחט שלא ניקבה אלא שפה ותקנה לכך מתחלתה מקבלת טומאה מפני שמוציאין בה את הקוץ, אבל אם עתיד לנקבה הרי היא כשאר גולמי כלי מתכות ואינה מקבלת טומאה. הלכה ה: מאחר שביארנו שגולמי כלי מתכות טהורים וגולמי כלי עץ טמאים, ופשוטי כלי מתכות טמאים ופשוטי כלי עץ טהורים דין תורה, נמצא הטמא בכלי עץ טהור בכלי מתכות טמא בכלי מתכות טהור בכלי עץ. הלכה ו: כל כלי המלחמה כגון הסייף והרומח והכובע והשריון והמגפיים וכיוצא בהן מקבלין טומאה, וכל תכשיטי האדם כגון הקטלה והנזמים והטבעות בין שיש עליהן חותם בין שאין עליהם חותם וכיוצא בהן מקבלין טומאה, אפילו דינר שנפסל והתקינו לתלותו בצואר קטנה מקבל טומאה, וכן קמיע של מתכת מתטמא בכל תכשיט אדם. הלכה ז: כל תכשיטי הבהמה והכלים כגון הטבעות שעושין לצואר הבהמה ולאזני הכלים טהורין ואינן מקבלין טומאה בפני עצמן, חוץ מזוג של בהמה וכלים המשמיע קול לאדם, כיצד העושה זוגין למכתשת ולעריסה למטפחות ספרים ותינוקות טהורים, עשה להן ענבולין מקבלים טומאה הואיל ונעשו להשמיע קול לאדם הרי הן כתכשיטי אדם, ואפילו נטלו ענבוליהן מקבלין טומאה שהרי הוא ראוי להקישו על החרס. הלכה ח: זוג העשוי לאדם, אם נעשה לקטן אינו מקבל טומאה אלא בענבול שלו שהרי לקול נעשה, נעשה לגדול ה"ז תכשיט ומקבל טומאה אע"פ שאין לו ענבול. הלכה ט: כל הפרצופות מקבלות טומאה, וכל החותמות טהורין, חוץ מחותם של מתכת שבו חותמין בלבד, וכל הטבעות טהורות חוץ מטבעת אצבע, אבל טבעת שחוגר בו את מתניו שקושרה בין כתפיו טהורה, טבעת השיר של בהמה הואיל והאדם מושך בה את הבהמה מקבלת טומאה, וכן מקל של בהמה של מתכת הואיל ואדם רודה אותה בו מקבלת טומאה. הלכה י: כל הכלים יורדים לטומאה במחשבה ואין עולין מידי טומאה אלא בשינוי מעשה, והמעשה מבטל מיד המעשה ומיד המחשבה, והמחשבה אינה מבטלת לא מיד המעשה ולא מיד המחשבה, כיצד טבעת בהמה או כלים שחשב עליה להחזירה טבעת אדם הרי זו מקבלת טומאה במחשבה זו וכאילו נעשית לאדם מתחלת עשייתה, חזר וחישב עליה להניחה טבעת בהמה כשהיה אע"פ שלא נתקשט בה האדם הרי זו מקבלת טומאה שאין המחשבה מבטלת מיד המחשבה עד שיעשה מעשה בגוף כגון שישוף אותה או יתקעה במעשה של בהמה, היתה הטבעת לאדם וחישב עליה לבהמה עדיין היא מקבלת טומאה כשהיתה שאין הכלים עולין מידי טומאתן במחשבה, עשה בה מעשה ושינה לבהמה אינה מקבלת טומאה שהמעשה מבטל מיד המעשה. הלכה יא: חרש שוטה וקטן יש להן מעשה ואין להן מחשבה כמו שביארנו למעלה בעניין הכשר אוכלין. הלכה יב: זוג של דלת שחישב עליה לבהמה מקבל טומאה, ושל בהמה שעשאוהו לדלת אפילו חיברו בקרקע ואפילו קבעו במסמר מקבל טומאה כשהיה עד שישנה בו מעשה בגופו. הלכה יג: אומן שעושה ומניח זוגין לבהמה ולדלתות אם רוב העשוי לדבר שמקבל טומאה הרי הכל מקבל טומאה עד שיפריש מקצתן לדבר שאינו מקבל טומאה, ואם רוב העשוי לדבר שאין מקבל טומאה הרי הכל טהור עד שיפריש מקצתן לדבר המקבל טומאה. הלכה יד: זוגין הנמצאין בכ"מ מקבלין טומאה חוץ מהנמצאים בכרכים מפני שרובן לדלתות. הלכה טו: אמר לאומן עשה לי שני זוגים אחד לדלת ואחד לבהמה, עשה לי שתי מחצלאות אחת לשכיבה ואחת לאוהלים, עשה לי שני סדינים אחד לצורות ואחד לאהלים, שניהן מקבלין טומאה עד שיפרש ויאמר זה לכך וזה לכך. | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|||||
|
||||||||
|
|
|
