|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הלכות מעשר פרק יג הלכה א: פירות שחזקתן מן ההפקר, כגון השיתין והרימין והעוזרדין ובנות שוח ובנות שקמה והגופנין ונובלות תמרה והן שעדיין לא הטילו שאור הנצפה והכסבר וכיוצא בהן פטורין מן הדמאי, והלוקחן מעם הארץ אינו צריך להפריש מהן תרומת מעשר ולא מעשר שני, מפני שחזקתן מן ההפקר, אפילו אמר לו עם הארץ אינם מעושרין הרי אלו פטורין מן המעשרות עד שיודע לו שהן מן השמור. הלכה ב: הבכורות והסייפות שבבקעה פטורין מן הדמאי, ושבגינה חייבין מפני שהן נשמרין, ואלו הן הבכורות, כל הפירות שבכרו עד שלא הושיבו שומר על הבקעה לשמור פירותיה, והסייפות הן הפירות שישארו אחר שיקפלו המקצועות שבשדות ויניחום בלא שומר, וכן החומץ העשוי מן התמדים פטור מן הדמאי. הלכה ג: כשגזרו על הדמאי לא גזרו אלא על פירות הארץ שהחזיקו בה עולי בבל בלבד שהוא מכזיב ולפנים וכזיב עצמה כלחוץ, וכל הפירות הנמצאות מכזיב ולחוץ פטורין מן הדמאי שחזקתן מפירות מקום שנמצאו בו. הלכה ד: פירות שידוע שהן מפירות הארץ שהחזיקו בה עולי בבל אע"פ שהן נמצאות בסוריא ואין צריך לומר בארץ שהחזיקו בה עולי מצרים בלבד הרי אלו חייבין בדמאי, ומפרישין מהן תרומת מעשר ומעשר שני, לפיכך הדבילה השמינה שאין כמותה אלא בארץ שהחזיקו עולי בבל, וכן התמרים הגדולים והחרובין השוים והאורז הלבן ביותר והכמון הגדול מתעשרין דמאי בכל ארץ ישראל ובסוריא וכן כל כיוצא בפירות אלו. הלכה ה: החמרים שהביאו פירות לצור חייבין בדמאי שחזקתן מהארץ שהחזיקו עולי בבל שהיא הקרובה לה, והאורז אין חוששין לו אלא כל האורז הנמצא חוצה לארץ שהיא קרובה לארץ שהחזיקו עולי בבל פטור מן הדמאי אא"כ היה ניכר כמו שביארנו. הלכה ו: הלוקח מבעלי אוצרות בצור פטור מן הדמאי ואין אומרין שמא מפירות הארץ אצרו, וכן חמור יחידי שנכנס לצור והוא טעון פירות פטור מן הדמאי שחזקתן משדה העיר. הלכה ז: הלוקח מבעלי אוצר בצידון חייב בדמאי מפני שקרובה היא יותר מצור שחזקתה שאוצרין מפירות הארץ שהחזיקו עולי בבל, אבל הלוקח מן החמרים בצידון פטור מן הדמאי מפני שחזקתן שמביאין מח"ל. הלכה ח: הלוקח מן העכו"ם בארץ שהחזיקו עולי בבל אם היה תגר עכו"ם שלוקח מישראל הרי פירותיו דמאי, לפיכך בראשונה בזמן שהיה רוב ארץ ישראל ביד ישראל הלוקח מכל תגר עכו"ם מעשר דמאי כלוקח מע"ה. הלכה ט: אי זהו תגר זה שהביא ב' וג' פעמים, אבל אם הביא פעם אחת אפילו הביא שלש משואות בבת אחת או שהביא הוא ובנו ופועל עדיין לא הוחזק תגר. הלכה י: כשגזרו על הדמאי לא גזרו על פירות ח"ל שנכנסו לארץ. הלכה יא: פירות הארץ שרבו על של ח"ל הרי אלו חייבין בדמאי, ושל ח"ל שרבו על פירות הארץ, וכן דברים שחזקתן תדיר מח"ל כגון אגוזים ודרמסקעות הרי אלו פטורין מן הדמאי. הלכה יב: לא הלכו חכמים בפירות ח"ל לא אחר המראה ולא אחר הטעם והריח אלא אחר הרוב כל שרבו לו מותר ושלא רבו לו אסור, כיצד רבו בעיר אבל לא במדינה, או שרבו במדינה ולא רבו בעיר, בהר ולא רבו בבקעה, בבקעה ולא בהר, רבו לחנוני ולא לבעל הבית, לבעל הבית ולא לחנוני, זה שרבו בו מותר, ומקום שלא רבו בו חייב בדמאי. הלכה יג: רבו פירות ח"ל בשוק ונתמעטו חזר השוק ליושנו והלוקח ממנו חייב בדמאי. הלכה יד: ואלו דברים שלא גזרו עליהן בשעה שגזרו על הדמאי: הלוקח פירות לזריעה או להאכיל לבהמה, קמח לעורות או למלוגמא או לרטייה, שמן להדלקת הנר או לסוך בו את הכלים, יין לקילור, וחלת עם הארץ, והמדומע, והלקוח בכסף מעשר שני, ושירי המנחות, ותוספת הבכורים, כל אלו פטורים מן הדמאי, וכיון שאמר לו ע"ה מתוקנין הם אינו צריך לעשר. הלכה טו: הלוקח פירות לאכילה ונמלך עליהם לבהמה ה"ז לא ימכרם לעכו"ם, ולא יאכילם לבהמה אפילו לבהמת אחרים עד שיתקנם דמאי. הלכה טז: שמן ערב פטור מן הדמאי שאין חזקתו לאכילה, שמן שלקח הסורק לתתו בצמר פטור מן הדמאי מפני שהוא נבלע בצמר, אבל שמן שלוקח האורג לסוך בין אצבעותיו חייב בדמאי מפני שהוא נבלע בגופו וסיכה היא כשתייה בכל מקום. הלכה יז: עכו"ם ששאל מישראל ליתן לו שמן על מכתו אסור בודאי ומותר בדמאי, נתן העכו"ם שמן על גבי טבלא להתעגל עליה משעמד מותר לישראל לישב אחריו. הלכה יח: מי שנפל שמן דמאי על בשרו משפשפו ואינו חושש, הלוקח יין למורייס או לאלונתית, או קטניות לעשות טחינין חייב בדמאי, אבל הלוקח מורייס שיש בו יין או אלונתית, או שלקח טחינין הרי אלו פטורין מן הדמאי שלא גזרו על תערובת דמאי, ואם היה הדבר שחייב בדמאי שנתערב כגון תבלין ושאור הואיל וטעמו ניכר אינן בטלים ונמצאת כל התערובות חייבת בדמאי. הלכה יט: כל אלו הפטורין מן הדמאי שלא גזרו עליהם, אם התקינן דמאי והפריש מהם תרומת מעשר ומעשר שני מה שעשה עשוי, אבל אם תיקן את הדמאי בודאי והפריש ממנו ת"ג ומעשרות, או שתיקן את הודאי בדמאי לא עשה כלום. הלכה כ: כל העיר מוכרין ודאי ואחד מוכר דמאי ולקח ואין ידוע ממי לקח כיצד מתקן, מפריש תרומה ותרומת מעשר ונותנן לכהן ומפריש מעשר שני בלבד והרי הוא כמעשר שני של דמאי. הלכה כא: וכן אם היו לפניו שתי קופות אחת טבל ואחת מתוקן ואבדה אחת מהם הרי זה מפריש מן השנייה תרומה גדולה ותרומת מעשר ונותנן לכל כהן שירצה ומפריש מעשר שני בלבד בדמאי. פרק יד הלכה א הלוקח מן הסיטון וחזר ולקח ממנו פעם שנייה לא יעשר מזה על זה אע"פ שהוא מין אחד אפילו מקופה אחת, אעפ"י שמכיר את החבית שהיא היא מפני שהסיטון לוקח מאנשים הרבה ומוכר, ושמא לקח זה שמכר תחלה מע"ה שפירותיו דמאי וזה שלקח בסוף מחבר שפירותיו מתוקנין, וכבר ביארנו שאין מעשרין מן החייב על הפטור ולא מן הפטור על החייב, ואם אמר הסיטון משל אחד הן נאמן. הלכה ב: היה מוכר כשות או ירק והן מביאין וצוברין לפניו הלוקח ממנו מעשר מכל כשות וכשות ומכל אגודה ואגודה ומכל תמרה ותמרה. הלכה ג: הלוקח מבע"ה וחזר ולקח ממנו שנייה, מעשר מזה על זה אפילו משתי קופות אפילו משתי עיירות שחזקתו שאינו מוכר אלא משלו. הלכה ד: בעה"ב שהיה מוכר ירק בשוק בזמן שמביאין לו מגנותיו מעשר מאחד על הכל, ובזמן שמביאין לו מגנות אחרות אם לקח ממנו וחזר ולקח ממנו פעם שנייה לא יעשר מזה על זה. הלכה ה: הלוקח פת מן הנחתום לא יעשר מן החמה על הצוננת שאני אומר חיטים של אמש היו משל אחד ושל היום משל אחר. הלכה ו: הלוקח מן הפלטר אע"פ שהן דפוסין הרבה מעשר מאחד על הכל, שהנחתום שמוכר למנפול עושה עיסתו דפוסין הרבה, אבל הלוקח מן המנפול מעשר מכל דפוס ודפוס, שהמנפול לוקח משני נחתומין. הלכה ז: תשעה מנפולין שלקחו מעשרה נחתומין הואיל ואחד מהן לקח משנים כל הלוקח מאחד מן התשעה מעשר מכל דפוס ודפוס. הלכה ח: הלוקח מן העני וכן העני שנתנו לו פרוסות פת או פלחי דבילה מעשר מכל אחת ואחת, ובתמרים ובגרוגרות בולל הכל ומעשר, אימתי בזמן שהמתנה מרובה, אבל במועטת מעשר מכל מתנה ומתנה. הלכה ט: שחק את הפת ועשאה פירורין ואת הגרוגרות ועשאן דבילה מעשר מאחד על הכל. הלכה י: פועלים או אורחים שהיו מסובין ואוכלין והותירו פרוסות מעשר מכל אחת ואחת. סליקו להו הלכות מעשר. הלכות מעשר שני ונטע רבעי הלכות מעשר שני ונטע רבעי. יש בכללן תשע מצות, שלש מצות עשה, וששת מצות לא תעשה. וזהו פרטן: (א) להפריש מעשר שני. (ב) שלא להוציא דמיו בשאר צרכי בני אדם חוץ מאכילה ושתיה וסיכה. (ג) שלא לאוכלו בטומאה. (ד) שלא לאוכלו באנינות. (ה) שלא לאכול מעשר שני של דגן חוץ לירושלים. (ו) שלא לאכול מעשר תירוש חוץ לירושלים. (ז) שלא לאכול מעשר יצהר חוץ לירושלים. (ח) להיות נטע רבעי כולו קדש ודינו להאכל בירושלים לבעליו כמעשר שני לכל דבר. (ט) להתודות וידוי המעשר. וביאור מצות אלו בפרקים אלו. פרק א הלכה א: אחר שמפרישין מעשר ראשון בכל שנה מפרישין מעשר שני שנאמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך, ובשנה שלישית וששית מפרישין מעשר עני חלף מעשר שני כמו שביארנו. הלכה ב: באחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואות וקטניות וירקות, וכל מקום שנאמר ראש השנה הוא אחד בתשרי, ובט"ו בשבט הוא ראש השנה למעשר האילנות, כיצד תבואה וקטניות שהגיעו לעונת המעשרות לפני ראש השנה של שלישית אע"פ שנגמרו ונאספו בשלישית מפרישין מהן מעשר שני, ואם לא באו לעונת המעשרות אלא לאחר ראש השנה של שלישית מפרישין מהן מעשר עני, וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שלישית, אע"פ שנגמרו ונאספו אחר כן בסוף שנה שלישית מתעשרין לשעבר ומפרישין מהן מעשר שני, וכן אם באו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של רביעית אע"פ שנגמרו ונאספו ברביעית מפרישין מהן מעשר עני, ואם באו לעונת המעשרות אחר ט"ו בשבט מתעשרין להבא. הלכה ג: והחרובין אף ע"פ שחנטו פירותיהן קודם ט"ו בשבט מתעשרין להבא, הואיל ומתעשרות מדברי סופרים, יראה לי שאין הדברים אמורין אלא בחרובי צלמונה וכיוצא בהן שאין ראויין למאכל רוב האדם, והן הן שמתעשרות מדברי סופרים, אבל שאר החרובין יראה לי שהן כשאר פירות האילן. הלכה ד: הירק בשעת לקיטתו עישורו, כיצד אם נלקט ביום ראש השנה של שלישית אף ע"פ שבא לעונת המעשרות ונגמר בשנייה מפרישין ממנו מעשר עני, ואם נלקט ברביעית מעשר שני. הלכה ה: וכן האתרוג בלבד משאר פירות האילן הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית, כיצד אם נלקט בשלישית אחר ט"ו בשבט מפרישין ממנו מעשר עני אע"פ שנגמרה בשנייה וכן אם נלקט ברביעית קודם ט"ו בשבט מפרישין ממנו מעשר עני, נלקט ברביעית אחר ט"ו בשבט מפרישין ממנו מע"ש. הלכה ו: ואף ע"פ שהולכין אחר לקיטתו אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית אפילו היתה כזית ונעשית כככר חייבת במעשרות. הלכה ז: האביונות של צלף נותנין עליהן חומרי אילן וחומרי זרעים, שאם היו משנה שנייה שנכנסה לשלישית ונלקטו קודם ט"ו בשבט מפרישין מעשר ראשון ואחר כך מפריש מעשר אחר ופודהו, ואחר שפודהו נותנו לעניים ואוכל פדיונו בתורת מעשר שני, ונמצא כמו שהפריש מעשר שני ומעשר עני. הלכה ח: האורז והדוחן והפרגין והשומשמין אף על פי שהשרישו קודם ראש השנה אין הולכין בהן אלא אחר גמר הפרי ומתעשרין להבא, וכן פול המצרי אע"פ שמקצתו השריש לפני ר"ה ומקצתו לאחריו צובר גורנו לתוכו ותורם ומעשר מן הכל כאחד שהכל הולך אחר גמר הפרי. הלכה ט: הבצלים הסריסים שמנע מהם מים שלשים יום לפני ראש השנה, ושל בעל שמנע מהם שלש עונות לפני ר"ה מתעשרין לשעבר, מנע מהם פחות מכאן אע"פ שהתחילו ליבש קודם ר"ה מתעשרין להבא. הלכה י: פול המצרי שהביא שליש לפני ר"ה אם זרעו לזרע מתעשר לשעבר, זרעו לירק מתעשר להבא, זרעו לזרע ולירק או שזרעו לזרע וחישב עליו לירק מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו, לא הביא שליש לפני ר"ה אם זרעו לזרע זרעו מתעשר לשעבר וירקו בשעת לקיטתו עישורו, והוא שליקט ממנו לפני ראש השנה, אבל אם לקט ממנו אחר ר"ה בין ירקו בין זרעו מתעשר להבא, זרעו לזרע וחישב עליו לירק הולכין אחר מחשבתו, זרעו לירק וחישב עליו לזרע אין מחשבת זרע חלה עליו אא"כ מנע ממנו ג' אריות, והוא שהביא שליש לפני ר"ה אבל אם לא הביא שליש אלא לאחריו אע"פ שלא נמנע מלארות ממנו ג' אריות זרעו לזרע ועשה כולו קצצין גמורים לפני ר"ה זרעו מתעשר לשעבר, וירקו בשעת לקיטתו, מקצתו עשה קצצין גמורין ומקצתו לא עשה זה שאמרו צובר גרנו לתוכו ונמצא מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו. הלכה יא: פירות שנה שנייה שנתערבו בפירות שלישית, או של שלישית ברביעית, הולכין אחר הרוב, מחצה למחצה מפריש מעשר שני מן הכל, אבל לא מעשר עני שמעשר שני חמור שהרי הוא קדש ומעשר עני חול, וכן פירות שהן ספק אם פירות שנייה הם או פירות שלישית מפריש מהן מעשר שני. הלכה יב: כל הפטור ממעשר ראשון פטור מן השני ומן העני, וכל שחייב בראשון חייב בשניהם וכל התורם מוציא מעשר, וכל שאינו תורם אינו מוציא מעשר זה, כל מי שאם תרם תרומתו תרומה כך אם עישר מעשר זה הרי הוא מעשר וכל מי שאין תרומתו תרומה כך אם הוציא מעשר זה אינו מעשר. הלכה יג: פירות שהוציא מהן מע"ר קודם שיקבעו למעשר ה"ז אוכל מהן עראי קודם שיוציא מעשר שני, שאין הראשון קובע לשני, אבל משנקבעו למעשר אף ע"פ שהוציא את הראשון אסור לאכול מהן עראי עד שיוציא את השני או את מעשר עני. הלכה יד: מעשר שני הואיל וטעון הבאת מקום אין מביאין אותו מחו"ל כבכור בהמה, לפיכך לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא, ויראה לי שמע"ש שמפרישים בארץ שנער ובמצרים פודין אותו ומביאין דמיו לירושלים, וכן יראה לי שלא חייבו מקומות אלו במע"ש אלא כדי לקבוע מעשר עני כדי שיהיו עניי ישראל סומכים עליהם. | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|||||
|
||||||||
|
|
|
