|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הלכות שבועות פרק ז הלכה א: התובע חבירו בממון שאם הודה בו יהיה חייב לשלם וכפר ונשבע, או שהשביעו התובע וכפר, הרי זה הנתבע הוא חייב בשבועת הפקדון אף על פי שלא ענה אמן, שבשבועת הפקדון אחד הנשבע מפי עצמו ואחד שהשביעו אחר וכפר אע"פ שלא ענה אמן חייב שכפירתו אחר שהשביעו התובע כעניית אמן. הלכה ב: תבעו בממון שאם יודה לו ויאמר כן הדבר לא יהיה חייב לשלם, כגון שתבעו בקנס שאין אדם משלם קנס ע"פ עצמו, וכפר ונשבע, הרי זה פטור משבועת הפקדון וחייב משום שבועת ביטוי. הלכה ג: וכן אם תבעו בקרקע או בעבד או בשטר וכפר ונשבע פטור משבועת הפקדון וחייב בשבועת ביטוי שהרי נשבע על שקר. הלכה ד: ולמה נפטר משום שבועת הפקדון והרי זה אילו הודה חייב היה ומשלם מה שכפר, לפי שנאמר בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבדה הכל מטלטלין שאם יודה בהן יוציא ממון מתחת ידו, ויצאו קרקעות שאין מטלטלין והרי הן לפני בעליהן ובחזקתן, ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, ויצאו שטרות שאין גופן ממון. הלכה ה: אחד הנשבע אחר שתבעו בעל הממון, או הנשבע מעצמו אע"פ שלא תבעו, כיצד כגון שקדם ואמר למה אתה הולך אחרי כלום יש לך בידי ממון שבועה שאין לך בידי ממון, הרי זה חייב בשבועת הפקדון הואיל וכפר ונשבע ואע"פ שלא תבעו זה. הלכה ו: אחד הנשבע לבעל הממון עצמו או לשלוחו הבא בהרשאתו ששלוחו של אדם כמותו. הלכה ז: ואינו חייב בשבועת הפקדון עד שישביעו בלשון שהוא מכירה. הלכה ח: הנשבע שבועת הפקדון במזיד אע"פ שנשבע לשקר והתרו בו עדים בשעת שבועתו אינו לוקה אלא מביא אשמו בלבד, שהרי הכתוב מוציאו מכלל חייבי מלקות וחייבו אשם בין בזדון בין בשגגה כמו שבארנו. הלכה ט: כפר ונשבע ארבא או חמש פעמים, או שהשביעו התובע ארבע וחמש פעמים והוא כופר על כל אחת ואחת בין בבית דין בין שלא בבית דין הרי זה חייב קרבן אשם על כל שבועה ושבועה, שאילו הודה אחר שכפר היה חייב לשלם אע"פ שכפר בבית דין ונמצא פוטר עצמו בכל כפירה וכפירה מן התשלומין לפיכך חייב על כל שבועה ושבועה. הלכה י: היו חמשה תובעין אותו ואומרין לו תן לנו פקדון שיש לנו בידך, שבועה שאין לכם בידי אינו חייב אלא קרבן אחד, שבועה שאין לך בידי לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת. הלכה יא: אמר לו חבירו תן לי פקדון ותשומת יד גזל ואבדה שיש לי בידך, שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת, ואפילו היה לו פרוטה אחת מכולן הרי אלו מצטרפין וחייב. הלכה יב: שבועה שאין לך בידי פקדון תשומת יד גזל ואבדה חייב על כל אחת ואחת. הלכה יג: תן לי חטים ושעורים וכוסמין שיש לי בידך, שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת, שבועה שאין לך בידי חטים ושעורין וכוסמין חייב על כל אחת ואחת. הלכה יד: היו חמשה תובעין אותו ואומרין לו תן לנו פקדון גזל ואבדה ותשומת יד שיש לנו בידך, ואמר לאחד מהן שבועה שאין לך בידי פקדון וגזל ואבדה ותשומת יד ולא לך ולא לך ולא לך הרי זה חייב על כל טענה וטענה לכל אחד ואחד ונמצא זה חייב עשרים אשם. הלכה טו: טען שאבד הפקדון או כפר בו ונשבע ואחר כך הודה, וחזר וטען שאבד ונשבע וחזר והודה משלם הקרן הראשון וחומש אחד על כל שבועה ושבועה שנאמר וחמישיתיו, התורה רבתה חומשין הרבה על קרן אחד, כיצד היה הקרן ארבעה וכפר ונשבע והודה וחזר וטען שאבד ונשבע וחזר והודה וחזר וטען שאבד ונשבע והודה משלם שבעה וכל כיוצא בזה. הלכה טז: פחות מפרוטה אינו ממון לפיכך התובע חבירו בפחות מפרוטה או בפחות משוה פרוטה וכפר ונשבע פטור משבועת הפקדון וחייב בשבועת ביטוי. פרק ח הלכה א: הגונב שורו של חבירו וטבחו או מכרו, תבעו בעל השור ואמר לו גנבת שורי וטבחת או מכרת והוא אומר גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי ונשבע הרי זה פטור משבועת הפקדון, שאילו הודה מעצמו שטבח או מכר לא היה משלם תשלומי ארבעה וחמשה מפני שהוא קנס כמו שיתבאר בהלכות גנבה, ונמצא זה כמו שלא כפר ממון ולפיכך פטור משבועת הפקדון וחייב בשבועת ביטוי שהרי נשבע על שקר שלא טבח והוא טבח. הלכה ב: וכן האומר לחבירו המית שורך את עבדי וכפר ונשבע והעבד שתבע רבו ואמר הפלת שני וסמית עיני וכפר ונשבע פטור משבועת הפקדון, שאילו הודה לא היה משלם מפני שהוא קנס אבל חייב בשבועת ביטוי וכן כל כיוצא בזה. הלכה ג: התובע את חבירו בדבר שיש בו קנס שאינו משלם אותו על פי עצמו כמו שבארנו, ויש בו ממון שהוא משלם אותו על פי עצמו וכפר בכל דבר ונשבע הרי זה חייב משום שבועת הפקדון, כיצד תבעו ואמר לו אנסת או פתית בתי והוא אמר לא אנסתי ולא פתיתי ונשבע חייב בשבועת הפקדון, שאע"פ שאינו משלם קנס על פי עצמו אילו הודה היה משלם בשת ופגם על פי עצמו, וכן האומר לחבירו גנבת שורי והוא אומר לא גנבתי ונשבע חייב בשבועת הפקדון שאע"פ שאינו משלם כפל בהודאתו משלם הוא את הקרן בהודאתו. הלכה ד: האומר לחבירו עשית בי חבורה והוא אומר לא עשיתי, המית שורך את שורי והוא אומר לא המית ונשבע חייב בשבועת הפקדון שאילו הודה היה חייב לשלם. הלכה ה: נתן שורו לשומר חנם ומת השור, תבעו ואמר לו היכן שורי שהפקדתי אצלך אמר לו לא הפקדת אצלי כלום או שאמר לו הפקדת ונגנב או אבד ונשבע הרי זה פטור משבועת הפקדון, שאילו הודה ואמר הדבר כשהיה לא היה חייב לשלם ממון מפני שהוא שומר חנם, אבל חייב הוא משום שבועת ביטוי שהרי נשבע על שקר, וכן כל כיוצא בזה. הלכה ו: השאיל שורו לחבירו ותבעו ואמר לו היכן שורי ששאלת ממני והרי השור מת, ואמר לו השואל נגנב או אבד ונשבע על זה הרי זה פטור משבועת הפקדון, שהרי לא פטר עצמו מן התשלומין בכפירתו ומכל מקום חייב הוא לשלם בין מת או נגנב או אבד או נשבה מפני שהוא שואל כמו שיתבאר במקומו, אבל חייב הוא משום שבועת ביטוי שהרי נשבע על שקר וכן כל כיוצא בזה. הלכה ז: זה הכלל כל שאינו פוטר עצמו מן התשלומין אלא בכפירה זו ונשבע בין מפי עצמו בין שהשביעו התובע וכפר הרי זה חייב בשבועת הפקדון אע"פ שלא ענה אמן ולא הוציא שבועה מפיו. הלכה ח: הגונב שור חבירו ותבעו ואמר לו שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי, מה טיבו אצלך אתה הפקדתו אצלי ונשבע, חייב בשבועת הפקדון, שאילו הודה שגנבו היה חייב לשלם דמי השור מכל מקום ועכשיו שאמר פקדון הוא הרי פטר עצמו בכפירה זו מן הגנבה ומן האבדה שאם נגנב השור או אבד אחר הודאה זו היה פטור מלשלם. הלכה ט: וכן אם טען ששכרו ונשבע חייב בשבועת הפקדון שהרי פטר עצמו מן השבורה ומן המיתה, וכן אם טען ואמר השאלתו לי ונשבע חייב בשבועת הפקדון שהרי פטר עצמו מן המיתה בשעת המלאכה כמו שיתבאר בהלכות השאלה. הלכה י: לפיכך אם אמר לא גנבתי אבל אתה הפקדתו אצלי או שכרתני לשומרו או השאלתהו לי והרי שורך לפניך קחהו ונשבע על זה הרי זה פטור משבועת הפקדון, שהרי הודה בקרן ולא פטר עצמו בכפירה זו מכלום. הלכה יא: וכן אם אמר לו אתה מכרתו לי ועדיין לא נתתי דמיו אם תרצה קח דמיו או הרי שלך לפניך, או שאמר לו אתה נתתו לי בשכר מלאכה שאעשה לך אם תרצה שאעשה לך או קחנו ולך, תועה בדרך מצאתיו ולא ידעתי שהוא שלך עכשיו שידעתי קחנו ולך, או שאמר אחר פרתי רץ והרי הוא לפניך, ונשבע על כל טענה מאלו פטור משבועת הפקדון שהרי לא פטר עצמו מכלום, וחייב בשבועת ביטוי שהרי נשבע על שקר. הלכה יב: מי שהיה חייב ממון לשני שותפין ותבעו אחד מהן וכפר בו ונשבע חייב בשבועת הפקדון שהרי כפר ממון, תבעוהו שניהם והודה בכל לאחד מהם ואמר לא לויתי אלא מזה לבדו ונשבע פטור משבועת הפקדון שהרי לא פטר עצמו מכלום אבל חייב בשבועת ביטוי. הלכה יג: וכן מי שהיתה עליו מלוה בשטר וכפר בה ונשבע פטור משבועת הפקדון, שהרי בשטר נשתעבד הקרקע ונמצא זה ככופר בקרקע, וכבר בארנו שהכופר בקרקע פטור משבועת הפקדון וחייב בשבועת ביטוי שהרי נשבע על שקר. הלכה יד: היתה עליו מלוה בעדים בלבד וכפר ונשבע חייב בשבועת הפקדון שהרי פטר עצמו בכפירתו מלשלם עתה, ואע"פ שכשיבואו העדים יתחייב לשלם ונמצא שלא הועיל לו כפירתו, הרי הועילה בעתה ושמא לא יבואו העדים או יבואו ולא תתקיים עדותן או יפסלו ולפיכך חייב. פרק ט הלכה א: התובע עדיו להעיד לו עדות שיתחייב הנתבע בעדותן לבדה ליתן לתובע זה ממון המטלטל, וכפרו בעדותן ונשבעו, בין שנשבעו בבית דין בין שנשבעו חוץ לבית דין הרי אלו חייבין משום שבועת העדות, שהרי הפסידוהו ממון בכפירתם, וכן אם השביעם התובע וכפרו בו אע"פ שלא נשבעו הן ולא ענו אמן אחר שבועתו כיון שכפרו הרי אלו חייבין, והוא שישביעם בבית דין. הלכה ב: אין העדים חייבין בשבועת העדות עד שיכפרו בעדותן בבית דין, בין שנשבעו או השביען בבית דין בין שנשבעו או השביען חוץ לבית דין, והכפירה בבית דין בלבד, שנאמר אם לא יגיד ונשא עונו מקום שיגיד ויועיל הוא שאם לא יגיד שם יתחייב. הלכה ג: תבען בעדות שאינה מחייבת ממון או בעדות קרקעות או עבדים או שטרות וכפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות, שאין חייבין אלא על כפירת עדות ממון שדומה לפקדון ותשומת יד וגזל ואבדה שפרטן הכתוב בפרשה שהן מטלטלין שגופן ממון וכשיעידו לזה יתן זה. הלכה ד: וכן המשביע עדי קנס וכפרו פטורין משבועת העדות, מפני שאם קדם הנתבע והודה בקנס יפטר מלשלם ואע"פ שבאו העדים אחר כן והעידו, נמצאו העדים לא חייבו זה בעדותן לבדה אלא עדותן עם כפירת הנתבע היא המחייבת אותן והואיל ואם הודה לא תועיל עדותן אם כפרו בה ונשבעו פטורין. הלכה ה: משביעכם אני שתבואו ותעידו לי שיש לי ביד פלוני תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה וכפרו, חייבין בשבועת העדות מפני הקרן שהוא ממון לא מפני הכפל שהוא קנס, וכן אם השביעם שיעידו לו שאנס פלוני או פתה בתו וכפרו חייבין בשבועת העדות מפני הבושת והפגם שאם הודה בהם הנתבע משלם לא מפני הקנס וכן כל כיוצא בזה. הלכה ו: אין העדים חייבין בשבועת העדות עד שיכפרו וישבעו אחר תביעת בעל דין עצמו או שלוחו, אבל אם קדמו ונשבעו קודם שיתבעם פטורין משבועת העדות. הלכה ז: כיצד ראו התובע הולך אחריהן אמרו לו למה אתה בא אחרינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות הרי אלו פטורין משבועת העדות מפני שלא תבען התובע אלא הם קדמו ונשבעו בתביעת עצמן, וכן אם השביעם הנתבע שאם תדעו לזה שתובע אותו עדות שתבואו ותעידו לו וכפרו הרי אלו פטורין משבועת העדות עד שישביעם התובע, ואין צריך לומר אם השביעם שיבואו ויעידו שיש לפלוני ביד פלוני ממון וכפרו שהן פטורין שאין זה התובע בעל דין עצמו, וכן אם קדמה שבועה לעדות הרי אלו פטורין משבועת העדות שנאמר ושמעה קול אלה והוא עד שקדמה עדות לשבועה לא שקדמה שבועה לעדות. הלכה ח: כיצד משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות שתבואו ותעידוני ואמרו אמן וידעו לו עדות אחר כן ותבעם להעיד וכפרו בו הרי אלו פטורין משבועת העדות. הלכה ט: אין העדים חייבים בשבועת העדות עד שייחד אותם התובע וישביעם או ישבעו, כיצד עמד בבית הכנסת ואמר משביע אני כל מי שידע לי עדות שיבא ויעיד לי וענו כולם אמן ועדיו בכללם ואחר כך תבע עדיו וכפרו בו הרי אלו פטורין משבועת העדות, מפני שלא ייחד עדיו בשבועה בפני עצמן, אבל אם אמר משביע אני כל העומדים כאן שאם ידעו לי עדות שיבואו ויעידו לי והיו עדיו בכללם וכפרו הרי אלו חייבין בשבועת העדות שהרי ייחדם בכלל אחרים. הלכה י: וכן אם אמר לעדים בואו והעידו לי שיש לי מנה ביד פלוני, ואח"כ עמד בבית הכנסת והשביע כל מי שיודע לו עדות יבוא ויעיד ולא באו ולא העידו הרי אלו חייבין, שהרי תבען תחלה, והוא שיהיו אז בבית הכנסת ויהיה שם בית דין, אבל אם לא היו בפני בית דין אם ענו אמן חייבין בשבועת העדות כשיכפרו בעדותן בבית דין ואם לא ענו אמן אינן חייבין. הלכה יא: אחד המשביע עדיו בשבועה, או שאמר להן מצוה אני עליכם בשבועה, אוסרכם אני בשבועה הרי אלו חייבין, והוא שישביעם בשם או בכינוי מן הכינוים כמו שבארנו. הלכה יב: ואין העדים חייבין עד שישביעם בלשון שהם מכירין אותה. הלכה יג: הנה למדת שאין העדים חייבין בשבועת העדות אלא ע"פ עשרה דברים ואלו הן: שיתבעם התובע, ושתהיה עדות ממון, ושיהיה ממון המטלטל, ושיתחייב הנתבע לשלם בעדותן לבד אם העידו, ושיכפרו אחר שתבען התובע, ושיכפרו בבית דין, ושתהיה שם שבועה בשם או בכינוי, ושתקדם ידיעת העדות לשבועה, ושייחד עדיו בעת השבועה או בעת התביעה, ושתהיה השבועה בלשון שהן מכירין אותה. הלכה יד: כל מקום שאמרנו פטור, פטור משבועת העדות אבל חייב בשבועת ביטוי והוא שנשבע או שענה אמן אם השביעו אחר שהרי נשבע על שקר, אבל המחוייב בשבועת העדות אע"פ שהוא נשבע על שקר ואע"פ שהוא מזיד אינו חייב משום שבועת ביטוי אלא משום שבועת העדות בלבד, שהרי הכתוב הוציא שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי לחייב המזיד בה כשוגג בקרבן אבל לא במלקות שנאמר לאחת מאלה, במין אחד ממיני שבועות אתה מחייב הנשבע ואי אתה מחייבו בשני מינין עד שיהיה חייב בדין שבועת העדות ובדין שבועת ביטוי. הלכה טו: משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידו לי שיש לי ביד פלוני פקדון ותשומת יד גזל ואבדה, שבועה שאין אנו יודעין לך עדות אינן חייבין אלא אחת, שבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני פקדון ותשומת יד גזל ואבדה חייבין על כל אחת ואחת. הלכה טז: משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו לי שיש לי ביד פלוני חטים ושעורים וכוסמין, שבועה שאין אנו יודעין לך עדות אינם חייבין אלא אחת, שבועה שאין אנו יודעים לך עדות שיש לך ביד פלוני חטים ושעורים וכוסמין חייבין על כל אחת ואחת. הלכה יז: וכן אם תבעו אותן רבים להעיד להם ואמרו שבועה שאין אנו יודעין לכם עדות אינן חייבין אלא אחת, לא לך ולא לך ולא לך חייבין על כל אחת ואחת כדרך שבארנו בשבועות הפקדון. הלכה יח: הנשבע לחבירו שהוא יודע לו עדות ונמצא שאינו יודע לו עדות הרי זה פטור ואין כאן לא שבועת העדות ולא שבועת ביטוי, מפני ששבועת ביטוי אינה אלא בדבר שיש בו לאו והן, ואם יאמר שבועה שאיני יודע לך עדות אין זה שבועת ביטוי אלא שבועת העדות, הואיל ולאו זה שיש בה אינה שבועת ביטוי, כך הן שבה שהוא הנשבע שיודע לו עדות אינו שבועת ביטוי. הלכה יט: דבר ברור הוא שהנשבע לחבירו שהעיד לו והוא לא העיד או שלא העיד לו והוא העיד הרי זה חייב משום שבועת ביטוי ואין כאן שבועת עדות כלל. | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|||||
|
||||||||
|
|
|
