Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום ששי כ סיון ה'�&פ"ג
	שיעורים יומיים ליום ששי כ סיון ה'�&פ"ג

חומש:

שישי פרשת שלח

בחו"ל שישי פרשת בהעלותך

תהילים:

פרקים צז - קג

תניא:

והנה גדר ובחי' -פב- ולד' סטרין.

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות עירובין פרקים ג-ה

פרק אחד :

הלכות עבודת כוכבים פרק יב

ספר המצוות :

מל"ת &"כ

הלכות עירובין

פרק ג

הלכה א: חלון שבין שתי חצירות אם יש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר על זה והיה קרוב מן הארץ בתוך עשרה טפחים, אפילו כולו למעלה מעשרה ומקצתו בתוך עשרה או כולו בתוך עשרה ומקצתו למעלה מעשרה אם רצו יושבי שתי החצרות לערב כולן עירוב אחד הרשות בידן ויעשו כחצר אחת ויטלטלו מזו לזו, ואם רצו מערבין שני עירובין אלו לעצמן ואלו לעצמן, היה החלון פחות מארבעה או שהיה כולו למעלה מעשרה מערבין שני עירובין אלו לעצמן ואלו לעצמן.

הלכה ב: במה דברים אמורים בחלון שבין שתי חצירות אבל שבין שני בתים אפילו היה למעלה מעשרה, וכן חלון שבין בית לעליה אם רצו מערבין עירוב אחד אע"פ שאין ביניהם סולם, והוא שיהיה בו ארבעה על ארבעה, היה חלון עגול אם יש בו כדי לרבע בו ארבעה על ארבעה הרי הוא כמרובע.

הלכה ג: כותל שבין שתי חצרות או מתבן שבין שתי חצרות פחות מעשרה טפחים מערבין עירוב אחד ואין מערבין שנים, היה גבוה עשרה או יתר על כן מערבין שני עירובין אלו לעצמן ואלו לעצמן, ואם היה ביניהם סולם מכאן וסולם מכאן הרי הן כפתח, ואם רצו מערבין אחד, ואפילו היה הסולם זקוף וסמוך לכותל שהרי אין יכולין לעלות בו עד שימשך ויתרחק מתחתיו מן הכותל הרי זה מתיר, ואפילו לא היה מגיע ראש הסולם לראש הכותל אם נשאר ביניהן פחות משלשה הרי זה מתיר ומערבין אחד אם רצו.

הלכה ד: היה הכותל רחב ארבעה ועשה סולם מכאן וסולם מכאן אף על פי שהסולמות מרוחקים זה מזה אם רצו מערבין אחד, אין ברוחב הכותל ארבעה אם אין בין הסולמות שלשה מערבין אחד, היה ביניהם שלשה מערבין שנים.

הלכה ה: בנה מצבה על גבי מצבה בצד הכותל, אם יש בתחתונה ארבעה ממעט, אין בתחתונה ארבעה ואין בינה לבין העליונה שלשה ממעט, ואם רצו מערבין אחד, וכן במדרגות של עץ שסמכן לכותל.

הלכה ו: כותל גבוה שבין שתי חצרות וזיז יוצא באמצעיתו אם נשאר מן הזיז עד ראש הכותל פחות מעשרה מניח סולם לפני הזיז ומערבין אחד אם רצו, אבל אם הניח הסולם בצד הזיז אינו ממעט, היה הכותל גבוה תשעה עשר טפחים מוציא זיז אחד באמצע ומערבין אחד אם רצו שהרי מן הזיז עד הארץ פחות מעשרה ומן הזיז עד ראש הכותל פחות מעשרה, היה הכותל גבוה עשרים טפחים צריך שני זיזין זה שלא כנגד זה, עד שיהיה בין הזיז התחתון ובין הארץ פחות מעשרה ובין הזיז העליון ובין ראש הכותל פחות מעשרה, ומערבין אחד אם רצו.

הלכה ז: דקל שחתכו וסמכו על ראש הכותל ועל הארץ מערבין אחד אם רצו ואינו צריך לקבעו בבנין, וכן הסולם כבדו קובעו ואינו צריך לחברו בבנין, היו קשין מבדילין בין שתי החצרות וסולם מכאן וסולם מכאן אין מערבין אחד שהרי אין כף הרגל עולה בסולם לפי שאין לו על מה שיסמוך, היה סולם באמצע וקשין מכאן וקשין מכאן אם רצו מערבין שנים.

הלכה ח: היה אילן בצד הכותל ועשהו סולם לכותל, אם רצו מערבין אחד הואיל ואיסור שבות הוא שגרם לו שלא יעלה באילן, עשה אשרה סולם לכותל אין מערבין אחד מפני שאסור לעלות עליה מן התורה שהרי היא אסורה בהנייה.

הלכה ט: כותל שגבוה עשרה ובא למעטו כדי לערב עירוב אחד אם יש באורך המיעוט ארבעה טפחים מערבין אחד, סתר מקצת הכותל עד שנתמעט מעשרה, צדו הקצר נותנין אותו לחצר זו ושאר הכותל הגבוה לבין שתי החצרות.

הלכה י: נפרץ הכותל הגבוה שביניהן, אם היתה הפרצה עד עשר אמות מערבין שני עירובין, ואם רצו מערבין אחד מפני שהיא כפתח, ואם היתה יתר מעשר מערבין עירוב אחד ואין מערבין שני עירובין.

הלכה יא: היתה הפרצה פחותה מעשר ובא להשלימה ליתר מעשר חוקק בכותל גובה עשרה טפחים ומערבין עירוב אחד, ואם בא לפרוץ לכתחלה פרצה יתר מעשר בכל הכותל צריך להיות גובה הפרצה מלוא קומתו.

הלכה יב: חריץ שבין שתי חצירות עמוק עשרה ורחב ארבעה או יתר מערבין שני עירובין, פחות מכאן מערבין אחד ואין מערבין שנים, ואם מיעט עמקו בעפר או בצרורות מערבין אחד ואין מערבין שנים שסתם עפר וצרורות בחריץ מבוטלין הן, אבל אם מלאהו תבן או קש אינן ממעטין עד שיבטל.

הלכה יג: וכן אם מיעט רחבו בלוח או בקנה שהושיטו באורך כל החריץ מערבין אחד ואין מערבין שנים, וכל הדבר הניטל בשבת כגון הסל והספל אין ממעטין בו אלא אם כן חיברו בארץ חבור שאי אפשר לשמטו עד שיחפור בדקר.

הלכה יד: נתן לוח שרחב ארבעה טפחים על רוחב החריץ מערבין אחד ואם רצו מערבין שני עירובין, וכן שתי גזוזטראות זו כנגד זו אם הושיט לוח שרחב ארבעה טפחים מזו לזו מערבין עירוב אחד, ואם רצו מערבין שני עירובין אלו לעצמן ואלו לעצמן. היו זו בצד זו ואינן בשוה אלא אחת למעלה מחברתה אם יש ביניהן פחות משלשה טפחים הרי הן ככצוצטרא אחת, ואם יש ביניהם שלשה או יתר מערבין אלו לעצמן ואלו לעצמן.

הלכה טו: כותל שבין שתי חצרות שהוא רחב ארבעה והיה גבוה עשרה טפחים מחצר זו ושוה לקרקע חצר שניה נותנין רחבו לבני החצר שהוא שוה להן ויחשב מחצרן, הואיל ותשמישו בנחת לאלו ותשמישו בקשה לאלו נותנין אותו לאלו שתשמישו להן בנחת, וכן חריץ שבין שתי חצירות עמוק עשרה טפחים מצד חצר זו ושוה לקרקע חצר שניה נותנין רחבו לחצר שהוא שוה לה, מפני שתשמישו נחת לזה וקשה לזה נותנין אותו לאלו שתשמישו להן בנחת.

הלכה טז: היה הכותל שבין שתי החצירות נמוך מחצר העליונה וגבוה מחצר התחתונה שנמצאו בני העליונה משתמשין בעביו על ידי שלשול ובני התחתונה משתמשין בעביו ע"י זריקה שניהן אסורין בו עד שיערבו שתיהן עירוב אחד, אבל אם לא עירבו אין מכניסין מעובי כותל זה לבתים ואין מוציאין מהבתים לעביו.

הלכה יז: שני בתים שביניהן חרבה שהיא רשות היחיד אם יכולין שניהם להשתמש בחרבה ע"י זריקה אוסרין זה על זה, ואם היה תשמישה לזה בנחת והאחר אינו יכול לזרוק לה מפני שהיא עמוקה ממנו הרי זה שהיא לו בנחת משתמש בה ע"י זריקה.

הלכה יח: כל גגות העיר אע"פ שזה גבוה וזה נמוך עם כל החצרות ועם כל הקרפיפות שהוקפו שלא לשם דירה שאין בכל אחד מהן יתר על בית סאתים עם עובי הכתלים שבין החצרות עם המבואות שיש להן לחי או קורה כולן רשות אחת הן ומטלטלין בכולן בלא עירוב כלים ששבתו בתוכן, אבל לא כלים ששבתו בתוך הבית אלא אם כן עירבו.

הלכה יט: כיצד כלי ששבת בתוך החצר בין עירבו אנשי החצר בין לא עירבו מותר להעלותו מן החצר לגג או לראש הכותל, ומן הגג לגג אחר הסמוך לו אפילו היה גבוה ממנו כל שהוא או נמוך, ומן הגג האחר לחצר שניה ומחצר שניה לגג שלישי של חצר שלישית, ומגג שלישי למבוי, ומן המבוי לגג רביעי עד שיעבירנו כל המדינה כולה דרך גגות וחצרות או דרך גגות וקרפיפות או דרך חצרות וקרפיפות או דרך שלשתן מזה לזה ומזה לזה, ובלבד שלא יכנס בכלי זה לבית מן הבתים אלא אם כן עירבו אנשי כל המקומות האלו עירוב אחד.

הלכה כ: וכן אם שבת הכלי בבית והוציאו לחצר לא יעבירנו לחצר אחרת או לגג אחר או לראש הכותל או לקרפף אלא אם כן עירבו אנשי כל המקומות שמעבירין בהן כלי זה עירוב אחד.

הלכה כא: בור שבין שתי חצרות אין ממלאין ממנו בשבת אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים כדי שיהיה כל אחד ואחד דולה מרשותו, והיכן מעמידין את המחיצה, אם היתה למעלה מן המים צריך שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים, ואם היתה המחיצה כולה בתוך המים צריך שיהיה טפח ממנה יוצא למעלה מן המים כדי שתהיה ניכרת רשות זה מרשות זה.

הלכה כב: וכן אם עשו על פי הבור קורה רחבה ארבעה טפחים זה ממלא מצד הקורה וזה ממלא מצדה האחר וכאילו הבדילה חלק זה מחלק זה אף על פי שהמים מעורבין מלמטה קל הוא שהקלו חכמים במים.

הלכה כג: באר שבאמצע השביל בין שני כתלי חצרות אע"פ שהיא מופלגת מכותל זה ארבעה טפחים ומכותל זה ארבעה טפחים שניהם ממלאין ממנה ואין צריכין להוציא זיזין על גבה שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר.

הלכה כד: חצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה מבעוד יום, אנשי גדולה מערבין לעצמן ומותרים שהרי נשאר להן פסין מכאן ומכאן, ואנשי קטנה אסורין להוציא מבתיהן לחצר שלהן עד שיערבו עם בני הגדולה עירוב אחד, שדיורין של גדולה חשובין כקטנה ואין דיורי קטנה חשובין כגדולה.

הלכה כה: שתי חצרות שעירבו עירוב אחד דרך הפתח שביניהן או דרך החלון ונסתם הפתח או החלון בשבת כל אחת ואחת מותרת לעצמה הואיל והותרה מקצת שבת הותרה כולה, וכן שתי חצירות שעירבה זו לעצמה וזו לעצמה ונפל הכותל שביניהן בשבת אלו מותרים לעצמן ומוציאין מבתיהן ומטלטלין עד עיקר המחיצה, ואלו מטלטלין כן עד עיקר המחיצה הואיל והותרה מקצת שבת הותרה כולה, ואף על פי שנתוספו הדיורין שהדיורין הבאין בשבת אינן אוסרין, נפתח החלון ונעשה הפתח בשגגה או שעשו גוים לדעתן חזרו להתירן, וכן שתי ספינות שהיו קשורות זו בזו ועירבו ונפסקו אסור לטלטל מזו לזו ואפילו היו מוקפות מחיצה, חזרו ונקשרו בשוגג חזרו להתירן.

פרק ד

הלכה א: אנשי חצר שהיו כולם אוכלין על שולחן אחד תמיד אף על פי שכל אחד ואחד יש לו בית בפני עצמו אין צריכין עירוב מפני שהן כאנשי בית אחד, וכשם שאין אשתו של אדם ובניו ובני ביתו ועבדיו אוסרין עליו ואינו צריך לערב עמהן כך אלו כולן כאנשי בית אחד הן מפני שהן כולן סומכין על שולחן אחד.

הלכה ב: וכן אם צרכו לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת עירוב אחד לכולן ופת אחת בלבד מוליכין לאותו מקום שמערבין עמו, ואם היה העירוב בא אצלן אינן צריכין לערב כמו הבית שמניחין בו העירוב שאינו צריך ליתן את הפת שכל אלו הבתים כבית אחד הן חשובין.

הלכה ג: וכן אנשי חצר שעירבו נעשו כולן כבית אחד, ואם צרכו לערב עם חצר שניה ככר אחד בלבד הוא שמוליכין על ידי כולן למקום שמערבין בו, ואם היה העירוב בא אצלן אינן צריכין ליתן פת.

הלכה ד: חמשה שגבו את העירוב להוליכו למקום שמניחין בו העירוב כשהם מוליכין אינן צריכין להוליך על ידי חמשתן אלא ככר אחד שכיון שגבו כולן נעשו כאנשי בית אחד.

הלכה ה: האב ובנו הרב ותלמידו שהן שרויין בחצר אינן צריכין לערב מפני שהן כבית אחד, ואף על פי שפעמים אוכלין על שלחן אחד ופעמים אינן אוכלין הרי הן כבית אחד.

הלכה ו: האחים שכל אחד מהם יש לו בית בפני עצמו ואינן סומכין על שולחן אביהן, וכן הנשים או העבדים שאינן סומכין על שולחן בעלן או רבן תמיד אבל אוכלין הם על שלחנו בשכר מלאכה שעושין לו או בטובה ימים ידועין כמי שסועד אצל חבירו שבוע או חדש, אם אין עמהן דיורין אחרים בחצר אינן צריכין לערב, ואם עירבו עם חצר אחרת עירוב אחד לכולן, ואם בא העירוב אצלן אין נותנין פת, ואם היו דיורין עמהן בחצר צריכין פת לכל אחד ואחד כשאר אנשי החצר מפני שאינן סומכין על שולחן אחד תמיד.

הלכה ז: חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד, אם היה מפסיק בין כל חבורה וחבורה מחיצה המגעת לתקרה הרי כל חבורה מהן כאילו היא בחדר בפני עצמו או בעלייה בפני עצמה לפיכך צריכין פת מכל חבורה וחבורה ואם אין המחיצות מגיעות לתקרה ככר אחד לכולן שכולן כאנשי בית אחד הן חשובין.

הלכה ח: מי שיש לו בחצר חבירו בית שער שרבים דורסין בו או אכסדרה או מרפסת או בית הבקר או בית התבן או בית העצים או אוצר הרי זה אינו אוסר עליו עד שיהיה לו עמו בחצר מקום דירה שהוא סומך עליו לאכול בו פתו ואחר כך יהיה אוסר עליו עד שיערב עמו, אבל מקום לינה אינו אוסר, לפיכך אם קבע לו מקום לאכול בו בבית שער או באכסדרה ומרפסת אינו אוסר עליו לפי שאינו מקום דירה.

הלכה ט: עשרה בתים זה לפנים מזה זה לפנים מזה הבית הפנימי והשני לו הם שנותנין את העירוב והשמונה בתים החיצונים אינן נותנין את העירוב הואיל ורבים דורסין בהן הרי הן כבית שער והדר בבית שער אינו אוסר, אבל התשיעי אין דורסין בו רבים אלא יחיד לפיכך אוסר עד שיתן עירובו.

הלכה י: שתי חצרות וביניהן שלשה בתים פתוחים זה לזה ופתוחים לחצרות והביאו בני חצר זו עירובן דרך הבית הפתוח להן והניחוהו בבית האמצעי, וכן הביאו בני חצר האחרת עירובן דרך הבית הפתוח להן והניחוהו בבית האמצעי, אותן השלשה בתים אינן צריכין ליתן את הפת, האמצעי מפני שהניחו בו העירוב והשנים שמצדדיו מפני שכל אחד מהן בית שער לאנשי חצר.

הלכה יא: שתי חצרות ושני בתים פתוחין זה לזה ביניהן והביאו אלו עירובן דרך הבית הפתוח להן והניחוהו בבית השני הסמוך לחצר האחרת והביאו אלו עירובן דרך הפתח הסמוך להן והניחוהו בבית האחר, שתיהן לא קנו עירוב, שכל אחת מהן הניחה עירובה בבית שער של חצר האחרת.

הלכה יב: אחד מבני החצר שהיה גוסס אף על פי שאינו יכול לחיות בו ביום הרי זה אוסר על בני החצר עד שיזכו לו בפת ויערבו עליו, וכן קטן אף על פי שאינו יכול לאכול כזית הרי זה אוסר עד שיערבו עליו, אבל האורח אינו אוסר לעולם כמו שבארנו.

הלכה יג: אחד מבני חצר שהניח ביתו והלך ושבת בחצר אחרת אפילו היתה סמוכה לחצירו, אם הסיע מלבו ואין דעתו לחזור לביתו בשבת הרי זה אינו אוסר עליהן, במה דברים אמורים בישראל אבל גוי אפילו הלך לשבות בעיר אחרת אוסר עליהן עד שישכרו ממנו מקומו שהרי אפשר שיבוא בשבת.

הלכה יד: בעל החצר שהשכיר מבתי חצרו לאחרים והניח לו כלים או מיני סחורה בכל בית ובית מהן אינן אוסרין עליו הואיל ויש לו תפיסת יד בכל בית מהן נעשו הכל כאורחין אצלו, במה דברים אמורים בשהניח שם דבר שאסור לטלטלו בשבת כגון טבל ועששיות, אבל אם נשאר לו בכל בית מהן כלים שמותר לטלטלן הואיל ואפשר שיוציאם היום ולא ישאר לו שם תפיסת יד הרי אלו אוסרין עליו עד שיערבו.

הלכה טו: אנשי החצר ששכחו ולא עירבו אין מוציאים מבתים לחצר ולא מחצר לבתים אבל מטלטלין הן כלים ששבתו בחצר בכל החצר ובכל הנחשב עם החצר, ואם היתה שם מרפסת או עליה ועירבו אנשי החצר לעצמן ואנשי המרפסת לעצמן, אנשי המרפסת או אנשי העליה מטלטלין כלים ששבתו בבתיהן בכל המרפסת ובכל הנחשב עמה או בכל רוחב העליה ובכל הנחשב עמה, ואנשי החצר מטלטלין בכל החצר ובכל הנחשב עמה, וכן אם היה יחיד דר בחצר ויחיד דר בעליה ושכחו ולא עירבו, זה מטלטל בכל העליה והנחשב עמה וזה מטלטל בכל החצר והנחשב עמה.

הלכה טז: כיצד הסלע או תל וכיוצא בו שבתוך החצר אם אינן גבוהין עשרה טפחים הרי אלו נחשבין בין החצר ובין המרפסת ושניהן אסורין להוציא שם כלים שבבתים, ואם גבוהין עשרה והיה ביניהן ובין המרפסת פחות מארבעה טפחים הרי אלו נחשבין עם המרפסת שהרי הן שוין לה ובני מרפסת מותרין בהם, ואם היו רחוקין מן המרפסת ארבעה טפחים או יתר על כן אף על פי שגבוהין עשרה הרי אלו בכלל החצר והמרפסת לפי ששניהן אפשר להן להשתמש בהן על ידי זריקה, לפיכך שניהן אסורין להוציא לשם כלי הבתים עד שיערבו, היתה מצבה רחבה ארבעה טפחים לפני המרפסת אין המרפסת אוסרת על בני החצר שהרי נחלקהמהן.

הלכה יז: זיזין היוצאין מן הכתלים, כל שהוא למטה מעשרה טפחים הרי זה נחשב מן החצר ובני החצר משתמשין בו, וכל שהוא בתוך עשרה טפחים העליונים הסמוכין לעליה, אנשי עליה משתמשין בו והנשאר בין עשרה התחתונים עד תחלת עשרה העליונים מן הזיזין היוצאין שם שניהן אסורין בו ואין משתמשין בהן בכלים שבבתים אלא אם כן עירבו.

הלכה יח: בור שבחצר אם היה מלא פירות טבלים שאסור לטלטלן בשבת וכיוצא בהן הרי הוא וחליתו כסלע או תל שבחצר, אם היה גבוה עשרה והיה סמוך למרפסת הרי הוא נחשב עם המרפסת, אבל אם היה מלא מים אין בני חצר ולא בני מרפסת מכניסין ממנו לבתים עד שיערבו.

הלכה יט: שתי חצירות זו לפנים מזו ואנשי הפנימית יוצאין ונכנסין ועוברין על החיצונה, עירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה הפנימית מותרת והחיצונה אסורה, עירבה החיצונה ולא עירבה הפנימית שתיהן אסורות, הפנימית מפני שלא עירבה והחיצונה מפני אלו שלא עירבו שעוברין עליהן, עירבה זו לעצמה וזו לעצמה זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה אבל אין מטלטלין מזו לזו.

הלכה כ: שכח אחד מן החיצונה ולא עירב הפנימית בהתירה עומדת, שכח אחד מן בני הפנימית ולא עירב עמהן אף החיצונה אסורה מפני אלו בני הפנימית שלא עלה להן עירוב שהן עוברין עליהן.

הלכה כא: עשו שתיהן עירוב אחד אם הניחוהו בחיצונה ושכח אחד מהן ולא עירב בין שהיה מבני החיצונה בין מבני הפנימית שתיהן אסורות עד שיבטל להן שהרי ביארנו שמבטלין מחצר לחצר, ואם הניחו עירובן בפנימית ושכח אחד מבני החיצונה ולא עירב חיצונה אסורה ופנימית מותרת במקומה, שכח אחד מבני הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות עד שיבטל להן.

הלכה כב: היה אחד דר בחצר זו ואחד דר בחצר זו אינן צריכין לערב אלא כל אחד מהן משתמש בכל חצירו, ואם היה גוי בפנימית אף על פי שהוא אחד הרי הוא כרבים ואוסר על החיצונה עד שישכרו מקומו.

הלכה כג: שלש חצירות הפתוחות זו לזו ורבים בכל חצר מהן, עירבו שתים החיצונות עם האמצעית היא מותרת עמהן והן מותרות עמה ושתים החיצונות אסורות זו עם זו עד שיעשו שלשתן עירוב אחד, היה בכל חצר מהן אחד אף על פי שרבים דורסין בחיצונה אינן צריכין לערב שכל אחד מהן מותר במקומו, היו שנים בפנימית הואיל והן אסורין במקומן עד שיערבו הרי הן אוסרין על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה עד שיערבו שנים שבפנימית, זה הכלל רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה ורגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה מפני שעוברת עליהן.

הלכה כד: שתי כצוצטריות זו למעלה מזו שהן למעלה מן המים אף על פי שעשתה כל אחת מהן מחיצה גבוהה עשרה טפחים יורדת מכל אחת ואחת, אם היו שתי הכצוצטריות בתוך עשרה טפחים הרי אלו אסורין למלאות עד שיערבו שתיהן עירוב אחד מפני שהן ככצוצטרא אחת, ואם היה בין העליונה והתחתונה יתר על עשרה טפחים ועירבה זו לעצמה וזו לעצמה שתיהן מותרות למלאות.

הלכה כה: לא עשתה העליונה מחיצה ועשתה התחתונה אף התחתונה אסורה למלאות מפני דלי של בני העליונה שהן אסורין שעובר עליה, עשתה העליונה מחיצה ולא עשתה התחתונה העליונה מותרת למלאות והתחתונה אסורה, ואם נשתתפו בני התחתונה עם בני העליונה במחיצה שעשו שתיהן אסורות למלאות עד שיערבו עירוב אחד.

הלכה כו: שלש דיאטות זו למעלה מזו עליונה ותחתונה של אחד ואמצעית של אחד לא ישלשל מן העליונה לתחתונה דרך אמצעית שאין משלשלין מרשות לרשות דרך רשות אחר, אבל משלשל הוא מן העליונה להתחתונה שלא דרך אמצעית.

הלכה כז: שתי דיאטות זו כנגד זו וחצר אחת תחתיהן ששופכין לתוכה המים לא ישפכו לתוכה עד שיערבו שתיהן עירוב אחד, עשו מקצתן עוקה בחצר לשפוך בה המים ומקצתן לא עשו, אלו שעשו עוקה שופכים לעוקה שלהן ואלו שלא עשו לא ישפכו לחצר עד שיערבו, ואם עשו אלו עוקה ועשו אלו עוקה כל אחת ואחת משתיהן שופכת לעוקה שלה אף על פי שלא עירבו.

פרק ה

הלכה א: אנשי מבוי שהיה ביניהן שיתוף במאכל אחד לענין סחורה כגון שקנו יין בשותפות או שמן או דבש וכיוצא בהן אינן צריכין שיתוף אחר לענין שבת אלא סומכין על שיתוף של סחורה, והוא שיהיה המין שהן שותפין בו מין אחד ובכלי אחד, אבל אם היה אחד מהן שותף לזה ביין ולאחר בשמן או שהיה הכל יין והיה בשני כלים הרי אלו צריכין שיתוף אחר לענין שבת.

הלכה ב: אחד מבני המבוי שבקש מחבירו יין או שמן קודם השבת ולא נתן לו בטל השיתוף, שהרי גלה דעתו שאינן כולן כשותפין שאין מקפידין זה על זה, אחד מבני המבוי שרגיל להשתתף עם בני המבוי ולא נשתתף, בני מבוי נכנסין לביתו ונוטלין ממנו שיתוף בעל כרחו, ואחד מבני המבוי שאינו רוצה להשתתף כלל עם בני המבוי כופין אותו להשתתף עמהן.

הלכה ג: אחד מבני מבוי שהיה לו אוצר של יין או שמן וכיוצא בהן הרי זה מזכה ממנו מעט לכל בני המבוי להשתתף בו ומערב בו עליהם, ואף על פי שלא הפרישו ולא ייחדו אלא הרי הוא מעורב באוצר הרי זה שיתוף.

הלכה ד: חצר שיש לה שני פתחים לשני מבואות אם נשתתפה עם אחד מהן בלבד נאסרה במבוי השני ואינה מוציאה ומכניסה בו, לפיכך אם זיכה אחד בשיתוף לכל בני המבוי ושיתף עליהן צריך להודיע לאנשי חצר זו, שאינן משתתפין אלא מדעתן שאינה זכות להן שמא במבוי השני רוצים להשתתף לא בזה.

הלכה ה: אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו והוא שלא יאסור על שכניו, אבל אם אוסר אינה מערבת עליו ולא משתתפת עליו אלא מדעתו, כיצד אוסר כגון שאמר איני מערב עמכם או איני משתתף עמכם.

הלכה ו: נשתתפו אנשי חצר זו עם אחד משני המבואות אם במין אחד נשתתפו אפילו כלה אותו המין הרי זה עושה שיתוף אחר ומזכה להן ואינו צריך להודיעם פעם שניה, ואם בשני מינין נשתתפו ונתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיען, ואם כלו מזכה להם וצריך להודיעם, נתוספו שכנים בחצר זו מזכה להם וצריך להודיעם.

הלכה ז: נשתתפה חצר זו עם בני מבוי זה מפתח זה ועם בני המבוי השני מן הפתח האחר מותרת עם שניהן והן מותרין עמה ושני המבואות אסורין זה עם זה, לא עירבה עם אחד מהם אוסרת על שניהן.

הלכה ח: היתה חצר זו רגילה בפתח אחד והפתח השני אינה רגילה בו זה שרגילה להכנס ולצאת בו אוסר ושאינה רגילה בו אינו אוסר, עירבה עם מבוי שאינה רגילה בו הותר המבוי האחר לעצמו ואינו צריך לערב עמה.

הלכה ט: עירבו בני המבוי שהיא רגילה בו לעצמן והיא לא עירבה עמו ולא עם בני המבוי האחר שאינה רגילה בו וגם לא עירבו בני המבוי שאינה רגילה בו, דוחין אותה אצל זה המבוי שאינה רגילה בו מפני שלא עירב, הואיל והיא לא עירבה והוא לא עירב דוחין אותה אצלו כדי שלא תאסור על מבוי זה שעירב לעצמו.

הלכה י: חצר שיש לה פתח למבוי ופתח אחר לבקעה או לקרפף יתר מבית סאתים הואיל ואסור לטלטל מחצר לאותו הקרפף אינו סומך אלא על פתח של מבוי לפיכך אוסר על בני המבוי עד שישתתף עמהן, אבל אם היה הקרפף בית סאתים או פחות אינו אוסר על בני המבוי שעל הפתח המיוחד לו סומך הואיל ומותר לטלטל בכל הקרפף.

הלכה יא: אחד מבני מבוי שהלך לשבות במבוי אחר אינו אוסר עליהן, וכן אחד מבני מבוי שבנה מצבה רחבה ארבעה טפחים על פתחו אינו אוסר עליהן שהרי הפריש עצמו מהן וחלק רשותו.

הלכה יב: אנשי מבוי שנשתתפו מקצתן ושכחו מקצתן ולא נשתתפו מבטלין רשותן לאלו שנשתתפו, ודינם לענין ביטול רשות כדין אנשי חצר ששכח אחד מהן או שנים ולא עירבו, וכבר אמרנו שכל אדם עם אנשי ביתו הסמוכים על שולחנו כאיש אחד הן חשובין בין לעירובי חצירות בין לשתופי מבואות.

הלכה יג: מבוי שעירבו כל חצירות שבו כל חצר וחצר בפני עצמה ואחר כך נשתתפו כולן במבוי, שכח אחד מבני חצר ולא עירב עם בני חצירו לא הפסיד כלום, שהרי כולם נשתתפו ועל השתוף סומכין ולא הצריכו לערב בחצירות עם השתוף אלא שלא לשכח התינוקות תורת עירוב והרי עירבו בחצירות, אבל אם שכח אחד מבני המבוי ולא נשתתף אסורים במבוי ומותרין בני כל חצר לטלטל בחצרן שהמבוי לחצירות כחצר לבתים.

הלכה יד: נשתתפו במבוי ושכחו כולן לערב בחצירות, אם אין מקפידין על פרוסתן סומכין על השתוף בשבת הראשונה בלבד, ואין מתירין להן דבר זה אלא מדוחק.

הלכה טו: מבוי שלא נשתתפו בו אם עירבו חצירות עם הבתים אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות ככרמלית, מאחר שעירבו חצירות עם הבתים נעשה המבוי כאילו אינו פתוח לו אלא בתים בלבד בלא חצירות, ולפיכך אין מטלטלין בכולו, ואם לא עירבו אנשי החצירות מטלטלין בכולו כלים ששבתו בתוכו כחצר שלא עירבו בה.

הלכה טז: גוי או צדוקי השרוי בחצר שבמבוי דינו עם בני המבוי כדינו עם בני החצר ששוכרים מן הגוי או מאחד מבני ביתו רשותו שבמבוי, או מבטל להן הצדוקי, ואם היה במבוי גוי וישראל אחד אינו צריך שיתוף, ודין ישראל אחד ודין רבים שהן סומכין על שלחן אחד דין אחד הוא.

הלכה יז: גוי שהיה דר במבוי אם יש לו בחצירו פתח אחד לבקעה אינו אוסר על בני המבוי, ואפילו היה פתח קטן ארבעה על ארבעה ואף על פי שמוציא גמלים וקרונות דרך הפתח שבמבוי אינו אוסר עליהן שאין דעתו אלא על פתח המיוחד לו שהוא לבקעה, וכן אם היה פתוח לקרפף שהוא יתר על בית סאתים הרי זה כפתוח לבקעה ואינו אוסר עליהן, היה בית סאתים או פחות אינו סומך עליו ואוסר עליהן עד שישכרו ממנו.

הלכה יח: מבוי שצדו אחד גוים וצדו אחד ישראלים והיו חלונות פתוחות מחצר לחצר של ישראל ועירבו כולן דרך חלונות, אף על פי שנעשו כאנשי בית אחד ומותרין להוציא ולהכניס דרך חלונות הרי אלו אסורין להשתמש במבוי דרך פתחים עד שישכרו מן הגוים, שאין רבים נעשים כיחיד במקום גוי.

הלכה יט: כיצד משתתפין במדינה, כל חצר וחצר מערבת לעצמה שלא לשכח התינוקות, ואחר כך משתתפין כל אנשי המדינה כדרך שמשתתפין במבוי, ואם היתה המדינה קנין יחיד אפילו נעשית של רבים משתתפין כולן שיתוף אחד ויטלטלו בכל המדינה, וכן אם היתה של רבים ויש לה פתח אחד משתתפין כולן שתוף אחד.

הלכה כ: אבל אם היתה של רבים ויש לה שני פתחים שהעם נכנסין בזה ויוצאין בזה אפילו נעשית של יחיד אין מערבין את כולה אלא מניחין ממנה מקום אחד אפילו בית אחד בחצר אחת ומשתתפין השאר, ויהיו אלו המשתתפין כולן מותרין בכל המדינה חוץ מאותו מקום ששיירו, ויהיו אותן הנשארים מותרין במקומן בשיתוף שעושין לעצמן אם היו הנשארים רבים, ואסורין לטלטל בשאר כל המדינה.

הלכה כא: ודבר זה משום הכר הוא כדי שידעו שהעירוב התיר להן לטלטל במדינה זו שרבים בוקעין בה, שהרי המקום שנשאר ולא נשתתף עמהן אין מטלטלין בו אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן.

הלכה כב: מדינה של רבים שיש לה פתח אחד וסולם במקום אחד מערבין את כולה ואינה צריכה שיור שאין הסולם שבחומה חשוב כפתח, הבתים שמניחין אותן שיור אף על פי שאינן פתוחין לעיר אלא אחוריהן לעיר ופניהם לחוץ עושין אותן שיור ומערבין את השאר.

הלכה כג: המזכה בשיתוף לבני המדינה, אם עירבו כולן עירוב אחד אינו צריך להודיען שזכות היא להן, ודין מי ששכח ולא נשתתף עם בני המדינה או מי שהלך לשבות בעיר אחרת או גוי שהיה עמהן במדינה דין הכל כדינם בחצר ומבוי.

הלכה כד: מדינה שנשתתפו כל יושביה חוץ ממבוי אחד הרי זה אוסר על כלן, ואם בנו מצבה על פתח המבוי אינו אוסר עליהן לפיכך אין מערבין מדינה לחצאין אלא או כולה או מבוי מבוי, ובונה כל מבוי ומבוי מצבה על פתחו אם רצה לחלוק רשותו מהן כדי שלא יאסור על שאר המבואות.

הלכות עירובין

פרק ג 
 
הלכה א: חלון שבין שתי חצירות אם יש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר על זה והיה קרוב מן הארץ בתוך עשרה טפחים, אפילו כולו למעלה מעשרה ומקצתו בתוך עשרה או כולו בתוך עשרה ומקצתו למעלה מעשרה אם רצו יושבי שתי החצרות לערב כולן עירוב אחד הרשות בידן ויעשו כחצר אחת ויטלטלו מזו לזו, ואם רצו מערבין שני עירובין אלו לעצמן ואלו לעצמן, היה החלון פחות מארבעה או שהיה כולו למעלה מעשרה מערבין שני עירובין אלו לעצמן ואלו לעצמן. 
 
הלכה ב: במה דברים אמורים בחלון שבין שתי חצירות אבל שבין שני בתים אפילו היה למעלה מעשרה, וכן חלון שבין בית לעליה אם רצו מערבין עירוב אחד אע"פ שאין ביניהם סולם, והוא שיהיה בו ארבעה על ארבעה, היה חלון עגול אם יש בו כדי לרבע בו ארבעה על ארבעה הרי הוא כמרובע. 
 
הלכה ג: כותל שבין שתי חצרות או מתבן שבין שתי חצרות פחות מעשרה טפחים מערבין עירוב אחד ואין מערבין שנים, היה גבוה עשרה או יתר על כן מערבין שני עירובין אלו לעצמן ואלו לעצמן, ואם היה ביניהם סולם מכאן וסולם מכאן הרי הן כפתח, ואם רצו מערבין אחד, ואפילו היה הסולם זקוף וסמוך לכותל שהרי אין יכולין לעלות בו עד שימשך ויתרחק מתחתיו מן הכותל הרי זה מתיר, ואפילו לא היה מגיע ראש הסולם לראש הכותל אם נשאר ביניהן פחות משלשה הרי זה מתיר ומערבין אחד אם רצו. 
 
הלכה ד: היה הכותל רחב ארבעה ועשה סולם מכאן וסולם מכאן אף על פי שהסולמות מרוחקים זה מזה אם רצו מערבין אחד, אין ברוחב הכותל ארבעה אם אין בין הסולמות שלשה מערבין אחד, היה ביניהם שלשה מערבין שנים. 
 
הלכה ה: בנה מצבה על גבי מצבה בצד הכותל, אם יש בתחתונה ארבעה ממעט, אין בתחתונה ארבעה ואין בינה לבין העליונה שלשה ממעט, ואם רצו מערבין אחד, וכן במדרגות של עץ שסמכן לכותל. 
 
הלכה ו: כותל גבוה שבין שתי חצרות וזיז יוצא באמצעיתו אם נשאר מן הזיז עד ראש הכותל פחות מעשרה מניח סולם לפני הזיז ומערבין אחד אם רצו, אבל אם הניח הסולם בצד הזיז אינו ממעט, היה הכותל גבוה תשעה עשר טפחים מוציא זיז אחד באמצע ומערבין אחד אם רצו שהרי מן הזיז עד הארץ פחות מעשרה ומן הזיז עד ראש הכותל פחות מעשרה, היה הכותל גבוה עשרים טפחים צריך שני זיזין זה שלא כנגד זה, עד שיהיה בין הזיז התחתון ובין הארץ פחות מעשרה ובין הזיז העליון ובין ראש הכותל פחות מעשרה, ומערבין אחד אם רצו. 
 
הלכה ז: דקל שחתכו וסמכו על ראש הכותל ועל הארץ מערבין אחד אם רצו ואינו צריך לקבעו בבנין, וכן הסולם כבדו קובעו ואינו צריך לחברו בבנין, היו קשין מבדילין בין שתי החצרות וסולם מכאן וסולם מכאן אין מערבין אחד שהרי אין כף הרגל עולה בסולם לפי שאין לו על מה שיסמוך, היה סולם באמצע וקשין מכאן וקשין מכאן אם רצו מערבין שנים. 
 
הלכה ח: היה אילן בצד הכותל ועשהו סולם לכותל, אם רצו מערבין אחד הואיל ואיסור שבות הוא שגרם לו שלא יעלה באילן, עשה אשרה סולם לכותל אין מערבין אחד מפני שאסור לעלות עליה מן התורה שהרי היא אסורה בהנייה. 
 
הלכה ט: כותל שגבוה עשרה ובא למעטו כדי לערב עירוב אחד אם יש באורך המיעוט ארבעה טפחים מערבין אחד, סתר מקצת הכותל עד שנתמעט מעשרה, צדו הקצר נותנין אותו לחצר זו ושאר הכותל הגבוה לבין שתי החצרות. 
 
הלכה י: נפרץ הכותל הגבוה שביניהן, אם היתה הפרצה עד עשר אמות מערבין שני עירובין, ואם רצו מערבין אחד מפני שהיא כפתח, ואם היתה יתר מעשר מערבין עירוב אחד ואין מערבין שני עירובין. 
 
הלכה יא: היתה הפרצה פחותה מעשר ובא להשלימה ליתר מעשר חוקק בכותל גובה עשרה טפחים ומערבין עירוב אחד, ואם בא לפרוץ לכתחלה פרצה יתר מעשר בכל הכותל צריך להיות גובה הפרצה מלוא קומתו. 
 
הלכה יב: חריץ שבין שתי חצירות עמוק עשרה ורחב ארבעה או יתר מערבין שני עירובין, פחות מכאן מערבין אחד ואין מערבין שנים, ואם מיעט עמקו בעפר או בצרורות מערבין אחד ואין מערבין שנים שסתם עפר וצרורות בחריץ מבוטלין הן, אבל אם מלאהו תבן או קש אינן ממעטין עד שיבטל. 
 
הלכה יג: וכן אם מיעט רחבו בלוח או בקנה שהושיטו באורך כל החריץ מערבין אחד ואין מערבין שנים, וכל הדבר הניטל בשבת כגון הסל והספל אין ממעטין בו אלא אם כן חיברו בארץ חבור שאי אפשר לשמטו עד שיחפור בדקר. 
 
הלכה יד: נתן לוח שרחב ארבעה טפחים על רוחב החריץ מערבין אחד ואם רצו מערבין שני עירובין, וכן שתי גזוזטראות זו כנגד זו אם הושיט לוח שרחב ארבעה טפחים מזו לזו מערבין עירוב אחד, ואם רצו מערבין שני עירובין אלו לעצמן ואלו לעצמן. היו זו בצד זו ואינן בשוה אלא אחת למעלה מחברתה אם יש ביניהן פחות משלשה טפחים הרי הן ככצוצטרא אחת, ואם יש ביניהם שלשה או יתר מערבין אלו לעצמן ואלו לעצמן. 
 
הלכה טו: כותל שבין שתי חצרות שהוא רחב ארבעה והיה גבוה עשרה טפחים מחצר זו ושוה לקרקע חצר שניה נותנין רחבו לבני החצר שהוא שוה להן ויחשב מחצרן, הואיל ותשמישו בנחת לאלו ותשמישו בקשה לאלו נותנין אותו לאלו שתשמישו להן בנחת, וכן חריץ שבין שתי חצירות עמוק עשרה טפחים מצד חצר זו ושוה לקרקע חצר שניה נותנין רחבו לחצר שהוא שוה לה, מפני שתשמישו נחת לזה וקשה לזה נותנין אותו לאלו שתשמישו להן בנחת. 
 
הלכה טז: היה הכותל שבין שתי החצירות נמוך מחצר העליונה וגבוה מחצר התחתונה שנמצאו בני העליונה משתמשין בעביו על ידי שלשול ובני התחתונה משתמשין בעביו ע"י זריקה שניהן אסורין בו עד שיערבו שתיהן עירוב אחד, אבל אם לא עירבו אין מכניסין מעובי כותל זה לבתים ואין מוציאין מהבתים לעביו. 
 
הלכה יז: שני בתים שביניהן חרבה שהיא רשות היחיד אם יכולין שניהם להשתמש בחרבה ע"י זריקה אוסרין זה על זה, ואם היה תשמישה לזה בנחת והאחר אינו יכול לזרוק לה מפני שהיא עמוקה ממנו הרי זה שהיא לו בנחת משתמש בה ע"י זריקה. 
 
הלכה יח: כל גגות העיר אע"פ שזה גבוה וזה נמוך עם כל החצרות ועם כל הקרפיפות שהוקפו שלא לשם דירה שאין בכל אחד מהן יתר על בית סאתים עם עובי הכתלים שבין החצרות עם המבואות שיש להן לחי או קורה כולן רשות אחת הן ומטלטלין בכולן בלא עירוב כלים ששבתו בתוכן, אבל לא כלים ששבתו בתוך הבית אלא אם כן עירבו. 
 
הלכה יט: כיצד כלי ששבת בתוך החצר בין עירבו אנשי החצר בין לא עירבו מותר להעלותו מן החצר לגג או לראש הכותל, ומן הגג לגג אחר הסמוך לו אפילו היה גבוה ממנו כל שהוא או נמוך, ומן הגג האחר לחצר שניה ומחצר שניה לגג שלישי של חצר שלישית, ומגג שלישי למבוי, ומן המבוי לגג רביעי עד שיעבירנו כל המדינה כולה דרך גגות וחצרות או דרך גגות וקרפיפות או דרך חצרות וקרפיפות או דרך שלשתן מזה לזה ומזה לזה, ובלבד שלא יכנס בכלי זה לבית מן הבתים אלא אם כן עירבו אנשי כל המקומות האלו עירוב אחד. 
 
הלכה כ: וכן אם שבת הכלי בבית והוציאו לחצר לא יעבירנו לחצר אחרת או לגג אחר או לראש הכותל או לקרפף אלא אם כן עירבו אנשי כל המקומות שמעבירין בהן כלי זה עירוב אחד. 
 
הלכה כא: בור שבין שתי חצרות אין ממלאין ממנו בשבת אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים כדי שיהיה כל אחד ואחד דולה מרשותו, והיכן מעמידין את המחיצה, אם היתה למעלה מן המים צריך שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים, ואם היתה המחיצה כולה בתוך המים צריך שיהיה טפח ממנה יוצא למעלה מן המים כדי שתהיה ניכרת רשות זה מרשות זה. 
 
הלכה כב: וכן אם עשו על פי הבור קורה רחבה ארבעה טפחים זה ממלא מצד הקורה וזה ממלא מצדה האחר וכאילו הבדילה חלק זה מחלק זה אף על פי שהמים מעורבין מלמטה קל הוא שהקלו חכמים במים. 
 
הלכה כג: באר שבאמצע השביל בין שני כתלי חצרות אע"פ שהיא מופלגת מכותל זה ארבעה טפחים ומכותל זה ארבעה טפחים שניהם ממלאין ממנה ואין צריכין להוציא זיזין על גבה שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר. 
 
הלכה כד: חצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה מבעוד יום, אנשי גדולה מערבין לעצמן ומותרים שהרי נשאר להן פסין מכאן ומכאן, ואנשי קטנה אסורין להוציא מבתיהן לחצר שלהן עד שיערבו עם בני הגדולה עירוב אחד, שדיורין של גדולה חשובין כקטנה ואין דיורי קטנה חשובין כגדולה. 
 
הלכה כה: שתי חצרות שעירבו עירוב אחד דרך הפתח שביניהן או דרך החלון ונסתם הפתח או החלון בשבת כל אחת ואחת מותרת לעצמה הואיל והותרה מקצת שבת הותרה כולה, וכן שתי חצירות שעירבה זו לעצמה וזו לעצמה ונפל הכותל שביניהן בשבת אלו מותרים לעצמן ומוציאין מבתיהן ומטלטלין עד עיקר המחיצה, ואלו מטלטלין כן עד עיקר המחיצה הואיל והותרה מקצת שבת הותרה כולה, ואף על פי שנתוספו הדיורין שהדיורין הבאין בשבת אינן אוסרין, נפתח החלון ונעשה הפתח בשגגה או שעשו גוים לדעתן חזרו להתירן, וכן שתי ספינות שהיו קשורות זו בזו ועירבו ונפסקו אסור לטלטל מזו לזו ואפילו היו מוקפות מחיצה, חזרו ונקשרו בשוגג חזרו להתירן. פרק ד 
 
הלכה א: אנשי חצר שהיו כולם אוכלין על שולחן אחד תמיד אף על פי שכל אחד ואחד יש לו בית בפני עצמו אין צריכין עירוב מפני שהן כאנשי בית אחד, וכשם שאין אשתו של אדם ובניו ובני ביתו ועבדיו אוסרין עליו ואינו צריך לערב עמהן כך אלו כולן כאנשי בית אחד הן מפני שהן כולן סומכין על שולחן אחד. 
 
הלכה ב: וכן אם צרכו לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת עירוב אחד לכולן ופת אחת בלבד מוליכין לאותו מקום שמערבין עמו, ואם היה העירוב בא אצלן אינן צריכין לערב כמו הבית שמניחין בו העירוב שאינו צריך ליתן את הפת שכל אלו הבתים כבית אחד הן חשובין. 
 
הלכה ג: וכן אנשי חצר שעירבו נעשו כולן כבית אחד, ואם צרכו לערב עם חצר שניה ככר אחד בלבד הוא שמוליכין על ידי כולן למקום שמערבין בו, ואם היה העירוב בא אצלן אינן צריכין ליתן פת. 
 
הלכה ד: חמשה שגבו את העירוב להוליכו למקום שמניחין בו העירוב כשהם מוליכין אינן צריכין להוליך על ידי חמשתן אלא ככר אחד שכיון שגבו כולן נעשו כאנשי בית אחד. 
 
הלכה ה: האב ובנו הרב ותלמידו שהן שרויין בחצר אינן צריכין לערב מפני שהן כבית אחד, ואף על פי שפעמים אוכלין על שלחן אחד ופעמים אינן אוכלין הרי הן כבית אחד. 
 
הלכה ו: האחים שכל אחד מהם יש לו בית בפני עצמו ואינן סומכין על שולחן אביהן, וכן הנשים או העבדים שאינן סומכין על שולחן בעלן או רבן תמיד אבל אוכלין הם על שלחנו בשכר מלאכה שעושין לו או בטובה ימים ידועין כמי שסועד אצל חבירו שבוע או חדש, אם אין עמהן דיורין אחרים בחצר אינן צריכין לערב, ואם עירבו עם חצר אחרת עירוב אחד לכולן, ואם בא העירוב אצלן אין נותנין פת, ואם היו דיורין עמהן בחצר צריכין פת לכל אחד ואחד כשאר אנשי החצר מפני שאינן סומכין על שולחן אחד תמיד. 
 
הלכה ז: חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד, אם היה מפסיק בין כל חבורה וחבורה מחיצה המגעת לתקרה הרי כל חבורה מהן כאילו היא בחדר בפני עצמו או בעלייה בפני עצמה לפיכך צריכין פת מכל חבורה וחבורה ואם אין המחיצות מגיעות לתקרה ככר אחד לכולן שכולן כאנשי בית אחד הן חשובין. 
 
הלכה ח: מי שיש לו בחצר חבירו בית שער שרבים דורסין בו או אכסדרה או מרפסת או בית הבקר או בית התבן או בית העצים או אוצר הרי זה אינו אוסר עליו עד שיהיה לו עמו בחצר מקום דירה שהוא סומך עליו לאכול בו פתו ואחר כך יהיה אוסר עליו עד שיערב עמו, אבל מקום לינה אינו אוסר, לפיכך אם קבע לו מקום לאכול בו בבית שער או באכסדרה ומרפסת אינו אוסר עליו לפי שאינו מקום דירה. 
 
הלכה ט: עשרה בתים זה לפנים מזה זה לפנים מזה הבית הפנימי והשני לו הם שנותנין את העירוב והשמונה בתים החיצונים אינן נותנין את העירוב הואיל ורבים דורסין בהן הרי הן כבית שער והדר בבית שער אינו אוסר, אבל התשיעי אין דורסין בו רבים אלא יחיד לפיכך אוסר עד שיתן עירובו. 
 
הלכה י: שתי חצרות וביניהן שלשה בתים פתוחים זה לזה ופתוחים לחצרות והביאו בני חצר זו עירובן דרך הבית הפתוח להן והניחוהו בבית האמצעי, וכן הביאו בני חצר האחרת עירובן דרך הבית הפתוח להן והניחוהו בבית האמצעי, אותן השלשה בתים אינן צריכין ליתן את הפת, האמצעי מפני שהניחו בו העירוב והשנים שמצדדיו מפני שכל אחד מהן בית שער לאנשי חצר. 
 
הלכה יא: שתי חצרות ושני בתים פתוחין זה לזה ביניהן והביאו אלו עירובן דרך הבית הפתוח להן והניחוהו בבית השני הסמוך לחצר האחרת והביאו אלו עירובן דרך הפתח הסמוך להן והניחוהו בבית האחר, שתיהן לא קנו עירוב, שכל אחת מהן הניחה עירובה בבית שער של חצר האחרת. 
 
הלכה יב: אחד מבני החצר שהיה גוסס אף על פי שאינו יכול לחיות בו ביום הרי זה אוסר על בני החצר עד שיזכו לו בפת ויערבו עליו, וכן קטן אף על פי שאינו יכול לאכול כזית הרי זה אוסר עד שיערבו עליו, אבל האורח אינו אוסר לעולם כמו שבארנו. 
 
הלכה יג: אחד מבני חצר שהניח ביתו והלך ושבת בחצר אחרת אפילו היתה סמוכה לחצירו, אם הסיע מלבו ואין דעתו לחזור לביתו בשבת הרי זה אינו אוסר עליהן, במה דברים אמורים בישראל אבל גוי אפילו הלך לשבות בעיר אחרת אוסר עליהן עד שישכרו ממנו מקומו שהרי אפשר שיבוא בשבת. 
 
הלכה יד: בעל החצר שהשכיר מבתי חצרו לאחרים והניח לו כלים או מיני סחורה בכל בית ובית מהן אינן אוסרין עליו הואיל ויש לו תפיסת יד בכל בית מהן נעשו הכל כאורחין אצלו, במה דברים אמורים בשהניח שם דבר שאסור לטלטלו בשבת כגון טבל ועששיות, אבל אם נשאר לו בכל בית מהן כלים שמותר לטלטלן הואיל ואפשר שיוציאם היום ולא ישאר לו שם תפיסת יד הרי אלו אוסרין עליו עד שיערבו. 
 
הלכה טו: אנשי החצר ששכחו ולא עירבו אין מוציאים מבתים לחצר ולא מחצר לבתים אבל מטלטלין הן כלים ששבתו בחצר בכל החצר ובכל הנחשב עם החצר, ואם היתה שם מרפסת או עליה ועירבו אנשי החצר לעצמן ואנשי המרפסת לעצמן, אנשי המרפסת או אנשי העליה מטלטלין כלים ששבתו בבתיהן בכל המרפסת ובכל הנחשב עמה או בכל רוחב העליה ובכל הנחשב עמה, ואנשי החצר מטלטלין בכל החצר ובכל הנחשב עמה, וכן אם היה יחיד דר בחצר ויחיד דר בעליה ושכחו ולא עירבו, זה מטלטל בכל העליה והנחשב עמה וזה מטלטל בכל החצר והנחשב עמה. 
 
הלכה טז: כיצד הסלע או תל וכיוצא בו שבתוך החצר אם אינן גבוהין עשרה טפחים הרי אלו נחשבין בין החצר ובין המרפסת ושניהן אסורין להוציא שם כלים שבבתים, ואם גבוהין עשרה והיה ביניהן ובין המרפסת פחות מארבעה טפחים הרי אלו נחשבין עם המרפסת שהרי הן שוין לה ובני מרפסת מותרין בהם, ואם היו רחוקין מן המרפסת ארבעה טפחים או יתר על כן אף על פי שגבוהין עשרה הרי אלו בכלל החצר והמרפסת לפי ששניהן אפשר להן להשתמש בהן על ידי זריקה, לפיכך שניהן אסורין להוציא לשם כלי הבתים עד שיערבו, היתה מצבה רחבה ארבעה טפחים לפני המרפסת אין המרפסת אוסרת על בני החצר שהרי נחלקהמהן. 
 
הלכה יז: זיזין היוצאין מן הכתלים, כל שהוא למטה מעשרה טפחים הרי זה נחשב מן החצר ובני החצר משתמשין בו, וכל שהוא בתוך עשרה טפחים העליונים הסמוכין לעליה, אנשי עליה משתמשין בו והנשאר בין עשרה התחתונים עד תחלת עשרה העליונים מן הזיזין היוצאין שם שניהן אסורין בו ואין משתמשין בהן בכלים שבבתים אלא אם כן עירבו. 
 
הלכה יח: בור שבחצר אם היה מלא פירות טבלים שאסור לטלטלן בשבת וכיוצא בהן הרי הוא וחליתו כסלע או תל שבחצר, אם היה גבוה עשרה והיה סמוך למרפסת הרי הוא נחשב עם המרפסת, אבל אם היה מלא מים אין בני חצר ולא בני מרפסת מכניסין ממנו לבתים עד שיערבו. 
 
הלכה יט: שתי חצירות זו לפנים מזו ואנשי הפנימית יוצאין ונכנסין ועוברין על החיצונה, עירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה הפנימית מותרת והחיצונה אסורה, עירבה החיצונה ולא עירבה הפנימית שתיהן אסורות, הפנימית מפני שלא עירבה והחיצונה מפני אלו שלא עירבו שעוברין עליהן, עירבה זו לעצמה וזו לעצמה זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה אבל אין מטלטלין מזו לזו. 
 
הלכה כ: שכח אחד מן החיצונה ולא עירב הפנימית בהתירה עומדת, שכח אחד מן בני הפנימית ולא עירב עמהן אף החיצונה אסורה מפני אלו בני הפנימית שלא עלה להן עירוב שהן עוברין עליהן. 
 
הלכה כא: עשו שתיהן עירוב אחד אם הניחוהו בחיצונה ושכח אחד מהן ולא עירב בין שהיה מבני החיצונה בין מבני הפנימית שתיהן אסורות עד שיבטל להן שהרי ביארנו שמבטלין מחצר לחצר, ואם הניחו עירובן בפנימית ושכח אחד מבני החיצונה ולא עירב חיצונה אסורה ופנימית מותרת במקומה, שכח אחד מבני הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות עד שיבטל להן. 
 
הלכה כב: היה אחד דר בחצר זו ואחד דר בחצר זו אינן צריכין לערב אלא כל אחד מהן משתמש בכל חצירו, ואם היה גוי בפנימית אף על פי שהוא אחד הרי הוא כרבים ואוסר על החיצונה עד שישכרו מקומו. 
 
הלכה כג: שלש חצירות הפתוחות זו לזו ורבים בכל חצר מהן, עירבו שתים החיצונות עם האמצעית היא מותרת עמהן והן מותרות עמה ושתים החיצונות אסורות זו עם זו עד שיעשו שלשתן עירוב אחד, היה בכל חצר מהן אחד אף על פי שרבים דורסין בחיצונה אינן צריכין לערב שכל אחד מהן מותר במקומו, היו שנים בפנימית הואיל והן אסורין במקומן עד שיערבו הרי הן אוסרין על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה עד שיערבו שנים שבפנימית, זה הכלל רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה ורגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה מפני שעוברת עליהן. 
 
הלכה כד: שתי כצוצטריות זו למעלה מזו שהן למעלה מן המים אף על פי שעשתה כל אחת מהן מחיצה גבוהה עשרה טפחים יורדת מכל אחת ואחת, אם היו שתי הכצוצטריות בתוך עשרה טפחים הרי אלו אסורין למלאות עד שיערבו שתיהן עירוב אחד מפני שהן ככצוצטרא אחת, ואם היה בין העליונה והתחתונה יתר על עשרה טפחים ועירבה זו לעצמה וזו לעצמה שתיהן מותרות למלאות. 
 
הלכה כה: לא עשתה העליונה מחיצה ועשתה התחתונה אף התחתונה אסורה למלאות מפני דלי של בני העליונה שהן אסורין שעובר עליה, עשתה העליונה מחיצה ולא עשתה התחתונה העליונה מותרת למלאות והתחתונה אסורה, ואם נשתתפו בני התחתונה עם בני העליונה במחיצה שעשו שתיהן אסורות למלאות עד שיערבו עירוב אחד. 
 
הלכה כו: שלש דיאטות זו למעלה מזו עליונה ותחתונה של אחד ואמצעית של אחד לא ישלשל מן העליונה לתחתונה דרך אמצעית שאין משלשלין מרשות לרשות דרך רשות אחר, אבל משלשל הוא מן העליונה להתחתונה שלא דרך אמצעית. 
 
הלכה כז: שתי דיאטות זו כנגד זו וחצר אחת תחתיהן ששופכין לתוכה המים לא ישפכו לתוכה עד שיערבו שתיהן עירוב אחד, עשו מקצתן עוקה בחצר לשפוך בה המים ומקצתן לא עשו, אלו שעשו עוקה שופכים לעוקה שלהן ואלו שלא עשו לא ישפכו לחצר עד שיערבו, ואם עשו אלו עוקה ועשו אלו עוקה כל אחת ואחת משתיהן שופכת לעוקה שלה אף על פי שלא עירבו. פרק ה 
 
הלכה א: אנשי מבוי שהיה ביניהן שיתוף במאכל אחד לענין סחורה כגון שקנו יין בשותפות או שמן או דבש וכיוצא בהן אינן צריכין שיתוף אחר לענין שבת אלא סומכין על שיתוף של סחורה, והוא שיהיה המין שהן שותפין בו מין אחד ובכלי אחד, אבל אם היה אחד מהן שותף לזה ביין ולאחר בשמן או שהיה הכל יין והיה בשני כלים הרי אלו צריכין שיתוף אחר לענין שבת. 
 
הלכה ב: אחד מבני המבוי שבקש מחבירו יין או שמן קודם השבת ולא נתן לו בטל השיתוף, שהרי גלה דעתו שאינן כולן כשותפין שאין מקפידין זה על זה, אחד מבני המבוי שרגיל להשתתף עם בני המבוי ולא נשתתף, בני מבוי נכנסין לביתו ונוטלין ממנו שיתוף בעל כרחו, ואחד מבני המבוי שאינו רוצה להשתתף כלל עם בני המבוי כופין אותו להשתתף עמהן. 
 
הלכה ג: אחד מבני מבוי שהיה לו אוצר של יין או שמן וכיוצא בהן הרי זה מזכה ממנו מעט לכל בני המבוי להשתתף בו ומערב בו עליהם, ואף על פי שלא הפרישו ולא ייחדו אלא הרי הוא מעורב באוצר הרי זה שיתוף. 
 
הלכה ד: חצר שיש לה שני פתחים לשני מבואות אם נשתתפה עם אחד מהן בלבד נאסרה במבוי השני ואינה מוציאה ומכניסה בו, לפיכך אם זיכה אחד בשיתוף לכל בני המבוי ושיתף עליהן צריך להודיע לאנשי חצר זו, שאינן משתתפין אלא מדעתן שאינה זכות להן שמא במבוי השני רוצים להשתתף לא בזה. 
 
הלכה ה: אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו והוא שלא יאסור על שכניו, אבל אם אוסר אינה מערבת עליו ולא משתתפת עליו אלא מדעתו, כיצד אוסר כגון שאמר איני מערב עמכם או איני משתתף עמכם. 
 
הלכה ו: נשתתפו אנשי חצר זו עם אחד משני המבואות אם במין אחד נשתתפו אפילו כלה אותו המין הרי זה עושה שיתוף אחר ומזכה להן ואינו צריך להודיעם פעם שניה, ואם בשני מינין נשתתפו ונתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיען, ואם כלו מזכה להם וצריך להודיעם, נתוספו שכנים בחצר זו מזכה להם וצריך להודיעם. 
 
הלכה ז: נשתתפה חצר זו עם בני מבוי זה מפתח זה ועם בני המבוי השני מן הפתח האחר מותרת עם שניהן והן מותרין עמה ושני המבואות אסורין זה עם זה, לא עירבה עם אחד מהם אוסרת על שניהן. 
 
הלכה ח: היתה חצר זו רגילה בפתח אחד והפתח השני אינה רגילה בו זה שרגילה להכנס ולצאת בו אוסר ושאינה רגילה בו אינו אוסר, עירבה עם מבוי שאינה רגילה בו הותר המבוי האחר לעצמו ואינו צריך לערב עמה. 
 
הלכה ט: עירבו בני המבוי שהיא רגילה בו לעצמן והיא לא עירבה עמו ולא עם בני המבוי האחר שאינה רגילה בו וגם לא עירבו בני המבוי שאינה רגילה בו, דוחין אותה אצל זה המבוי שאינה רגילה בו מפני שלא עירב, הואיל והיא לא עירבה והוא לא עירב דוחין אותה אצלו כדי שלא תאסור על מבוי זה שעירב לעצמו. 
 
הלכה י: חצר שיש לה פתח למבוי ופתח אחר לבקעה או לקרפף יתר מבית סאתים הואיל ואסור לטלטל מחצר לאותו הקרפף אינו סומך אלא על פתח של מבוי לפיכך אוסר על בני המבוי עד שישתתף עמהן, אבל אם היה הקרפף בית סאתים או פחות אינו אוסר על בני המבוי שעל הפתח המיוחד לו סומך הואיל ומותר לטלטל בכל הקרפף. 
 
הלכה יא: אחד מבני מבוי שהלך לשבות במבוי אחר אינו אוסר עליהן, וכן אחד מבני מבוי שבנה מצבה רחבה ארבעה טפחים על פתחו אינו אוסר עליהן שהרי הפריש עצמו מהן וחלק רשותו. 
 
הלכה יב: אנשי מבוי שנשתתפו מקצתן ושכחו מקצתן ולא נשתתפו מבטלין רשותן לאלו שנשתתפו, ודינם לענין ביטול רשות כדין אנשי חצר ששכח אחד מהן או שנים ולא עירבו, וכבר אמרנו שכל אדם עם אנשי ביתו הסמוכים על שולחנו כאיש אחד הן חשובין בין לעירובי חצירות בין לשתופי מבואות. 
 
הלכה יג: מבוי שעירבו כל חצירות שבו כל חצר וחצר בפני עצמה ואחר כך נשתתפו כולן במבוי, שכח אחד מבני חצר ולא עירב עם בני חצירו לא הפסיד כלום, שהרי כולם נשתתפו ועל השתוף סומכין ולא הצריכו לערב בחצירות עם השתוף אלא שלא לשכח התינוקות תורת עירוב והרי עירבו בחצירות, אבל אם שכח אחד מבני המבוי ולא נשתתף אסורים במבוי ומותרין בני כל חצר לטלטל בחצרן שהמבוי לחצירות כחצר לבתים. 
 
הלכה יד: נשתתפו במבוי ושכחו כולן לערב בחצירות, אם אין מקפידין על פרוסתן סומכין על השתוף בשבת הראשונה בלבד, ואין מתירין להן דבר זה אלא מדוחק. 
 
הלכה טו: מבוי שלא נשתתפו בו אם עירבו חצירות עם הבתים אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות ככרמלית, מאחר שעירבו חצירות עם הבתים נעשה המבוי כאילו אינו פתוח לו אלא בתים בלבד בלא חצירות, ולפיכך אין מטלטלין בכולו, ואם לא עירבו אנשי החצירות מטלטלין בכולו כלים ששבתו בתוכו כחצר שלא עירבו בה. 
 
הלכה טז: גוי או צדוקי השרוי בחצר שבמבוי דינו עם בני המבוי כדינו עם בני החצר ששוכרים מן הגוי או מאחד מבני ביתו רשותו שבמבוי, או מבטל להן הצדוקי, ואם היה במבוי גוי וישראל אחד אינו צריך שיתוף, ודין ישראל אחד ודין רבים שהן סומכין על שלחן אחד דין אחד הוא. 
 
הלכה יז: גוי שהיה דר במבוי אם יש לו בחצירו פתח אחד לבקעה אינו אוסר על בני המבוי, ואפילו היה פתח קטן ארבעה על ארבעה ואף על פי שמוציא גמלים וקרונות דרך הפתח שבמבוי אינו אוסר עליהן שאין דעתו אלא על פתח המיוחד לו שהוא לבקעה, וכן אם היה פתוח לקרפף שהוא יתר על בית סאתים הרי זה כפתוח לבקעה ואינו אוסר עליהן, היה בית סאתים או פחות אינו סומך עליו ואוסר עליהן עד שישכרו ממנו. 
 
הלכה יח: מבוי שצדו אחד גוים וצדו אחד ישראלים והיו חלונות פתוחות מחצר לחצר של ישראל ועירבו כולן דרך חלונות, אף על פי שנעשו כאנשי בית אחד ומותרין להוציא ולהכניס דרך חלונות הרי אלו אסורין להשתמש במבוי דרך פתחים עד שישכרו מן הגוים, שאין רבים נעשים כיחיד במקום גוי. 
 
הלכה יט: כיצד משתתפין במדינה, כל חצר וחצר מערבת לעצמה שלא לשכח התינוקות, ואחר כך משתתפין כל אנשי המדינה כדרך שמשתתפין במבוי, ואם היתה המדינה קנין יחיד אפילו נעשית של רבים משתתפין כולן שיתוף אחד ויטלטלו בכל המדינה, וכן אם היתה של רבים ויש לה פתח אחד משתתפין כולן שתוף אחד. 
 
הלכה כ: אבל אם היתה של רבים ויש לה שני פתחים שהעם נכנסין בזה ויוצאין בזה אפילו נעשית של יחיד אין מערבין את כולה אלא מניחין ממנה מקום אחד אפילו בית אחד בחצר אחת ומשתתפין השאר, ויהיו אלו המשתתפין כולן מותרין בכל המדינה חוץ מאותו מקום ששיירו, ויהיו אותן הנשארים מותרין במקומן בשיתוף שעושין לעצמן אם היו הנשארים רבים, ואסורין לטלטל בשאר כל המדינה. 
 
הלכה כא: ודבר זה משום הכר הוא כדי שידעו שהעירוב התיר להן לטלטל במדינה זו שרבים בוקעין בה, שהרי המקום שנשאר ולא נשתתף עמהן אין מטלטלין בו אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן. 
 
הלכה כב: מדינה של רבים שיש לה פתח אחד וסולם במקום אחד מערבין את כולה ואינה צריכה שיור שאין הסולם שבחומה חשוב כפתח, הבתים שמניחין אותן שיור אף על פי שאינן פתוחין לעיר אלא אחוריהן לעיר ופניהם לחוץ עושין אותן שיור ומערבין את השאר. 
 
הלכה כג: המזכה בשיתוף לבני המדינה, אם עירבו כולן עירוב אחד אינו צריך להודיען שזכות היא להן, ודין מי ששכח ולא נשתתף עם בני המדינה או מי שהלך לשבות בעיר אחרת או גוי שהיה עמהן במדינה דין הכל כדינם בחצר ומבוי. 
 
הלכה כד: מדינה שנשתתפו כל יושביה חוץ ממבוי אחד הרי זה אוסר על כלן, ואם בנו מצבה על פתח המבוי אינו אוסר עליהן לפיכך אין מערבין מדינה לחצאין אלא או כולה או מבוי מבוי, ובונה כל מבוי ומבוי מצבה על פתחו אם רצה לחלוק רשותו מהן כדי שלא יאסור על שאר המבואות.