Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום רביעי ח חשון ה'�&פ"ג
	שיעורים יומיים ליום רביעי ח חשון ה'�&פ"ג

חומש:

רביעי פרשת לך לך

תהילים:

פרקים מד - מח

תניא:

ומ"ש האריז"ל... -288- מסטרא דרע.

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות תמידין ומוספין פרקים ט-י. הלכות פסולי המוקדשין פרק א

פרק אחד :

הלכות שלוחין ושותפין פרק ד

ספר המצוות :

מ"ע קס"א, מל"ת ק"מ

הלכות תמידין ומוספין

פרק ט

הלכה א: באחד בתשרי מקריבין מוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים הכל עולות ושעיר חטאת הנאכלת, וזה מוסף היום יתר על מוסף ראש חדש הקרב בכל ראש חדש, לפיכך אם חל להיות בשבת היו שם שלשה מוספין מוסף שבת ומוסף ראש חדש ומוסף היום.

הלכה ב: וכיצד סידור הקרבתן, מוסף שבת תחלה ואחריו מוסף החדש ואחריו מוסף יום טוב, שכל התדיר מחבירו קודם את חבירו וכן כל המקודש מחבירו קודם את חבירו, היה לפניו תדיר ומקודש יקדים איזה מהם שירצה.

הלכה ג: עבר או שכח ושחט את שאינו תדיר או הפחות בקדושה תחלה מקריבו ואח"כ שוחט את התדיר או את המקודש.

הלכה ד: ואם נשחטו שניהם כאחד יהיה זה ממרס בדם עד שיזרק דם התדיר או דם המקודש.

הלכה ה: דם החטאת קודם לדם העולה מפני שדם החטאת מכפר, איברי עולה קודמין לאימורי חטאת מפני שהעולה כולה לאשים, דם חטאת ואיברי עולה אי זה שירצה יקדים, וכן דם עולה ואימורי חטאת או דם עולה ודם אשם אי זה שירצה יקדים.

הלכה ו: חטאת קודמת לעולה אפילו חטאת העוף קודמת לעולת בהמה שנאמר את אשר לחטאת ראשונה בנין אב לכל חטאת שהיא קודמת לעולה הבא עמה, וכן בשעת הפרשה מפריש החטאת תחלה ואחר כך העולה.

הלכה ז: בקרבנות החג אינו כן אלא קריבין על סדר הכתוב שנאמר כמשפטם, כיצד בתחלה פרים, ואחריהם אילים, ואחריהם כבשים, ואחריהם שעירים, אע"פ שהשעירים חטאת, וכל אלו שקדמו אותן עולות, וכן בשגגת צבור בע"ז שהן מביאין פר עולה, ושעיר חטאת, הפר קודם שנאמר בו כמשפט, ופר כהן משיח קודם לפר העלם דבר של צבור, ופר העלם קודם לפר ע"ז, ופר ע"ז קודם לשעיר שלה, אע"פ שהפר עולה והשעיר חטאת, שכך הוא סדר הכתוב בתורה, שעיר ע"ז קודם לשעיר נשיא שהנשיא יחיד, ושעיר נשיא קודם לשעירת יחיד, ושעירת יחיד קודמת לכבשה, אע"פ ששניהם חטאת, שהשעירה ראויה לבוא על הכריתות שמביאין עליהם חטאת, והכבשה אינה באה על שגגת ע"ז.

הלכה ח: אפילו חטאת העוף של יולדת קודמת לכבשה, חטאת קודמת לאשם מפני שדמה ניתן על ארבע קרנות ועל היסוד, וכל חטאות שבתורה קודמין לכל האשמות, חוץ מאשם מצורע מפני שהוא בא על ידי הכשר, האשם קודם לתודה ולאיל נזיר מפני שהוא קדשי קדשים, תודה ואיל נזיר קודמין לשלמים מפני שהן נאכלין ליום אחד וטעונין לחם, והתודה קודמת לאיל נזיר מפני שיש בה ארבעה מיני מנחה, שלמים קודמין לבכור מפני שהן טעונין מתן שתים שהן כארבע וטעונין סמיכה ותנופה ונסכים, הבכור קודם למעשר בהמה מפני שקדושתו מרחם ונאכל לכהנים בלבד, המעשר קודמין לעופות מפני שהוא זבח ויש בו קדשי קדשים דמו ואימוריו, והעופות קודמין למנחות מפני שהן מיני דמים, הרי שהיו לפניו חטאת העוף ומעשר, המעשר קודם מפני שהוא זבח, היו שם חטאת העוף ומעשר ועולת בהמה הואיל ועולה קודמת למעשר וחטאת העוף קודמת לעולת בהמה מקריב חטאת העוף תחילה ואחר כך העולה ואחר כך המעשר.

הלכה ט: הרי שהיו מיני בהמה הרבה ממין קרבן אחד כיצד הן קריבין, הפרים קודמין לאילים שכן נתרבו בנסכים, ואילים קודמין לכבשים שכן נתרבו בנסכים, וכבשים קודמין לשעירים שכן נתרבו באימורים, שבכלל אימורי כבשים האליה ואין בשעירים אליה, העומר קודם לכבש הבא עמו, ושתי הלחם קודמין לשני כבשים, זה הכלל דבר הבא בגלל היום קודם לדבר הבא בגלל הלחם.

הלכה י: מנחת האיש קודמת למנחת האשה, מנחת חטים קודמת למנחת שעורים, מנחת חוטא קודמת למנחת נדבה מפני שהיא באה על חטא, מנחת נדבה ומנחת סוטה אי זו שירצה מהם יקדים.

הלכה יא: מנחות קודמין ליין, והיין קודם לשמן, והשמן קודם ללבונה, ולבונה קודמת למלח, ומלח קודם לעצים, אימתי בזמן שבאו כולן כאחד, אבל הבא ראשון קרב ראשון והבא אחרון קרב אחרון.

הלכה יב: כל הקודם בהקרבה קודם באכילה.

הלכה יג: היו לפניו שלמים של אמש, ושלמים של יום, של אמש קודמין שהרי קרב זמנן, שלמים של אמש וחטאת או אשם של יום, חטאת ואשם קודמין מפני שהן קדשי קדשים כמו שביארנו.

פרק י

הלכה א: ביום הכפורים מקריבין מוסף כמוסף ראש השנה פר ואיל, ואיל זה נקרא איל העם, ושבעה כבשים כולן עולות, ושעיר חטאת והוא נאכל לערב.

הלכה ב: ועוד מקריבין הצבור שעיר חטאת והוא נשרף שבן זוגו שעיר המשתלח.

הלכה ג: ביום הראשון של חג הסכות מקריבין מוסף היום שלשה עשר פרים ושני אילים וארבעה עשר כבשים כולן עולות ושעיר חטאת נאכלת, וכן כל יום ויום משבעת ימי החג מקריבין שני אילים וארבעה עשר כבשים ושעיר חטאת.

הלכה ד: אבל הפרים פוחתין אחד אחד בכל יום, בשני מקריבין שנים עשר, בשלישי אחד עשר, עד שימצא קרבן יום שביעי פרים שבעה אילים שנים כבשים ארבעה עשר הכל עולות ושעיר חטאת.

הלכה ה: ביום השמיני עצרת מקריבין מוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים כולן עולות ושעיר חטאת, וזה מוסף בפני עצמו.

הלכה ו: כל שבעת ימי החג מנסכין את המים על גבי המזבח, ודבר זה הלכה למשה מסיני, ועם ניסוך היין של תמיד של שחר היה מנסך המים לבדו.

הלכה ז: ואם עירה המים לתוך היין או היין לתוך המים ונסך שניהם מכלי אחד יצא, ואם הקדים ניסוך המים לזבח, אפילו נסכן בלילה יצא, ובקרן דרומית מערבית היה מנסך למעלה מחצי המזבח והכל יורד לשיתין כמו שביארנו, כיצד היו עושין, צלוחית של זהב מחזקת שלשה לוגין היה ממלא אותה מן השילוח, הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו, עלה לכבש ופנה לשמאלו ונותן המים מן הצלוחית לתוך הספל שהיה שם, ושני ספלים של כסף היו שם, מערבי היה בו המים, ומזרחי היה בו היין של נסך, והיו מנוקבין כמין שני חוטמין דקין, ושל מים היה נקב שלו דק משל יין כדי שיכלה המים עם היין כאחד.

הלכה ח: זה שמנסך המים היו אומרין לו הגבה ידך, שפעם אחת נסך אחד על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן שאמרו צדוקי הוא שהן אומרין אין מנסכין מים.

הלכה ט: כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב ואינה מכלי השרת ומניחה בלשכה ולמחר ממלא ממנה.

הלכה י: אם נשפכה או נתגלתה ממלא מן הכיור ומנסך.

הלכה יא: בכל יום ויום מימי החג היו אומרים שירה בפני עצמה על מוסף היום, בראשון מימי חולו של מועד היו אומרין הבו לה' בני אילים, בשני ולרשע אמר אלהים וגו', בשלישי מי יקום לי עם מרעים, ברביעי בינו בוערים בעם וגו', בחמישי הסירותי מסבל שכמו, בששי ימוטו כל מוסדי ארץ וגו', ואם חל שבת להיות באחד מהן ימוטו ידחה.

הלכה יב: כבר ביארנו שכל משמרות כהונה עשרים וארבעה, וכולן עובדין בשוה ברגלים, ובחג הסוכות היה כל משמר מקריב פר אחד או איל אחד או שעיר החטאת, אבל הכבשים יש משמר שמקריב מהן שני כבשים, ויש משמר שמקריב כבש אחד, כיצד ביום טוב הראשון של חג היו שם שלשה עשר פרים ושני אילים ושעיר, כל משמר מקריב בהמה אחת מהם, נשארו שם ארבעה עשר כבשים לשמונה משמרות, ששה משמרות מקריבין שנים שנים ושני משמרות מקריבין אחד אחד, בשני היו שם שנים עשר פרים ושני אילים ושעיר, כל משמר מקריב אחד, נשארו שם ארבעה עשר כבשים לתשעה משמרות, חמשה מקריבין שנים שנים, וארבעה מקריבין אחד אחד, בשלישי היו שם אחד עשר פרים ושני אילים ושעיר, כל משמר מקריב אחד, נשארו ארבעה עשר כבשים לעשרה משמרות, ארבעה מקריבין שנים שנים וששה מקריבין אחד אחד, ברביעי היו שם עשרה פרים ושני אילים ושעיר, כל משמר מקריב אחד, נשארו שם ארבעה עשר כבשים לאחד עשר משמר, שלשה מקריבין שנים שנים ושמונה מקריבין אחד אחד, בחמישי היו שם תשעה פרים ושני אילים ושעיר, כל משמר מקריב אחד, נשארו שם ארבעה עשר כבשים לשנים עשר משמר, שני משמרות מקריבין שנים שנים ועשרה מקריבין אחד אחד, בששי היו שמונה פרים ושני אילים ושעיר, כל משמר מקריב אחד, נשארו שם ארבעה עשר כבשים לשלשה עשר משמר, משמר אחד מהן מקריב שני כבשים ושנים עשר משמר מקריבין אחד אחד, בשביעי היו שם שבעה פרים ושני אילים ושעיר, וארבעה עשר כבשים כמנין המשמרות, נמצא כל משמר מקריב בהמה אחת.

הלכה יג: וכל מי שהיה מקריב פר היום לא היה מקריב פר למחר אלא חוזרין חלילה, בשמיני חוזרין לפייס כולן כאחד כשאר הרגלים כמו שביארנו.

הלכה יד: ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת היה שם מנחת נסכים של מוספין ושל תמידין ששים ואחד עשרון ולא היו מערבין אותו.

הלכה טו: ולעולם אין מערבין נסכים, אלא נסכי הפרים לבדם ונסכי האילים לבדם ונסכי כבשים לבדם, בין בקרבנות צבור בין בקרבנות יחיד.

הלכה טז: וכל החלבים של קרבנות בין קרבנות צבור בין קרבנות יחיד אין מערבין אותן זה בזה אלא מקטירין אימורי כל קרבן וקרבן בפני עצמו, ואם נתערבו מקטיר הכל כאחד.

הלכה יז: מנחות של נסכים שנתערבו זו בזו אחר שנבלל כל מין ומין בפני עצמו כשירות.

הלכה יח: וכיון שנבללו המנחות ונתערב שמנן וסולתן הרי זה מותר לערב יין שלהן לכתחלה, וכן אם הקטיר מנחות של נסכים כל אחת ואחת בפני עצמה הרי זה מותר לערב היין שלהן.

הלכה יט: כשמערבין היין של נסכים יש לו לערב יין נסכים של אמש בשל יום ושל יחיד בשל צבור, וכשמערב מערב יין נסכי פרים ביין נסכי נסכי אילים יין נסכי כבשים ביין נסכי כבשים, אבל אין מערבין יין נסכי כבשים ביין נסכי פרים ואילים.

הלכה כ ולעולם אין מערבין היין לכתחלה אלא אחר שנתערבה הסלת או אחר שהקטירו כמו שביארנו. סליקו להו הלכות תמידין ומוספין בס"ד.

הלכות פסולי המוקדשין

הלכות פסולי המוקדשין. יש בכללן שמונה מצות, שתי מצות עשה, ושש מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) שלא לאכול קדשים שנפסלו או שהוטל בהם מום. (ב) שלא לאכול פגול. (ג) שלא יותיר קדשים לאחר זמנם. (ד) שלא יאכל נותר. (ה) שלא יאכל קדשים שנטמאו. (ו) שלא יאכל אדם שנטמא הקדשים. (ז) לשרוף הנותר. (ח) לשרוף הטמא. וביאור מצות אלו בפרקים אלו.

פרק א

הלכה א: כל הפסולין לעבודה מותרין לשחוט קדשים לכתחלה ואפילו קדשי קדשים, חוץ מן הטמא שאינו שוחט לכתחלה, ואף על פי שהוא חוץ לעזרה ופשט ידיו ושחט בעזרה גזירה שמא יגע בבשר.

הלכה ב: ואם עבר ושחט הזבח כשר, ואן פר כהן גדול של יום הכפורים, אע"פ שנאמר בו ושחט אהרן אם שחטו זר כשר, אף פרה אדומה ששחט הזר כשירה שאין לך שחיטה פסולה בזר.

הלכה ג: השוחט את הקדשים ולא נתכוין לשחיטה אלא כמתעסק, הרי אלו פסולין עד שיתכוין לשחיטה.

הלכה ד: ולא ישחוט שני ראשים כאחד בקדשים ואם שחט הרי אלו כשרים.

הלכה ה: אבל שנים שוחטין בהמה אחת בקדשים כחולין.

הלכה ו: הקטן אינו שוחט קדשים אע"פ שהגדול עומד על גביו, שהקדשים צריכין מחשבה וקטן אין לו מחשבה, אפילו היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אינה מחשבה להקל אלא להחמיר, כיצד היתה עולה עומדת בדרום ומשכה הקטן והביאה לצפון ושחטה שהרי ממעשיו ניכר שמחשבתו לשחיטת קדשים הרי זו פסולה.

הלכה ז: קדשי קדשים שנשחטו בדרום או שנתקבל דמם בדרום פסולין.

הלכה ח: היה עומד בדרום והושיט ידו לצפון ושחט שחיטתו כשירה.

הלכה ט: היה עומד בדרום והושיט ידו וקיבל הדם בצפון, קבלתו פסולה.

הלכה י: הכניס ראשו ורובו לצפון הרי הוא כעומד בצפון.

הלכה יא: שחטה בצפון ופרכסה ויצאת לדרום, אפילו הוציאה לדרום כשירה, פרכסה ויצאת לדרום וחזרה לצפון ואחר כך קיבל דמה בצפון כשירה, וכן קדשים קלים שהיו בפנים ועמד חוץ לעזרה והכניס ידו לפנים ושחט שחיטתו כשירה.

הלכה יב: הכניס ידו וקיבל קבלתו פסולה אפילו הכניס ראשו ורובו, אפילו היה העובד כולו בפנים וציצתו בחוץ עבודתו פסולה, שנאמר בבואכם אל אהל מועד עד שיבואו כולן.

הלכה יג: פרכסה הבהמה ויצאת לחוץ אחר קבלת דמה כשירה, שאפילו יצאו האימורין והבשר קודם זריקה בקדשים קלים הזבח כשר כמו שיתבאר.

הלכה יד: היתה הבהמה כולה בפנים ורגליה בחוץ ושחטה הזבח פסול, שנאמר והביאום לה' עד שתהיה כולה בפנים.

הלכה טו: שחטה והיא כולה בפנים, ואח"כ הוציאה רגלה לחוץ, חותך הבשר עד שהוא מגיע לעצם ואחר כך מקבל הדם, ואם קיבל ואח"כ חתך פסול מפני שמנונית הבשר שבחוץ, ובקדשים קלים אין צריך לחתוך אלא מחזיר רגלה לפנים ומקבל, שבשר קדשים [קלים] שיצא קודם זריקה כשר.

הלכה טז: תלה הבהמה ושחטה באויר העזרה פסולה, שנאמר על ירך המזבח עד שישחוט בארץ.

הלכה יז היתה הבהמה בארץ ונתלה ושחט והוא תלוי באויר, בקדשי קדשים פסול, בקדשים קלים כשר.

הלכה יח: שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים, או ששחט מיעוטן בדרום וגמרן בצפון פסולין, שישנה לשחיטה מתחילתה ועד סוף.

הלכה יט: נתלה וקיבל הדם מצואר בהמה המונחת בקרקע פסול, שאין דרך שירות בכך.

הלכה כ: היה עומד בעזרה ותלה המזרק בידו וקיבל הדם באויר, או שהגביה הבהמה וקיבל הדם באויר כשר, שאויר המקום כמקום.

הלכה כא: נתן מזרק לתוך מזרק וקיבל כשר, מין במינו אינו חוצץ, הניח סיב בתוך המזרק וקיבל כשר, מפני שהסיב חלול והרי הדם יורד לתוך המזרק ואין כאן חציצה אבל אם עשה כן בקמיצת המנחה וקמץ מתוך הסיב פסולה.

הלכה כב: קבלת הדם והולכתו למזבח וזריקתו וכן הולכת איברים לכבש כל אחת מאלו אינה כשירה אלא בכהן הכשר לעבודה כמו שביארנו בקמיצת המנחה ובמליקת העוף.

הלכה כג: והולכה שלא ברגל אינה הולכה, לפיכך כהן גדול שקיבל את הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח.

הלכה כד: קיבל בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו, קיבל בכלי חול נפסל הזבח, קיבל בכלי קודש ונתן לכלי חול יחזיר לכלי קודש.

הלכה כה: נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר, אבל אם נשפך מצואר הבהמה על הרצפה ואספו ונתנו לכלי השרת נפסל הזבח.

הלכה כו: נשפך מקצת הדם מצואר בהמה על הארץ ולא אספו וקבל מקצתו מצואר בהמה, הרי זה כשר ובלבד שיהיה זה הדם שנתקבל דם הנפש, לא דם התמצית ולא דם העור.

הלכה כז: כל הזבחים שקיבל דמם אחד מן הפסולין לעבודה, או שהוליך את הדם למזבח, או שזרקו למזבח כהלכתו, נפסל הזבח, קיבל הכשר ונתן לפסול ולא הלך בו הפסול אלא עמד במקומו יחזיר לכשר, אבל דם שהוליכו הפסול לעבודה והחזירו לכשר והוליכו, או שהוליכו הכהן תחילה והחזירו ונתנו לפסול והוליכו, הואיל והוליכו הפסול בין בתחילה בין בסוף נפסל הזבח, שהרי אי אפשר לתקן דבר זה.

הלכה כח: קיבל הפסול, אם נשאר דם הנפש חוזר הכשר ומקבל ומוליך וזורק, שאין הפסולין לעבודה עושין הדם הנשאר שירים, חוץ מן הטמא הואיל והוא ראוי לעבודה בקרבן הבא בטומאה כמו שביארנו עושה שירים, כיצד קיבל הטמא, אע"פ שקיבל אחריו הכשר דם הנפש וזרקו נפסל הזבח, שזה שקיבל הכשר באחרונה שירים הוא ואינו כלום.

הלכה כט: בהמה שחסר מאיבריה כל שהוא אחר שחיטה קודם קבלת הדם נפסלה, אפילו צרם באזנה קודם קבלה הרי זה לא יקבל שנאמר ולקח מדם הפר שיהיה שלם כולו בשעת הקבלה, ואם קיבל מן החסרה וזרק הרי זה פסול.

הלכה ל: אבל אם חסרה אחר קבלה קודם זריקה, אפילו אבד הבשר קודם זריקת הדם או נשרף, אם נשתייר כזית מן הבשר או כזית מן האימורין זורק את הדם, ואם לאו אינו זורק, ובעולה אפילו כחצי זית מן הבשר וחצי זית מן האימורין, מפני שכולה לאשים.

הלכה לא: נשאר פחות מכזית לא יזרוק, ואם זרק לא הורצה, נפסל הבשר קודם זריקה, או שיצא חוץ לעזרה לא יזרוק הדם, ואם זרק הורצה.

הלכה לב: בשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה קודם זריקת דמים, אע"פ שנזרק הדם והבשר בחוץ הזבח כשר מפני שסוף הבשר לצאת, והזריקה מועלת ליוצא לשרפו אבל לא לאכלו.

הלכה לג: וכן אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ונזרק הדם והם בחוץ לא נפסל הזבח, ואם החזירן מקטירין אותן, ואע"פ שלא החזירן חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא.

הלכה לד: כל הזבחים של יחיד, בין שנטמא בשר והחלב קיים בין שנטמא חלב והבשר קיים, זורק את הדם, נטמאו שניהן לא יזרוק, ואם זרק הורצה, שהציץ מרצה על הטומאה, וכן אימורין או איברי עולה שנטמאו והקטירן, הציץ מרצה כמו שביארנו, וכל קרבנות הצבור שנטמא הבשר והחלב כולו הרי זה זורק את הדם.

הלכה לה: דם קדשים שיצא חוץ לעזרה נפסל הזבח, ואע"פ שחזר והכניסו וזרקו על המזבח לא נרצה.

הלכה לו: וכל דם הקדשים אינו מקבל טומאה כלל שנאמר בדם על הארץ תשפכנו כמים, דם שנשפך כמים הוא הנחשב כמים ומקבל טומאה אבל דם קדשים שאינו נשפך כמים אינו מקבל טומאה.

הלכה לז: ודם ששקעה עליו חמה ולא נזרק נפסל הזבח, ואם זרקו לא הורצה.

הלכות תמידין ומוספין

פרק ט 
 
הלכה א: באחד בתשרי מקריבין מוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים הכל עולות ושעיר חטאת הנאכלת, וזה מוסף היום יתר על מוסף ראש חדש הקרב בכל ראש חדש, לפיכך אם חל להיות בשבת היו שם שלשה מוספין מוסף שבת ומוסף ראש חדש ומוסף היום. 
 
הלכה ב: וכיצד סידור הקרבתן, מוסף שבת תחלה ואחריו מוסף החדש ואחריו מוסף יום טוב, שכל התדיר מחבירו קודם את חבירו וכן כל המקודש מחבירו קודם את חבירו, היה לפניו תדיר ומקודש יקדים איזה מהם שירצה. 
 
הלכה ג: עבר או שכח ושחט את שאינו תדיר או הפחות בקדושה תחלה מקריבו ואח"כ שוחט את התדיר או את המקודש. 
 
הלכה ד: ואם נשחטו שניהם כאחד יהיה זה ממרס בדם עד שיזרק דם התדיר או דם המקודש. 
 
הלכה ה: דם החטאת קודם לדם העולה מפני שדם החטאת מכפר, איברי עולה קודמין לאימורי חטאת מפני שהעולה כולה לאשים, דם חטאת ואיברי עולה אי זה שירצה יקדים, וכן דם עולה ואימורי חטאת או דם עולה ודם אשם אי זה שירצה יקדים. 
 
הלכה ו: חטאת קודמת לעולה אפילו חטאת העוף קודמת לעולת בהמה שנאמר את אשר לחטאת ראשונה בנין אב לכל חטאת שהיא קודמת לעולה הבא עמה, וכן בשעת הפרשה מפריש החטאת תחלה ואחר כך העולה. 
 
הלכה ז: בקרבנות החג אינו כן אלא קריבין על סדר הכתוב שנאמר כמשפטם, כיצד בתחלה פרים, ואחריהם אילים, ואחריהם כבשים, ואחריהם שעירים, אע"פ שהשעירים חטאת, וכל אלו שקדמו אותן עולות, וכן בשגגת צבור בע"ז שהן מביאין פר עולה, ושעיר חטאת, הפר קודם שנאמר בו כמשפט, ופר כהן משיח קודם לפר העלם דבר של צבור, ופר העלם קודם לפר ע"ז, ופר ע"ז קודם לשעיר שלה, אע"פ שהפר עולה והשעיר חטאת, שכך הוא סדר הכתוב בתורה, שעיר ע"ז קודם לשעיר נשיא שהנשיא יחיד, ושעיר נשיא קודם לשעירת יחיד, ושעירת יחיד קודמת לכבשה, אע"פ ששניהם חטאת, שהשעירה ראויה לבוא על הכריתות שמביאין עליהם חטאת, והכבשה אינה באה על שגגת ע"ז. 
 
הלכה ח: אפילו חטאת העוף של יולדת קודמת לכבשה, חטאת קודמת לאשם מפני שדמה ניתן על ארבע קרנות ועל היסוד, וכל חטאות שבתורה קודמין לכל האשמות, חוץ מאשם מצורע מפני שהוא בא על ידי הכשר, האשם קודם לתודה ולאיל נזיר מפני שהוא קדשי קדשים, תודה ואיל נזיר קודמין לשלמים מפני שהן נאכלין ליום אחד וטעונין לחם, והתודה קודמת לאיל נזיר מפני שיש בה ארבעה מיני מנחה, שלמים קודמין לבכור מפני שהן טעונין מתן שתים שהן כארבע וטעונין סמיכה ותנופה ונסכים, הבכור קודם למעשר בהמה מפני שקדושתו מרחם ונאכל לכהנים בלבד, המעשר קודמין לעופות מפני שהוא זבח ויש בו קדשי קדשים דמו ואימוריו, והעופות קודמין למנחות מפני שהן מיני דמים, הרי שהיו לפניו חטאת העוף ומעשר, המעשר קודם מפני שהוא זבח, היו שם חטאת העוף ומעשר ועולת בהמה הואיל ועולה קודמת למעשר וחטאת העוף קודמת לעולת בהמה מקריב חטאת העוף תחילה ואחר כך העולה ואחר כך המעשר. 
 
הלכה ט: הרי שהיו מיני בהמה הרבה ממין קרבן אחד כיצד הן קריבין, הפרים קודמין לאילים שכן נתרבו בנסכים, ואילים קודמין לכבשים שכן נתרבו בנסכים, וכבשים קודמין לשעירים שכן נתרבו באימורים, שבכלל אימורי כבשים האליה ואין בשעירים אליה, העומר קודם לכבש הבא עמו, ושתי הלחם קודמין לשני כבשים, זה הכלל דבר הבא בגלל היום קודם לדבר הבא בגלל הלחם. 
 
הלכה י: מנחת האיש קודמת למנחת האשה, מנחת חטים קודמת למנחת שעורים, מנחת חוטא קודמת למנחת נדבה מפני שהיא באה על חטא, מנחת נדבה ומנחת סוטה אי זו שירצה מהם יקדים. 
 
הלכה יא: מנחות קודמין ליין, והיין קודם לשמן, והשמן קודם ללבונה, ולבונה קודמת למלח, ומלח קודם לעצים, אימתי בזמן שבאו כולן כאחד, אבל הבא ראשון קרב ראשון והבא אחרון קרב אחרון. 
 
הלכה יב: כל הקודם בהקרבה קודם באכילה. 
 
הלכה יג: היו לפניו שלמים של אמש, ושלמים של יום, של אמש קודמין שהרי קרב זמנן, שלמים של אמש וחטאת או אשם של יום, חטאת ואשם קודמין מפני שהן קדשי קדשים כמו שביארנו. פרק י 
 
הלכה א: ביום הכפורים מקריבין מוסף כמוסף ראש השנה פר ואיל, ואיל זה נקרא איל העם, ושבעה כבשים כולן עולות, ושעיר חטאת והוא נאכל לערב. 
 
הלכה ב: ועוד מקריבין הצבור שעיר חטאת והוא נשרף שבן זוגו שעיר המשתלח. 
 
הלכה ג: ביום הראשון של חג הסכות מקריבין מוסף היום שלשה עשר פרים ושני אילים וארבעה עשר כבשים כולן עולות ושעיר חטאת נאכלת, וכן כל יום ויום משבעת ימי החג מקריבין שני אילים וארבעה עשר כבשים ושעיר חטאת. 
 
הלכה ד: אבל הפרים פוחתין אחד אחד בכל יום, בשני מקריבין שנים עשר, בשלישי אחד עשר, עד שימצא קרבן יום שביעי פרים שבעה אילים שנים כבשים ארבעה עשר הכל עולות ושעיר חטאת. 
 
הלכה ה: ביום השמיני עצרת מקריבין מוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים כולן עולות ושעיר חטאת, וזה מוסף בפני עצמו. 
 
הלכה ו: כל שבעת ימי החג מנסכין את המים על גבי המזבח, ודבר זה הלכה למשה מסיני, ועם ניסוך היין של תמיד של שחר היה מנסך המים לבדו. 
 
הלכה ז: ואם עירה המים לתוך היין או היין לתוך המים ונסך שניהם מכלי אחד יצא, ואם הקדים ניסוך המים לזבח, אפילו נסכן בלילה יצא, ובקרן דרומית מערבית היה מנסך למעלה מחצי המזבח והכל יורד לשיתין כמו שביארנו, כיצד היו עושין, צלוחית של זהב מחזקת שלשה לוגין היה ממלא אותה מן השילוח, הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו, עלה לכבש ופנה לשמאלו ונותן המים מן הצלוחית לתוך הספל שהיה שם, ושני ספלים של כסף היו שם, מערבי היה בו המים, ומזרחי היה בו היין של נסך, והיו מנוקבין כמין שני חוטמין דקין, ושל מים היה נקב שלו דק משל יין כדי שיכלה המים עם היין כאחד. 
 
הלכה ח: זה שמנסך המים היו אומרין לו הגבה ידך, שפעם אחת נסך אחד על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן שאמרו צדוקי הוא שהן אומרין אין מנסכין מים. 
 
הלכה ט: כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב ואינה מכלי השרת ומניחה בלשכה ולמחר ממלא ממנה. 
 
הלכה י: אם נשפכה או נתגלתה ממלא מן הכיור ומנסך. 
 
הלכה יא: בכל יום ויום מימי החג היו אומרים שירה בפני עצמה על מוסף היום, בראשון מימי חולו של מועד היו אומרין הבו לה' בני אילים, בשני ולרשע אמר אלהים וגו', בשלישי מי יקום לי עם מרעים, ברביעי בינו בוערים בעם וגו', בחמישי הסירותי מסבל שכמו, בששי ימוטו כל מוסדי ארץ וגו', ואם חל שבת להיות באחד מהן ימוטו ידחה. 
 
הלכה יב: כבר ביארנו שכל משמרות כהונה עשרים וארבעה, וכולן עובדין בשוה ברגלים, ובחג הסוכות היה כל משמר מקריב פר אחד או איל אחד או שעיר החטאת, אבל הכבשים יש משמר שמקריב מהן שני כבשים, ויש משמר שמקריב כבש אחד, כיצד ביום טוב הראשון של חג היו שם שלשה עשר פרים ושני אילים ושעיר, כל משמר מקריב בהמה אחת מהם, נשארו שם ארבעה עשר כבשים לשמונה משמרות, ששה משמרות מקריבין שנים שנים ושני משמרות מקריבין אחד אחד, בשני היו שם שנים עשר פרים ושני אילים ושעיר, כל משמר מקריב אחד, נשארו שם ארבעה עשר כבשים לתשעה משמרות, חמשה מקריבין שנים שנים, וארבעה מקריבין אחד אחד, בשלישי היו שם אחד עשר פרים ושני אילים ושעיר, כל משמר מקריב אחד, נשארו ארבעה עשר כבשים לעשרה משמרות, ארבעה מקריבין שנים שנים וששה מקריבין אחד אחד, ברביעי היו שם עשרה פרים ושני אילים ושעיר, כל משמר מקריב אחד, נשארו שם ארבעה עשר כבשים לאחד עשר משמר, שלשה מקריבין שנים שנים ושמונה מקריבין אחד אחד, בחמישי היו שם תשעה פרים ושני אילים ושעיר, כל משמר מקריב אחד, נשארו שם ארבעה עשר כבשים לשנים עשר משמר, שני משמרות מקריבין שנים שנים ועשרה מקריבין אחד אחד, בששי היו שמונה פרים ושני אילים ושעיר, כל משמר מקריב אחד, נשארו שם ארבעה עשר כבשים לשלשה עשר משמר, משמר אחד מהן מקריב שני כבשים ושנים עשר משמר מקריבין אחד אחד, בשביעי היו שם שבעה פרים ושני אילים ושעיר, וארבעה עשר כבשים כמנין המשמרות, נמצא כל משמר מקריב בהמה אחת. 
 
הלכה יג: וכל מי שהיה מקריב פר היום לא היה מקריב פר למחר אלא חוזרין חלילה, בשמיני חוזרין לפייס כולן כאחד כשאר הרגלים כמו שביארנו. 
 
הלכה יד: ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת היה שם מנחת נסכים של מוספין ושל תמידין ששים ואחד עשרון ולא היו מערבין אותו. 
 
הלכה טו: ולעולם אין מערבין נסכים, אלא נסכי הפרים לבדם ונסכי האילים לבדם ונסכי כבשים לבדם, בין בקרבנות צבור בין בקרבנות יחיד. 
 
הלכה טז: וכל החלבים של קרבנות בין קרבנות צבור בין קרבנות יחיד אין מערבין אותן זה בזה אלא מקטירין אימורי כל קרבן וקרבן בפני עצמו, ואם נתערבו מקטיר הכל כאחד. 
 
הלכה יז: מנחות של נסכים שנתערבו זו בזו אחר שנבלל כל מין ומין בפני עצמו כשירות. 
 
הלכה יח: וכיון שנבללו המנחות ונתערב שמנן וסולתן הרי זה מותר לערב יין שלהן לכתחלה, וכן אם הקטיר מנחות של נסכים כל אחת ואחת בפני עצמה הרי זה מותר לערב היין שלהן. 
 
הלכה יט: כשמערבין היין של נסכים יש לו לערב יין נסכים של אמש בשל יום ושל יחיד בשל צבור, וכשמערב מערב יין נסכי פרים ביין נסכי נסכי אילים יין נסכי כבשים ביין נסכי כבשים, אבל אין מערבין יין נסכי כבשים ביין נסכי פרים ואילים. 
 
הלכה כ ולעולם אין מערבין היין לכתחלה אלא אחר שנתערבה הסלת או אחר שהקטירו כמו שביארנו. סליקו להו הלכות תמידין ומוספין בס"ד. הלכות פסולי המוקדשין

הלכות פסולי המוקדשין. יש בכללן שמונה מצות, שתי מצות עשה, ושש מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) שלא לאכול קדשים שנפסלו או שהוטל בהם מום. (ב) שלא לאכול פגול. (ג) שלא יותיר קדשים לאחר זמנם. (ד) שלא יאכל נותר. (ה) שלא יאכל קדשים שנטמאו. (ו) שלא יאכל אדם שנטמא הקדשים. (ז) לשרוף הנותר. (ח) לשרוף הטמא. וביאור מצות אלו בפרקים אלו. 
 
פרק א 
 
הלכה א: כל הפסולין לעבודה מותרין לשחוט קדשים לכתחלה ואפילו קדשי קדשים, חוץ מן הטמא שאינו שוחט לכתחלה, ואף על פי שהוא חוץ לעזרה ופשט ידיו ושחט בעזרה גזירה שמא יגע בבשר. 
 
הלכה ב: ואם עבר ושחט הזבח כשר, ואן פר כהן גדול של יום הכפורים, אע"פ שנאמר בו ושחט אהרן אם שחטו זר כשר, אף פרה אדומה ששחט הזר כשירה שאין לך שחיטה פסולה בזר. 
 
הלכה ג: השוחט את הקדשים ולא נתכוין לשחיטה אלא כמתעסק, הרי אלו פסולין עד שיתכוין לשחיטה. 
 
הלכה ד: ולא ישחוט שני ראשים כאחד בקדשים ואם שחט הרי אלו כשרים. 
 
הלכה ה: אבל שנים שוחטין בהמה אחת בקדשים כחולין. 
 
הלכה ו: הקטן אינו שוחט קדשים אע"פ שהגדול עומד על גביו, שהקדשים צריכין מחשבה וקטן אין לו מחשבה, אפילו היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אינה מחשבה להקל אלא להחמיר, כיצד היתה עולה עומדת בדרום ומשכה הקטן והביאה לצפון ושחטה שהרי ממעשיו ניכר שמחשבתו לשחיטת קדשים הרי זו פסולה. 
 
הלכה ז: קדשי קדשים שנשחטו בדרום או שנתקבל דמם בדרום פסולין. 
 
הלכה ח: היה עומד בדרום והושיט ידו לצפון ושחט שחיטתו כשירה. 
 
הלכה ט: היה עומד בדרום והושיט ידו וקיבל הדם בצפון, קבלתו פסולה. 
 
הלכה י: הכניס ראשו ורובו לצפון הרי הוא כעומד בצפון. 
 
הלכה יא: שחטה בצפון ופרכסה ויצאת לדרום, אפילו הוציאה לדרום כשירה, פרכסה ויצאת לדרום וחזרה לצפון ואחר כך קיבל דמה בצפון כשירה, וכן קדשים קלים שהיו בפנים ועמד חוץ לעזרה והכניס ידו לפנים ושחט שחיטתו כשירה. 
 
הלכה יב: הכניס ידו וקיבל קבלתו פסולה אפילו הכניס ראשו ורובו, אפילו היה העובד כולו בפנים וציצתו בחוץ עבודתו פסולה, שנאמר בבואכם אל אהל מועד עד שיבואו כולן. 
 
הלכה יג: פרכסה הבהמה ויצאת לחוץ אחר קבלת דמה כשירה, שאפילו יצאו האימורין והבשר קודם זריקה בקדשים קלים הזבח כשר כמו שיתבאר. 
 
הלכה יד: היתה הבהמה כולה בפנים ורגליה בחוץ ושחטה הזבח פסול, שנאמר והביאום לה' עד שתהיה כולה בפנים. 
 
הלכה טו: שחטה והיא כולה בפנים, ואח"כ הוציאה רגלה לחוץ, חותך הבשר עד שהוא מגיע לעצם ואחר כך מקבל הדם, ואם קיבל ואח"כ חתך פסול מפני שמנונית הבשר שבחוץ, ובקדשים קלים אין צריך לחתוך אלא מחזיר רגלה לפנים ומקבל, שבשר קדשים [קלים] שיצא קודם זריקה כשר. 
 
הלכה טז: תלה הבהמה ושחטה באויר העזרה פסולה, שנאמר על ירך המזבח עד שישחוט בארץ. 
 
הלכה יז היתה הבהמה בארץ ונתלה ושחט והוא תלוי באויר, בקדשי קדשים פסול, בקדשים קלים כשר. 
 
הלכה יח: שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים, או ששחט מיעוטן בדרום וגמרן בצפון פסולין, שישנה לשחיטה מתחילתה ועד סוף. 
 
הלכה יט: נתלה וקיבל הדם מצואר בהמה המונחת בקרקע פסול, שאין דרך שירות בכך. 
 
הלכה כ: היה עומד בעזרה ותלה המזרק בידו וקיבל הדם באויר, או שהגביה הבהמה וקיבל הדם באויר כשר, שאויר המקום כמקום. 
 
הלכה כא: נתן מזרק לתוך מזרק וקיבל כשר, מין במינו אינו חוצץ, הניח סיב בתוך המזרק וקיבל כשר, מפני שהסיב חלול והרי הדם יורד לתוך המזרק ואין כאן חציצה אבל אם עשה כן בקמיצת המנחה וקמץ מתוך הסיב פסולה. 
 
הלכה כב: קבלת הדם והולכתו למזבח וזריקתו וכן הולכת איברים לכבש כל אחת מאלו אינה כשירה אלא בכהן הכשר לעבודה כמו שביארנו בקמיצת המנחה ובמליקת העוף. 
 
הלכה כג: והולכה שלא ברגל אינה הולכה, לפיכך כהן גדול שקיבל את הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח. 
 
הלכה כד: קיבל בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו, קיבל בכלי חול נפסל הזבח, קיבל בכלי קודש ונתן לכלי חול יחזיר לכלי קודש. 
 
הלכה כה: נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר, אבל אם נשפך מצואר הבהמה על הרצפה ואספו ונתנו לכלי השרת נפסל הזבח. 
 
הלכה כו: נשפך מקצת הדם מצואר בהמה על הארץ ולא אספו וקבל מקצתו מצואר בהמה, הרי זה כשר ובלבד שיהיה זה הדם שנתקבל דם הנפש, לא דם התמצית ולא דם העור. 
 
הלכה כז: כל הזבחים שקיבל דמם אחד מן הפסולין לעבודה, או שהוליך את הדם למזבח, או שזרקו למזבח כהלכתו, נפסל הזבח, קיבל הכשר ונתן לפסול ולא הלך בו הפסול אלא עמד במקומו יחזיר לכשר, אבל דם שהוליכו הפסול לעבודה והחזירו לכשר והוליכו, או שהוליכו הכהן תחילה והחזירו ונתנו לפסול והוליכו, הואיל והוליכו הפסול בין בתחילה בין בסוף נפסל הזבח, שהרי אי אפשר לתקן דבר זה. 
 
הלכה כח: קיבל הפסול, אם נשאר דם הנפש חוזר הכשר ומקבל ומוליך וזורק, שאין הפסולין לעבודה עושין הדם הנשאר שירים, חוץ מן הטמא הואיל והוא ראוי לעבודה בקרבן הבא בטומאה כמו שביארנו עושה שירים, כיצד קיבל הטמא, אע"פ שקיבל אחריו הכשר דם הנפש וזרקו נפסל הזבח, שזה שקיבל הכשר באחרונה שירים הוא ואינו כלום. 
 
הלכה כט: בהמה שחסר מאיבריה כל שהוא אחר שחיטה קודם קבלת הדם נפסלה, אפילו צרם באזנה קודם קבלה הרי זה לא יקבל שנאמר ולקח מדם הפר שיהיה שלם כולו בשעת הקבלה, ואם קיבל מן החסרה וזרק הרי זה פסול. 
 
הלכה ל: אבל אם חסרה אחר קבלה קודם זריקה, אפילו אבד הבשר קודם זריקת הדם או נשרף, אם נשתייר כזית מן הבשר או כזית מן האימורין זורק את הדם, ואם לאו אינו זורק, ובעולה אפילו כחצי זית מן הבשר וחצי זית מן האימורין, מפני שכולה לאשים. 
 
הלכה לא: נשאר פחות מכזית לא יזרוק, ואם זרק לא הורצה, נפסל הבשר קודם זריקה, או שיצא חוץ לעזרה לא יזרוק הדם, ואם זרק הורצה. 
 
הלכה לב: בשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה קודם זריקת דמים, אע"פ שנזרק הדם והבשר בחוץ הזבח כשר מפני שסוף הבשר לצאת, והזריקה מועלת ליוצא לשרפו אבל לא לאכלו. 
 
הלכה לג: וכן אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ונזרק הדם והם בחוץ לא נפסל הזבח, ואם החזירן מקטירין אותן, ואע"פ שלא החזירן חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא. 
 
הלכה לד: כל הזבחים של יחיד, בין שנטמא בשר והחלב קיים בין שנטמא חלב והבשר קיים, זורק את הדם, נטמאו שניהן לא יזרוק, ואם זרק הורצה, שהציץ מרצה על הטומאה, וכן אימורין או איברי עולה שנטמאו והקטירן, הציץ מרצה כמו שביארנו, וכל קרבנות הצבור שנטמא הבשר והחלב כולו הרי זה זורק את הדם. 
 
הלכה לה: דם קדשים שיצא חוץ לעזרה נפסל הזבח, ואע"פ שחזר והכניסו וזרקו על המזבח לא נרצה. 
 
הלכה לו: וכל דם הקדשים אינו מקבל טומאה כלל שנאמר בדם על הארץ תשפכנו כמים, דם שנשפך כמים הוא הנחשב כמים ומקבל טומאה אבל דם קדשים שאינו נשפך כמים אינו מקבל טומאה. 
 
הלכה לז: ודם ששקעה עליו חמה ולא נזרק נפסל הזבח, ואם זרקו לא הורצה.