Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום ראשון ה חשון ה'�&פ"ג
	שיעורים יומיים ליום ראשון ה חשון ה'�&פ"ג

חומש:

ראשון פרשת לך לך

תהילים:

פרקים כט - לד

תניא:

והנה המובן... -קמג- של הלכה בלבד.

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות מעשה הקרבנות פרק יט. הלכות תמידין ומוספין פרקים א-ב

פרק אחד :

הלכות שלוחין ושותפין פרק א

ספר המצוות :

מל"ת פ"&, מ"ע ל"&, מ"ע כ"&, מל"ת פ"א, מ"ע ל

הלכות מעשה הקרבנות פרק יט = הלכה א: אין המעלה בחוץ חייב עד שיעלה לראש המזבח שיעשה בחוץ, אבל אם העלה על הסלע או על האבן פטור, שאין קרוי קרבן אלא על המזבח ואף על פי שהוא בחוץ שנאמר ויבן נח מזבח, ואינו חייב עד שיעלה לשם שנאמר לעשות אותו לה' עד שיתכוין לשם. הלכה ב: אינו חייב אלא על העלאת דבר הראוי לאשים ולמזבח כגון העולה שנאמר אשר יעלה עולה או זבח מה עולה שראויה לאשים אף כל שראוי לאשים הוא שחייבין על העלאתו בחוץ. הלכה ג: מכאן אמרו הזורק את הדם או המקטיר איברי עולה או אמורין או קומץ או לבונה או קטורת או מנחת כהנים או מנחת נסכים או המנסך שלשה לוגין יין או מים בחוץ חייב שנאמר לא יביאנו לעשות אותו כל המתקבל בפנים חייבין עליו בחוץ. הלכה ד: אבל הזורק שירי הדם בחוץ אפילו שירי דמים הפנימים פטור, שזריקת שירי הדם שירי מצוה הם ואינן מעכבין, וכן המנסך יין או מים פחות משלשה לוגין בחוץ פטור בין בחג בין בשאר ימות השנה, הואיל וחסר השיעור הרי אינן ראויין להתקבל בפנים, וכן המעלה מבשר חטאת מבשר אשם מבשר שלמים בין של יחיד בין של צבור משירי מנחות משתי הלחם מלחם הפנים בחוץ פטור, שכל אלו ראויין לאכילה לא לאשים. הלכה ה: המעלה את הבהמה כולה בחוץ חייב מפני האימורין, ואע"פ שלא הפרישן אין בשר הזבח חוצץ, וכאילו הקטיר האימורים בפני עצמן, אבל המעלה מנחה שלא נקמצה פטור, שאין הקומץ ברור ומובדל, קמצה וחזר קומצה לתוכה והקריב כולה בחוץ חייב. הלכה ו: היוצק והבולל והפותת והמולח והמניף והמגיש והמסדר את השלחן והמטיב את הנרות והקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור, לפי שכל אחד מאלו אינו גמר עבודה ונאמר אשר יעלה עולה או זבח, מה העלאה שהיא גמר עבודה אף כל שהוא גמר עבודה חייבין עליו. הלכה ז: פרה אדומה ששרפה חוץ ממקום שריפתה, וכן שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ אחר שהתודה עליו פטור, שנאמר ואל פתח אהל מועד לא יביאנו כל שאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו, אבל קדשים פסולין שהיה פיסולן בקודש אם העלה מהן בחוץ חייב, כיצד כגון הלן והיוצא והטמא ושנפסל במחשבת העובד שכולן נשרפין כמו שיתבאר בהלכות פסולי המוקדשין, אם עבר והעלה מהם בחוץ חייב שנאמר לעשות אותו לה' כל הנעשה לה' חייבין עליו ואלו נעשו לשם. הלכה ח: כל דבר שחייבין על העלאתו בחוץ כיון שהעלה ממנו כזית בחוץ חייב, בין שהעלה בפנים תחלה ושייר ממנו כזית והעלהו בחוץ, בין שהניח הכל בפנים ולקח ממנו כזית והעלהו בחוץ, אבל אם חסר אותו דבר הקרב כל שהוא בפנים והעלה שאריתו בחוץ פטור. הלכה ט: כיצד הקומץ או הלבונה והאימורין והעולה ומנחה הנשרפת והנסכין שחסרו מקצתם בפנים והקריב שאריתן בחוץ פטור, שהרי נאמר לעשות אותו על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר, הוציאו שלם וחסר בחוץ והעלהו הרי זה ספק לפיכך אינו לוקה. הלכה י: העלה אבר שאין בו כזית בשר והיה העצם משלימו לכזית חייב, מפני שהוא מחובר, היה מלח משלימו לכזית הרי זה ספק לפיכך אינו לוקה, ועולה ואימוריה מצטרפין לכזית. הלכה יא: העלה וחזר והעלה חייב על כל אבר ואבר, זרק הדם והעלה האיברים חייב שתים, שהרי חלק הכתוב בין מעלה לעושה, שהרי נאמר אשר יעלה עולה ונאמר לעשות אותו העלה אבר חסר פטור שנאמר לעשות אותו על השלם הוא חייב. הלכה יב: שנים ששחטו פטורים, שנים שאחזו באבר והעלוהו בחוץ חייבין, שנאמר איש איש אשר יעלה עולה אפילו איש ואיש שהעלו חייבין. הלכה יג: הזורק מקצת מתנות בחוץ חייב, המקבל דם חטאת בכוס אחד נתן ממנו בחוץ וחזר ונתן בפנים חייב על הניתן בחוץ, שהרי כולו ראוי ליקרב בפנים, ואם נתן ממנו בפנים וחזר ונתן בחוץ פטור מפני שהן שירים, אבל אם קבל בשני כוסות, בין שנתן שניהן בחוץ, או אחד בחוץ ואחד בפנים, או אחד בפנים ואחד בחוץ הרי זה חייב. הלכה יד: הקומץ והלבונה של מנחה שהקריב אחד מהן בחוץ, או הקריב האחד בפנים והשני בחוץ חייב, וכן שני בזיכי לבונה של לחם הפנים שהקריב אחד מהן בחוץ או אחד בפנים והשני בחוץ חייב. הלכה טו: מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלם חוץ לעזרה חייב, מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים, שהרי מותר להקריב אף על פי שאין בית, מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. הלכה טז: השוחט קדשי נכרים בחוץ חייב, וכן המעלה אותן בחוץ, והנכרים מותרין להקריב עולות לשם בכל מקום, והוא שיקריבו בבמה שיבנו, ואסור לסייען ולעשות שליחותן שהרי נאסר עלינו להקריב בחוץ, ומותר להורות להם וללמדם היאך יקריבו לשם האל ברוך הוא. סליקו להו הלכות מעשה הקרבנות בס"ד.

הלכות תמידין ומוספין

הלכות תמידין ומוספין. יש בכללן תשע עשרה מצות, שמונה עשרה מצות עשה, ואחת מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) להקריב שני כבשים בכל יום עולות. (ב) להדליק אש על המזבח בכל יום. (ג) שלא לכבותה. (ד) להרים את הדשן בכל יום. (ה) להקטיר קטורת בכל יום. (ו) להדליק נרות בכל יום. (ז) שיקריב כהן גדול מנחה בכל יום והיא הנקראת חביתין. (ח) להוסיף שני כבשים עולות בשבת. (ט) לעשות לחם הפנים. (י) מוסף ראשי חדשים. (יא) מוסף הפסח. (יב) להקריב עומר התנופה. (יג) מוסף עצרת. (יד) להביא שתי הלחם עם הקרבנות הבאות בגלל הלחם ביום עצרת. (טו) מוסף ראש השנה. (טז) מוסף יום צום. (יז) מוסף החג. (יח) מוסף שמיני עצרת. (יט) לספור כל איש ואיש שבעה שבועות מיום הקרבת העומר. וביאור מצות אלו בפרקים אלו.

פרק א

הלכה א: מצות עשה להקריב שני כבשים עולות בכל יום והם הנקראים תמידין, אחד בבקר ואחד בין הערבים שנאמר שנים ליום עולה תמיד וגו'.

הלכה ב: ואימתי זמן שחיטתן, של בקר שוחטין אותו קודם שתעלה החמה משיאור פני כל מזרח, ופעם אחת דחקה השעה את הצבור בבית שני והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום.

הלכה ג: תמיד של בין הערבים שוחטין אותו משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך, והוא משש ומחצה ומעלה עד סוף היום, ולא היו שוחטין אותו בכל יום אלא בשמונה שעות ומחצה וקרב בתשע ומחצה, ולמה מאחרין אותו שתי שעות אחר תחילת זמן שחיטתו, מפני הקרבנות של יחידים או של צבור, לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר, ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים חוץ מקרבן פסח לבדו, שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות.

הלכה ד: אין שוחטין את הפסח אלא אחר תמיד של בין הערבים, וכן מחוסרי כפורים מקריבין כפרתן אחר תמיד של בין הערבים ביום ארבעה עשר כדי שיהיו טהורין לאכול פסחיהן לערב.

הלכה ה: ערבי פסחים בין בחול בין בשבת היה התמיד נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה, כדי שיהיה להם פנאי לשחוט פסחיהם, ואם חל ערב פסח להיות ערב שבת היו שוחטין אותו בשש ומחצה בתחילת זמנו, וקרב בשבע ומחצה כדי שיהיה להם ריוח לצלות קודם שיכנס שבת.

הלכה ו: אע"פ שאין שוחטין אחר תמיד של בין הערבים, מקטירין כל דבר הראוי להקטרה כל היום, ומקטירין איברי עולות והאימורין עד חצי הלילה כמו שביארנו במעשה הקרבנות, ואיברין ואימורין שלא נתאכלו בין מן התמיד בין משאר הקרבנות מהפכין בהן כל הלילה עד הבקר שנאמר כל הלילה עד הבקר.

הלכה ז: איברים של תמיד דוחין את הטומאה ואין דוחין את השבת, אלא בערב שבת בלבד מקטירין איברי תמיד של ערב שבת, שהתמיד תחילתו דוחה שבת וסופו אינו דוחה, חלבי שבת קריבין בלילי יום טוב אם חל יום טוב להיות במוצאי שבת, אבל אין קריבין בלילי יום הכפורים שנאמר עולת שבת בשבתו ולא עולת שבת זו בשבת אחרת, ולא עולת חול ביום טוב.

הלכה ח: ארבעה עשר שחל להיות בשבת, מקטרין חלבי הפסחים בלילי יום טוב מפני שהם כחלבי שבת.

הלכה ט: אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים שבמקדש, ויהיו מוכנים קודם יום הקרבה בארבעה ימים, ואע"פ שהיו מבקרין אותו מתחילה לא היו שוחטין את התמיד עד שמבקרין אותו שניה קודם שחיטה לאור האבוקות, ומשקין אותו מים בכוס של זהב כדי שיהיה נוח להפשט.

הלכה י: כמעשה תמיד של שחר כך מעשה תמיד של בין הערבים, והכל כמעשה העולה שכתבנו במעשה הקרבנות, ולא היו כופתין את הטלה שלא יחקו את המינין אלא אוחזין ידיו ורגליו בידיהן, וכך היתה עקידתו ראשו לדרום ופניו למערב.

הלכה יא: תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית של בית המטבחים על טבעת שנייה, ושל בין הערבים על קרן צפונית מזרחית ממנה על טבעת שנייה כדי שיהיה כנגד השמש, דברי קבלה הן שיהיו נשחטין כנגד השמש.

הלכה יב: טעו או שגגו אפילו הזידו ולא הקריבו תמיד של שחר יקריבו תמיד של בין הערבים, במה דברים אמורים בשנתחנך המזבח, אבל היה מזבח חדש שעדיין לא קרב עליו כלום לא יקריבו עליו תחלה בין הערבים, שאין מחנכין מזבח העולה אלא בתמיד של שחר.

פרק ב

הלכה א: מצות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח, אף על פי שהאש ירדה מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט שנאמר ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח.

הלכה ב: בבקר עורכין עצים ועורכין בראש המזבח מערכה גדולה של אש שנאמר ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, וכן מצוה להעלות שני גזרים של עץ עם תמיד של שחר יותר על עצי המערכה שנאמר ובער עליה הכהן עצים בבקר, וכן מוסיפין שני גזרים עם תמיד של בין הערבים שנאמר וערכו עצים על האש, מפי השמועה למדו שבתמיד של בין הערבים הכתוב מדבר.

הלכה ג: שני גזרים של בין הערבים מעלין אותן שני כהנים, כל אחד ואחד בעץ יחידי בידו שנאמר וערכו הרי כאן שנים, אבל של שחר בכהן אחד.

הלכה ד: שלש מערכות של אש עושין בראש המזבח בכל יום, ראשונה מערכה גדולה שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות, שניה בצדה קטנה שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטורת בכל יום, שלישית אין עליה כלום אלא לקיים מצות האש שנאמר אש תמיד תוקד.

הלכה ה: מפי השמועה למדו שזה שנאמר על מוקדה על המזבח זו מערכה גדולה, ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שניה של קטרת, והאש על המזבח תוקד בו זו מערכה שלישית של קיום האש, אבל איברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב נותנין אותן בצדי מערכה גדולה.

הלכה ו: המכבה אש המזבח לוקה שנאמר לא תכבה, אפילו גחלת אחת ואפילו הורידה מעל המזבח וכבה לוקה, אבל אש מחתה ואש מנורה שהכינה במזבח להדליק ממנה אף על פי שכבה אותן בראש המזבח פטור שהרי נתקה למצוה אחרת ואין אני קורא בהן אש המזבח.

הלכה ז: כשמסדר עצי מערכה גדולה מסדרה במזרח המזבח, ויהיה מראה שהתחיל לסדר מן המזרח, וריוח היה בין הגזרים, וראשי הגזרים הפנימיים היו נוגעין בדשן שבאמצע המזבח והוא הנקרא תפוח.

הלכה ח: ואחר שמסדר מערכה גדולה חוזר ובורר עצי תאנה יפים ומסדר מערכה שניה של קטורת מכנגד קרן מערבית דרומית משוכה מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות ובה כמו חמש סאין גחלים, ובשבת עושין בה כמו שמונה סאין גחלים מפני שעליה מקטירין בכל שבת שני בזיכי לבונה של לחם הפנים.

הלכה ט: מערכה שלישית של קיום האש עושה אותה בכל מקום שירצה מן המזבח, ומצית בה את האש, ולא יצית האש למטה ויעלה אותה למזבח אלא במזבח עצמו מציתין שנאמר ואש המזבח תוקד בו, מכאן להצתה שלא תהיה אלא בראשו של מזבח.

הלכה י: הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום מצות עשה שנאמר והרים את הדשן, והיא עבודה מעבודות כהונה, ובגדי כהונה שתורם בהן הדשן יהיו פחותין מן הבגדים שמשמש בהם בשאר עבודות שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והרים את הדשן, אינו אומר אחרים שיהיו בגדי חול אלא שיהיו פחותין מן הראשונים, לפי שאינו דרך ארץ שימזוג כוס לרבו בבגדים שבישל בהם קדרה לרבו.

הלכה יא: אימתי תורמין הדשן בכל יום, משיעלה עמוד השחר, וברגלים מתחלת שליש אמצעי של לילה, וביום הכפורים מחצות הלילה.

הלכה יב: כיצד תורמין, מי שזכה לתרום טובל ולובש בגדי הרמה, ומקדש ידיו ורגליו ואומרים לו הזהר שמא תגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך, ואחר כך לוקח המחתה ושל כסף היתה, והיא היתה נתונה במקצוע בין כבש למזבח במערבו של כבש, ונוטל את המחתה ועולה לראש המזבח ומפנה את הגחלים אילך ואילך וחותה מן הגחלים שנתאכלו בלב האש ויורד למטה לארץ, והופך פניו לצפון ומהלך בארץ למזרח הכבש כמו עשר אמות כלפי הצפון, וצובר את הגחלים שחתה על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים, במקום שנותנים מוראת העוף ודשון המזבח הפנימי והמנורה, וחתיה זו שחותה במחתה ומוריד לרצפה אצל המזבח היא המצוה של כל יום.

הלכה יג: אחר שירד זה שתרם רצים אחיו הכהנים ומקדשין ידיהם ורגליהם במהרה, ונוטלין את המגרפות ואת הצנורות ועולין לראש המזבח, וכל איברי העולות ואימורי הקרבנות שלא נתאכלו כל הלילה מחזירין אותם לצדדי המזבח, אם אין הצדדין מחזיקין סודרים אותם בכבש כנגד הסובב, ואחר כך גורפין את הדשן במגריפות מכל צדדי המזבח, ומעלין אותו ערימה על גבי התפוח, וגורפין אותה הערימה בפסכתר, והוא כלי גדול שמחזיק לתך, ומורידין אותו למטה, וברגלים לא היו מורידין אותו אלא מניחין הערימה גבוהה באמצע המזבח מפני שהוא נוי למזבח.

הלכה יד: כל מי שירצה מן הכהנים ממלא מן הדשן שהורידו למטה ומוציא חוץ לעיר לשפך הדשן, ואין להוצאת הדשן לחוץ פיוס אלא כל הרוצה, ומעולם לא נתעצל כהן מלהוציא את הדשן.

הלכה טו: ואף על פי שאין הוצאתו לחוץ עבודה, אין בעלי מומין מוציאין אותו, וכשמוציאין אותו לחוץ לעיר מניחין אותו במקום שאין הרוחות מנשבות בו בחזקה, ולא חזירים גורפים אותו, ולא יפזרנו שם שנאמר ושמו, שיניחנו בנחת, ואסור ליהנות בו.

הלכות מעשה הקרבנות פרק יט =

הלכה א: אין המעלה בחוץ חייב עד שיעלה לראש המזבח שיעשה בחוץ, אבל אם העלה על הסלע או על האבן פטור, שאין קרוי קרבן אלא על המזבח ואף על פי שהוא בחוץ שנאמר ויבן נח מזבח, ואינו חייב עד שיעלה לשם שנאמר לעשות אותו לה' עד שיתכוין לשם.

הלכה ב: אינו חייב אלא על העלאת דבר הראוי לאשים ולמזבח כגון העולה שנאמר אשר יעלה עולה או זבח מה עולה שראויה לאשים אף כל שראוי לאשים הוא שחייבין על העלאתו בחוץ.

הלכה ג: מכאן אמרו הזורק את הדם או המקטיר איברי עולה או אמורין או קומץ או לבונה או קטורת או מנחת כהנים או מנחת נסכים או המנסך שלשה לוגין יין או מים בחוץ חייב שנאמר לא יביאנו לעשות אותו כל המתקבל בפנים חייבין עליו בחוץ.

הלכה ד: אבל הזורק שירי הדם בחוץ אפילו שירי דמים הפנימים פטור, שזריקת שירי הדם שירי מצוה הם ואינן מעכבין, וכן המנסך יין או מים פחות משלשה לוגין בחוץ פטור בין בחג בין בשאר ימות השנה, הואיל וחסר השיעור הרי אינן ראויין להתקבל בפנים, וכן המעלה מבשר חטאת מבשר אשם מבשר שלמים בין של יחיד בין של צבור משירי מנחות משתי הלחם מלחם הפנים בחוץ פטור, שכל אלו ראויין לאכילה לא לאשים.

הלכה ה: המעלה את הבהמה כולה בחוץ חייב מפני האימורין, ואע"פ שלא הפרישן אין בשר הזבח חוצץ, וכאילו הקטיר האימורים בפני עצמן, אבל המעלה מנחה שלא נקמצה פטור, שאין הקומץ ברור ומובדל, קמצה וחזר קומצה לתוכה והקריב כולה בחוץ חייב.

הלכה ו: היוצק והבולל והפותת והמולח והמניף והמגיש והמסדר את השלחן והמטיב את הנרות והקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור, לפי שכל אחד מאלו אינו גמר עבודה ונאמר אשר יעלה עולה או זבח, מה העלאה שהיא גמר עבודה אף כל שהוא גמר עבודה חייבין עליו.

הלכה ז: פרה אדומה ששרפה חוץ ממקום שריפתה, וכן שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ אחר שהתודה עליו פטור, שנאמר ואל פתח אהל מועד לא יביאנו כל שאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו, אבל קדשים פסולין שהיה פיסולן בקודש אם העלה מהן בחוץ חייב, כיצד כגון הלן והיוצא והטמא ושנפסל במחשבת העובד שכולן נשרפין כמו שיתבאר בהלכות פסולי המוקדשין, אם עבר והעלה מהם בחוץ חייב שנאמר לעשות אותו לה' כל הנעשה לה' חייבין עליו ואלו נעשו לשם.

הלכה ח: כל דבר שחייבין על העלאתו בחוץ כיון שהעלה ממנו כזית בחוץ חייב, בין שהעלה בפנים תחלה ושייר ממנו כזית והעלהו בחוץ, בין שהניח הכל בפנים ולקח ממנו כזית והעלהו בחוץ, אבל אם חסר אותו דבר הקרב כל שהוא בפנים והעלה שאריתו בחוץ פטור.

הלכה ט: כיצד הקומץ או הלבונה והאימורין והעולה ומנחה הנשרפת והנסכין שחסרו מקצתם בפנים והקריב שאריתן בחוץ פטור, שהרי נאמר לעשות אותו על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר, הוציאו שלם וחסר בחוץ והעלהו הרי זה ספק לפיכך אינו לוקה.

הלכה י: העלה אבר שאין בו כזית בשר והיה העצם משלימו לכזית חייב, מפני שהוא מחובר, היה מלח משלימו לכזית הרי זה ספק לפיכך אינו לוקה, ועולה ואימוריה מצטרפין לכזית.

הלכה יא: העלה וחזר והעלה חייב על כל אבר ואבר, זרק הדם והעלה האיברים חייב שתים, שהרי חלק הכתוב בין מעלה לעושה, שהרי נאמר אשר יעלה עולה ונאמר לעשות אותו העלה אבר חסר פטור שנאמר לעשות אותו על השלם הוא חייב.

הלכה יב: שנים ששחטו פטורים, שנים שאחזו באבר והעלוהו בחוץ חייבין, שנאמר איש איש אשר יעלה עולה אפילו איש ואיש שהעלו חייבין.

הלכה יג: הזורק מקצת מתנות בחוץ חייב, המקבל דם חטאת בכוס אחד נתן ממנו בחוץ וחזר ונתן בפנים חייב על הניתן בחוץ, שהרי כולו ראוי ליקרב בפנים, ואם נתן ממנו בפנים וחזר ונתן בחוץ פטור מפני שהן שירים, אבל אם קבל בשני כוסות, בין שנתן שניהן בחוץ, או אחד בחוץ ואחד בפנים, או אחד בפנים ואחד בחוץ הרי זה חייב.

הלכה יד: הקומץ והלבונה של מנחה שהקריב אחד מהן בחוץ, או הקריב האחד בפנים והשני בחוץ חייב, וכן שני בזיכי לבונה של לחם הפנים שהקריב אחד מהן בחוץ או אחד בפנים והשני בחוץ חייב.

הלכה טו: מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלם חוץ לעזרה חייב, מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים, שהרי מותר להקריב אף על פי שאין בית, מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא.

הלכה טז: השוחט קדשי נכרים בחוץ חייב, וכן המעלה אותן בחוץ, והנכרים מותרין להקריב עולות לשם בכל מקום, והוא שיקריבו בבמה שיבנו, ואסור לסייען ולעשות שליחותן שהרי נאסר עלינו להקריב בחוץ, ומותר להורות להם וללמדם היאך יקריבו לשם האל ברוך הוא. סליקו להו הלכות מעשה הקרבנות בס"ד. הלכות תמידין ומוספין

הלכות תמידין ומוספין. יש בכללן תשע עשרה מצות, שמונה עשרה מצות עשה, ואחת מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) להקריב שני כבשים בכל יום עולות. (ב) להדליק אש על המזבח בכל יום. (ג) שלא לכבותה. (ד) להרים את הדשן בכל יום. (ה) להקטיר קטורת בכל יום. (ו) להדליק נרות בכל יום. (ז) שיקריב כהן גדול מנחה בכל יום והיא הנקראת חביתין. (ח) להוסיף שני כבשים עולות בשבת. (ט) לעשות לחם הפנים. (י) מוסף ראשי חדשים. (יא) מוסף הפסח. (יב) להקריב עומר התנופה. (יג) מוסף עצרת. (יד) להביא שתי הלחם עם הקרבנות הבאות בגלל הלחם ביום עצרת. (טו) מוסף ראש השנה. (טז) מוסף יום צום. (יז) מוסף החג. (יח) מוסף שמיני עצרת. (יט) לספור כל איש ואיש שבעה שבועות מיום הקרבת העומר. וביאור מצות אלו בפרקים אלו. 
 
פרק א 
 
הלכה א: מצות עשה להקריב שני כבשים עולות בכל יום והם הנקראים תמידין, אחד בבקר ואחד בין הערבים שנאמר שנים ליום עולה תמיד וגו'. 
 
הלכה ב: ואימתי זמן שחיטתן, של בקר שוחטין אותו קודם שתעלה החמה משיאור פני כל מזרח, ופעם אחת דחקה השעה את הצבור בבית שני והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום. 
 
הלכה ג: תמיד של בין הערבים שוחטין אותו משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך, והוא משש ומחצה ומעלה עד סוף היום, ולא היו שוחטין אותו בכל יום אלא בשמונה שעות ומחצה וקרב בתשע ומחצה, ולמה מאחרין אותו שתי שעות אחר תחילת זמן שחיטתו, מפני הקרבנות של יחידים או של צבור, לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר, ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים חוץ מקרבן פסח לבדו, שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות. 
 
הלכה ד: אין שוחטין את הפסח אלא אחר תמיד של בין הערבים, וכן מחוסרי כפורים מקריבין כפרתן אחר תמיד של בין הערבים ביום ארבעה עשר כדי שיהיו טהורין לאכול פסחיהן לערב. 
 
הלכה ה: ערבי פסחים בין בחול בין בשבת היה התמיד נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה, כדי שיהיה להם פנאי לשחוט פסחיהם, ואם חל ערב פסח להיות ערב שבת היו שוחטין אותו בשש ומחצה בתחילת זמנו, וקרב בשבע ומחצה כדי שיהיה להם ריוח לצלות קודם שיכנס שבת. 
 
הלכה ו: אע"פ שאין שוחטין אחר תמיד של בין הערבים, מקטירין כל דבר הראוי להקטרה כל היום, ומקטירין איברי עולות והאימורין עד חצי הלילה כמו שביארנו במעשה הקרבנות, ואיברין ואימורין שלא נתאכלו בין מן התמיד בין משאר הקרבנות מהפכין בהן כל הלילה עד הבקר שנאמר כל הלילה עד הבקר. 
 
הלכה ז: איברים של תמיד דוחין את הטומאה ואין דוחין את השבת, אלא בערב שבת בלבד מקטירין איברי תמיד של ערב שבת, שהתמיד תחילתו דוחה שבת וסופו אינו דוחה, חלבי שבת קריבין בלילי יום טוב אם חל יום טוב להיות במוצאי שבת, אבל אין קריבין בלילי יום הכפורים שנאמר עולת שבת בשבתו ולא עולת שבת זו בשבת אחרת, ולא עולת חול ביום טוב. 
 
הלכה ח: ארבעה עשר שחל להיות בשבת, מקטרין חלבי הפסחים בלילי יום טוב מפני שהם כחלבי שבת. 
 
הלכה ט: אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים שבמקדש, ויהיו מוכנים קודם יום הקרבה בארבעה ימים, ואע"פ שהיו מבקרין אותו מתחילה לא היו שוחטין את התמיד עד שמבקרין אותו שניה קודם שחיטה לאור האבוקות, ומשקין אותו מים בכוס של זהב כדי שיהיה נוח להפשט. 
 
הלכה י: כמעשה תמיד של שחר כך מעשה תמיד של בין הערבים, והכל כמעשה העולה שכתבנו במעשה הקרבנות, ולא היו כופתין את הטלה שלא יחקו את המינין אלא אוחזין ידיו ורגליו בידיהן, וכך היתה עקידתו ראשו לדרום ופניו למערב. 
 
הלכה יא: תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית של בית המטבחים על טבעת שנייה, ושל בין הערבים על קרן צפונית מזרחית ממנה על טבעת שנייה כדי שיהיה כנגד השמש, דברי קבלה הן שיהיו נשחטין כנגד השמש. 
 
הלכה יב: טעו או שגגו אפילו הזידו ולא הקריבו תמיד של שחר יקריבו תמיד של בין הערבים, במה דברים אמורים בשנתחנך המזבח, אבל היה מזבח חדש שעדיין לא קרב עליו כלום לא יקריבו עליו תחלה בין הערבים, שאין מחנכין מזבח העולה אלא בתמיד של שחר. פרק ב 
 
הלכה א: מצות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח, אף על פי שהאש ירדה מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט שנאמר ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח. 
 
הלכה ב: בבקר עורכין עצים ועורכין בראש המזבח מערכה גדולה של אש שנאמר ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, וכן מצוה להעלות שני גזרים של עץ עם תמיד של שחר יותר על עצי המערכה שנאמר ובער עליה הכהן עצים בבקר, וכן מוסיפין שני גזרים עם תמיד של בין הערבים שנאמר וערכו עצים על האש, מפי השמועה למדו שבתמיד של בין הערבים הכתוב מדבר. 
 
הלכה ג: שני גזרים של בין הערבים מעלין אותן שני כהנים, כל אחד ואחד בעץ יחידי בידו שנאמר וערכו הרי כאן שנים, אבל של שחר בכהן אחד. 
 
הלכה ד: שלש מערכות של אש עושין בראש המזבח בכל יום, ראשונה מערכה גדולה שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות, שניה בצדה קטנה שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטורת בכל יום, שלישית אין עליה כלום אלא לקיים מצות האש שנאמר אש תמיד תוקד. 
 
הלכה ה: מפי השמועה למדו שזה שנאמר על מוקדה על המזבח זו מערכה גדולה, ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שניה של קטרת, והאש על המזבח תוקד בו זו מערכה שלישית של קיום האש, אבל איברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב נותנין אותן בצדי מערכה גדולה. 
 
הלכה ו: המכבה אש המזבח לוקה שנאמר לא תכבה, אפילו גחלת אחת ואפילו הורידה מעל המזבח וכבה לוקה, אבל אש מחתה ואש מנורה שהכינה במזבח להדליק ממנה אף על פי שכבה אותן בראש המזבח פטור שהרי נתקה למצוה אחרת ואין אני קורא בהן אש המזבח. 
 
הלכה ז: כשמסדר עצי מערכה גדולה מסדרה במזרח המזבח, ויהיה מראה שהתחיל לסדר מן המזרח, וריוח היה בין הגזרים, וראשי הגזרים הפנימיים היו נוגעין בדשן שבאמצע המזבח והוא הנקרא תפוח. 
 
הלכה ח: ואחר שמסדר מערכה גדולה חוזר ובורר עצי תאנה יפים ומסדר מערכה שניה של קטורת מכנגד קרן מערבית דרומית משוכה מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות ובה כמו חמש סאין גחלים, ובשבת עושין בה כמו שמונה סאין גחלים מפני שעליה מקטירין בכל שבת שני בזיכי לבונה של לחם הפנים. 
 
הלכה ט: מערכה שלישית של קיום האש עושה אותה בכל מקום שירצה מן המזבח, ומצית בה את האש, ולא יצית האש למטה ויעלה אותה למזבח אלא במזבח עצמו מציתין שנאמר ואש המזבח תוקד בו, מכאן להצתה שלא תהיה אלא בראשו של מזבח. 
 
הלכה י: הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום מצות עשה שנאמר והרים את הדשן, והיא עבודה מעבודות כהונה, ובגדי כהונה שתורם בהן הדשן יהיו פחותין מן הבגדים שמשמש בהם בשאר עבודות שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והרים את הדשן, אינו אומר אחרים שיהיו בגדי חול אלא שיהיו פחותין מן הראשונים, לפי שאינו דרך ארץ שימזוג כוס לרבו בבגדים שבישל בהם קדרה לרבו. 
 
הלכה יא: אימתי תורמין הדשן בכל יום, משיעלה עמוד השחר, וברגלים מתחלת שליש אמצעי של לילה, וביום הכפורים מחצות הלילה. 
 
הלכה יב: כיצד תורמין, מי שזכה לתרום טובל ולובש בגדי הרמה, ומקדש ידיו ורגליו ואומרים לו הזהר שמא תגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך, ואחר כך לוקח המחתה ושל כסף היתה, והיא היתה נתונה במקצוע בין כבש למזבח במערבו של כבש, ונוטל את המחתה ועולה לראש המזבח ומפנה את הגחלים אילך ואילך וחותה מן הגחלים שנתאכלו בלב האש ויורד למטה לארץ, והופך פניו לצפון ומהלך בארץ למזרח הכבש כמו עשר אמות כלפי הצפון, וצובר את הגחלים שחתה על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים, במקום שנותנים מוראת העוף ודשון המזבח הפנימי והמנורה, וחתיה זו שחותה במחתה ומוריד לרצפה אצל המזבח היא המצוה של כל יום. 
 
הלכה יג: אחר שירד זה שתרם רצים אחיו הכהנים ומקדשין ידיהם ורגליהם במהרה, ונוטלין את המגרפות ואת הצנורות ועולין לראש המזבח, וכל איברי העולות ואימורי הקרבנות שלא נתאכלו כל הלילה מחזירין אותם לצדדי המזבח, אם אין הצדדין מחזיקין סודרים אותם בכבש כנגד הסובב, ואחר כך גורפין את הדשן במגריפות מכל צדדי המזבח, ומעלין אותו ערימה על גבי התפוח, וגורפין אותה הערימה בפסכתר, והוא כלי גדול שמחזיק לתך, ומורידין אותו למטה, וברגלים לא היו מורידין אותו אלא מניחין הערימה גבוהה באמצע המזבח מפני שהוא נוי למזבח. 
 
הלכה יד: כל מי שירצה מן הכהנים ממלא מן הדשן שהורידו למטה ומוציא חוץ לעיר לשפך הדשן, ואין להוצאת הדשן לחוץ פיוס אלא כל הרוצה, ומעולם לא נתעצל כהן מלהוציא את הדשן. 
 
הלכה טו: ואף על פי שאין הוצאתו לחוץ עבודה, אין בעלי מומין מוציאין אותו, וכשמוציאין אותו לחוץ לעיר מניחין אותו במקום שאין הרוחות מנשבות בו בחזקה, ולא חזירים גורפים אותו, ולא יפזרנו שם שנאמר ושמו, שיניחנו בנחת, ואסור ליהנות בו.