Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום חמישי ד תשרי ה'�&פ"ג
	שיעורים יומיים ליום חמישי ד תשרי ה'�&פ"ג

חומש:

חמישי פרשת וילך

תהילים:

פרקים כג - כח

תניא:

אמנם מודעת... -קלא- והלידה

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות מעשר פרקים י-יב

פרק אחד :

הלכות מכירה פרק כו

ספר המצוות :

מ"ע קכ"ז

הלכות מעשר

פרק י

הלכה א: המקבל עליו להיות נאמן על המעשרות ולא יהיו פירותיו דמאי צריך להיות מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח, ואינו מתארח אצל ע"ה, וצריך שיקבל עליו דברים אלו ברבים, וכשיבואו עדים נאמנין שקיבל דברים אלו ברבים ושהוא רגיל בהם תמיד הרי זה נאמן על פירותיו לומר מעושרין הן.

הלכה ב: כל תלמיד חכם לעולם נאמן ואינו צריך בדיקה אחריו ובניו ובני ביתו ועבדיו [ואשתו] הרי הם כמוהו, ת"ח שמת והניח פירות אפילו כנסם באותו היום הרי הן בחזקת מתוקנין.

הלכה ג: בת עם הארץ או אשתו שניסת לחבר ועבדו שנמכר לחבר צריכין לקבל עליהם בתחלה, ובת חבר או אשתו שניסת לע"ה ועבדו שנמכר לע"ה הרי הן בחזקתן עד שיחשדו, בנו או עבדו של חבר שהיו למודין אצל עם הארץ צריכין לקבל, בנו או עבדו של ע"ה שהיו למודים אצל חבר כל זמן שהן אצלו הרי הן כחבר, יצאו הרי הן כע"ה.

הלכה ד: מי שאינו נאמן והיה אחד מבניו או מעבדיו נאמן או אחד ממשפחתו לוקחין ממנו ואוכלין על פיהן ואינן חוששין לדבר.

הלכה ה: היה הוא נאמן ואשתו אינה נאמנת לוקחים ממנו ואין מתארחין אצלו, [היתה אשתו נאמנת והוא אינו נאמן מתארחין אצלו ואין לוקחין ממנו, ותבא מארה למי שאשתו נאמנת והוא אינו נאמן].

הלכה ו: לא ישמש חבר לא במשתה עם הארץ ולא בסעודתו אא"כ היה הכל מעושר ומתוקן מתחת ידו, לפיכך הרואה חבר משמש במשתה ע"ה או בסעודתו הרי הכל בחזקת מתוקן ומעושר, ראוהו מיסב עם עמי הארץ אין הסעודה בחזקת מעושרת, שמא החבר על התנאים שבלבו הוא סומך.

הלכה ז: כשם שאדם סועד אצל ע"ה וסומך על תנאו כך הוא צריך להיות מתנה על בנו ואפילו היה בנו במקום אחר, אבל אינו צריך להיות מתנה על אחר חוץ מבנו ואפילו היה עמו במשתה, לפיכך בן חבר שהיה מיסב במשתה ע"ה אין הסעודה בחזקת מעושרת שמא אביו התנה עליו.

הלכה ח: עם הארץ שנתן מעה לחבר ואמר לו קח לי אגודת ירק אחת או גלוסקא אחת לוקח לו סתם ופטור מלעשר, ואם החליף את המעה חייב לעשר ואח"כ יביא לו, ואם פירש החבר ולא לקחן סתם אלא אמר לחנוני אגודה זו שאני לוקח ממך לחבירי אני קונה אותה וזו לעצמי אני קונה אותה, זו שלקח לעצמו חייב לעשרה, וזו שלקח לחבירו א"צ לעשרה, ואם נתערבו אפילו נתערבה אחת שלו בק' של חבירו מתקן הכל דמאי, ואחר כך יתן לחבירו ששלחו ליקח לו.

הלכה ט: חמשה שאמרו לאחד צא והבא לנו חמש אגודות של ירק והביא לכל אחד ואחד בפני עצמו חברים שבהן אין צריכין לעשר אלא על חלקן בלבד, הביא להן בערבוב חברים שבהם צריכין לעשר הכל.

הלכה י: ע"ה שאמר לחבר צא ולקט לי תאנים מתאנתי אוכל מהן החבר עראי ומעשרן [דמאי] ואם אמר החבר לע"ה ללקוט לו ושמע חבר אחר זה האחר אוכל ואינו צריך לעשר שאין החבר מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו וחזקתו שהפריש עליה ממקום אחר, אעפ"י שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף כדי לסלק המכשול מלפני ע"ה תורמין.

הלכה יא: מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי וצריך להודיען, והעני עצמו והאורח אם רצו לתקן מתקנין.

הלכה יב: גבאי צדקה גובין סתם מכל אדם ומחלקים סתם והרוצה לתקן יתקן.

הלכה יג: רופא חבר שהיה מאכיל לחולה ע"ה מפירות ע"ה נותן לתוך ידו אבל לא לתוך פיו, ואם היה הדמאי של רופא אפילו לתוך ידו לא יתן, וכן אם ידע שהוא טבל ודאי אפילו לתוך ידו אסור.

פרק יא

הלכה א: אסור למכור את הדמאי לע"ה או לשלוח לו דמאי מפני שהוא מסייע לזה לאכול דבר האסור, אבל מוכרין ומשלחין אותו לתלמידי חכמים שאין תלמיד חכם אוכל עד שיעשר או עד שיודיעו אדם נאמן שזה מעושר.

הלכה ב: כל המשפיעין במדה גסה כגון הסיטונות ומוכרי תבואה מותרין למכור את הדמאי ולשלחו מפני שהן מוסיפין על המדה התקינו חכמים שיהיה הלוקח או זה שנשתלחו לו הוא המפריש מעשר דמאי, אבל המודדין במדה דקה הואיל והמוכר משתכר הוא מפריש ולא ימכור ולא ישלח אלא מתוקן.

הלכה ג: וכמה היא מדה גסה, ביבש חצי סאה ובלח מדה שמחזקת שוה דינר מאותו דבר הלח.

הלכה ד: סלי זיתים וענבים וקופות של ירק אע"פ שהוא מוכרן אכסרה אסור למוכרן דמאי.

הלכה ה: אמר אחד מהן בוא ונתקן הפירות האלו בין שהיה מוכר בדקה או בגסה המוכר מפריש תרומת מעשר והלוקח מפריש מעשר שני ודבר זה תנאי ב"ד הוא.

הלכה ו: חבר וע"ה שירשו את אביהן ע"ה יכול הוא לומר טול אתה חיטים שבמקום פלוני ואני חיטים שבמקום פלוני, אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני, אבל לא יאמר טול אתה חיטים ואני שעורים, טול אתה הלח ואני היבש מפני שזה מוכר דמאי.

הלכה ז: מי שהיה נושא ירק וכבד עליו משאו ורצה להשליך ממנו על הדרך כדי להקל ממשאו, לא ישליך עד שיעשר, כדי שלא תהא תקלה לעמי הארץ שאוכלין אותו בדמאי.

הלכה ח: הלוקח ירק מן השוק ומשך אע"פ שלא שקל ולא מדד ולא נתן דמים ונמלך להחזיר לבעל החנות לא יחזיר עד שיעשר.

הלכה ט: המוצא פירות בדרך אם רוב מכניסין לבתיהן פטור מלעשר שעדיין לא נקבע למעשר ואם רוב מכניסין למכור בשוק הרי אלו דמאי, ומחצה למחצה דמאי.

הלכה י: נטלן לאוכלן ונמלך להצניע לא ישהא אותן עד שיעשר, כדי שלא יהיה תקלה לאחרים, ואם נטלם מתחלה שלא יאבדו הרי זה מותר לשהותן אצלו עד שירצה לאוכלן או לשולחן או למוכרן ויעשר אותן דמאי.

הלכה יא: קניבת ירק הנמצאת בגינה הרי זו פטורה מן הדמאי, ושל בעל הבית הנמצאת בבית חייבת, שעל גבי האשפה בכל מקום מותרת.

הלכה יב: הנותן לפונדקית לבשל לו ולאפות לו מעשר את שהוא נותן לה כדי שלא יהיה תקלה לאחרים, ומעשר את שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה להחליף של זה [בזה], אבל הנותן לחמותו בין שנשא בתה בין שאירס או לשכנתו פת לאפות ותבשיל לבשל אינו חושש לא משום מעשר ולא משום שביעית מפני שאינה חשודה להחליף, בד"א בזמן שנתן לה שאור לעיסה ותבלין לקדרה, אבל אם לא נתן חושש משום מעשרות וחושש משום שביעית, ולפיכך אם היתה שנת שמיטה אסור שמא השאור מספיחי שביעית הוא.

הלכה יג: המוליך חטיו לטוחן עם הארץ הרי הן בחזקתן שאינו חשוד להחליף, הוליכן לטוחן עכו"ם הרי הם דמאי שמא החליפן בחיטים של עם הארץ, וכן המפקיד אצל עם הארץ הרי הן בחזקתן שאינו חשוד להחליף הפקדון.

הלכה יד: עם הארץ שהיה משתמש בחנותו של חבר אף ע"פ שהחבר יוצא ונכנס הרי זה מותר ואינו חושש שמא החליף.

הלכה טו: המפקיד פירותיו אצל העכו"ם הרי הן כפירותיו של עכו"ם שחזקתו להחליף הפקדון, והיאך דינם, אם היו פירות שעדיין לא נגמרה מלאכתן ונגמרו ביד ישראל אחר שלקח הפקדון מפריש מעשרותיו כמו שביארנו, ואם היו פירות שהפקיד טבלים ונגמרה מלאכתן חייב להפריש שמא לא החליף העכו"ם ולפיכך יראה לי שהמעשרות שיפריש ספק, אבל אם הפקיד חולין מתוקנין אינו צריך להפריש כלום שאפילו החליף העכו"ם פטורין כמו שביארנו בהלכות תרומות דגנך ולא דגן עכו"ם.

פרק יב

הלכה א: הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ונכנסה שבת או יום טוב שאינו יכול לעשר הרי זה שואלו, ואם אמר לו מעושרין הן אוכל על פיו בשבת, וכן אם אמר לו אחד שאינו נאמן מעושרין הן אוכל על פיו באותה שבת, ואפילו היו לו פירות אחרות מתוקנין מאותו המין מפני שאימת שבת על עמי הארץ ואינו עובר בה עבירה.

הלכה ב: אע"פ שהוא אוכל על פיו בשבת הרי זה לא יאכל מאותן הפירות למוצאי שבת עד שיעשר דמאי על הכל על שאכל בשבת ועל הנשאר שלא הקלו והאמינוהו אלא לצורך אותה שבת, היתה שבת ויו"ט סמוך לה ושאלו באחד מהן אוכל אף בשני, מפני שלא נראה לעשר בינתיים, וכן בשני ימים טובים של גליות.

הלכה ג: הנשבע על חבירו שיאכל עמו בשבת והוא אינו מאמינו על המעשרות שואל ואוכל על פיו בשבת הראשונה בלבד, אבל בשבת שנייה אע"פ שנדר ממנו הנאה אם לא יאכל אצלו לא יאכל עד שיעשר דמאי.

הלכה ד: מי שאינו נאמן שראינוהו שהפריש תרומת מעשר מפירותיו שהן דמאי וראינוהו שחזרה ונפלה בפנינו בין למקום אחר בין למקומה וחזר ואמר הפרשתיה נאמן אפילו בחול ואוכל על פיו, כשם שאימת שבת על עמי הארץ כך אימת דימוע עליהם ואינן חשודין להאכיל את המדומע.

הלכה ה: מי שאינו נאמן שראינוהו שהפריש מע"ר מפירות אלו ואמר שהפריש מהן מעשר שני נאמן, הפריש מעשר שני בפנינו ואמר שהפריש מעשר ראשון אינו נאמן שהשני שלו, והנאמן על השני אינו נאמן על הראשון, והנאמן על הראשון נאמן על השני, לפיכך מי שאינו נאמן שהוציא פירות מביתו ואמר אלו מע"ר נאמן, ואין מפרישין מהן תרומות ומעשרות, ואם אמר אלו מעשר שני אינו נאמן והרי הן דמאי ומפרישין מהן תרומת מעשר, ויראה לי שהוא פודה את כולם.

הלכה ו: האומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא מעשר והלך ולקח והביא לו אינו נאמן, ואם אמר לו קח לי מאיש פלוני ה"ז נאמן לומר ממנו לקחתי שהרי מתיירא שמא ישאלנו, הלך ליקח לו מאותו פלוני ואמר לו מצאתיו ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן אינו נאמן.

הלכה ז: הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם ואמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר ואמר לו אחד אני, אינו נאמן, אמר לו איש פלוני ה"ז נאמן, ולוקח מאותו פלוני אע"פ שאינו מכירו והולך ואוכל על פיו, הלך ולקח ממנו ושאל לו מי כאן מוכר יין ישן אמר לו זה ששלחך אצלי אע"פ שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין.

הלכה ח: בד"א בזמן שאינו מכיר אדם שם, אבל אם מכיר אדם שם לא יקח אלא מן המומחה, ואם שהה שם שלשים יום אע"פ שאינו מכיר אדם שם לא יקח אלא מן המומחה.

הלכה ט: ולא התירו דברים אלו אלא בתרומות ומעשרות, אבל לענין פירות שביעית או לענין טהרות לא יקח אלא מן המומחה.

הלכה י: החמרין שנכנסו לעיר ואמר אחד מהן פירות אלו אינם מתוקנים ופירות חבירי מתוקנין אינו נאמן שמא קנוניא עשו ביניהן.

הלכה יא: המוכר פירות בסוריא ואמר משל א"י הם חייב הלוקח לעשר, מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, משלי הן חייב לעשר, מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואם ידוע שיש לו קרקע בסוריא והיה רוב ממכרו משדהו חייב הלוקח ממנו לעשר, שחזקתו שמשדהו הביאם.

הלכה יב: עניים שאמרו פירות אלו של לקט שכחה ופאה הרי אלו נאמנין כל זמן הגרנות שהלקט והשכחה והפאה מצויים, והוא שיהיה קרוב מן הגורן כדי שיצא ויבא בו ביום, ואם אמרו של מעשר עני הם הרי אלו נאמנין כל השנה כולה, ואינן נאמנין אלא על דבר שדרך בני אדם ליתנו.

הלכה יג: כיצד חיטים אלו לקט שכחה ופאה הם הרי אלו נאמנים, קמח זה של לקט שכחה ופאה הוא אינם נאמנין, ואין צריך לומר שאין נאמנין על הפת לומר ממתנות עניים הוא אלא מתעשרין דמאי.

הלכה יד: נאמנין על השעורה של אורז ואין נאמנין עליו בין חי בין מבושל, נאמנין על הפול ואין נאמנין על הגריסין בין חיין בין מבושלין, נאמנין על השמן לומר של מעשר עניהוא ואין נאמנין לומר של זיתי ניקוף הם, נאמנין על הירק חי ולא מבושל אא"כ היה דבר מועט, שכן דרך בעלי בתים ליתן מעט ירק מבושל מקדרתו לעני, ומתוך שיכול לומר הבעל הבית נתנו לי יכול לומר אני בשלתיו ממתנותי.

הלכה טו: וכן בן לוי שאמר פירות אלו ממעשר ראשון שניטלה תרומתו הם הרי זה נאמן לעולם על תרומת מעשר כשם שישראל נאמן על תרומה גדולה, אבל אינו נאמן עליו לפוטרו ממעשר שני.

הלכה טז: אין כל הדברים האלו אמורין אלא בעם הארץ שאינו לא חשוד ולא נאמן, אבל מי שהוא חשוד למכור תרומה לשם חולין אסור ליקח ממנו כלל דבר שיש בו זיקת תרומה ומעשר אפילו קרבי דגים מפני שנותנין בהם שמן, ואין אסור אלא כל שלפניו, אבל אצרו מותר ליקח ממנו מפני שהוא מתיירא לערב תרומה באוצרו שמא יודע הדבר ויפסיד הכל, וכן החשוד למעשר שני למוכרן לשם חולין אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת מעשר וכל זה קנס מדבריהם.

הלכה יז: חשוד שהעיד על של אחרים נאמן, חזקה אין אדם חוטא ולא לו, ואין צריך לומר ע"ה, לפיכך עם הארץ שאמר זה טבל וזה תרומה זה ודאי וזה דמאי אפילו בשלו נאמן, אמר אלו פירות מתוקנין בשל אחרים נאמן והוא שלא יראו כעושה קנוניא כמו שביארנו.

הלכה יח: המוכר פירות לחבירו ואחר שיצאו מתחת ידו אמר ללוקח פירות שמכרתי לך טבלים הן, הבשר בשר בכור היה, היין יין נסך, שורת הדין שאינו נאמן אפילו היה המוכר חבר והזריז מחמיר על עצמו, ואם האמינו הרי זה משובח אפילו היה המוכר עם הארץ.

הלכות מעשר

פרק י 
 
הלכה א: המקבל עליו להיות נאמן על המעשרות ולא יהיו פירותיו דמאי צריך להיות מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח, ואינו מתארח אצל ע"ה, וצריך שיקבל עליו דברים אלו ברבים, וכשיבואו עדים נאמנין שקיבל דברים אלו ברבים ושהוא רגיל בהם תמיד הרי זה נאמן על פירותיו לומר מעושרין הן. 
 
הלכה ב: כל תלמיד חכם לעולם נאמן ואינו צריך בדיקה אחריו ובניו ובני ביתו ועבדיו [ואשתו] הרי הם כמוהו, ת"ח שמת והניח פירות אפילו כנסם באותו היום הרי הן בחזקת מתוקנין. 
 
הלכה ג: בת עם הארץ או אשתו שניסת לחבר ועבדו שנמכר לחבר צריכין לקבל עליהם בתחלה, ובת חבר או אשתו שניסת לע"ה ועבדו שנמכר לע"ה הרי הן בחזקתן עד שיחשדו, בנו או עבדו של חבר שהיו למודין אצל עם הארץ צריכין לקבל, בנו או עבדו של ע"ה שהיו למודים אצל חבר כל זמן שהן אצלו הרי הן כחבר, יצאו הרי הן כע"ה. 
 
הלכה ד: מי שאינו נאמן והיה אחד מבניו או מעבדיו נאמן או אחד ממשפחתו לוקחין ממנו ואוכלין על פיהן ואינן חוששין לדבר. 
 
הלכה ה: היה הוא נאמן ואשתו אינה נאמנת לוקחים ממנו ואין מתארחין אצלו, [היתה אשתו נאמנת והוא אינו נאמן מתארחין אצלו ואין לוקחין ממנו, ותבא מארה למי שאשתו נאמנת והוא אינו נאמן]. 
 
הלכה ו: לא ישמש חבר לא במשתה עם הארץ ולא בסעודתו אא"כ היה הכל מעושר ומתוקן מתחת ידו, לפיכך הרואה חבר משמש במשתה ע"ה או בסעודתו הרי הכל בחזקת מתוקן ומעושר, ראוהו מיסב עם עמי הארץ אין הסעודה בחזקת מעושרת, שמא החבר על התנאים שבלבו הוא סומך. 
 
הלכה ז: כשם שאדם סועד אצל ע"ה וסומך על תנאו כך הוא צריך להיות מתנה על בנו ואפילו היה בנו במקום אחר, אבל אינו צריך להיות מתנה על אחר חוץ מבנו ואפילו היה עמו במשתה, לפיכך בן חבר שהיה מיסב במשתה ע"ה אין הסעודה בחזקת מעושרת שמא אביו התנה עליו. 
 
הלכה ח: עם הארץ שנתן מעה לחבר ואמר לו קח לי אגודת ירק אחת או גלוסקא אחת לוקח לו סתם ופטור מלעשר, ואם החליף את המעה חייב לעשר ואח"כ יביא לו, ואם פירש החבר ולא לקחן סתם אלא אמר לחנוני אגודה זו שאני לוקח ממך לחבירי אני קונה אותה וזו לעצמי אני קונה אותה, זו שלקח לעצמו חייב לעשרה, וזו שלקח לחבירו א"צ לעשרה, ואם נתערבו אפילו נתערבה אחת שלו בק' של חבירו מתקן הכל דמאי, ואחר כך יתן לחבירו ששלחו ליקח לו. 
 
הלכה ט: חמשה שאמרו לאחד צא והבא לנו חמש אגודות של ירק והביא לכל אחד ואחד בפני עצמו חברים שבהן אין צריכין לעשר אלא על חלקן בלבד, הביא להן בערבוב חברים שבהם צריכין לעשר הכל. 
 
הלכה י: ע"ה שאמר לחבר צא ולקט לי תאנים מתאנתי אוכל מהן החבר עראי ומעשרן [דמאי] ואם אמר החבר לע"ה ללקוט לו ושמע חבר אחר זה האחר אוכל ואינו צריך לעשר שאין החבר מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו וחזקתו שהפריש עליה ממקום אחר, אעפ"י שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף כדי לסלק המכשול מלפני ע"ה תורמין. 
 
הלכה יא: מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי וצריך להודיען, והעני עצמו והאורח אם רצו לתקן מתקנין. 
 
הלכה יב: גבאי צדקה גובין סתם מכל אדם ומחלקים סתם והרוצה לתקן יתקן. 
 
הלכה יג: רופא חבר שהיה מאכיל לחולה ע"ה מפירות ע"ה נותן לתוך ידו אבל לא לתוך פיו, ואם היה הדמאי של רופא אפילו לתוך ידו לא יתן, וכן אם ידע שהוא טבל ודאי אפילו לתוך ידו אסור. פרק יא 
 
הלכה א: אסור למכור את הדמאי לע"ה או לשלוח לו דמאי מפני שהוא מסייע לזה לאכול דבר האסור, אבל מוכרין ומשלחין אותו לתלמידי חכמים שאין תלמיד חכם אוכל עד שיעשר או עד שיודיעו אדם נאמן שזה מעושר. 
 
הלכה ב: כל המשפיעין במדה גסה כגון הסיטונות ומוכרי תבואה מותרין למכור את הדמאי ולשלחו מפני שהן מוסיפין על המדה התקינו חכמים שיהיה הלוקח או זה שנשתלחו לו הוא המפריש מעשר דמאי, אבל המודדין במדה דקה הואיל והמוכר משתכר הוא מפריש ולא ימכור ולא ישלח אלא מתוקן. 
 
הלכה ג: וכמה היא מדה גסה, ביבש חצי סאה ובלח מדה שמחזקת שוה דינר מאותו דבר הלח. 
 
הלכה ד: סלי זיתים וענבים וקופות של ירק אע"פ שהוא מוכרן אכסרה אסור למוכרן דמאי. 
 
הלכה ה: אמר אחד מהן בוא ונתקן הפירות האלו בין שהיה מוכר בדקה או בגסה המוכר מפריש תרומת מעשר והלוקח מפריש מעשר שני ודבר זה תנאי ב"ד הוא. 
 
הלכה ו: חבר וע"ה שירשו את אביהן ע"ה יכול הוא לומר טול אתה חיטים שבמקום פלוני ואני חיטים שבמקום פלוני, אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני, אבל לא יאמר טול אתה חיטים ואני שעורים, טול אתה הלח ואני היבש מפני שזה מוכר דמאי. 
 
הלכה ז: מי שהיה נושא ירק וכבד עליו משאו ורצה להשליך ממנו על הדרך כדי להקל ממשאו, לא ישליך עד שיעשר, כדי שלא תהא תקלה לעמי הארץ שאוכלין אותו בדמאי. 
 
הלכה ח: הלוקח ירק מן השוק ומשך אע"פ שלא שקל ולא מדד ולא נתן דמים ונמלך להחזיר לבעל החנות לא יחזיר עד שיעשר. 
 
הלכה ט: המוצא פירות בדרך אם רוב מכניסין לבתיהן פטור מלעשר שעדיין לא נקבע למעשר ואם רוב מכניסין למכור בשוק הרי אלו דמאי, ומחצה למחצה דמאי. 
 
הלכה י: נטלן לאוכלן ונמלך להצניע לא ישהא אותן עד שיעשר, כדי שלא יהיה תקלה לאחרים, ואם נטלם מתחלה שלא יאבדו הרי זה מותר לשהותן אצלו עד שירצה לאוכלן או לשולחן או למוכרן ויעשר אותן דמאי. 
 
הלכה יא: קניבת ירק הנמצאת בגינה הרי זו פטורה מן הדמאי, ושל בעל הבית הנמצאת בבית חייבת, שעל גבי האשפה בכל מקום מותרת. 
 
הלכה יב: הנותן לפונדקית לבשל לו ולאפות לו מעשר את שהוא נותן לה כדי שלא יהיה תקלה לאחרים, ומעשר את שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה להחליף של זה [בזה], אבל הנותן לחמותו בין שנשא בתה בין שאירס או לשכנתו פת לאפות ותבשיל לבשל אינו חושש לא משום מעשר ולא משום שביעית מפני שאינה חשודה להחליף, בד"א בזמן שנתן לה שאור לעיסה ותבלין לקדרה, אבל אם לא נתן חושש משום מעשרות וחושש משום שביעית, ולפיכך אם היתה שנת שמיטה אסור שמא השאור מספיחי שביעית הוא. 
 
הלכה יג: המוליך חטיו לטוחן עם הארץ הרי הן בחזקתן שאינו חשוד להחליף, הוליכן לטוחן עכו"ם הרי הם דמאי שמא החליפן בחיטים של עם הארץ, וכן המפקיד אצל עם הארץ הרי הן בחזקתן שאינו חשוד להחליף הפקדון. 
 
הלכה יד: עם הארץ שהיה משתמש בחנותו של חבר אף ע"פ שהחבר יוצא ונכנס הרי זה מותר ואינו חושש שמא החליף. 
 
הלכה טו: המפקיד פירותיו אצל העכו"ם הרי הן כפירותיו של עכו"ם שחזקתו להחליף הפקדון, והיאך דינם, אם היו פירות שעדיין לא נגמרה מלאכתן ונגמרו ביד ישראל אחר שלקח הפקדון מפריש מעשרותיו כמו שביארנו, ואם היו פירות שהפקיד טבלים ונגמרה מלאכתן חייב להפריש שמא לא החליף העכו"ם ולפיכך יראה לי שהמעשרות שיפריש ספק, אבל אם הפקיד חולין מתוקנין אינו צריך להפריש כלום שאפילו החליף העכו"ם פטורין כמו שביארנו בהלכות תרומות דגנך ולא דגן עכו"ם. פרק יב 
 
הלכה א: הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ונכנסה שבת או יום טוב שאינו יכול לעשר הרי זה שואלו, ואם אמר לו מעושרין הן אוכל על פיו בשבת, וכן אם אמר לו אחד שאינו נאמן מעושרין הן אוכל על פיו באותה שבת, ואפילו היו לו פירות אחרות מתוקנין מאותו המין מפני שאימת שבת על עמי הארץ ואינו עובר בה עבירה. 
 
הלכה ב: אע"פ שהוא אוכל על פיו בשבת הרי זה לא יאכל מאותן הפירות למוצאי שבת עד שיעשר דמאי על הכל על שאכל בשבת ועל הנשאר שלא הקלו והאמינוהו אלא לצורך אותה שבת, היתה שבת ויו"ט סמוך לה ושאלו באחד מהן אוכל אף בשני, מפני שלא נראה לעשר בינתיים, וכן בשני ימים טובים של גליות. 
 
הלכה ג: הנשבע על חבירו שיאכל עמו בשבת והוא אינו מאמינו על המעשרות שואל ואוכל על פיו בשבת הראשונה בלבד, אבל בשבת שנייה אע"פ שנדר ממנו הנאה אם לא יאכל אצלו לא יאכל עד שיעשר דמאי. 
 
הלכה ד: מי שאינו נאמן שראינוהו שהפריש תרומת מעשר מפירותיו שהן דמאי וראינוהו שחזרה ונפלה בפנינו בין למקום אחר בין למקומה וחזר ואמר הפרשתיה נאמן אפילו בחול ואוכל על פיו, כשם שאימת שבת על עמי הארץ כך אימת דימוע עליהם ואינן חשודין להאכיל את המדומע. 
 
הלכה ה: מי שאינו נאמן שראינוהו שהפריש מע"ר מפירות אלו ואמר שהפריש מהן מעשר שני נאמן, הפריש מעשר שני בפנינו ואמר שהפריש מעשר ראשון אינו נאמן שהשני שלו, והנאמן על השני אינו נאמן על הראשון, והנאמן על הראשון נאמן על השני, לפיכך מי שאינו נאמן שהוציא פירות מביתו ואמר אלו מע"ר נאמן, ואין מפרישין מהן תרומות ומעשרות, ואם אמר אלו מעשר שני אינו נאמן והרי הן דמאי ומפרישין מהן תרומת מעשר, ויראה לי שהוא פודה את כולם. 
 
הלכה ו: האומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא מעשר והלך ולקח והביא לו אינו נאמן, ואם אמר לו קח לי מאיש פלוני ה"ז נאמן לומר ממנו לקחתי שהרי מתיירא שמא ישאלנו, הלך ליקח לו מאותו פלוני ואמר לו מצאתיו ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן אינו נאמן. 
 
הלכה ז: הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם ואמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר ואמר לו אחד אני, אינו נאמן, אמר לו איש פלוני ה"ז נאמן, ולוקח מאותו פלוני אע"פ שאינו מכירו והולך ואוכל על פיו, הלך ולקח ממנו ושאל לו מי כאן מוכר יין ישן אמר לו זה ששלחך אצלי אע"פ שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין. 
 
הלכה ח: בד"א בזמן שאינו מכיר אדם שם, אבל אם מכיר אדם שם לא יקח אלא מן המומחה, ואם שהה שם שלשים יום אע"פ שאינו מכיר אדם שם לא יקח אלא מן המומחה. 
 
הלכה ט: ולא התירו דברים אלו אלא בתרומות ומעשרות, אבל לענין פירות שביעית או לענין טהרות לא יקח אלא מן המומחה. 
 
הלכה י: החמרין שנכנסו לעיר ואמר אחד מהן פירות אלו אינם מתוקנים ופירות חבירי מתוקנין אינו נאמן שמא קנוניא עשו ביניהן. 
 
הלכה יא: המוכר פירות בסוריא ואמר משל א"י הם חייב הלוקח לעשר, מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, משלי הן חייב לעשר, מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואם ידוע שיש לו קרקע בסוריא והיה רוב ממכרו משדהו חייב הלוקח ממנו לעשר, שחזקתו שמשדהו הביאם. 
 
הלכה יב: עניים שאמרו פירות אלו של לקט שכחה ופאה הרי אלו נאמנין כל זמן הגרנות שהלקט והשכחה והפאה מצויים, והוא שיהיה קרוב מן הגורן כדי שיצא ויבא בו ביום, ואם אמרו של מעשר עני הם הרי אלו נאמנין כל השנה כולה, ואינן נאמנין אלא על דבר שדרך בני אדם ליתנו. 
 
הלכה יג: כיצד חיטים אלו לקט שכחה ופאה הם הרי אלו נאמנים, קמח זה של לקט שכחה ופאה הוא אינם נאמנין, ואין צריך לומר שאין נאמנין על הפת לומר ממתנות עניים הוא אלא מתעשרין דמאי. 
 
הלכה יד: נאמנין על השעורה של אורז ואין נאמנין עליו בין חי בין מבושל, נאמנין על הפול ואין נאמנין על הגריסין בין חיין בין מבושלין, נאמנין על השמן לומר של מעשר עניהוא ואין נאמנין לומר של זיתי ניקוף הם, נאמנין על הירק חי ולא מבושל אא"כ היה דבר מועט, שכן דרך בעלי בתים ליתן מעט ירק מבושל מקדרתו לעני, ומתוך שיכול לומר הבעל הבית נתנו לי יכול לומר אני בשלתיו ממתנותי. 
 
הלכה טו: וכן בן לוי שאמר פירות אלו ממעשר ראשון שניטלה תרומתו הם הרי זה נאמן לעולם על תרומת מעשר כשם שישראל נאמן על תרומה גדולה, אבל אינו נאמן עליו לפוטרו ממעשר שני. 
 
הלכה טז: אין כל הדברים האלו אמורין אלא בעם הארץ שאינו לא חשוד ולא נאמן, אבל מי שהוא חשוד למכור תרומה לשם חולין אסור ליקח ממנו כלל דבר שיש בו זיקת תרומה ומעשר אפילו קרבי דגים מפני שנותנין בהם שמן, ואין אסור אלא כל שלפניו, אבל אצרו מותר ליקח ממנו מפני שהוא מתיירא לערב תרומה באוצרו שמא יודע הדבר ויפסיד הכל, וכן החשוד למעשר שני למוכרן לשם חולין אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת מעשר וכל זה קנס מדבריהם. 
 
הלכה יז: חשוד שהעיד על של אחרים נאמן, חזקה אין אדם חוטא ולא לו, ואין צריך לומר ע"ה, לפיכך עם הארץ שאמר זה טבל וזה תרומה זה ודאי וזה דמאי אפילו בשלו נאמן, אמר אלו פירות מתוקנין בשל אחרים נאמן והוא שלא יראו כעושה קנוניא כמו שביארנו. 
 
הלכה יח: המוכר פירות לחבירו ואחר שיצאו מתחת ידו אמר ללוקח פירות שמכרתי לך טבלים הן, הבשר בשר בכור היה, היין יין נסך, שורת הדין שאינו נאמן אפילו היה המוכר חבר והזריז מחמיר על עצמו, ואם האמינו הרי זה משובח אפילו היה המוכר עם הארץ.