|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הלכות מעשר פרק ז הלכה א: מי שהיו לו מאה לוג של יין טבול מן התורה ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש מהן הרי הן תרומה ועשרה מעשר ראשון ותשעה מעשר שני לא יתחיל וישתה עד שיניח בסוף שיעור תרומה ומעשרות, אלא יפריש ואח"כ ישתה, ואין אומרין זה שהניח בסוף כאילו נברר תחלה מפני שחיוב תרומה ומעשרות מן התורה ואין אומרין בשל תורה נחשוב כאילו נברר עד שיברור. הלכה ב: הקובע מעשרותיו בפי החבית לא ישתה משוליה, בשוליה לא ישתה מפיה, מפני שהמשקין מעורבין, אבל הקובע בפי המגורה אוכל משוליה, קבע בשוליה אוכל מפיה. הלכה ג: ויש לאדם לקבוע מעשר שני ופודהו ועושהו מעשר ראשון על אותן הפירות או תרומת מעשר למקום אחר. הלכה ד: המניח פירות להיות מפריש עליהן מעשרות מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואוכל ושותה עד שיעשו כל אותן הפירות שהניח מעשר ונותן ללוי, מצאן שאבדו ה"ז חושש לכל שהפריש ואינו מעשר ודאי. הלכה ה: המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש על אותן המעות מחלקו מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואינו חושש שמא מתו הכהן או הלוי או העשיר העני. הלכה ו: כיצד מפריש עליהן מפריש תרומה או מעשר ראשון או מעשר שני מפירותיו ומזכה בהן על ידי אחר לאותו כהן או הלוי או העני שהלוום, ואם היו רגילין ליטול ממנו והוא רגיל שלא יתן אלא להן אינו צריך לזכות על ידי אחר ואחר שמפריש מחשב כמה שוה זה שהפריש ומנכה מן המלוה עד שיפרע כל חובו ומוכר התרומה לכל כהן שירצה ואוכל המעשרות. הלכה ז: כשהוא מחשב מה שוים הפירות שהפריש יש לו לחשב כשער הזול ואינו חושש משום רבית, ואין השביעית משמטת חוב זה, ואם בא בעל הבית לחזור אינו חוזר, אבל אם רצו אלו שלקחו המעות לחזור חוזרין, נתייאשו מהן הבעלים אין מפרישין עליהן שאין מפרישין על האבוד, מת הכהן או הלוי או העני שהלוום אינו יכול להפריש עליהן מחלקן כדרך הזו עד שיטול רשות מן היורשין, והוא שיניח להן קרקע אפילו מלא מחט, אבל אם הניח כספים אין רשות היורש מועלת, ואם הלוום בב"ד ע"מ שיפריש על מעות אלו מחלקם אינו צריך ליטול רשות מן היורשין, העשיר העני אין מפרישין עליו אעפ"י שהלווהו בב"ד זוכה הלה במה שבידו. הלכה ח: ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר אע"פ שלא משך, ואם נתנו הישראל ללוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת. הלכה ט: מי שהיו לו פירות במגורה ונתן סאה ללוי וסאה לעני לא יפריש ח' סאין מן המגורה ויאכלם, אא"כ יודע ששתי סאין של מעשרות קיימין, אבל אם אכלו מהן הלוי והעני אינו מפריש עליהן אלא לפי חשבון הנשאר משתי הסאין. הלכה י: עניים שהחליפו מתנותיהן עם בעל הבית כגון שנתנו לו סאה של לקט או שכחה ופאה ומעשר עני ונטלו סאה מן הגורן, זה שנטל מהם פטור מן המעשר אע"פ שנעשה ברשות בעל הבית, וזה שנטלו ממנו חייב אע"פ שהוא חלף מתנותיהן הפטורין. הלכה יא: מי שהיו לפניו שתי כלכלות של טבל שנטלה תרומתן ואמר מעשרות זו בזו הראשונה מעושרת, אמר מעשרות זו בזו וזו בזו הראשונה מעושרת שהרי קבע מעשרותיה בשנייה, ואין השנייה מעושרת שאין מפרישין מעשר מן הראשונה שכבר נפטרה על השנייה שעדיין היא חייבת במעשר שתיהן. הלכה יב: אמר מעשרות שתי כלכלות אלו מעשר כל אחת מהן קבוע בחברתה קרא שם וכבר קבע מעשרותיהן בהן ומוציא המעשרות שלהן ואינו יכול להוציא עליהן מעשרות ממקום אחר. הלכה יג: וכיצד מעשרן מוציא מעשר שתיהן מאחת מהן או מעשר כל אחת מהן ממנה אם היו שוות, ואם היתה אחת גדולה מחברתה מפריש מן הקטנה מעשר הגדולה ומן הגדולה מעשר הקטנה. פרק ח הלכה א: הפירות שהורם מהן תרומה גדולה ותרומת מעשר הן הנקראין חולין, ואם הפריש מהן שאר מעשרותיהן הן הנקראין חולין מתוקנין בכ"מ. הלכה ב: טבל שנתערב בחולין מתוקנין מין במינו שאי אפשר להלך אחר הטעם, אם יש לו פירות אחרות מוציא על אותו טבל תרומה ומעשרות לפי חשבון, ואם אין לו פירות אחרות להוציא על אותו טבל הרי הכל אסור עד שיפריש, וכשהוא מפריש מפסיד מן החוליןהמתוקנין כדי תרומת מעשר שבטבל. הלכה ג: כיצד מאה סאה של טבל שנתערב במאה סאה של חולין מתוקנין מפריש מן הכל אחד ומאה, וכל שהפריש טבל וישאר צ"ט חולין מתוקנין נמצא מפסיד סאה אחת, וכן אם היה אותו טבל טבול לתרומה מפסיד מן החולין המתוקנין כדי תרומה ותרומת מעשר, ולמה מפסיד סאה זו כדי שלא יאמר מאה שהפריש הן מאה של חולין והמאה שנשארו הוא הטבל, וכן אם היה הטבל פחות מן החולין או מרובה על החולין מגביה הטבל וכדי תרומת מעשר שבטבל מן החולין או כדי תרומה ותרומת מעשר אם היה הטבל טבול לתרומה. הלכה ד: וכן אם נתערב מעשר טבול בחולין מתוקנין אוסר בכל שהוא, אם יש לו מעשר אחר מוציא אותו על מעשר הטבול תרומת מעשר לפי חשבון, ואם אין לו מעשר מגביה המעשר שנתערב ומפסיד מן החולין המתוקנין כדי תרומת מעשר שבמעשר הטבול. הלכה ה: כיצד מאה מעשר שנתערב במאה חולין מתוקנין מפריש מן הכל מאה ועשר וכל שהפריש מעשר והתשעים הנשארות הן חולין כשהיו, וכן אם היו החולין מרובין על המעשר הטבול או פחותים ממנו מפריש המעשר וכדי תרומת מעשר שבמעשר הטבול מן החולין. הלכה ו: טבל שנתערב במעשר טבול אם היה הטבל כמעשר מפסיד מן הטבל כדי תרומת מעשר שבו, כיצד מאה סאה טבל שנתערב במאה סאה מעשר מפריש אחד ומאה וזה שהפריש מעשר וצ"ט הנשארות טבל, היה הטבל מרובה על המעשר מפריש המעשר בלבד, ולא יפסיד מן הטבל כלום שאם יקרא שם לתרומת מעשר שנטבל נמצא המעשר מדומע בתרומת מעשר של טבל שעלתה עמו, היה המעשר מרובה על הטבל קורא שם לתרומת מעשר [שבטבל] ומפריש הטבל וכדי תרומת מעשר של טבלו אחד ממאה מן המעשר ויהיה הטבל כולו מדומע וימכרנה לכהן חוץ מדמי שתי תרומות שבו ונמצא מפסיד מן המעשר אחד ממאה שבו שהוא כמו תרומת מעשר שבטבל, כיצד מאה טבל עם מאתים מעשר מפריש מאה ושלש והשלש הן תרומת מעשר של מאה טבל ושיעור תרומת מעשר ממאתים כדי שלא יבוא לטעות אם נתערבו בכמותו וישאר קצ"ז והם מעשר כשהיו. הלכה ז: מי שהיו לו עשר שורות של עשר עשר כדי יין וקבע כד אחד משורה החיצונה מעשר על מקום אחר ואין ידוע אי זו שורה החיצונה היא, נוטל שתי חביות באלכסון ומערב שתיהן ומפריש מהן. הלכה ח: קבעה בחצי שורה החיצונה ואין ידוע אי זו חצי שורה היא נוטל ארבע חביות מארבע זויות, קבעה בשורה אחת מהן ואין ידוע אי זו שורה היא נוטל שורה אחת באלכסון, קבעה בחצי שורה ואין ידוע אי זו חצי שורה היא נוטל שתי שורות באלכסון שהרי נטל חבית מכל חצי שורה ומערב ומפריש. הלכה ט: קבע המעשר בכד אחת מהן ואין ידוע אי זו היא נוטל מכל כד וכד מן המאה ומערב ומפריש כדי כד אחת ומעשר. פרק ט הלכה א: בימי יוחנן כהן גדול שהיה אחר שמעון הצדיק שלחו ב"ד הגדול ובדקו בכל גבול ישראל ומצאו שהכל זהירים בתרומה גדולה ומפרישין אותה, אבל מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני היו עמי הארץ מישראל מקילין על עצמן ולא היו מפרישין אותן, לפיכך גזרו שלא יהא נאמן על המעשרות אלא אנשים נאמנים, אבל עמי הארץ פירותיהן ספק ואין נאמנין לומר מעושרין הן וזהו הנקרא דמאי. הלכה ב: והתקינו שלא יהא אדם מפריש מן הדמאי אלא תרומת מעשר מפני שהוא עון מיתה, ומעשר שני שאין בזה הפסד שהרי בעליו אוכלין אותו, אבל מעשר ראשון ומעשר עני אין מפריש מן הדמאי מפני שהוא ספק והמוציא מחבירו עליו הראיה, לפיכך אומר ללוי או לעני הבא ראיה שאינו מעושר וטול מעשרות. הלכה ג: אע"פ שאין מפרישין מעשר עני מן הדמאי צריך לקרות לו שם ואינו מפריש ואומר עישור מה שיש כאן מעשר עני כדי לקבוע מעשר שני שמעשר עני בשלישית וששית במקום מעשר שני של שאר שני השבוע. הלכה ד: כשמפרישין מן הדמאי תרומת מעשר ומעשר שני אין מברכין עליהן לפי שהוא ספק, לפיכך מותר להפריש כשהוא ערום. הלכה ה: כיצד מעשרין את הדמאי, מפריש כדי תרומת מעשר שהוא אחד ממאה מן הכל ומניחה בצד הפירות ואומר זה מעשר ושאר מעשר סמוך לו, ואח"כ אומר זה שאמרתי עליו שהוא מעשר הרי הוא תרומת מעשר על שאר המעשר הסמוך לו ונוטל אותה ונותנה לכהן שאינו רשאי להפריש תרומת מעשר קודם המעשר לכתחלה, ואח"כ מפריש מעשר שני. הלכה ו: ומותר להפריש מעשר שני קודם הראשון בדמאי, ואם רצה אומר מעשר שני של פירות אלו בצפונם או בדרומם והרי הוא מחולל על המעות, וכן הלוקח ככר מן הנחתום מפריש ממנה כדי תר"מ וחלה ואומר אחד ממאה ממה שיש כאן הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר על השאר הסמוך לו והיתר על אחד ממאה שיש בזה שהפרשתי הרי הוא חלה ומעשר שני בצפונה או בדרומה והרי הוא מחולל על המעות ואוכל. הלכה ז: וכן המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר מערב שבת מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר על שאר הסמוך לו ומעשר שני בצפונו או בדרומו והרי הוא מחולל על המעות, מפני שמותר לאדם להתנות תנאים אלו על הדמאי אע"פ שאינו ברשותו, אבל בודאי אינו מתנה אלא על דבר שברשותו. הלכה ח: כיצד היו לו מאה תאנים של טבל בביתו והוא בבית המדרש או בשדה ומתיירא שמא תחשך ואינו יכול לעשר בשבת אומר שני תאנים שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה, ועשר שאני מפריש אחריהן מעשר ראשון תשע שאני מפריש אחריהן מעשר שני ולמחר מפריש ואוכל. הלכה ט: וצריך לרחוש בשפתיו בשעה שמפריש זו אחר זו ואינו כמתקן בשבת שהרי הקדים תנאו וטבל שיש עליו תנאי זה מותר לטלטלו בשבת קודם שיפריש ונותן עיניו בצד זה ואוכל את השאר. הלכה י: נתן לו ע"ה כוס לשתותו אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר על השאר הסמוך לו ומעשר שני בפי הכוס והרי הוא מחולל על המעות ושותה ומניח כדי תרומת מעשר בשולי הכוס. הלכה יא וכן אם זימנו חבירו לשתות בשבת מתנה כתנאי זה מערב שבת על כל מה שירצה שיסעוד אצלו, וכן פועל שאינו מאמין לבע"ה נוטל גרוגרת אחת ואומר זו ותשע הבאות אחריה עשויות מעשר על המאה שאני עתיד לאכול וזו האחת תרומת מעשר על העשר הבאות אחריה ומעשר שני הוא העשר האחרונות והרי הוא מחולל על המעות ונותן הגרוגרת שהפריש לכהן והפועל מפריש לעצמו דמי מעשר שני, שתנאי בית דין הוא שתהיה תרומת מעשר משל בע"ה ומעשר שני משל פועל. הלכה יב: הנחתומים לא חייבום חכמים להפריש מע"ש מן הדמאי אלא תרומת מעשר בלבד כדי שיפרישנה בטהרה עם החלה, והלוקח מפריש מעשר שני, בד"א במוכר בחנותו או על פתח חנותו, אבל המוכר לפלטר או בחנות הסמוכה לפלטר חייב להפריש אף מעשר שני. הלכה יג: שנים שבצרו כרמיהן בתוך גת אחת והאחד מהם אינו נאמן על המעשרות אף ע"פ שעישר זה הנאמן על חלקו כשהוא נוטל חלקו מן היין חייב להפריש ממנו מעשר דמאי על חלק ע"ה, כיצד היו מחצה למחצה ונוטל בחציו מאתים לוג יין הרי זה מפריש ממנו לוג אחד תרומת מעשר ועשר מעשר שני כנגד המאה לוג שהרי הפריש המעשר של ודאי תחלה על חצי כל שדרכו בגת, וכן אם היה שליש או רביע מפריש לפי חשבון. | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|||||
|
||||||||
|
|
|
