Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום רביעי יח אלול ה'�&פ"ב
	שיעורים יומיים ליום רביעי יח אלול ה'�&פ"ב

חומש:

רביעי פרשת תבוא

תהילים:

פרקים פח - פט

תניא:

והנה כ"ז הוא... -קכד- שיתבאר במקומו

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות ערכין וחרמין פרק ח. הלכות כלאים פרקים א-ב

פרק אחד :

הלכות מכירה פרק יא

ספר המצוות :

מל"ת קי"א, מל"ת רט"ו

הלכות ערכין וחרמין

פרק ח

הלכה א: בחמשה עשר באדר בית דין נפנין לחפש ולבדוק על צרכי צבור ועל עניני ההקדשות, ובודקין עליהן ודורשין וחוקרין ופודים את ההקדשות ואת החרמין וגובין את הערכין ואת הדמים מכל החייב בהן כדי שיהיה כל העם עתיד ליתן תרומת השקלים לחזק את בית אלהינו.

הלכה ב: אין פודין את ההקדשות אלא בשלשה בקיאין, וכן כשגובין מטלטלין שממשכנין מחייבי ערכין שמין אותן בשלשה, וכשמעריכין בהמה וכיוצא בה משאר מטלטלין שמין אותה בשלשה, אבל כשמעריכין את הקרקעות או אם הוזקקו לגבות ערכי אדם מן הקרקע שלו אין מעריכין אותן אלא בעשרה ואחד מהן כהן שהרי כהן כתוב בפרשה, וכן האומר דמי עלי או דמי פלוני עלי או דמי ידי או רגלי עלי כששמין אותו כמה הוא שוה או כמה דמי ידו או רגלו ששמין בעשרה ואחד מהן כהן.

הלכה ג: כשפודין ההקדשות מיד ההקדש בין שהיו קרקעות או מטלטלין מכריזין עליהן בפני כל הבאין לפדות, אמר אחד הרי הן שלי בעשר סלעים ואמר אחד בעשרים ואמר אחד בשלשים ואמר אחד בארבעים ואמר אחד בחמשים חזר בו של חמשים לבדו ממשכנין מנכסיו עשר ונותנין אותן ההקדשות לזה שנתן ארבעים ונמצא ההקדש נוטל חמשים עשר מזה וארבעים מזה, חזר בו אחרי כן של ארבעים ממשכנין מנכסיו עשר ונותנין את ההקדש לבעל השלשים וכן עד הראשון, חזר בו הראשון שנתן עשר מכריזין על ההקדש פעם שניה ומוכרין אותו אם נפדה בפחות מעשר נפרעין משל בעל העשר את המותר.

הלכה ד: במה דברים אמורים כשחזרו זה אחר זה, אבל חזרו כולן כאחד משלשין ביניהם בשוה, כיצד אמר הראשון הרי הוא שלי בעשר ואמר השני בעשרים ואמר השלישי בארבעה ועשרים וחזר בו השלישי והשני כאחד נותנין אותו לראשון בעשר, וממשכנים מנכסי השני בשבע ומנכסי שלישי בשבע ונמצא ההקדש גובה ארבע ועשרים, וכן אם חזרו שלשתן כאחת ונמכר ההקדש בשלש, ממשכנין מנכסי כל אחד משלשתן שבע סלעים וכן על דרך זו לעולם.

הלכה ה: הבעלים קודמין לכל אדם מפני שהן מוסיפין חומש, ואין מוסיפין חומש על עלוין של שאר הפודים אלא על מה שנתנו הם תחלה, כיצד אמרו הבעלים הרי זה שלנו בעשרים ובא אחר ואמר הרי הוא שלי בעשרים הבעלים קודמין מפני שהן מוסיפין חומש ונותנין חמש ועשרים, בא אחד ואמר הרי הוא שלי באחת ועשרים אם שתקו הבעלים ולא הוסיפו כלום מוכרין אותה להם בחמש ועשרים, ואם הוסיפו הבעלים על עשרים ואחת אפילו פרוטה אחת הרי אלו נותנין שש ועשרים ופרוטה אחת, אחת ועשרים ופרוטה שנתנו מעצמן וחמש שהן חייבין בו משום חומש המתן שנתנו תחלה, וכן אם בא השני ואמר הרי הוא שלי בעשרים ושתים, ובא שלישי ואמר בעשרים ושלש, ובא רביעי ואמר בעשרים וארבע, ובא החמישי ואמר בעשרים וחמש, והוסיפו הן על העשרים וחמש אפילו פרוטה אחת כופין אותן ליתן שלשים ופרוטה, חמש ועשרים ופרוטה שנתנו מעצמן, וחמש מחומש שהן חייבין בו, לפי שאין הבעלים מוסיפין חומש על עלויו של זה אלא חומש מה שנתנו תחלה מוסיפין על מה שנתן האחרון אם רצו.

הלכה ו: במה דברים אמורים שלא שמו ההקדש שלשה מומחין, אבל אם שמו אותו שלשה מומחין ואמרו שהוא שוה מה שנתן האחרון והוסיפו הבעלים על עלויו אפילו פרוטה אחת הרי הן מוסיפין חומש על עלויו של אחרון ונותנין אחת ושלשים ודינר ופרוטה.

הלכה ז: הרי שלא נשום ההקדש, ונתנו הבעלים תחלה עשרים ובא אחר ונתן חמש ועשרים ושתקו הבעלים ולא הוסיפו כלום הבעלים קודמין, שאף הן חייבין ליתן חמש ועשרים מפני החומש, בא אחר ונתן שש ועשרים הוא קודם, ואם רצו הבעלים והוסיפו אפילו פרוטה נותנין אחת ושלשים ופרוטה כמו שבארנו, ועל דרך זו לעולם.

הלכה ח: אין מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין בזמן הזה שאין שם מקדש בחטאינו כדי לחזק את בדקו, ואם הקדיש או העריך או החרים אם היתה בהמה נועל דלת בפניה עד שתמות מאליה, ואם היו פירות או כסות או כלים מניחין אותן עד שירקבו, ואם היו מעות או כלי מתכות ישליכן לים המלח או לים הגדול כדי לאבדן.

הלכה ט: הקדיש או החרים עבד שנכנס למצות פודהו וילכו דמיו לים המלח כשאר דמים וערכין של זמן הזה, ואם היה עבד עכו"ם לא מעלין ולא מורידין.

הלכה י: מותר לפדות ההקדשות בזמן הזה לכתחלה ואפילו בפרוטה ומשליך אותה לים המלח, וחכמים דנו שיפדה בארבעה זוזים או קרוב לזה כדי לפרסם הדבר, אבל בזמן המקדש לא יפדה לכתחלה אלא בשויו כמו שבארנו.

הלכה יא: מי שהחרים בזמן הזה מטלטלין סתם הרי אלו נותנן לכהנים הנמצאין באותו מקום, אבל אם החרים שדה בארץ ישראל סתם או שהחרימה לכהנים אינה חרם, שאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, החרים לכהנים קרקע בחוץ לארץ ואפילו בזמן הזה הרי הוא כמטלטלין בארץ ישראל ותנתן לכהנים.

הלכה יב: אע"פ שההקדשות וחרמין והערכין מצות וראוי לו לאדם להנהיג עצמו בדברים אלו כדי לכוף יצרו ולא יהיה כילי ויקיים מה שצוו נביאים כבד את ה' מהונך, אעפ"כ אם לא הקדיש ולא העריך ולא החרים מעולם אין בכך כלום, הרי התורה העידה ואמרה וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא.

הלכה יג: לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב שהרי הוא אומר מכל אשר לו ולא כל אשר לו כמו שבארו חכמים, ואין זו חסידות אלא שטות שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו, ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם, אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש, ויהיה כמו שצוו נביאים מכלכל דבריו במשפט בין בדברי תורה בין בדברי עולם, אפילו בקרבנות שאדם חייב בהן הרי חסה תורה על הממון ואמרה שיביא כפי מסת ידו, קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהן אלא מחמת נדרו שלא ינדור אלא כראוי לו שנאמר איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך. סליקו להו הלכות ערכין וחרמין בס"ד. נגמר ספר הפלאה ומנין פרקיו שלשה וארבעים פרקים: הלכות שבועות שנים עשר פרקים, הלכות נדרים שלשה עשר פרקים, הלכות נזירות עשרה פרקים, הלכות ערכין וחרמין שמנה פרקים.

הלכות כלאים

הלכות כלאים. יש בכללן חמש מצות לא תעשה, וזה הוא פרטן: (א) שלא לזרוע זרעים כלאים. (ב) שלא לזרוע תבואה או ירק בכרם. (ג) שלא להרביע בהמה כלאים. (ד) שלא לעשות מלאכה בכלאי בהמה כאחד. (ה) שלא ללבוש כלאים. וביאור מצות אלו בפרקים אלו.

פרק א

הלכה א: הזורע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל לוקה שנאמר שדך לא תזרע כלאים.

הלכה ב: ואחד הזורע או המנכש או המחפה כגון שהיתה חטה אחת ושעורה אחת או פול אחד ועדשה אחת מונחין על הארץ וחיפה אותן בעפר בין בידו בין ברגלו בין בכלי הרי זה לוקה, ואחד הזורע בארץ או בעציץ נקוב, אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב מכין אותו מכת מרדות.

הלכה ג: אסור לזרוע כלאים לנכרי, ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים, ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה, ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו בחוצה לארץ ואפילו לערב הזרעים לכתחלה ולזורען בחוצה לארץ מותר ודברים אלו דברי קבלה.

הלכה ד: אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראויין למאכל אדם, אבל עשבים המרים וכיוצא בהן מן העיקרין שאינן ראויין אלא לרפואה וכיוצא בהן אין בהן משום כלאי זרעים.

הלכה ה: כלאי האילנות הרי הם בכלל מה שנאמר שדך לא תזרע כלאים, כיצד המרכיב אילן באילן כגון שהרכיב ייחור של תפוח באתרוג או אתרוג בתפוח הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, וכן המרכיב ירק באילן או אילן בירק לוקה בכל מקום.

הלכה ו: ואסור לישראל להניח לנכרי שירכיב לו אילנות כלאים, ומותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד וכן מותר לערב זרעי אילנות ולזורען כאחד שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד.

הלכה ז: הזורע זרעים כלאים וכן המרכיב אילנות כלאים אע"פ שהוא לוקה הרי אלו מותרין באכילה ואפילו לזה שעבר וזרען שלא נאסר אלא זריעתן בלבד, ומותר ליטע ייחור מן האילן שהורכב כלאים ולזרוע מזרע הירק שנזרע כלאים.

הלכה ח: הזרעונין נחלקין לשלשה חלקים, האחד מהם הוא הנקרא תבואה והיא חמשה מינין החטים והכוסמין והשעורין ושבולת שועל והשיפון, והשני מהן הוא הנקרא קטנית, והן כל זרעים הנאכל לאדם חוץ מן התבואה, כגון הפול והאפונים והעדשים והדוחן והאורז והשומשמין והפרגין והספיר וכיוצא בהן, והשלישי מהן הוא הנקרא זרעוני גינה, והן שאר זרעונין שאינן ראויין למאכל אדם, והפרי של אותו הזרע מאכל אדם, כגון זרע הבצלים והשומין וזרע החציר והקצח וזרע לפת וכיוצא בהן, וזרע פשתן הרי הוא בכלל זרעוני גינה, כשיזרעו כל מיני זרעונים אלו ויצמחו נקרא הצמח כולו כל זמן שלא ניכר הזרע דשא ונקרא ירק.

הלכה ט: ויש מזרעוני גינה זרעונים שדרכן לזרוע מהן שדות כגון הפשתן והחרדל ואלו הן הנקראים מיני זרעים, ויש מזרעוני גינה זרעונים שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא ערוגות ערוגות קטנות כגון הלפת והצנון והתרדים והבצלים והכסבר והכרפס והמרור וכיוצא בהן ואלו הן הנקראים מיני ירקות.

פרק ב

הלכה א: זרע שנתערב בו זרע אחר אם היו אחד מעשרים וארבעה כגון סאה של חטים שנתערבה בעשרים ושלש סאה של שעורים הרי זה אסור לזרוע את המעורב עד שימעט את החטין או יוסיף על השעורים ואם זרע לוקה.

הלכה ב: וכל שהוא כלאים עם הזרע מצטרף לאחד מעשרים וארבע כיצד עשרים ושלש סאה של חטים שנתערב בה שני קבין שעורים ושני קבין עדשים ושני קבין פולים הרי זה לא יזרע הכל עד שימעט סאה של תערובת ויבור מקצתה או יוסיף על החטים, שהשעורים והעדשים והפול כולם כלאים עם החטים.

הלכה ג: במה דברים אמורים בשנתערבו מיני תבואה זה בזה או מיני קטניות זה בזה או שנתערבה תבואה בקטניות או קטניות בתבואה, אבל זרעוני גינה שנתערב אחד מהן בתבואה או בקטניות שיעורן אחד מעשרים וארבעה ממה שזורעין בבית סאה מאותו המין אם נתערב בסאה של תבואה או קטנית לא יזרע עד שימעט או יוסיף על התבואה.

הלכה ד: כיצד חרדל שנתערב בתבואה והרי החרדל זורעין ממנו קב בכל בית סאה אם נתערב ממנו אחד מעשרים וארבעה מן הקב בסאה של תבואה או של קטנית חייב למעט, וכן אם היה מין זה מזרעוני גינה זורעין ממנו סאתים בכל בית סאה אם נתערב ממנו חצי קב בכל סאה של תבואה או של קטנית ימעט.

הלכה ה: לפיכך תבואה שנתערב בה זרע פשתן אם היה שלשת רביעים בכל סאה הרי זה ימעט, ואם לאו אינו צריך למעט, לפי שבית סאה זורעין בו שלש סאים זרע פשתן, ועל דרך זה משערים בכל הזרעים האחרים.

הלכה ו: במה דברים אמורים בשלא נתכוון לערב ובשלא נתכוון לזרוע השני מינין שנתערבו, אבל אם נתכוון לערב זרע בזרע אחר או לזרוע השני מינין אפילו היתה חטה אחת בתוך כרי של שעורים אסורה לזורעה וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ז: הזורע שדהו מין מן המינין וכשיצמח ראה בו כלאים, אם היה המין האחד אחד מעשרים וארבעה בשדה הרי זה ילקט עד שימעטנו מפני מראית העין, שמא יאמרו כלאים זרע בכוונה, בין שהיה המין האחד שצמח תבואה וקטנית בתבואה וקטנית, או זרעוני גינה בתבואה וקטנית ובזרעוני גינה, ואם היה הצומח פחות מיכן אינו צריך למעטו.

הלכה ח: במה דברים אמורים בזמן שיש מקום לחשד, אבל בזמן שהדברים מראין שאין זה מדעתו של בעל השדה אלא מאליהן עלו אין מחייבין אותו למעט.

הלכה ט: כיצד כגון תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס ותלתן שזרעה למאכל אדם שעלו בה מיני עשבים שזה מפסיד הוא וכן כל כיוצא בזה.

הלכה י: ובמה יודע שהתלתן זרועה למאכל אדם, כשהיתה זרועה ערוגות ערוגות ולה גבול סביב, וכן מקום הגרנות שעלו בה מינין הרבה אין מחייבין אותו לעקור, שהרי הדבר ידוע שאינו רוצה שיצמח צמח במקום הגרנות, ואם הסיר מקצתן אומרין לו עקור הכל חוץ ממין אחד שהרי גילה דעתו שרוצה בקיום השאר.

הלכה יא: אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה וכיוצא בה, הטומן אגודת לפת וצנון וכיוצא בה תחת האילן אפילו תחת הגפן, אם היו מקצת העלין מגולין אינו חושש שהרי אינו רוצה בהשרשתן ואם אינן אגודה או שלא היו העלין מגולין חושש משום כלאים.

הלכה יב: שדה שהיתה זרועה וקצר הזרע ונשארו העיקרין בארץ אף ע"פ שאין מוציאין צמח אלא אחר כמה שנים לא יהיה זורע באותה שדה מן אחר עד שיעקר העיקרין.

הלכה יג: היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורים קודם שיצמחו החטים, ימתין לה עד שיפסדו החטים ויתליעו בארץ כמו שלשה ימים אם היתה שדהו רוה ואחר כך יהפכה במחרישה ויזרע המין האחר, ואינו צריך להפך את כולה עד שלא תשאר חטה שלא נעקרה אלא חורש את השדה כדרך שחורשין אותה קודם המטר כדי שתרוה.

הלכה יד: צמחו החטים ואחר כך נמלך לזורעה שעורים יהפך ואחר כך יזרע, ואם הוריד בהמתו לתוכה וקרסמה את הצמח הרי זה מותר לזרוע שם מין אחר.

הלכה טו: באחד באדר משמיעין על הכלאים, וכל אדם יוצא לגינתו ולשדהו ומנקין אותו מן הכלאים, ובחמשה עשר בו יוצאים שלוחי בית דין ומסבבים לבדוק.

הלכה טז: בראשונה היו עוקרין ומשליכין והיו בעלי בתים שמחים שמנקין להן שדותיהן התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה שימצאו בו כלאים, והוא שימצאו בה מין אחר אחד מארבעה ועשרים אבל פחות מיכן לא יגעו בה.

הלכה יז: וחוזרין שלוחי בית דין בחולו של מועד הפסח לראות האפיל שיצא, וכלאים שהנצו אין ממתינים להן אלא יוצאין עליהן מיד ומפקירין את כל השדה אם יש בה אחד מעשרים וארבעה.

הלכות ערכין וחרמין

פרק ח 
 
הלכה א: בחמשה עשר באדר בית דין נפנין לחפש ולבדוק על צרכי צבור ועל עניני ההקדשות, ובודקין עליהן ודורשין וחוקרין ופודים את ההקדשות ואת החרמין וגובין את הערכין ואת הדמים מכל החייב בהן כדי שיהיה כל העם עתיד ליתן תרומת השקלים לחזק את בית אלהינו. 
 
הלכה ב: אין פודין את ההקדשות אלא בשלשה בקיאין, וכן כשגובין מטלטלין שממשכנין מחייבי ערכין שמין אותן בשלשה, וכשמעריכין בהמה וכיוצא בה משאר מטלטלין שמין אותה בשלשה, אבל כשמעריכין את הקרקעות או אם הוזקקו לגבות ערכי אדם מן הקרקע שלו אין מעריכין אותן אלא בעשרה ואחד מהן כהן שהרי כהן כתוב בפרשה, וכן האומר דמי עלי או דמי פלוני עלי או דמי ידי או רגלי עלי כששמין אותו כמה הוא שוה או כמה דמי ידו או רגלו ששמין בעשרה ואחד מהן כהן. 
 
הלכה ג: כשפודין ההקדשות מיד ההקדש בין שהיו קרקעות או מטלטלין מכריזין עליהן בפני כל הבאין לפדות, אמר אחד הרי הן שלי בעשר סלעים ואמר אחד בעשרים ואמר אחד בשלשים ואמר אחד בארבעים ואמר אחד בחמשים חזר בו של חמשים לבדו ממשכנין מנכסיו עשר ונותנין אותן ההקדשות לזה שנתן ארבעים ונמצא ההקדש נוטל חמשים עשר מזה וארבעים מזה, חזר בו אחרי כן של ארבעים ממשכנין מנכסיו עשר ונותנין את ההקדש לבעל השלשים וכן עד הראשון, חזר בו הראשון שנתן עשר מכריזין על ההקדש פעם שניה ומוכרין אותו אם נפדה בפחות מעשר נפרעין משל בעל העשר את המותר. 
 
הלכה ד: במה דברים אמורים כשחזרו זה אחר זה, אבל חזרו כולן כאחד משלשין ביניהם בשוה, כיצד אמר הראשון הרי הוא שלי בעשר ואמר השני בעשרים ואמר השלישי בארבעה ועשרים וחזר בו השלישי והשני כאחד נותנין אותו לראשון בעשר, וממשכנים מנכסי השני בשבע ומנכסי שלישי בשבע ונמצא ההקדש גובה ארבע ועשרים, וכן אם חזרו שלשתן כאחת ונמכר ההקדש בשלש, ממשכנין מנכסי כל אחד משלשתן שבע סלעים וכן על דרך זו לעולם. 
 
הלכה ה: הבעלים קודמין לכל אדם מפני שהן מוסיפין חומש, ואין מוסיפין חומש על עלוין של שאר הפודים אלא על מה שנתנו הם תחלה, כיצד אמרו הבעלים הרי זה שלנו בעשרים ובא אחר ואמר הרי הוא שלי בעשרים הבעלים קודמין מפני שהן מוסיפין חומש ונותנין חמש ועשרים, בא אחד ואמר הרי הוא שלי באחת ועשרים אם שתקו הבעלים ולא הוסיפו כלום מוכרין אותה להם בחמש ועשרים, ואם הוסיפו הבעלים על עשרים ואחת אפילו פרוטה אחת הרי אלו נותנין שש ועשרים ופרוטה אחת, אחת ועשרים ופרוטה שנתנו מעצמן וחמש שהן חייבין בו משום חומש המתן שנתנו תחלה, וכן אם בא השני ואמר הרי הוא שלי בעשרים ושתים, ובא שלישי ואמר בעשרים ושלש, ובא רביעי ואמר בעשרים וארבע, ובא החמישי ואמר בעשרים וחמש, והוסיפו הן על העשרים וחמש אפילו פרוטה אחת כופין אותן ליתן שלשים ופרוטה, חמש ועשרים ופרוטה שנתנו מעצמן, וחמש מחומש שהן חייבין בו, לפי שאין הבעלים מוסיפין חומש על עלויו של זה אלא חומש מה שנתנו תחלה מוסיפין על מה שנתן האחרון אם רצו. 
 
הלכה ו: במה דברים אמורים שלא שמו ההקדש שלשה מומחין, אבל אם שמו אותו שלשה מומחין ואמרו שהוא שוה מה שנתן האחרון והוסיפו הבעלים על עלויו אפילו פרוטה אחת הרי הן מוסיפין חומש על עלויו של אחרון ונותנין אחת ושלשים ודינר ופרוטה. 
 
הלכה ז: הרי שלא נשום ההקדש, ונתנו הבעלים תחלה עשרים ובא אחר ונתן חמש ועשרים ושתקו הבעלים ולא הוסיפו כלום הבעלים קודמין, שאף הן חייבין ליתן חמש ועשרים מפני החומש, בא אחר ונתן שש ועשרים הוא קודם, ואם רצו הבעלים והוסיפו אפילו פרוטה נותנין אחת ושלשים ופרוטה כמו שבארנו, ועל דרך זו לעולם. 
 
הלכה ח: אין מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין בזמן הזה שאין שם מקדש בחטאינו כדי לחזק את בדקו, ואם הקדיש או העריך או החרים אם היתה בהמה נועל דלת בפניה עד שתמות מאליה, ואם היו פירות או כסות או כלים מניחין אותן עד שירקבו, ואם היו מעות או כלי מתכות ישליכן לים המלח או לים הגדול כדי לאבדן. 
 
הלכה ט: הקדיש או החרים עבד שנכנס למצות פודהו וילכו דמיו לים המלח כשאר דמים וערכין של זמן הזה, ואם היה עבד עכו"ם לא מעלין ולא מורידין. 
 
הלכה י: מותר לפדות ההקדשות בזמן הזה לכתחלה ואפילו בפרוטה ומשליך אותה לים המלח, וחכמים דנו שיפדה בארבעה זוזים או קרוב לזה כדי לפרסם הדבר, אבל בזמן המקדש לא יפדה לכתחלה אלא בשויו כמו שבארנו. 
 
הלכה יא: מי שהחרים בזמן הזה מטלטלין סתם הרי אלו נותנן לכהנים הנמצאין באותו מקום, אבל אם החרים שדה בארץ ישראל סתם או שהחרימה לכהנים אינה חרם, שאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, החרים לכהנים קרקע בחוץ לארץ ואפילו בזמן הזה הרי הוא כמטלטלין בארץ ישראל ותנתן לכהנים. 
 
הלכה יב: אע"פ שההקדשות וחרמין והערכין מצות וראוי לו לאדם להנהיג עצמו בדברים אלו כדי לכוף יצרו ולא יהיה כילי ויקיים מה שצוו נביאים כבד את ה' מהונך, אעפ"כ אם לא הקדיש ולא העריך ולא החרים מעולם אין בכך כלום, הרי התורה העידה ואמרה וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. 
 
הלכה יג: לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב שהרי הוא אומר מכל אשר לו ולא כל אשר לו כמו שבארו חכמים, ואין זו חסידות אלא שטות שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו, ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם, אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש, ויהיה כמו שצוו נביאים מכלכל דבריו במשפט בין בדברי תורה בין בדברי עולם, אפילו בקרבנות שאדם חייב בהן הרי חסה תורה על הממון ואמרה שיביא כפי מסת ידו, קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהן אלא מחמת נדרו שלא ינדור אלא כראוי לו שנאמר איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך. סליקו להו הלכות ערכין וחרמין בס"ד. נגמר ספר הפלאה ומנין פרקיו שלשה וארבעים פרקים: הלכות שבועות שנים עשר פרקים, הלכות נדרים שלשה עשר פרקים, הלכות נזירות עשרה פרקים, הלכות ערכין וחרמין שמנה פרקים. הלכות כלאים

הלכות כלאים. יש בכללן חמש מצות לא תעשה, וזה הוא פרטן: (א) שלא לזרוע זרעים כלאים. (ב) שלא לזרוע תבואה או ירק בכרם. (ג) שלא להרביע בהמה כלאים. (ד) שלא לעשות מלאכה בכלאי בהמה כאחד. (ה) שלא ללבוש כלאים. וביאור מצות אלו בפרקים אלו. 
 
פרק א 
 
הלכה א: הזורע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל לוקה שנאמר שדך לא תזרע כלאים. 
 
הלכה ב: ואחד הזורע או המנכש או המחפה כגון שהיתה חטה אחת ושעורה אחת או פול אחד ועדשה אחת מונחין על הארץ וחיפה אותן בעפר בין בידו בין ברגלו בין בכלי הרי זה לוקה, ואחד הזורע בארץ או בעציץ נקוב, אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב מכין אותו מכת מרדות. 
 
הלכה ג: אסור לזרוע כלאים לנכרי, ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים, ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה, ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו בחוצה לארץ ואפילו לערב הזרעים לכתחלה ולזורען בחוצה לארץ מותר ודברים אלו דברי קבלה. 
 
הלכה ד: אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראויין למאכל אדם, אבל עשבים המרים וכיוצא בהן מן העיקרין שאינן ראויין אלא לרפואה וכיוצא בהן אין בהן משום כלאי זרעים. 
 
הלכה ה: כלאי האילנות הרי הם בכלל מה שנאמר שדך לא תזרע כלאים, כיצד המרכיב אילן באילן כגון שהרכיב ייחור של תפוח באתרוג או אתרוג בתפוח הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, וכן המרכיב ירק באילן או אילן בירק לוקה בכל מקום. 
 
הלכה ו: ואסור לישראל להניח לנכרי שירכיב לו אילנות כלאים, ומותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד וכן מותר לערב זרעי אילנות ולזורען כאחד שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד. 
 
הלכה ז: הזורע זרעים כלאים וכן המרכיב אילנות כלאים אע"פ שהוא לוקה הרי אלו מותרין באכילה ואפילו לזה שעבר וזרען שלא נאסר אלא זריעתן בלבד, ומותר ליטע ייחור מן האילן שהורכב כלאים ולזרוע מזרע הירק שנזרע כלאים. 
 
הלכה ח: הזרעונין נחלקין לשלשה חלקים, האחד מהם הוא הנקרא תבואה והיא חמשה מינין החטים והכוסמין והשעורין ושבולת שועל והשיפון, והשני מהן הוא הנקרא קטנית, והן כל זרעים הנאכל לאדם חוץ מן התבואה, כגון הפול והאפונים והעדשים והדוחן והאורז והשומשמין והפרגין והספיר וכיוצא בהן, והשלישי מהן הוא הנקרא זרעוני גינה, והן שאר זרעונין שאינן ראויין למאכל אדם, והפרי של אותו הזרע מאכל אדם, כגון זרע הבצלים והשומין וזרע החציר והקצח וזרע לפת וכיוצא בהן, וזרע פשתן הרי הוא בכלל זרעוני גינה, כשיזרעו כל מיני זרעונים אלו ויצמחו נקרא הצמח כולו כל זמן שלא ניכר הזרע דשא ונקרא ירק. 
 
הלכה ט: ויש מזרעוני גינה זרעונים שדרכן לזרוע מהן שדות כגון הפשתן והחרדל ואלו הן הנקראים מיני זרעים, ויש מזרעוני גינה זרעונים שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא ערוגות ערוגות קטנות כגון הלפת והצנון והתרדים והבצלים והכסבר והכרפס והמרור וכיוצא בהן ואלו הן הנקראים מיני ירקות. פרק ב 
 
הלכה א: זרע שנתערב בו זרע אחר אם היו אחד מעשרים וארבעה כגון סאה של חטים שנתערבה בעשרים ושלש סאה של שעורים הרי זה אסור לזרוע את המעורב עד שימעט את החטין או יוסיף על השעורים ואם זרע לוקה. 
 
הלכה ב: וכל שהוא כלאים עם הזרע מצטרף לאחד מעשרים וארבע כיצד עשרים ושלש סאה של חטים שנתערב בה שני קבין שעורים ושני קבין עדשים ושני קבין פולים הרי זה לא יזרע הכל עד שימעט סאה של תערובת ויבור מקצתה או יוסיף על החטים, שהשעורים והעדשים והפול כולם כלאים עם החטים. 
 
הלכה ג: במה דברים אמורים בשנתערבו מיני תבואה זה בזה או מיני קטניות זה בזה או שנתערבה תבואה בקטניות או קטניות בתבואה, אבל זרעוני גינה שנתערב אחד מהן בתבואה או בקטניות שיעורן אחד מעשרים וארבעה ממה שזורעין בבית סאה מאותו המין אם נתערב בסאה של תבואה או קטנית לא יזרע עד שימעט או יוסיף על התבואה. 
 
הלכה ד: כיצד חרדל שנתערב בתבואה והרי החרדל זורעין ממנו קב בכל בית סאה אם נתערב ממנו אחד מעשרים וארבעה מן הקב בסאה של תבואה או של קטנית חייב למעט, וכן אם היה מין זה מזרעוני גינה זורעין ממנו סאתים בכל בית סאה אם נתערב ממנו חצי קב בכל סאה של תבואה או של קטנית ימעט. 
 
הלכה ה: לפיכך תבואה שנתערב בה זרע פשתן אם היה שלשת רביעים בכל סאה הרי זה ימעט, ואם לאו אינו צריך למעט, לפי שבית סאה זורעין בו שלש סאים זרע פשתן, ועל דרך זה משערים בכל הזרעים האחרים. 
 
הלכה ו: במה דברים אמורים בשלא נתכוון לערב ובשלא נתכוון לזרוע השני מינין שנתערבו, אבל אם נתכוון לערב זרע בזרע אחר או לזרוע השני מינין אפילו היתה חטה אחת בתוך כרי של שעורים אסורה לזורעה וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ז: הזורע שדהו מין מן המינין וכשיצמח ראה בו כלאים, אם היה המין האחד אחד מעשרים וארבעה בשדה הרי זה ילקט עד שימעטנו מפני מראית העין, שמא יאמרו כלאים זרע בכוונה, בין שהיה המין האחד שצמח תבואה וקטנית בתבואה וקטנית, או זרעוני גינה בתבואה וקטנית ובזרעוני גינה, ואם היה הצומח פחות מיכן אינו צריך למעטו. 
 
הלכה ח: במה דברים אמורים בזמן שיש מקום לחשד, אבל בזמן שהדברים מראין שאין זה מדעתו של בעל השדה אלא מאליהן עלו אין מחייבין אותו למעט. 
 
הלכה ט: כיצד כגון תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס ותלתן שזרעה למאכל אדם שעלו בה מיני עשבים שזה מפסיד הוא וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה י: ובמה יודע שהתלתן זרועה למאכל אדם, כשהיתה זרועה ערוגות ערוגות ולה גבול סביב, וכן מקום הגרנות שעלו בה מינין הרבה אין מחייבין אותו לעקור, שהרי הדבר ידוע שאינו רוצה שיצמח צמח במקום הגרנות, ואם הסיר מקצתן אומרין לו עקור הכל חוץ ממין אחד שהרי גילה דעתו שרוצה בקיום השאר. 
 
הלכה יא: אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה וכיוצא בה, הטומן אגודת לפת וצנון וכיוצא בה תחת האילן אפילו תחת הגפן, אם היו מקצת העלין מגולין אינו חושש שהרי אינו רוצה בהשרשתן ואם אינן אגודה או שלא היו העלין מגולין חושש משום כלאים. 
 
הלכה יב: שדה שהיתה זרועה וקצר הזרע ונשארו העיקרין בארץ אף ע"פ שאין מוציאין צמח אלא אחר כמה שנים לא יהיה זורע באותה שדה מן אחר עד שיעקר העיקרין. 
 
הלכה יג: היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורים קודם שיצמחו החטים, ימתין לה עד שיפסדו החטים ויתליעו בארץ כמו שלשה ימים אם היתה שדהו רוה ואחר כך יהפכה במחרישה ויזרע המין האחר, ואינו צריך להפך את כולה עד שלא תשאר חטה שלא נעקרה אלא חורש את השדה כדרך שחורשין אותה קודם המטר כדי שתרוה. 
 
הלכה יד: צמחו החטים ואחר כך נמלך לזורעה שעורים יהפך ואחר כך יזרע, ואם הוריד בהמתו לתוכה וקרסמה את הצמח הרי זה מותר לזרוע שם מין אחר. 
 
הלכה טו: באחד באדר משמיעין על הכלאים, וכל אדם יוצא לגינתו ולשדהו ומנקין אותו מן הכלאים, ובחמשה עשר בו יוצאים שלוחי בית דין ומסבבים לבדוק. 
 
הלכה טז: בראשונה היו עוקרין ומשליכין והיו בעלי בתים שמחים שמנקין להן שדותיהן התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה שימצאו בו כלאים, והוא שימצאו בה מין אחר אחד מארבעה ועשרים אבל פחות מיכן לא יגעו בה. 
 
הלכה יז: וחוזרין שלוחי בית דין בחולו של מועד הפסח לראות האפיל שיצא, וכלאים שהנצו אין ממתינים להן אלא יוצאין עליהן מיד ומפקירין את כל השדה אם יש בה אחד מעשרים וארבעה.