Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום ראשון טו אלול ה'�&פ"ב
	שיעורים יומיים ליום ראשון טו אלול ה'�&פ"ב

חומש:

ראשון פרשת תבוא

תהילים:

פרקים עז - עח

תניא:

אך צריך להקדים... -קכב- במשל ומליצה

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות נזירות פרקים ט-י. הלכות ערכין וחרמין פרק א

פרק אחד :

הלכות מכירה פרק ח

ספר המצוות :

מ"ע צ"ג, מ"ע קי"ד

הלכות נזירות

פרק ט

הלכה א: המפריש מעות שיקריב מהן קרבנות נזירים והקריב מהן והותירו יביאו במותרן קרבנות נזירים אחרים, שמותר נזירים לנזירים, הפריש מעות סתומין לנזירותו והותירו יפלו המותרות לנדבה.

הלכה ב: המפריש מעות מפורשין לנזירותו והותירו מותר מעות העולה יבאו עולה, ומותר החטאת יוליכם לים המלח, ומותר דמי השלמים יבאו שלמים, ואין טעונין לחם ונאכלין ליום אחד.

הלכה ג: המפריש מעות לנזירותו ומת אם היו סתומין יפלו לנדבה, היו מפורשין, דמי עולה [יבואו עולה], דמי חטאת ילכו לים המלח, דמי שלמים יבאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם.

הלכה ד: כיצד הם המעות הסתומין, כגון שהפריש מעות להביא מהן קרבנותיו ולא אמר כלום, אבל אם אמר אלו לחובתי הרי אלו כמפורשין, ואין צריך לומר אם אמר אלו לעולתו ולחטאתי ולשלמי שהן כמפורשין.

הלכה ה: המפריש בהמה בעלת מום הרי היא כמעות סתומין, וכן המפריש לשון של כסף ושל זהב או כלי אע"פ שאמר זה לחטאתי ולעולתי ולשלמי הרי הוא כמעות סתומין.

הלכה ו: האומר אלו לחטאתי והשאר לנזירותי ומת, או שהיתה אשה והפר לה בעלה, דמי חטאת ילכו לים המלח והשאר יבאו בחציין עולה ובחציין שלמים.

הלכה ז: אמר אלו לעולתי והשאר לנזירותי דמי עולה יבאו עולה והשאר יפלו לנדבה.

הלכה ח: מי שדמה שהוא חייב בנזירות והפריש קרבנותיו ואח"כ שאל לחכם והורהו שאין זה נדר ואינו חייב בנזירות מה יעשה בקרבנות שהפריש, יצאו וירעו בעדר שזה הקדש טעות שאינו הקדש כמו שיתבאר במקומו.

הלכה ט: האשה שנדרה בנזיר והפרישה קרבנותיה ואח"כ הפר לה בעלה אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ואם היו הקרבנות משלה ואין לבעלה בהן כלום, כגון שנתנו לה במתנה על מנת שלא יהיה לבעל בהן רשות אלא מה שתרצה תעשה בהן, החטאת תמות, והעולה תקרב עולה, והשלמים יקרבו שלמים, ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם.

הלכה י: הפרישה מעות סתומין לקרבנותיה יפלו לנדבה, היו מפורשין דמי חטאת ילכו לים המלח, ודמי עולה יבאו עולה, ודמי שלמים יבאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם.

הלכה יא: האשה שנדרה בנזיר ונטמאת בתוך ימי נזירות ואחר כך שמע בעלה והפר לה הרי זו מביאה קרבן טומאה.

הלכה יב: האיש שהדיר את בנו בנזיר והפריש עליה קרבנותיו ולא רצה הבן בנזירות זו, ומחה הוא או קרוביו או שגלח הוא או שגלחוהו קרוביו, החטאת תמות והעולה תקרב עולה והשלמים יקרבו שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם, הפריש לו מעות סתומים הרי אלו יפלו לנדבה, היו מעות מפורשין דמי חטאת ילכו לים המלח דמי עולה יבואו עולה דמי שלמים יבואו שלמים ואינן טעונין לחם ונאכלין ליום אחד.

הלכה יג: האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן והפריש קרבן והפילה אשתו וחזרה וילדה, הרי הקרבנות ספק ואסורין בגיזה ובעבודה.

הלכה יד: שני נזירים שנטמא אחד מהם ואין ידוע מי הוא כיצד מביאין קרבנותיהן, מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה במלאת ימי נזירותם, ואומר אחד מהם אם אני הוא הטמא קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך, ואם אני הוא הטהור קרבן טהורה שלי וקרבן טומאה שלך וסופרים ימי נזירות אחרת גמורה מאחר קרבנות אלו, וחוזרין ומביאין קרבן טהרה, ואומר אחד מהן אם אני הוא שהייתי טמא קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך וזה קרבן טהרתי אם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך וזה קרבן טהרתך, נמצאו שלא הפסידו בקרבנותיהן כלום.

הלכה טו: מת אחד מהן הרי זה מביא חטאת העוף ועולת בהמה, ויאמר אם טמא הייתי החטאת מחובתי והעולה נדבה, ואם טהור הייתי העולה מחובתי וחטאת העוף ספק, וסופר ימי נזירות אחרת ומביא קרבן טהרה, ואומר אם טמא הייתי העולה הראשונה נדבה וזו חובה ואם טהור הייתי העולה הראשונה חובה וזו נדבה וזה שאר קרבני, ואין אחד משניהם מגלח תגלחת טומאה אלא אם כן היו קטנים או נשים שאין אלו מקיפין פאת ראשם מספק.

הלכה טז: וכיצד יולד להם ספק זה בטומאה כגון שהיו שני הנזירין עומדין ברשות היחיד שספק טומאה שם טמא והיה אחד מבחוץ רואה אותן ואמר ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע מי הוא, אבל אם היה עד זה עמהן בחצר הרי שניהן טהורין, כיון שהם שלשה הרי הן רבים ורבים ברשות היחיד ספקן טהור כספק טומאה ברשות הרבים שהוא טהור כמו שיתבאר במקומו.

הלכה יז: במה דברים אמורים כששתקו הנזירים שניהם או נסתפק להן הדבר, אבל אם אמר אחד מהן אני לא נטמאתי אפילו שני עדים מעידים עליו שנטמא אינו מביא קרבן על פיהם, שזה שאמר לא נטמאתי כאומר איני מביא בטומאה שכבר נשאלתי על נזירותי ונמצא שאינו מכחיש את העדים ואדם נאמן על ידי עצמו, אבל אם שתק או נסתפק לו הרי זה מביא קרבן אפילו על פי עד אחד כמו שבארנו, וכן עד שאמר לאחד בפני נדרת בנזירות אם הכחישו אינו חייב כלום, ואם לא הכחישו נוהג נזירותו על פיו, אפילו אמר לשנים ראיתי אחד מכם שנזר ואיני יודע מי הוא הואיל ואין מכחישין אותו נוהגין נזירות על פיו, נהג נזירות על פי עד אחד ושתה יין או נטמא והתרו בו [שנים] לוקה אף על פי שעיקר הנזירות בעד אחד.

הלכה יח: מת שהיה מושכב לרחב הדרך אע"פ שאין שם מקום לעבור אלא עליו או נוגע בצדו ואע"פ שהיא טומאה ידועה ועבר שם נזיר הרי זה טהור הואיל וספק ברשות הרבים טהור.

הלכה יט: במה דברים אמורים במהלך ברגליו, אבל אם היה רוכב או טעון משא הרי זה טמא, שהמהלך ברגליו אפשר שלא יגע או שלא יאהיל או שלא יסיט אבל טעון או רוכב אי אפשר שלא יגע ושלא יאהיל או שלא יסיט שהרי המת לרוחב הדרך.

פרק י

הלכה א: אין אדם מגלח תגלחת אחת ועולה לו לנזרו ולצרעתו, ותגלחת הצרעת בזמן שהוא ספק מצורע אינו דוחה את הנזירות, לפיכך מי שנזר שנה אחת והיה בכל השנה הזאת ספק מצורע וספק טמא מת או שהיה בה ספק מצורע ובסוף השנה נטמא בספק הרי זה מונה שבעה ימים ומזה בשלישי ושביעי ואינו מגלח בשביעי ואינו יכול לשתות ביין ולהטמא למת אלא לאחר ארבע שנים, ואוכל בקדשים לאחר שתי שנים מפני שהוא צריך לגלח ארבע תגלחיות, תגלחת טהרה ותגלחת טומאה מספק, ושתי תגלחיות שמגלח המצורע, שהרי הוא ספק מצורע.

הלכה ב: תגלחת ראשונה מגלח אותה אחר שנה ראשונה ומגלח בה ראשו וזקנו וגבות עיניו, ומטהר בעץ ארז ואזוב וצפרים כשאר מצורעים, אם אינו טמא מת ולא מצורע הרי היא תגלחת טהרה של נזירותו, ואם הוא מצורע ודאי בשנה ראשונה הרי היא תגלחת ראשונה שלמצורע, ושוהה שנה אחרת כמנין ימי הנזירות, ואח"כ מגלח תגלחת שניה של מצורע, שאינו יכול לגלח אחר שבעה כשאר מצורעין שמא אינו מצורע אלא טמא מת ודאי היה ושנה שניה זו הרי הוא בה נזיר שאסור לגלח, ומאחר שגלח שתי תגלחיות אלו שלמה טהרת הצרעת ומותר לאכול בקדשים ושוהה שנה שלישית ואח"כ מגלח תגלחת שלישית שמא מצורע ודאי היה בשנה ראשונה ולא היה טמא מת ושנה ראשונה לא עלתה לו מפני שהיא ימי חלוטו ושנה שניה לא עלתה לו מפני שהיא ימי ספירו של מצורע שבין תגלחת ראשונה ושניה, לפיכך צריך לשהות שנה שלישית בנזירותו ומגלח תגלחת שלישית לנזירותו והיא תגלחת טהרה או שמא טמא מת ודאי היה ומצורע ודאי ואין תגלחת אחת עולה לנזירותו ולצרעתו ונמצאת תגלחת ראשונה ושניה תגלחת צרעת ותגלחת שלישית תגלחת טומאה ואין אחת משלש שנים עולה שהרי השלישית תגלחת טומאה לפיכך צריך לשהות שנה רביעית בנזירות ומגלח תגלחת רביעית, ושערו בכל תגלחת ספק אסור בהנייה מספק, ששער נזיר שנצטרע מותר בהנייה.

הלכה ג: וכן אם נדר עשר שנים נזירות והיה בהן ספק מצורע ונולד לו ספק טומאה בסופן הרי זה אינו שותה ביין עד ארבעים שנה ומגלח ארבע תגלחות אחת בסוף כל עשר שנים, תגלחת ראשונה לספק ימי צרעתו, שניה לספק ימי ספירו של מצורע, שלישית לספק טומאתו, רביעית תגלחת טהרה.

הלכה ד: וכיצד מביא זה קרבנותיו, אם היה עשיר כותב נכסיו לאחרים שמצורע עשיר שהביא קרבן עני לא יצא, ואחר כך מביא חטאת העוף ועולת בהמה בתגלחת ראשונה ושניה ושלישית, וכל חטאת עוף מהן לא תאכל מפני שהיא ספק, ומביא בתגלחת רביעית קרבן נזיר טהור שהוא שלש בהמות כמו שבארנו.

הלכה ה: שלש חטאות העוף שמביא בשלש התגלחות, חטאת ראשונה לספק טומאתו, שניה לספק צרעתו שאין המצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת שניה, וכן חטאת שלישית לספק טומאתו שאין תגלחת אחת עולה לנזרו ולצרעתו ושמא מצורע ודאי וטמא מת ודאי היה שהתגלחת הראשונה והשניה לצרעתו כמו שבארנו, ותגלחת שלישית תגלחת טומאה ולפיכך צריך להביא קרבן טומאה בשלישית.

הלכה ו: שלש עולות בהמה שמביא עמהן על הראשונה הוא מתנה ואומר אם טהור אני זו מחובתי ואם טמא אני הרי היא נדבה, וכן הוא אומר בשניה ובשלישית.

הלכה ז: ומביא קרבן טהרה בתגלחת רביעית, ואומר ומתנה אם טמא הייתי עולה ראשונה נדבה וזו חובה, ואם מוחלט הייתי ראשונה חובת מצורע וזו חובת נזירות ושתים האמצעיות נדבה, ואם טהור מטומאת מת הייתי ומצורע עולה הראשונה חובה וכן השניה אחת לחובת מצורע ואחת לחובת נזירות ושלישית ורביעית נדבה והשאר קרבן טהרתי, ואם טמא הייתי ומצורע עולה ראשונה חובת צרעת ושניה ושלישית נדבה וזה קרבן תגלחת טהרה.

הלכה ח: אבל האשם והעולה אינן מעכבין לא בתגלחת טומאה ולא בצרעת, נמצאת אומר אם הוא מצורע ודאי ולא נטמא במת הרי טהר בצפורין וחטאת העוף היא חטאתו ולא תאכל מפני שהוא ספק ועולת בהמה שעמה מקרבן תגלחת טהרה כדי שיגלח על הבהמה, ואם טמא מת הוא הרי עולת בהמה נדבה, ואם אינו מצורע וטמא מת הוא חטאת העוף קרבן נזיר שנטמא ועולת בהמה נדבה והרי הביא קרבן טהרה באחרונה, ואם אינו טמא מת ולא מצורע עולת בהמה שהביא בתגלחת הראשונה היא מחובת תגלחת וחטאת העוף באה על ספק והרי לא נאכלת.

הלכה ט: במה דברים אמורים שהוא מגלח ארבע תגלחות כשהיה קטן או אשה, אבל האיש אינו מגלח מספק לא תגלחת טומאה ולא תגלחת צרעת, שמא טהור הוא ונמצא מקיף פאת ראשו שלא במקום מצוה, לפיכך אינו מגלח אלא תגלחת טהרה בלבד, שאין ארבע תגלחות אלו לעכב אלא למצוה.

הלכה י: נזיר שנצטרע ודאי ונטמא בספק כיצד הוא עושה, אחר שיטהר מצרעתו מזה בשלישי ובשביעי ומגלח תגלחת טומאה ומתחיל למנות נזירותו כלה שהרי נפלו הימים הראשונים בספק טומאה שנטמא ומביא קרבן טהרה ושותה ביין, ומאחר שיביא קרבן צרעת אוכל בקדשים.

הלכה יא: נטמא ודאי והיה מצורע בספק וטהר מספק צרעתו מונה ימי נזירותו שלימה ואחר כך מגלח תגלחת הנגע, שאין תגלחת ספק נגעו דוחה נזירות, ואחר כך מונה שבעת ימים שבין תגלחת מצורע הראשונה לתגלחת שניה ומגלח ומביא קרבנותיו ואוכל בקדשים, ומזה בשלישי ושביעי, ואח"כ מונה שבעה אחרים לטומאת מת ומגלח תגלחת טומאה ואחר כך מונה נזירותו כולה.

הלכה יב: וכן אם היה טמא ומצורע בודאי, לאחר שיטהר מצרעתו מגלח תגלחת צרעת הראשונה ומזה בשלישי ובשביעי ומגלח ראשו וזקנו בשביעי והיא תגלחת שניה של צרעת ומביא קרבנותיו בשמיני ואוכל בקדשים וסופר שבעה ומגלח תגלחת טומאה ואח"כ סופר ימי נזירות שלימה ומביא קרבן טהרה ושותה ביין.

הלכה יג: למה סופר שבעה שאין שבעת ימי הטומאה עולין בשבעת ימי ספירה שבין תגלחת ותגלחת של מצורע.

הלכה יד: האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך או אם לא אעשה וכיוצא בזה הרי זה רשע ונזירות כזו מנזירות רשעים הוא, אבל הנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח ועל זה נאמר נזר אלהיו על ראשו קדש הוא לה', ושקלו הכתוב כנביא (שנאמר) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים. סליקו להו הלכות נזירות בס"ד.

הלכות ערכין וחרמין

הלכות ערכין וחרמין. יש בכללן שבע מצות, חמש מצות עשה, ושתים מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) לדון בערכי אדם כאשר מפורש בתורה וזהו דין ערכי אדם. (ב) דין ערכי בהמה. (ג) דין ערכי בתים. (ד) דין ערכי שדות. (ה) דין מחרים נכסיו. (ו) שלא ימכר חרם. (ז) שלא יגאל חרם. וביאור מצות אלו בפרקים אלו.

פרק א

הלכה א: הערכים הם נדר מכלל נדרי הקדש, שנאמר איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה', לפיכך חייבין עליהן משום לא יחל דברו ולא תאחר לשלמו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה.

הלכה ב: מצות עשה לדון בדיני ערכין כאשר מפורש בתורה, ואחד האומר ערכי עלי, או האומר ערך זה עלי, או ערך פלוני עלי, נותן הערך לפי שני הנערך והוא הדבר הקצוב שבתורה לא פחות ולא יתר.

הלכה ג: וכמה הוא הערך, אם היה הנערך בן שלשים יום או פחות אין לו ערך והאומר עליו ערך זה עלי הרי זה כאומר ערך כלי זה עלי ואינו חייב כלום, היה מבן אחד ושלשים יום עד בן חמש שנים גמורות ערך הזכר חמשה שקלים והנקבה שלשה שקלים, משנכנס בשנת שש יום אחד עד שישלים שנת עשרים ערך הזכר עשרים שקלים והנקבה עשרה שקלים, משיכנס בשנת אחת ועשרים יום עד שישלים שנת ששים ערך הזכר חמשים שקלים והנקבה שלשים שקלים, ומשיכנס בשנת אחת וששים יום עד יום מותו אפילו חיה כמה שנים ערך הזכר חמשה עשר שקלים והנקבה עשרה שקלים.

הלכה ד: כל השנים האלו מעת לעת מיום הלידה, וכל השקלים בשקל הקדש והוא משקל שלש מאות ועשרים שעורה מכסף טהור, וכבר הוסיפו עליו ועשו אותו סלע כמו שבארנו בהלכות שקלים.

הלכה ה: טומטום ואנדרוגינוס אין להם ערך שלא קצבה תורה ערך אלא לזכר ודאי או לנקבה ודאית, לפיכך טומטום ואנדרוגינוס שאמר ערכי עלי או שהעריכו אחר אינו חייב כלום.

הלכה ו: העכו"ם נערך אבל אינו מעריך כיצד עכו"ם שאמר ערכי עלי או ערך ישראל זה עלי לא אמר כלום, וישראל שאמר ערך עכו"ם זה עלי או ערך פלוני העכו"ם עלי נותן לפי שני העכו"ם הנערך, וכן המעריך את החרש ואת השוטה חייב ונותן לפי שניו.

הלכה ז: העבד נערך ועורך כשאר ישראל ואם יפדה והיה לו יתן ערך שנדר.

הלכה ח: אחד המעריך את היפה הבריא ואחד המעריך את הכעור החולה, אפילו היה הנערך מוכה שחין או סומא או גדם ויש בו כל מום נותן לפי שניו כמו שכתוב בתורה.

הלכה ט: הדמים אינן כערכין, כיצד האומר דמי עלי או דמי זה עלי או דמי פלוני עלי אפילו היה אותו פלוני קטן בן יומו או טומטום ואנדרוגינוס או עכו"ם נותן מה שהוא שוה דינר או אלף כאילו הוא עבד הנמכר בשוק.

הלכה י: והערכים כולן והדמים הכל סתמן לבדק הבית ויפלו הכל ללשכה שהיתה במקדש מוכנת לקדשי בדק הבית.

הלכה יא: עכו"ם שאמר דמי עלי או דמי פלוני עלי נותן כפי נדרו ואינו נופל ללשכה שאין מקבלין מן העכו"ם נדבה או נדר לחזק את בדק הבית או בדק ירושלים שנאמר לא לכם ולנו לבנות בית וגו', ונאמר ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים.

הלכה יב: ומה יעשה בהן יבדק העכו"ם על דעת מי נדר, אם נדר על דעת ישראל יוציאוהו בית דין במה שיראה להם חוץ מבדק הבית ובדק ירושלים, ואם אמר לשמים נדרתי יגנזו.

הלכה יג: הגוסס אין לו לא ערך ולא דמים הואיל ורוב הגוססין למיתה הרי הוא כמת, וכן מי שנגמר דינו בבית דין של ישראל להורגו על עבירה שעבר והעריכו אחר או שהעריך עצמו או שאמר דמי עלי או שאמר אחר דמי זה עלי אינו חייב כלום שזה כמת הוא והמת אין לו ערך ולא דמים, ועל זה נאמר כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה כלומר אין לו פדיון אלא הרי הוא כמת.

הלכה יד: זה היוצא ליהרג שהעריך אחרים או נדר דמיהם או הזיק חייב לשלם וגובין הכל מנכסיו.

הלכה טו: כהנים ולויים מעריכין ונערכין כשאר ישראל, וקטן שהגיע לעונת נדרים והעריך או נדר דמים חייב לשלם שהרי נדריו קיימים כמו שבארנו בהלכות נדרים.

הלכה טז: הערכין הקצובין לפי השנים הן שני הנערך ולא שני המעריך, כיצד בן עשרים שאמר לבן ששים ערכך עלי נותן ערך בן ששים, ובן ששים שאמר לבן עשרים ערכך עלי נותן ערך בן עשרים וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יז: וצריך המעריך שיהא פיו ולבו שוין כשאר הנדרים, ונשאלין על הערכין ועל הדמים כדרך שנשאלין על שאר נדרים והקדשות.

הלכה יח: האומר ערך אלו עלי נותן ערך כולן כל אחד ואחד לפי שניו, ואם היה עני נותן על ידי כולם ערך אחד עני, ואם היה עשיר נותן על ידי כולן ערך עשיר.

הלכה יט: האומר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי וכן אם אמר אפילו כמה פעמים חייב על כל אחת ואחת, אמר שני ערכי עלי, נותן שני ערכין וכן אם אמר ארבעה אפילו אלף נותן כמנין שנדר.

הלכה כ: אמר הרי עלי ערך ולא פירש ערך מי אלא ערך סתם נותן פחות שבערכין שהוא שלשת שקלים.

הלכה כא: האומר ערכי עלי ומת קודם שיעמוד בדין אין היורשין חייבין ליתן, שנאמר והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן, עמד בדין ומת יתנו היורשין.

הלכה כב: אבל האומר דמי עלי אע"פ שעמד בדין ומת קודם שיקצצו דמיו ויאמרו הדיינין כמה ישוה אין היורשין חייבין ליתן, ואם קצבו דמיו ואחר כך מת יתנו היורשין.

הלכה כג: ומה בין ערכין לדמים, שערכין קצובין מן התורה והדמים אינן קצובין, וכן האומר ערך פלוני עלי ומת העורך והנערך אחר שעמד הנערך בדין חייבין היורשין ליתן, מת הנערך קודם שעמד בדין אף על פי שהמעריך קיים הרי זה פטור, שאין ערך למת והנערך צריך עמידה בדין, אמר דמי פלוני עלי ועמד בדין ומת קודם שיקצצו דמיו הרי זה פטור שאין דמים למתים.

הלכות נזירות

פרק ט 
 
הלכה א: המפריש מעות שיקריב מהן קרבנות נזירים והקריב מהן והותירו יביאו במותרן קרבנות נזירים אחרים, שמותר נזירים לנזירים, הפריש מעות סתומין לנזירותו והותירו יפלו המותרות לנדבה. 
 
הלכה ב: המפריש מעות מפורשין לנזירותו והותירו מותר מעות העולה יבאו עולה, ומותר החטאת יוליכם לים המלח, ומותר דמי השלמים יבאו שלמים, ואין טעונין לחם ונאכלין ליום אחד. 
 
הלכה ג: המפריש מעות לנזירותו ומת אם היו סתומין יפלו לנדבה, היו מפורשין, דמי עולה [יבואו עולה], דמי חטאת ילכו לים המלח, דמי שלמים יבאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם. 
 
הלכה ד: כיצד הם המעות הסתומין, כגון שהפריש מעות להביא מהן קרבנותיו ולא אמר כלום, אבל אם אמר אלו לחובתי הרי אלו כמפורשין, ואין צריך לומר אם אמר אלו לעולתו ולחטאתי ולשלמי שהן כמפורשין. 
 
הלכה ה: המפריש בהמה בעלת מום הרי היא כמעות סתומין, וכן המפריש לשון של כסף ושל זהב או כלי אע"פ שאמר זה לחטאתי ולעולתי ולשלמי הרי הוא כמעות סתומין. 
 
הלכה ו: האומר אלו לחטאתי והשאר לנזירותי ומת, או שהיתה אשה והפר לה בעלה, דמי חטאת ילכו לים המלח והשאר יבאו בחציין עולה ובחציין שלמים. 
 
הלכה ז: אמר אלו לעולתי והשאר לנזירותי דמי עולה יבאו עולה והשאר יפלו לנדבה. 
 
הלכה ח: מי שדמה שהוא חייב בנזירות והפריש קרבנותיו ואח"כ שאל לחכם והורהו שאין זה נדר ואינו חייב בנזירות מה יעשה בקרבנות שהפריש, יצאו וירעו בעדר שזה הקדש טעות שאינו הקדש כמו שיתבאר במקומו. 
 
הלכה ט: האשה שנדרה בנזיר והפרישה קרבנותיה ואח"כ הפר לה בעלה אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ואם היו הקרבנות משלה ואין לבעלה בהן כלום, כגון שנתנו לה במתנה על מנת שלא יהיה לבעל בהן רשות אלא מה שתרצה תעשה בהן, החטאת תמות, והעולה תקרב עולה, והשלמים יקרבו שלמים, ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם. 
 
הלכה י: הפרישה מעות סתומין לקרבנותיה יפלו לנדבה, היו מפורשין דמי חטאת ילכו לים המלח, ודמי עולה יבאו עולה, ודמי שלמים יבאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם. 
 
הלכה יא: האשה שנדרה בנזיר ונטמאת בתוך ימי נזירות ואחר כך שמע בעלה והפר לה הרי זו מביאה קרבן טומאה. 
 
הלכה יב: האיש שהדיר את בנו בנזיר והפריש עליה קרבנותיו ולא רצה הבן בנזירות זו, ומחה הוא או קרוביו או שגלח הוא או שגלחוהו קרוביו, החטאת תמות והעולה תקרב עולה והשלמים יקרבו שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם, הפריש לו מעות סתומים הרי אלו יפלו לנדבה, היו מעות מפורשין דמי חטאת ילכו לים המלח דמי עולה יבואו עולה דמי שלמים יבואו שלמים ואינן טעונין לחם ונאכלין ליום אחד. 
 
הלכה יג: האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן והפריש קרבן והפילה אשתו וחזרה וילדה, הרי הקרבנות ספק ואסורין בגיזה ובעבודה. 
 
הלכה יד: שני נזירים שנטמא אחד מהם ואין ידוע מי הוא כיצד מביאין קרבנותיהן, מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה במלאת ימי נזירותם, ואומר אחד מהם אם אני הוא הטמא קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך, ואם אני הוא הטהור קרבן טהורה שלי וקרבן טומאה שלך וסופרים ימי נזירות אחרת גמורה מאחר קרבנות אלו, וחוזרין ומביאין קרבן טהרה, ואומר אחד מהן אם אני הוא שהייתי טמא קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך וזה קרבן טהרתי אם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך וזה קרבן טהרתך, נמצאו שלא הפסידו בקרבנותיהן כלום. 
 
הלכה טו: מת אחד מהן הרי זה מביא חטאת העוף ועולת בהמה, ויאמר אם טמא הייתי החטאת מחובתי והעולה נדבה, ואם טהור הייתי העולה מחובתי וחטאת העוף ספק, וסופר ימי נזירות אחרת ומביא קרבן טהרה, ואומר אם טמא הייתי העולה הראשונה נדבה וזו חובה ואם טהור הייתי העולה הראשונה חובה וזו נדבה וזה שאר קרבני, ואין אחד משניהם מגלח תגלחת טומאה אלא אם כן היו קטנים או נשים שאין אלו מקיפין פאת ראשם מספק. 
 
הלכה טז: וכיצד יולד להם ספק זה בטומאה כגון שהיו שני הנזירין עומדין ברשות היחיד שספק טומאה שם טמא והיה אחד מבחוץ רואה אותן ואמר ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע מי הוא, אבל אם היה עד זה עמהן בחצר הרי שניהן טהורין, כיון שהם שלשה הרי הן רבים ורבים ברשות היחיד ספקן טהור כספק טומאה ברשות הרבים שהוא טהור כמו שיתבאר במקומו. 
 
הלכה יז: במה דברים אמורים כששתקו הנזירים שניהם או נסתפק להן הדבר, אבל אם אמר אחד מהן אני לא נטמאתי אפילו שני עדים מעידים עליו שנטמא אינו מביא קרבן על פיהם, שזה שאמר לא נטמאתי כאומר איני מביא בטומאה שכבר נשאלתי על נזירותי ונמצא שאינו מכחיש את העדים ואדם נאמן על ידי עצמו, אבל אם שתק או נסתפק לו הרי זה מביא קרבן אפילו על פי עד אחד כמו שבארנו, וכן עד שאמר לאחד בפני נדרת בנזירות אם הכחישו אינו חייב כלום, ואם לא הכחישו נוהג נזירותו על פיו, אפילו אמר לשנים ראיתי אחד מכם שנזר ואיני יודע מי הוא הואיל ואין מכחישין אותו נוהגין נזירות על פיו, נהג נזירות על פי עד אחד ושתה יין או נטמא והתרו בו [שנים] לוקה אף על פי שעיקר הנזירות בעד אחד. 
 
הלכה יח: מת שהיה מושכב לרחב הדרך אע"פ שאין שם מקום לעבור אלא עליו או נוגע בצדו ואע"פ שהיא טומאה ידועה ועבר שם נזיר הרי זה טהור הואיל וספק ברשות הרבים טהור. 
 
הלכה יט: במה דברים אמורים במהלך ברגליו, אבל אם היה רוכב או טעון משא הרי זה טמא, שהמהלך ברגליו אפשר שלא יגע או שלא יאהיל או שלא יסיט אבל טעון או רוכב אי אפשר שלא יגע ושלא יאהיל או שלא יסיט שהרי המת לרוחב הדרך. פרק י 
 
הלכה א: אין אדם מגלח תגלחת אחת ועולה לו לנזרו ולצרעתו, ותגלחת הצרעת בזמן שהוא ספק מצורע אינו דוחה את הנזירות, לפיכך מי שנזר שנה אחת והיה בכל השנה הזאת ספק מצורע וספק טמא מת או שהיה בה ספק מצורע ובסוף השנה נטמא בספק הרי זה מונה שבעה ימים ומזה בשלישי ושביעי ואינו מגלח בשביעי ואינו יכול לשתות ביין ולהטמא למת אלא לאחר ארבע שנים, ואוכל בקדשים לאחר שתי שנים מפני שהוא צריך לגלח ארבע תגלחיות, תגלחת טהרה ותגלחת טומאה מספק, ושתי תגלחיות שמגלח המצורע, שהרי הוא ספק מצורע. 
 
הלכה ב: תגלחת ראשונה מגלח אותה אחר שנה ראשונה ומגלח בה ראשו וזקנו וגבות עיניו, ומטהר בעץ ארז ואזוב וצפרים כשאר מצורעים, אם אינו טמא מת ולא מצורע הרי היא תגלחת טהרה של נזירותו, ואם הוא מצורע ודאי בשנה ראשונה הרי היא תגלחת ראשונה שלמצורע, ושוהה שנה אחרת כמנין ימי הנזירות, ואח"כ מגלח תגלחת שניה של מצורע, שאינו יכול לגלח אחר שבעה כשאר מצורעין שמא אינו מצורע אלא טמא מת ודאי היה ושנה שניה זו הרי הוא בה נזיר שאסור לגלח, ומאחר שגלח שתי תגלחיות אלו שלמה טהרת הצרעת ומותר לאכול בקדשים ושוהה שנה שלישית ואח"כ מגלח תגלחת שלישית שמא מצורע ודאי היה בשנה ראשונה ולא היה טמא מת ושנה ראשונה לא עלתה לו מפני שהיא ימי חלוטו ושנה שניה לא עלתה לו מפני שהיא ימי ספירו של מצורע שבין תגלחת ראשונה ושניה, לפיכך צריך לשהות שנה שלישית בנזירותו ומגלח תגלחת שלישית לנזירותו והיא תגלחת טהרה או שמא טמא מת ודאי היה ומצורע ודאי ואין תגלחת אחת עולה לנזירותו ולצרעתו ונמצאת תגלחת ראשונה ושניה תגלחת צרעת ותגלחת שלישית תגלחת טומאה ואין אחת משלש שנים עולה שהרי השלישית תגלחת טומאה לפיכך צריך לשהות שנה רביעית בנזירות ומגלח תגלחת רביעית, ושערו בכל תגלחת ספק אסור בהנייה מספק, ששער נזיר שנצטרע מותר בהנייה. 
 
הלכה ג: וכן אם נדר עשר שנים נזירות והיה בהן ספק מצורע ונולד לו ספק טומאה בסופן הרי זה אינו שותה ביין עד ארבעים שנה ומגלח ארבע תגלחות אחת בסוף כל עשר שנים, תגלחת ראשונה לספק ימי צרעתו, שניה לספק ימי ספירו של מצורע, שלישית לספק טומאתו, רביעית תגלחת טהרה. 
 
הלכה ד: וכיצד מביא זה קרבנותיו, אם היה עשיר כותב נכסיו לאחרים שמצורע עשיר שהביא קרבן עני לא יצא, ואחר כך מביא חטאת העוף ועולת בהמה בתגלחת ראשונה ושניה ושלישית, וכל חטאת עוף מהן לא תאכל מפני שהיא ספק, ומביא בתגלחת רביעית קרבן נזיר טהור שהוא שלש בהמות כמו שבארנו. 
 
הלכה ה: שלש חטאות העוף שמביא בשלש התגלחות, חטאת ראשונה לספק טומאתו, שניה לספק צרעתו שאין המצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת שניה, וכן חטאת שלישית לספק טומאתו שאין תגלחת אחת עולה לנזרו ולצרעתו ושמא מצורע ודאי וטמא מת ודאי היה שהתגלחת הראשונה והשניה לצרעתו כמו שבארנו, ותגלחת שלישית תגלחת טומאה ולפיכך צריך להביא קרבן טומאה בשלישית. 
 
הלכה ו: שלש עולות בהמה שמביא עמהן על הראשונה הוא מתנה ואומר אם טהור אני זו מחובתי ואם טמא אני הרי היא נדבה, וכן הוא אומר בשניה ובשלישית. 
 
הלכה ז: ומביא קרבן טהרה בתגלחת רביעית, ואומר ומתנה אם טמא הייתי עולה ראשונה נדבה וזו חובה, ואם מוחלט הייתי ראשונה חובת מצורע וזו חובת נזירות ושתים האמצעיות נדבה, ואם טהור מטומאת מת הייתי ומצורע עולה הראשונה חובה וכן השניה אחת לחובת מצורע ואחת לחובת נזירות ושלישית ורביעית נדבה והשאר קרבן טהרתי, ואם טמא הייתי ומצורע עולה ראשונה חובת צרעת ושניה ושלישית נדבה וזה קרבן תגלחת טהרה. 
 
הלכה ח: אבל האשם והעולה אינן מעכבין לא בתגלחת טומאה ולא בצרעת, נמצאת אומר אם הוא מצורע ודאי ולא נטמא במת הרי טהר בצפורין וחטאת העוף היא חטאתו ולא תאכל מפני שהוא ספק ועולת בהמה שעמה מקרבן תגלחת טהרה כדי שיגלח על הבהמה, ואם טמא מת הוא הרי עולת בהמה נדבה, ואם אינו מצורע וטמא מת הוא חטאת העוף קרבן נזיר שנטמא ועולת בהמה נדבה והרי הביא קרבן טהרה באחרונה, ואם אינו טמא מת ולא מצורע עולת בהמה שהביא בתגלחת הראשונה היא מחובת תגלחת וחטאת העוף באה על ספק והרי לא נאכלת. 
 
הלכה ט: במה דברים אמורים שהוא מגלח ארבע תגלחות כשהיה קטן או אשה, אבל האיש אינו מגלח מספק לא תגלחת טומאה ולא תגלחת צרעת, שמא טהור הוא ונמצא מקיף פאת ראשו שלא במקום מצוה, לפיכך אינו מגלח אלא תגלחת טהרה בלבד, שאין ארבע תגלחות אלו לעכב אלא למצוה. 
 
הלכה י: נזיר שנצטרע ודאי ונטמא בספק כיצד הוא עושה, אחר שיטהר מצרעתו מזה בשלישי ובשביעי ומגלח תגלחת טומאה ומתחיל למנות נזירותו כלה שהרי נפלו הימים הראשונים בספק טומאה שנטמא ומביא קרבן טהרה ושותה ביין, ומאחר שיביא קרבן צרעת אוכל בקדשים. 
 
הלכה יא: נטמא ודאי והיה מצורע בספק וטהר מספק צרעתו מונה ימי נזירותו שלימה ואחר כך מגלח תגלחת הנגע, שאין תגלחת ספק נגעו דוחה נזירות, ואחר כך מונה שבעת ימים שבין תגלחת מצורע הראשונה לתגלחת שניה ומגלח ומביא קרבנותיו ואוכל בקדשים, ומזה בשלישי ושביעי, ואח"כ מונה שבעה אחרים לטומאת מת ומגלח תגלחת טומאה ואחר כך מונה נזירותו כולה. 
 
הלכה יב: וכן אם היה טמא ומצורע בודאי, לאחר שיטהר מצרעתו מגלח תגלחת צרעת הראשונה ומזה בשלישי ובשביעי ומגלח ראשו וזקנו בשביעי והיא תגלחת שניה של צרעת ומביא קרבנותיו בשמיני ואוכל בקדשים וסופר שבעה ומגלח תגלחת טומאה ואח"כ סופר ימי נזירות שלימה ומביא קרבן טהרה ושותה ביין. 
 
הלכה יג: למה סופר שבעה שאין שבעת ימי הטומאה עולין בשבעת ימי ספירה שבין תגלחת ותגלחת של מצורע. 
 
הלכה יד: האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך או אם לא אעשה וכיוצא בזה הרי זה רשע ונזירות כזו מנזירות רשעים הוא, אבל הנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח ועל זה נאמר נזר אלהיו על ראשו קדש הוא לה', ושקלו הכתוב כנביא (שנאמר) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים. סליקו להו הלכות נזירות בס"ד. הלכות ערכין וחרמין

הלכות ערכין וחרמין. יש בכללן שבע מצות, חמש מצות עשה, ושתים מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) לדון בערכי אדם כאשר מפורש בתורה וזהו דין ערכי אדם. (ב) דין ערכי בהמה. (ג) דין ערכי בתים. (ד) דין ערכי שדות. (ה) דין מחרים נכסיו. (ו) שלא ימכר חרם. (ז) שלא יגאל חרם. וביאור מצות אלו בפרקים אלו. 
 
פרק א 
 
הלכה א: הערכים הם נדר מכלל נדרי הקדש, שנאמר איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה', לפיכך חייבין עליהן משום לא יחל דברו ולא תאחר לשלמו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה. 
 
הלכה ב: מצות עשה לדון בדיני ערכין כאשר מפורש בתורה, ואחד האומר ערכי עלי, או האומר ערך זה עלי, או ערך פלוני עלי, נותן הערך לפי שני הנערך והוא הדבר הקצוב שבתורה לא פחות ולא יתר. 
 
הלכה ג: וכמה הוא הערך, אם היה הנערך בן שלשים יום או פחות אין לו ערך והאומר עליו ערך זה עלי הרי זה כאומר ערך כלי זה עלי ואינו חייב כלום, היה מבן אחד ושלשים יום עד בן חמש שנים גמורות ערך הזכר חמשה שקלים והנקבה שלשה שקלים, משנכנס בשנת שש יום אחד עד שישלים שנת עשרים ערך הזכר עשרים שקלים והנקבה עשרה שקלים, משיכנס בשנת אחת ועשרים יום עד שישלים שנת ששים ערך הזכר חמשים שקלים והנקבה שלשים שקלים, ומשיכנס בשנת אחת וששים יום עד יום מותו אפילו חיה כמה שנים ערך הזכר חמשה עשר שקלים והנקבה עשרה שקלים. 
 
הלכה ד: כל השנים האלו מעת לעת מיום הלידה, וכל השקלים בשקל הקדש והוא משקל שלש מאות ועשרים שעורה מכסף טהור, וכבר הוסיפו עליו ועשו אותו סלע כמו שבארנו בהלכות שקלים. 
 
הלכה ה: טומטום ואנדרוגינוס אין להם ערך שלא קצבה תורה ערך אלא לזכר ודאי או לנקבה ודאית, לפיכך טומטום ואנדרוגינוס שאמר ערכי עלי או שהעריכו אחר אינו חייב כלום. 
 
הלכה ו: העכו"ם נערך אבל אינו מעריך כיצד עכו"ם שאמר ערכי עלי או ערך ישראל זה עלי לא אמר כלום, וישראל שאמר ערך עכו"ם זה עלי או ערך פלוני העכו"ם עלי נותן לפי שני העכו"ם הנערך, וכן המעריך את החרש ואת השוטה חייב ונותן לפי שניו. 
 
הלכה ז: העבד נערך ועורך כשאר ישראל ואם יפדה והיה לו יתן ערך שנדר. 
 
הלכה ח: אחד המעריך את היפה הבריא ואחד המעריך את הכעור החולה, אפילו היה הנערך מוכה שחין או סומא או גדם ויש בו כל מום נותן לפי שניו כמו שכתוב בתורה. 
 
הלכה ט: הדמים אינן כערכין, כיצד האומר דמי עלי או דמי זה עלי או דמי פלוני עלי אפילו היה אותו פלוני קטן בן יומו או טומטום ואנדרוגינוס או עכו"ם נותן מה שהוא שוה דינר או אלף כאילו הוא עבד הנמכר בשוק. 
 
הלכה י: והערכים כולן והדמים הכל סתמן לבדק הבית ויפלו הכל ללשכה שהיתה במקדש מוכנת לקדשי בדק הבית. 
 
הלכה יא: עכו"ם שאמר דמי עלי או דמי פלוני עלי נותן כפי נדרו ואינו נופל ללשכה שאין מקבלין מן העכו"ם נדבה או נדר לחזק את בדק הבית או בדק ירושלים שנאמר לא לכם ולנו לבנות בית וגו', ונאמר ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים. 
 
הלכה יב: ומה יעשה בהן יבדק העכו"ם על דעת מי נדר, אם נדר על דעת ישראל יוציאוהו בית דין במה שיראה להם חוץ מבדק הבית ובדק ירושלים, ואם אמר לשמים נדרתי יגנזו. 
 
הלכה יג: הגוסס אין לו לא ערך ולא דמים הואיל ורוב הגוססין למיתה הרי הוא כמת, וכן מי שנגמר דינו בבית דין של ישראל להורגו על עבירה שעבר והעריכו אחר או שהעריך עצמו או שאמר דמי עלי או שאמר אחר דמי זה עלי אינו חייב כלום שזה כמת הוא והמת אין לו ערך ולא דמים, ועל זה נאמר כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה כלומר אין לו פדיון אלא הרי הוא כמת. 
 
הלכה יד: זה היוצא ליהרג שהעריך אחרים או נדר דמיהם או הזיק חייב לשלם וגובין הכל מנכסיו. 
 
הלכה טו: כהנים ולויים מעריכין ונערכין כשאר ישראל, וקטן שהגיע לעונת נדרים והעריך או נדר דמים חייב לשלם שהרי נדריו קיימים כמו שבארנו בהלכות נדרים. 
 
הלכה טז: הערכין הקצובין לפי השנים הן שני הנערך ולא שני המעריך, כיצד בן עשרים שאמר לבן ששים ערכך עלי נותן ערך בן ששים, ובן ששים שאמר לבן עשרים ערכך עלי נותן ערך בן עשרים וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה יז: וצריך המעריך שיהא פיו ולבו שוין כשאר הנדרים, ונשאלין על הערכין ועל הדמים כדרך שנשאלין על שאר נדרים והקדשות. 
 
הלכה יח: האומר ערך אלו עלי נותן ערך כולן כל אחד ואחד לפי שניו, ואם היה עני נותן על ידי כולם ערך אחד עני, ואם היה עשיר נותן על ידי כולן ערך עשיר. 
 
הלכה יט: האומר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי וכן אם אמר אפילו כמה פעמים חייב על כל אחת ואחת, אמר שני ערכי עלי, נותן שני ערכין וכן אם אמר ארבעה אפילו אלף נותן כמנין שנדר. 
 
הלכה כ: אמר הרי עלי ערך ולא פירש ערך מי אלא ערך סתם נותן פחות שבערכין שהוא שלשת שקלים. 
 
הלכה כא: האומר ערכי עלי ומת קודם שיעמוד בדין אין היורשין חייבין ליתן, שנאמר והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן, עמד בדין ומת יתנו היורשין. 
 
הלכה כב: אבל האומר דמי עלי אע"פ שעמד בדין ומת קודם שיקצצו דמיו ויאמרו הדיינין כמה ישוה אין היורשין חייבין ליתן, ואם קצבו דמיו ואחר כך מת יתנו היורשין. 
 
הלכה כג: ומה בין ערכין לדמים, שערכין קצובין מן התורה והדמים אינן קצובין, וכן האומר ערך פלוני עלי ומת העורך והנערך אחר שעמד הנערך בדין חייבין היורשין ליתן, מת הנערך קודם שעמד בדין אף על פי שהמעריך קיים הרי זה פטור, שאין ערך למת והנערך צריך עמידה בדין, אמר דמי פלוני עלי ועמד בדין ומת קודם שיקצצו דמיו הרי זה פטור שאין דמים למתים.