Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום חמישי יב אלול ה'�&פ"ב
	שיעורים יומיים ליום חמישי יב אלול ה'�&פ"ב

חומש:

חמישי פרשת תצא

תהילים:

פרקים סו - סח

תניא:

יד. לעורר... -240- למעלה מעלה

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות נדרים פרק יג. הלכות נזירות פרקים א-ב

פרק אחד :

הלכות מכירה פרק ה

ספר המצוות :

מ"ע צ"ה, מ"ע צ"ב, מל"ת ר"&

הלכות נדרים

פרק יג

הלכה א: מפר אדם או מקיים דברי אשתו או בתו בכל לשון ואע"פ שאינה מכרת, שאין האשה צריכה לשמוע ההפרה או הקיום.

הלכה ב: וכיצד מפר אומר מופר או בטל או אין נדר זה כלום וכיוצא בדברים שענינם עקירת הנדר מעיקרו, בין בפניה בין לאחריה, אבל אם אמר לה אי אפשי שתדורי או אין כאן נדר הרי זה לא הפר, וכן האומר לאשתו או לבתו מחול ליך או מותר ליך או שרוי ליך וכל כיוצא בענין זה לא אמר כלום, שאין האב והבעל מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מתחלתו ומפירו.

הלכה ג: וכיצד מקיים כגון שיאמר לה קיים ליכי או יפה נדרת או אין כמותך או אילו לא נדרת הייתי מדירך וכל כיוצא בדברים שמשמען שרצה בנדר זה.

הלכה ד: המבטל נדרי אשתו או בתו אינו צריך לומר כלום ונתבטלו כל הנדרים.

הלכה ה: ומהו הביטול שיכוף אותה לעשות דבר שאסרה אותו, אבל ההפרה אינו כופה אותה אלא מפר לה ומניחה אם רצתה עושה ואם רצתה אינה עושה.

הלכה ו: כיצד נדרה או נשבעה שלא תאכל או שלא תשתה ואמר לה מופר לך הרי זה הפר ומותרת לאכול ולשתות, נטל ונתן לה ואמר לה טלי ואכלי טלי ושתי הרי זו אוכלת ושותת והנדר בטל מאליו.

הלכה ז: המפר נדרי בתו או אשתו צריך להוציא בשפתיו, ואם הפר בלבו אינו מופר, אבל המבטל אינו צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו בלבד וכופה אותה לעשות בין עשתה בין לא עשתה בטל הנדר.

הלכה ח: מפירין נדרים בשבת בין לצורך השבת בין שלא לצורך השבת, ולא יאמר לה בשבת מופר ליך כדרך שאומר בחול אלא מבטל בלבו ואומר לה טלי אכלי טלי ושתי וכיוצא בזה.

הלכה ט: האומר לאשתו או לבתו כל הנדרים שתדורי מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני הרי הן קיימין או הרי הן מופרין לא אמר כלום, עשה שליח להפר לה או לקיים לה אינו כלום שנאמר אישה יקימנו ואישה יפרנו וכן האב בעצמו ולא בשלוחו.

הלכה י: אסרה עצמה בתאנים וענבים בין בנדר בין בשבועה, בין שאסרה עצמה בכל המין, בין שאמרה תאנים וענבים אלו וקיים לתאנים והפר לענבים, או שקיים לענבים והפר לתאנים מה שקיים קיים ומה שהפר מופר, וכן כל כיוצא בזה, ואין אומרין בהפרה נדר שהופר מקצתו הופר כולו כדרך שאומרין בהתרה.

הלכה יא: מי שנדרה אשתו ושמע והתפיס עצמו בנדרה אינו יכול להפר שהרי קיים לה, נדר הוא והתפיסה עצמה בנדרו מפר את שלה ושלו קיים.

הלכה יב: כיצד שמע אשתו או בתו אומרין הריני נזירה ואמר ואני, אינו יכול להפר ושניהם נזירים, אמר הוא הריני נזיר ושמעה היא ואמרה ואני, מפר לה ושלו קיים וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יג: נדר לעצמו והדירה כמותו וגמר בלבו להדירה ואמרה אמן הרי זה אינו יכול להפר, ואם נדר והדירה דרך שאלה לידע מה בלבה כמו שאמר לה התרצי בנדר זה להיות כמותי או לא ואמרה אמן הרי זה מפר לה.

הלכה יד: כיצד אמר לה הריני נזיר ואת כלומר ואת נזירה כמותי ואמרה אמן אינו יכול להפר, אמר לה הריני נזיר ומה תאמרי האת נזירה כמותי ואמרה אמן הרי זה יפר, ואם הפר לה שלו בטל שזה כמי שתלה נדרו בנדרה, אמרה לו הריני נזירה ואתה ואמר אמן אינו יכול להפר וכן כל כיוצא בזה.

הלכה טו: האשה שנדרה ושמע אחר והתפיס עצמו בנדרה ואמר ואני, ושמע אביה או בעלה והפר לה שלה מופר וזה שהתפיס עצמו חייב.

הלכה טז: האשה שאין לה בעל ואינה ברשות אב ואמרה הרי הבשר אסור עלי לאחר שלשים יום ונשאת בתוך שלשים יום, אע"פ שבשעה שחל הנדר הרי היא ברשות הבעל אינו יכול להפר, שבשעת הנדר לא היתה ברשותו ועל זה נאמר ונדר אלמנה וגרושה וגו' ואפילו היתה מאורסת לו בשעת הנדר, שאין הבעל מפר בקודמין כמו שבארנו.

הלכה יז: נדרה תחת בעלה שיהיה הבשר אסור עליה לאחר שלשים יום, או שתהיה נזירה לאחר שלשים יום והפר לה בעלה ומת או גירשה בתוך שלשים יום, אף על פי שבשעה שהיה לנדר לחול הרי היא גרושה או אלמנה הרי זו מותרת שכבר הפר לה נדר זה.

הלכה יח: אלמנה או גרושה שאמרה הריני אסורה ביין כשאנשא ונשאת אין הבעל יכול להפר, אמרה והיא תחת בעלה הריני אסורה בבשר כשאתגרש הרי הבעל מפר וכשתתגרש תהיה מותרת.

הלכה יט: המקיים בלבו הרי זה קיים, והמפר בלבו אינו מופר כמו שבארנו, לפיכך אם הפר בלבו הרי זה יכול לחזור ולקיים, ואם קיים בלבו אינו יכול לחזור ולהפר אלא אם חזר בתוך כדי דבור, כדי שלא יהיו כח דברים שבלבו גדול מכח המוציא בשפתיו.

הלכה כ: המקיים נדרי בתו או אשתו וניחם הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו הקמתו וחוזר ומפר לה בו ביום, אבל אם הפר לה וניחם אינו יכול להשאל לחכם כדי שיחזור ויקיים.

הלכה כא: נערה מאורסה שנדרה וקיים לה אביה לבדו או בעלה לבדו והפר לה האחר אע"פ שנשאל לחכם והתיר לו הקמתו אינו חוזר ומפר לה עם האחר שכבר הפר לה, שאין להם להפר אלא שניהם כאחד.

הלכה כב: אמר לבתו או לאשתו קיים ליך קיים ליך ונשאל על הקמה הראשונה הרי השניה חלה עליו, אמר לה קיים ליך ומופר ליך ולא תחול הקמה אלא אם כן חלה הפרה הרי זה מופר שאין ההקמה מועיל אחר ההפרה, אמר לה קיים ומופר ליך בבת אחת הרי זה קיים, אמר לה קיים ליך היום הרי זה קיים לעולם, אמר לה מופר ליך למחר אינו מופר שהרי קיימו היום ולמחר אינו יכול להפר, אמר לה קיים ליך שעה אחת ועבר היום ולא הפר הרי זה קיים, ואין אומרין שזה כמי שאמר לה הרי מופר ליך לאחר שעה שהרי לא הוציא הפרה מפיו, אמר לה קיים ליכי שעה אחת וכשעברה השעה אמר לה מופר ליך הרי זה ספק ולפיכך אסורה בנדרה ואם עברה על נדרה אינה לוקה.

הלכה כג: מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח, כיצד כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים, או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה, או אסר השכרות לעולם, וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו, וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו, כולן דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות.

הלכה כד: ואע"פ שהן עבודה (לשם) לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר.

הלכה כה: אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה, ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו, במה דברים אמורים בנדרי איסר אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן ולא ישאל עליהן אלא מדוחק שנאמר נדרי לה' אשלם. סליקו להו הלכות נדרים בס"ד.

הלכות נזירות

הלכות נזירות. יש בכללן עשר מצות, שתי מצות עשה, ושמנה מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) שיגדל הנזיר פרע. (ב) שלא יגלח שערו כל ימי נזרו. (ג) שלא ישתה הנזיר יין ולא תערובת יין ואפילו חומץ שלהם. (ד) שלא יאכל ענבים לחים. (ה) שלא יאכל צמוקים. (ו) שלא יאכל חרצנים. (ז) שלא יאכל זגין. (ח) שלא יכנס לאהל המת. (ט) שלא יטמא למתים. (י) שיגלח על הקרבנות כשישלים נזירותו או כשיטמא. וביאור מצות אלו בפרקים אלו.

פרק א

הלכה א: הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסר שנאמר כי ידור נדר נזיר וגו', ומצות עשה שיגדל שער ראשו שנאמר גדל פרע שער ראשו, ואם גילח בימי נזרו עובר בלא תעשה שנאמר תער לא יעבור על ראשו, וכן אסור להטמא למתים או לאכול דברים שאסרן הכתוב עליו מגפן היין כל ימי נזרו.

הלכה ב: עבר וגלח או נטמא או אכל מגפן היין הרי זה לוקה שתים, אחת משום לא יחל דברו שכולל כל הנדרים, ואחת משום דבר שעבר עליו מדברים שאסורין איסור מיוחד על הנזיר.

הלכה ג: נדר בנזיר וקיים נדרו כמצותו הרי זה עושה שלש מצות עשה, האחת ככל היוצא מפיו יעשה והרי עשה, והשניה גדל פרע שער ראשו והרי גדל, והשלישית תגלחתו עם הבאת קרבנותיו שנאמר וגלח הנזיר פתח אהל מועד וגו'.

הלכה ד: האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר הרי זה נזיר מיד שמא ימות עתה, ואם איחר נזירותו הרי זה עובר בבל תאחר לשלמו ואין לוקין על לאו זה.

הלכה ה: אין אומרין בנזירות עד שיוציא בשפתיו דבר שמשמעו אצל כל העם כענין שבלבו, אלא כיון שגמר בלבו והוציא בשפתיו דברים שעניינם שיהיה נזיר אע"פ שהן עניינות רחוקות ואע"פ שאין במשמען לשון נזירות הרי הוא נזיר.

הלכה ו: כיצד הרי שהיה נזיר עובר לפניו ואמר אהיה הרי זה נזיר הואיל ובלבו היה שיהיה כמו זה ואע"פ שלא פירש ואמר אהיה כמו זה, וכן אם אחז בשערו ואמר אהיה נאה או אהא מכלכל או אהא מסלסל או שאמר הריני מסלסל או הריני מכלכל או הרי עלי לשלח פרע הרי זה נזיר והוא שיגמור בלבו להזיר.

הלכה ז: אמר הרי עלי צפרים אע"פ שהיה נזיר עובר לפניו ואע"פ שהיה בלבו להזיר אינו נזיר והרי זה כמי שלא הוציא בשפתיו כלום.

הלכה ח: כל כנויי נזירות כנזירות, כיצד מקומות העלגים שמשנין את הדבור ואמר שם הריני נזיק נזיח פזיח הרי זה נזיר.

הלכה ט: האומר הריני נזיר מן החרצנים בלבד או מן הזגים בלבד או הריני נזיר מן התגלחת או הריני נזיר מן הטומאה בלבד הרי זה נזיר גמור וכל דקדוקי נזירות עליו ואע"פ שלא היה בלבו להזיר אלא מדבר זה בלבד הואיל ודבר שנזר ממנו אסור על הנזירים הרי זה נזיר גמור.

הלכה י: אבל האומר הריני נזיר מן הגרוגרות או מן הדבילה וכיוצא בהן הרי זה אסור בהן ואינו נזיר.

הלכה יא: מזגו לו כוס של יין ונתנו לו לשתות ואמר הריני נזיר ממנו הרי זה נזיר גמור, ואם היה מר נפש או כעוס או מתאבל והיו מבקשין ממנו שישתה כדי לשכח עמלו ואמר הרי זה נזיר ממנו הרי זה אסור באותו הכוס בלבד ואינו נזיר, שלא נתכוון זה אלא שלא ישתה כוס זה.

הלכה יב: וכן שכור שנתנו לו כוס כדי לרוותו ואמר הרי זה נזיר ממנו הרי זה אסור באותו הכוס בלבד ואינו חייב בנזירות שלא נתכוון זה אלא שלא ישכרו אותו יותר מדאי, ואם הגיע לשכרותו של לוט אין דבריו כלום ואינו חייב על כל עבירה שיעשה שמשהגיע לשכרותו של לוט אינו בן חיוב.

הלכה יג: האומר הריני נזיר על מנת שאהיה שותה יין או מטמא למתים או מגלח שערי הרי זה נזיר ואסור בכולם, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על הכתוב בתורה תנאו בטל.

הלכה יד: נדר בנזיר ואמר לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין או בטומאה או בתגלחת ואילו הייתי יודע כן לא הייתי נודר הרי זה נזיר וחייב בכולם, שהרי הוא היה יודע שאסר עצמו באחד משלשת מינין וכבר בארנו שאפילו לא נדר אלא מאחד מהם אסור בכולן.

הלכה טו: אמר יודע הייתי שהנזיר אסור בכל אלו אבל היה בדעתו שמותר לי לשתות אני היין מפני שאיני יכול לחיות בלא יין, או מפני שאני קובר את המתים הרי זה אינו נזיר, מפני שאלו בכלל נדרי שגגות שאינם צריכין שאלה לחכם כמו שבארנו.

הלכה טז: האומר הרי ידי נזירה הרי רגלי נזירה לא אמר כלום, הרי ראשי נזיר כבדי נזירה הרי זה נזיר, זה הכלל כל אבר שאם ינטל מן החי ימות אם אמר הרי הוא נזיר הרי זה נזיר.

הלכה יז: האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן, אם נולד לו בן זכר הרי זה נזיר, אבל אם נולדה לו בת או טומטום או אנדרוגינוס אין זה נזיר, אמר הריני נזיר כשיהיה לי ולד אפילו נולד לו בת או טומטום ואנדרוגינוס הרי זה נזיר, הפילה אשתו אינו נזיר, חזרה ונתעברה וילדה הרי זה נזיר.

פרק ב

הלכה א: הנודר בנזיר בשוגג או באונס או שנדר לזרז חבירו או דרך הבאי הרי זה פטור בשאר נדרים, ומי שנדר בנזיר וניחם על נדרו הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו נזירותו כדרך שמתירין שאר הנדרים.

הלכה ב: מי שנדר בנזיר והלך להביא קרבנותיו שנזר על דעת שיביאם במלאת ימי נזרו, מצאן שנגנבו או נגנבה בהמה מהן, אם עד שלא נגנבה הבהמה נזר הרי זה נזיר, ואם אחר שנגנבה או שאבדה או שמתה נזר אינו נזיר שזה נזר בטעות.

הלכה ג: המתפיס בנזירות הרי זה נזיר כמו שבארנו בדין כל המתפיס בנדר.

הלכה ד: היה נזיר עובר לפניו ואמר הריני כזה הרי זה נזיר, נדר חבירו בנזיר ואמר הוא פי כפיו מיין או שאמר שערי כשערו מלהגזז הרי זה נזיר, וכן אם שמע ואמר ואני בתוך כדי דבור [ושמע שלישי בתוך כדי דבור] של שני ואמר ואני ואפילו הן מאה כולן נזירין.

הלכה ה: האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן וחבירו אמר ואני הרי חבירו נזיר מיד.

הלכה ו: האומר לחבירו הריני נזיר כשיהיה לך בן ושמע חבירו ואמר ואני, אין זה נזיר, שלא נתכוון זה האחרון אלא לומר שאני אוהב שיהיה לך בן כמו זה שהרי הוא בוש ממנו.

הלכה ז: האומר הריני נזיר כשיהיה לפלוני בן ושמע חבירו ואמר אני, הרי זה ספק שמא לא נתכוון אלא להיות נזיר כמותו או לומר שאני אוהב אותו כמותך, וספק נזירות להקל.

הלכה ח: שנים שהיו מהלכים בדרך וראו אחד בא כנגדן ואמר אחד מן השנים זה ההולך כנגדנו שמעון הוא, ואמר חבירו ראובן הוא, ואמר זה הריני נזיר אם יהיה ראובן, ואמר האחר הריני נזיר אם יהיה שמעון, הגיע אליהם והרי הוא ראובן הרי זה נזיר, ואם היה שמעון הרי חבירו נזיר כמו שנדרו וכן כל כיוצא בזה, לא הגיע אליהם אלא חזר לאחוריו ונעלם מעיניהם ולא ידעו מי הוא אין אחד מהן נזיר.

הלכה ט: וכן האומר הריני נזיר אם יהיה בכרי זה מאה כור והלך למודדו ומצאו שנגנב או שאבד אינו נזיר וכן כל כיוצא בזה, שספק נזירות להקל.

הלכה י: היו מהלכין בדרך וראו את הכוי מרחוק ואמר אחד מהם הריני נזיר שזה חיה, ואמר אחר הריני נזיר שזה בהמה, ואמר אחר הריני נזיר שאין זה חיה, ואמר אחר הריני נזיר שאין זה בהמה, ואמר אחר הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה, ואמר אחד הריני נזיר שזה בהמה וחיה הרי כולם נזירים, מפני שהכוי יש בו דרכים שוה בהן לחיה ויש בו דרכים שוה בהן לבהמה ויש בו דרכים שוה לחיה ולבהמה ויש בו דרכים שאינו שוה לא לבהמה ולא לחיה, והוא הדין אם ראו אנדרוגינוס ונחלקו בו אם הוא איש או אשה ונדרו על דרך שנדרו אלו בכוי הרי כולם נזירים, שהאנדרוגינוס יש בו דרכים שוה בהן לאיש, ודרכים שוה בהן לאשה, ודרכים שאינו שוה בהן לא לאיש ולא לאשה, ודרכים שהן שוין לאיש ולאשה.

הלכה יא: וכל הדרכים האלו בעניני המצות ולא בטבעו ותולדתו, וכן דרכי הכוי בעניני המצות לא בטבעו ותולדתו, כיצד דמו טעון כיסוי כחיה וחלבו אסור כבהמה, והרי הוא כלאים עם הבהמה וכן עם החיה כאילו אינה חיה ולא בהמה, וטעון שחיטה כבהמה וחיה, ויש בו דרכים אחרים וכל אחד מהן יתבאר במקומו, וכן אנדרוגינוס מטמא בלובן כאנשים, ומטמא באודם כנשים, ואינו נמכר בעבד עברי לא כאנשים ולא כנשים, וההורגו נהרג עליו כאנשים וכנשים, ויש בו דינים אחרים וכל אחד יכתב במקומו.

הלכה יב: וכן אם ראו אנשים באים כנגדם מהם פקחים ומהם סומים ואמר אחד הריני נזיר שאלו פקחין, ואמר אחר הריני נזיר שאין אלו פקחין, ואמר אחר הרי אני נזיר שאלו סומין, ואמר אחר הריני נזיר שאין אלו סומין, ואמר אחר הריני נזיר שאלו פקחין וסומין, ואמר אחר הריני נזיר שאין אלו לא פקחין ולא סומין, הרי כולם נזירים וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יג: קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר בנזיר הרי זה נזיר ומביא קרבנותיו, ואף על פי שעדיין לא הביא שתי שערות כשאר הנדרים, והאיש מדיר את בנו קטן בנזיר אע"פ שלא בא לעונת נדרים, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר, ודבר זה הלכה מפי הקבלה הוא ואינו נוהג בשאר נדרים.

הלכה יד: כיצד האב שאמר לבנו הקטן הרי אתה נזיר, או שאמר בני פלוני נזיר או הרי זה נזיר, ושתק הבן, הרי זה נזיר וחייב האב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות ואם נטמא מביא קרבן טומאה, וכשישלים נזירותו מביא קרבן טהרה כשאר הנזירים הגדולים.

הלכה טו: לא רצה הבן ומיחה בדבר זה או שמיחו קרוביו או שגלח שערו או שגלחוהו קרוביו שהרי נעשה מעשה שגלה דעתו שלא רצה הוא או קרוביו בנזירות זו הרי זה אינו נזיר, ועד מתי יש לו להדירו עד שיגדיל ויעשה איש.

הלכה טז: העכו"ם אין להן נזירות, שנאמר דבר אל בני ישראל.

הלכה יז: נשים ועבדים יש להן נזירות, והאב או הבעל מפר נזירות האשה אם רצה כשאר הנדרים, אבל העבד יש לרבו לכוף אותו לשתות ולהטמא למתים ואם לא כפה אותו נוהג נזירות.

הלכה יח: נדר העבד שאר נדרים שיש בהן עינוי נפש או שמעכבין את המלאכה או שהעריך, אין רבו צריך לכופו מפני שאין נפשו קנויה לו ולא יחול עליו נדר, למה הדבר דומה לאוסר פירות אחרים עליהם, אבל אם אין שם עינוי ולא דבר שמעכב מלאכה אינו יכול לכופו, נדר עבדו בנזירות ואמר לו מופר לך יצא לחירות וחייב להשלים נזירותו, שהעבד כופין אותו ואין מפירין לו ואם הפר יצא לחירות.

הלכה יט: עבד שנדר בנזירות וברח או שהלך מרבו הרי זה אסור לשתות יין כדי שיצטער ויחזור לרשות רבו, נזר והשלים נזירותו וגלח ולא ידעו רבו ואחר כך יצא לחירות הרי זה יצא ידי נדרו, אבל אם נדר ולא גלח ויצא לחירות לא יצא ידי נדרו, נטמא ואחר כך יצא לחירות מונה משעה שנטמא.

הלכה כ: נזירות נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית, לפיכך מי שנדר בנזיר בזמן הזה הרי זה נזיר לעולם, שאין לנו בית כדי שיביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו.

הלכה כא: אין הנזירות נוהגת אלא בארץ ישראל, ומי שנזר בחוצה לארץ קונסין אותו ומחייבין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נזיר בארץ ישראל כמנין הימים שנזר, לפיכך מי שנדר בזמן הזה בחוצה לארץ כופין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נוהג שם נזירות עד שימות או עד שיבנה המקדש ויביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו.

הלכה כב: וכל זמן שהוא בחוצה לארץ הרי זה אסור לשתות יין ולהטמא למתים ולגלח וכל דקדוקי נזירות עליו ואע"פ שאין ימים אלו עולין לו, ואם עבר ושתה או גלח או נגע במת וכיוצא בנגיעה לוקה.

הלכות נדרים

פרק יג 
 
הלכה א: מפר אדם או מקיים דברי אשתו או בתו בכל לשון ואע"פ שאינה מכרת, שאין האשה צריכה לשמוע ההפרה או הקיום. 
 
הלכה ב: וכיצד מפר אומר מופר או בטל או אין נדר זה כלום וכיוצא בדברים שענינם עקירת הנדר מעיקרו, בין בפניה בין לאחריה, אבל אם אמר לה אי אפשי שתדורי או אין כאן נדר הרי זה לא הפר, וכן האומר לאשתו או לבתו מחול ליך או מותר ליך או שרוי ליך וכל כיוצא בענין זה לא אמר כלום, שאין האב והבעל מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מתחלתו ומפירו. 
 
הלכה ג: וכיצד מקיים כגון שיאמר לה קיים ליכי או יפה נדרת או אין כמותך או אילו לא נדרת הייתי מדירך וכל כיוצא בדברים שמשמען שרצה בנדר זה. 
 
הלכה ד: המבטל נדרי אשתו או בתו אינו צריך לומר כלום ונתבטלו כל הנדרים. 
 
הלכה ה: ומהו הביטול שיכוף אותה לעשות דבר שאסרה אותו, אבל ההפרה אינו כופה אותה אלא מפר לה ומניחה אם רצתה עושה ואם רצתה אינה עושה. 
 
הלכה ו: כיצד נדרה או נשבעה שלא תאכל או שלא תשתה ואמר לה מופר לך הרי זה הפר ומותרת לאכול ולשתות, נטל ונתן לה ואמר לה טלי ואכלי טלי ושתי הרי זו אוכלת ושותת והנדר בטל מאליו. 
 
הלכה ז: המפר נדרי בתו או אשתו צריך להוציא בשפתיו, ואם הפר בלבו אינו מופר, אבל המבטל אינו צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו בלבד וכופה אותה לעשות בין עשתה בין לא עשתה בטל הנדר. 
 
הלכה ח: מפירין נדרים בשבת בין לצורך השבת בין שלא לצורך השבת, ולא יאמר לה בשבת מופר ליך כדרך שאומר בחול אלא מבטל בלבו ואומר לה טלי אכלי טלי ושתי וכיוצא בזה. 
 
הלכה ט: האומר לאשתו או לבתו כל הנדרים שתדורי מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני הרי הן קיימין או הרי הן מופרין לא אמר כלום, עשה שליח להפר לה או לקיים לה אינו כלום שנאמר אישה יקימנו ואישה יפרנו וכן האב בעצמו ולא בשלוחו. 
 
הלכה י: אסרה עצמה בתאנים וענבים בין בנדר בין בשבועה, בין שאסרה עצמה בכל המין, בין שאמרה תאנים וענבים אלו וקיים לתאנים והפר לענבים, או שקיים לענבים והפר לתאנים מה שקיים קיים ומה שהפר מופר, וכן כל כיוצא בזה, ואין אומרין בהפרה נדר שהופר מקצתו הופר כולו כדרך שאומרין בהתרה. 
 
הלכה יא: מי שנדרה אשתו ושמע והתפיס עצמו בנדרה אינו יכול להפר שהרי קיים לה, נדר הוא והתפיסה עצמה בנדרו מפר את שלה ושלו קיים. 
 
הלכה יב: כיצד שמע אשתו או בתו אומרין הריני נזירה ואמר ואני, אינו יכול להפר ושניהם נזירים, אמר הוא הריני נזיר ושמעה היא ואמרה ואני, מפר לה ושלו קיים וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה יג: נדר לעצמו והדירה כמותו וגמר בלבו להדירה ואמרה אמן הרי זה אינו יכול להפר, ואם נדר והדירה דרך שאלה לידע מה בלבה כמו שאמר לה התרצי בנדר זה להיות כמותי או לא ואמרה אמן הרי זה מפר לה. 
 
הלכה יד: כיצד אמר לה הריני נזיר ואת כלומר ואת נזירה כמותי ואמרה אמן אינו יכול להפר, אמר לה הריני נזיר ומה תאמרי האת נזירה כמותי ואמרה אמן הרי זה יפר, ואם הפר לה שלו בטל שזה כמי שתלה נדרו בנדרה, אמרה לו הריני נזירה ואתה ואמר אמן אינו יכול להפר וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה טו: האשה שנדרה ושמע אחר והתפיס עצמו בנדרה ואמר ואני, ושמע אביה או בעלה והפר לה שלה מופר וזה שהתפיס עצמו חייב. 
 
הלכה טז: האשה שאין לה בעל ואינה ברשות אב ואמרה הרי הבשר אסור עלי לאחר שלשים יום ונשאת בתוך שלשים יום, אע"פ שבשעה שחל הנדר הרי היא ברשות הבעל אינו יכול להפר, שבשעת הנדר לא היתה ברשותו ועל זה נאמר ונדר אלמנה וגרושה וגו' ואפילו היתה מאורסת לו בשעת הנדר, שאין הבעל מפר בקודמין כמו שבארנו. 
 
הלכה יז: נדרה תחת בעלה שיהיה הבשר אסור עליה לאחר שלשים יום, או שתהיה נזירה לאחר שלשים יום והפר לה בעלה ומת או גירשה בתוך שלשים יום, אף על פי שבשעה שהיה לנדר לחול הרי היא גרושה או אלמנה הרי זו מותרת שכבר הפר לה נדר זה. 
 
הלכה יח: אלמנה או גרושה שאמרה הריני אסורה ביין כשאנשא ונשאת אין הבעל יכול להפר, אמרה והיא תחת בעלה הריני אסורה בבשר כשאתגרש הרי הבעל מפר וכשתתגרש תהיה מותרת. 
 
הלכה יט: המקיים בלבו הרי זה קיים, והמפר בלבו אינו מופר כמו שבארנו, לפיכך אם הפר בלבו הרי זה יכול לחזור ולקיים, ואם קיים בלבו אינו יכול לחזור ולהפר אלא אם חזר בתוך כדי דבור, כדי שלא יהיו כח דברים שבלבו גדול מכח המוציא בשפתיו. 
 
הלכה כ: המקיים נדרי בתו או אשתו וניחם הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו הקמתו וחוזר ומפר לה בו ביום, אבל אם הפר לה וניחם אינו יכול להשאל לחכם כדי שיחזור ויקיים. 
 
הלכה כא: נערה מאורסה שנדרה וקיים לה אביה לבדו או בעלה לבדו והפר לה האחר אע"פ שנשאל לחכם והתיר לו הקמתו אינו חוזר ומפר לה עם האחר שכבר הפר לה, שאין להם להפר אלא שניהם כאחד. 
 
הלכה כב: אמר לבתו או לאשתו קיים ליך קיים ליך ונשאל על הקמה הראשונה הרי השניה חלה עליו, אמר לה קיים ליך ומופר ליך ולא תחול הקמה אלא אם כן חלה הפרה הרי זה מופר שאין ההקמה מועיל אחר ההפרה, אמר לה קיים ומופר ליך בבת אחת הרי זה קיים, אמר לה קיים ליך היום הרי זה קיים לעולם, אמר לה מופר ליך למחר אינו מופר שהרי קיימו היום ולמחר אינו יכול להפר, אמר לה קיים ליך שעה אחת ועבר היום ולא הפר הרי זה קיים, ואין אומרין שזה כמי שאמר לה הרי מופר ליך לאחר שעה שהרי לא הוציא הפרה מפיו, אמר לה קיים ליכי שעה אחת וכשעברה השעה אמר לה מופר ליך הרי זה ספק ולפיכך אסורה בנדרה ואם עברה על נדרה אינה לוקה. 
 
הלכה כג: מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח, כיצד כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים, או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה, או אסר השכרות לעולם, וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו, וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו, כולן דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות. 
 
הלכה כד: ואע"פ שהן עבודה (לשם) לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר. 
 
הלכה כה: אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה, ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו, במה דברים אמורים בנדרי איסר אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן ולא ישאל עליהן אלא מדוחק שנאמר נדרי לה' אשלם. סליקו להו הלכות נדרים בס"ד. הלכות נזירות

הלכות נזירות. יש בכללן עשר מצות, שתי מצות עשה, ושמנה מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) שיגדל הנזיר פרע. (ב) שלא יגלח שערו כל ימי נזרו. (ג) שלא ישתה הנזיר יין ולא תערובת יין ואפילו חומץ שלהם. (ד) שלא יאכל ענבים לחים. (ה) שלא יאכל צמוקים. (ו) שלא יאכל חרצנים. (ז) שלא יאכל זגין. (ח) שלא יכנס לאהל המת. (ט) שלא יטמא למתים. (י) שיגלח על הקרבנות כשישלים נזירותו או כשיטמא. וביאור מצות אלו בפרקים אלו. 
 
פרק א 
 
הלכה א: הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסר שנאמר כי ידור נדר נזיר וגו', ומצות עשה שיגדל שער ראשו שנאמר גדל פרע שער ראשו, ואם גילח בימי נזרו עובר בלא תעשה שנאמר תער לא יעבור על ראשו, וכן אסור להטמא למתים או לאכול דברים שאסרן הכתוב עליו מגפן היין כל ימי נזרו. 
 
הלכה ב: עבר וגלח או נטמא או אכל מגפן היין הרי זה לוקה שתים, אחת משום לא יחל דברו שכולל כל הנדרים, ואחת משום דבר שעבר עליו מדברים שאסורין איסור מיוחד על הנזיר. 
 
הלכה ג: נדר בנזיר וקיים נדרו כמצותו הרי זה עושה שלש מצות עשה, האחת ככל היוצא מפיו יעשה והרי עשה, והשניה גדל פרע שער ראשו והרי גדל, והשלישית תגלחתו עם הבאת קרבנותיו שנאמר וגלח הנזיר פתח אהל מועד וגו'. 
 
הלכה ד: האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר הרי זה נזיר מיד שמא ימות עתה, ואם איחר נזירותו הרי זה עובר בבל תאחר לשלמו ואין לוקין על לאו זה. 
 
הלכה ה: אין אומרין בנזירות עד שיוציא בשפתיו דבר שמשמעו אצל כל העם כענין שבלבו, אלא כיון שגמר בלבו והוציא בשפתיו דברים שעניינם שיהיה נזיר אע"פ שהן עניינות רחוקות ואע"פ שאין במשמען לשון נזירות הרי הוא נזיר. 
 
הלכה ו: כיצד הרי שהיה נזיר עובר לפניו ואמר אהיה הרי זה נזיר הואיל ובלבו היה שיהיה כמו זה ואע"פ שלא פירש ואמר אהיה כמו זה, וכן אם אחז בשערו ואמר אהיה נאה או אהא מכלכל או אהא מסלסל או שאמר הריני מסלסל או הריני מכלכל או הרי עלי לשלח פרע הרי זה נזיר והוא שיגמור בלבו להזיר. 
 
הלכה ז: אמר הרי עלי צפרים אע"פ שהיה נזיר עובר לפניו ואע"פ שהיה בלבו להזיר אינו נזיר והרי זה כמי שלא הוציא בשפתיו כלום. 
 
הלכה ח: כל כנויי נזירות כנזירות, כיצד מקומות העלגים שמשנין את הדבור ואמר שם הריני נזיק נזיח פזיח הרי זה נזיר. 
 
הלכה ט: האומר הריני נזיר מן החרצנים בלבד או מן הזגים בלבד או הריני נזיר מן התגלחת או הריני נזיר מן הטומאה בלבד הרי זה נזיר גמור וכל דקדוקי נזירות עליו ואע"פ שלא היה בלבו להזיר אלא מדבר זה בלבד הואיל ודבר שנזר ממנו אסור על הנזירים הרי זה נזיר גמור. 
 
הלכה י: אבל האומר הריני נזיר מן הגרוגרות או מן הדבילה וכיוצא בהן הרי זה אסור בהן ואינו נזיר. 
 
הלכה יא: מזגו לו כוס של יין ונתנו לו לשתות ואמר הריני נזיר ממנו הרי זה נזיר גמור, ואם היה מר נפש או כעוס או מתאבל והיו מבקשין ממנו שישתה כדי לשכח עמלו ואמר הרי זה נזיר ממנו הרי זה אסור באותו הכוס בלבד ואינו נזיר, שלא נתכוון זה אלא שלא ישתה כוס זה. 
 
הלכה יב: וכן שכור שנתנו לו כוס כדי לרוותו ואמר הרי זה נזיר ממנו הרי זה אסור באותו הכוס בלבד ואינו חייב בנזירות שלא נתכוון זה אלא שלא ישכרו אותו יותר מדאי, ואם הגיע לשכרותו של לוט אין דבריו כלום ואינו חייב על כל עבירה שיעשה שמשהגיע לשכרותו של לוט אינו בן חיוב. 
 
הלכה יג: האומר הריני נזיר על מנת שאהיה שותה יין או מטמא למתים או מגלח שערי הרי זה נזיר ואסור בכולם, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על הכתוב בתורה תנאו בטל. 
 
הלכה יד: נדר בנזיר ואמר לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין או בטומאה או בתגלחת ואילו הייתי יודע כן לא הייתי נודר הרי זה נזיר וחייב בכולם, שהרי הוא היה יודע שאסר עצמו באחד משלשת מינין וכבר בארנו שאפילו לא נדר אלא מאחד מהם אסור בכולן. 
 
הלכה טו: אמר יודע הייתי שהנזיר אסור בכל אלו אבל היה בדעתו שמותר לי לשתות אני היין מפני שאיני יכול לחיות בלא יין, או מפני שאני קובר את המתים הרי זה אינו נזיר, מפני שאלו בכלל נדרי שגגות שאינם צריכין שאלה לחכם כמו שבארנו. 
 
הלכה טז: האומר הרי ידי נזירה הרי רגלי נזירה לא אמר כלום, הרי ראשי נזיר כבדי נזירה הרי זה נזיר, זה הכלל כל אבר שאם ינטל מן החי ימות אם אמר הרי הוא נזיר הרי זה נזיר. 
 
הלכה יז: האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן, אם נולד לו בן זכר הרי זה נזיר, אבל אם נולדה לו בת או טומטום או אנדרוגינוס אין זה נזיר, אמר הריני נזיר כשיהיה לי ולד אפילו נולד לו בת או טומטום ואנדרוגינוס הרי זה נזיר, הפילה אשתו אינו נזיר, חזרה ונתעברה וילדה הרי זה נזיר. פרק ב 
 
הלכה א: הנודר בנזיר בשוגג או באונס או שנדר לזרז חבירו או דרך הבאי הרי זה פטור בשאר נדרים, ומי שנדר בנזיר וניחם על נדרו הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו נזירותו כדרך שמתירין שאר הנדרים. 
 
הלכה ב: מי שנדר בנזיר והלך להביא קרבנותיו שנזר על דעת שיביאם במלאת ימי נזרו, מצאן שנגנבו או נגנבה בהמה מהן, אם עד שלא נגנבה הבהמה נזר הרי זה נזיר, ואם אחר שנגנבה או שאבדה או שמתה נזר אינו נזיר שזה נזר בטעות. 
 
הלכה ג: המתפיס בנזירות הרי זה נזיר כמו שבארנו בדין כל המתפיס בנדר. 
 
הלכה ד: היה נזיר עובר לפניו ואמר הריני כזה הרי זה נזיר, נדר חבירו בנזיר ואמר הוא פי כפיו מיין או שאמר שערי כשערו מלהגזז הרי זה נזיר, וכן אם שמע ואמר ואני בתוך כדי דבור [ושמע שלישי בתוך כדי דבור] של שני ואמר ואני ואפילו הן מאה כולן נזירין. 
 
הלכה ה: האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן וחבירו אמר ואני הרי חבירו נזיר מיד. 
 
הלכה ו: האומר לחבירו הריני נזיר כשיהיה לך בן ושמע חבירו ואמר ואני, אין זה נזיר, שלא נתכוון זה האחרון אלא לומר שאני אוהב שיהיה לך בן כמו זה שהרי הוא בוש ממנו. 
 
הלכה ז: האומר הריני נזיר כשיהיה לפלוני בן ושמע חבירו ואמר אני, הרי זה ספק שמא לא נתכוון אלא להיות נזיר כמותו או לומר שאני אוהב אותו כמותך, וספק נזירות להקל. 
 
הלכה ח: שנים שהיו מהלכים בדרך וראו אחד בא כנגדן ואמר אחד מן השנים זה ההולך כנגדנו שמעון הוא, ואמר חבירו ראובן הוא, ואמר זה הריני נזיר אם יהיה ראובן, ואמר האחר הריני נזיר אם יהיה שמעון, הגיע אליהם והרי הוא ראובן הרי זה נזיר, ואם היה שמעון הרי חבירו נזיר כמו שנדרו וכן כל כיוצא בזה, לא הגיע אליהם אלא חזר לאחוריו ונעלם מעיניהם ולא ידעו מי הוא אין אחד מהן נזיר. 
 
הלכה ט: וכן האומר הריני נזיר אם יהיה בכרי זה מאה כור והלך למודדו ומצאו שנגנב או שאבד אינו נזיר וכן כל כיוצא בזה, שספק נזירות להקל. 
 
הלכה י: היו מהלכין בדרך וראו את הכוי מרחוק ואמר אחד מהם הריני נזיר שזה חיה, ואמר אחר הריני נזיר שזה בהמה, ואמר אחר הריני נזיר שאין זה חיה, ואמר אחר הריני נזיר שאין זה בהמה, ואמר אחר הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה, ואמר אחד הריני נזיר שזה בהמה וחיה הרי כולם נזירים, מפני שהכוי יש בו דרכים שוה בהן לחיה ויש בו דרכים שוה בהן לבהמה ויש בו דרכים שוה לחיה ולבהמה ויש בו דרכים שאינו שוה לא לבהמה ולא לחיה, והוא הדין אם ראו אנדרוגינוס ונחלקו בו אם הוא איש או אשה ונדרו על דרך שנדרו אלו בכוי הרי כולם נזירים, שהאנדרוגינוס יש בו דרכים שוה בהן לאיש, ודרכים שוה בהן לאשה, ודרכים שאינו שוה בהן לא לאיש ולא לאשה, ודרכים שהן שוין לאיש ולאשה. 
 
הלכה יא: וכל הדרכים האלו בעניני המצות ולא בטבעו ותולדתו, וכן דרכי הכוי בעניני המצות לא בטבעו ותולדתו, כיצד דמו טעון כיסוי כחיה וחלבו אסור כבהמה, והרי הוא כלאים עם הבהמה וכן עם החיה כאילו אינה חיה ולא בהמה, וטעון שחיטה כבהמה וחיה, ויש בו דרכים אחרים וכל אחד מהן יתבאר במקומו, וכן אנדרוגינוס מטמא בלובן כאנשים, ומטמא באודם כנשים, ואינו נמכר בעבד עברי לא כאנשים ולא כנשים, וההורגו נהרג עליו כאנשים וכנשים, ויש בו דינים אחרים וכל אחד יכתב במקומו. 
 
הלכה יב: וכן אם ראו אנשים באים כנגדם מהם פקחים ומהם סומים ואמר אחד הריני נזיר שאלו פקחין, ואמר אחר הריני נזיר שאין אלו פקחין, ואמר אחר הרי אני נזיר שאלו סומין, ואמר אחר הריני נזיר שאין אלו סומין, ואמר אחר הריני נזיר שאלו פקחין וסומין, ואמר אחר הריני נזיר שאין אלו לא פקחין ולא סומין, הרי כולם נזירים וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה יג: קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר בנזיר הרי זה נזיר ומביא קרבנותיו, ואף על פי שעדיין לא הביא שתי שערות כשאר הנדרים, והאיש מדיר את בנו קטן בנזיר אע"פ שלא בא לעונת נדרים, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר, ודבר זה הלכה מפי הקבלה הוא ואינו נוהג בשאר נדרים. 
 
הלכה יד: כיצד האב שאמר לבנו הקטן הרי אתה נזיר, או שאמר בני פלוני נזיר או הרי זה נזיר, ושתק הבן, הרי זה נזיר וחייב האב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות ואם נטמא מביא קרבן טומאה, וכשישלים נזירותו מביא קרבן טהרה כשאר הנזירים הגדולים. 
 
הלכה טו: לא רצה הבן ומיחה בדבר זה או שמיחו קרוביו או שגלח שערו או שגלחוהו קרוביו שהרי נעשה מעשה שגלה דעתו שלא רצה הוא או קרוביו בנזירות זו הרי זה אינו נזיר, ועד מתי יש לו להדירו עד שיגדיל ויעשה איש. 
 
הלכה טז: העכו"ם אין להן נזירות, שנאמר דבר אל בני ישראל. 
 
הלכה יז: נשים ועבדים יש להן נזירות, והאב או הבעל מפר נזירות האשה אם רצה כשאר הנדרים, אבל העבד יש לרבו לכוף אותו לשתות ולהטמא למתים ואם לא כפה אותו נוהג נזירות. 
 
הלכה יח: נדר העבד שאר נדרים שיש בהן עינוי נפש או שמעכבין את המלאכה או שהעריך, אין רבו צריך לכופו מפני שאין נפשו קנויה לו ולא יחול עליו נדר, למה הדבר דומה לאוסר פירות אחרים עליהם, אבל אם אין שם עינוי ולא דבר שמעכב מלאכה אינו יכול לכופו, נדר עבדו בנזירות ואמר לו מופר לך יצא לחירות וחייב להשלים נזירותו, שהעבד כופין אותו ואין מפירין לו ואם הפר יצא לחירות. 
 
הלכה יט: עבד שנדר בנזירות וברח או שהלך מרבו הרי זה אסור לשתות יין כדי שיצטער ויחזור לרשות רבו, נזר והשלים נזירותו וגלח ולא ידעו רבו ואחר כך יצא לחירות הרי זה יצא ידי נדרו, אבל אם נדר ולא גלח ויצא לחירות לא יצא ידי נדרו, נטמא ואחר כך יצא לחירות מונה משעה שנטמא. 
 
הלכה כ: נזירות נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית, לפיכך מי שנדר בנזיר בזמן הזה הרי זה נזיר לעולם, שאין לנו בית כדי שיביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו. 
 
הלכה כא: אין הנזירות נוהגת אלא בארץ ישראל, ומי שנזר בחוצה לארץ קונסין אותו ומחייבין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נזיר בארץ ישראל כמנין הימים שנזר, לפיכך מי שנדר בזמן הזה בחוצה לארץ כופין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נוהג שם נזירות עד שימות או עד שיבנה המקדש ויביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו. 
 
הלכה כב: וכל זמן שהוא בחוצה לארץ הרי זה אסור לשתות יין ולהטמא למתים ולגלח וכל דקדוקי נזירות עליו ואע"פ שאין ימים אלו עולין לו, ואם עבר ושתה או גלח או נגע במת וכיוצא בנגיעה לוקה.