Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום רביעי יא אלול ה'�&פ"ב
	שיעורים יומיים ליום רביעי יא אלול ה'�&פ"ב

חומש:

רביעי פרשת תצא

תהילים:

פרקים ס - סה

תניא:

יג. מה רב טובך... -קכ- בסוכה וגו'

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות נדרים פרקים י-יב

פרק אחד :

הלכות מכירה פרק ד

ספר המצוות :

מ"ע צ"ה

הלכות נדרים

פרק י

הלכה א: הנודר או הנשבע שאיני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך, שאיני טועם יום אחד אסור מעת לעת משעת נדרו, לפיכך הנודר שאני טועם היום אע"פ שהוא מותר משתחשך לא יאכל משתחשך עד שישאל לחכם, גזירה שמא ישבע פעם אחרת יום אחד ויאכל משתחשך שהרי אין כל העם יודעים הפרש שבין זה לזה.

הלכה ב: נדר שאני טועם יום הרי זה ספק ואסור מעת לעת כאומר יום אחד, ואם אכל אחר שחשיכה אינו לוקה, שאני טועם שבת זו הרי זה אסור בשאר ימי השבת וביום השבת, והרי הוא מותר מאחד בשבת, שאני טועם שבת אחת הרי זה אסור שבעה ימים מעת לעת, אמר שבת סתם ולא פירש לא אחת ולא זו הרי ספק ואסור שבעה ימים מעת לעת, ואם אכל אחר שבת אינו לוקה כמו שבארנו.

הלכה ג: שאני שותה חדש זה אסור בשאר ימי החדש, אבל ביום ראש חודש יהיה מותר אע"פ שהיה חדש חסר, שאני טועם חדש אחד אסור שלשים יום גמורים מעת לעת, נדר חדש סתם אסור שלשים יום מעת לעת מספק.

הלכה ד: שאני אוכל בשר שנה זו אפילו לא נשאר מן השנה אלא יום אחד אין אסור אלא אותו היום, וביום ראש השנה מותר, וראש השנה לנדרים הוא יום ראש חדש תשרי, שאני אוכל שנה אחת הרי זה אסור שנה תמימה מיום ליום, ואם נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה, שאני אוכל שנה הרי זה אסור שנה תמימה מיום ליום מספק כמו שבארנו.

הלכה ה: שאני שותה יין שבוע זה אסור בשאר שני השבוע ובשנת השמטה, ואינו מותר אלא מראש השנה של מוצאי שביעית, שאני שותה יין שבוע אחד אסור שבע שנים גמורות מיום ליום, אמר יובל זה אסור בשאר שני היובל ובשנת חמשים עצמה.

הלכה ו: שאני שותה יין עד ראש אדר אם היתה שנה מעוברת ולא ידע שהיא מעוברת כשנדר אינו אסור אלא עד ראש חדש אדר ראשון, ואם נדר עד סוף אדר הרי זה אסור עד סוף אדר שני, ואם ידע שהשנה מעוברת ונדר עד ראש אדר אסור עד ראש אדר שני.

הלכה ז: האוסר עצמו בדבר עד הפסח בין שאמר עד פני הפסח בין שאמר עד הפסח אינו אסור אלא עד שיגיע בלבד, ואם אמר עד שיהיה הפסח הרי אסור עד שיצא הפסח, אמר עד הקציר או עד הבציר או שאמר עד שיהיה הבציר או הקציר אינו אסור אלא עד שיגיע.

הלכה ח: זה הכלל כל שזמנו קבוע ונדר עדיו אין אסור אלא עד שיגיע, ואם נדר עד שיהיה הרי זה אסור עד שיצא, וכל שאין לו זמן קבוע כגון זמן הקציר והבציר בין שנדר עדיו בין שנדר עד שיהיה אינו אסור אלא עד שיגיע.

הלכה ט: האוסר עצמו בדבר עד הקיץ הרי אסור עד שיתחילו אנשי המקום שנדר בו להכניס כלכלות תאנים, עד הקציר עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים אבל לא קציר שעורים, פירש ואמר עד שיעבור הקיץ הרי זה אסור עד שיכפלו העם רוב המחצלאות שבמוקצה שמיבשין עליהם תאנים וענבים לעשותם גרוגרות וצמוקים הכל לפי מקום נדרו של נודר.

הלכה י: כיצד הרי שנדר בבקעה ואסר עצמו בדבר עד הקיץ ועלה להר אינו מסתכל בקיץ של מקום שהוא בו עתה אם הגיע אם לא הגיע, אלא בקיץ של מקום שנדר בו ועליו הוא סומך וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יא: האוסר עצמו בדבר עד הגשם, הרי זה אסור עד זמן הגשמים שהוא בארץ ישראל ראש חדש כסליו, הגיע זמן הגשמים הרי זה מותר בין ירדו גשמים בין לא ירדו, ואם ירדו גשמים משבעה עשר במרחשון הרי זה מותר, ואם אמר עד הגשמים הרי זה אסור עד שירדו הגשמים, והוא שירדו מזמן רביעה שניה שהוא בארץ ישראל ומקומות הסמוכין לה מכ"ג במרחשון ואילך, ואם פירש ואמר עד שיפסקו הגשמים הרי זה אסור עד שיעבור הפסח בארץ ישראל ובמקומות שהם כמותה.

הלכה יב: מי שהדיר את אשתו במרחשון ואמר לה שאין את נהנית לי מכאן ועד הפסח אם תלכי לבית אביך מהיום ועד סכות הרי זו אסורה ליהנות לו מיד גזירה שמא תלך, ואם הלכה לפני הפסח והרי הוא מהנה אותה לפני הפסח הרי זה לוקה, עבר הפסח אע"פ שהלך התנאי הרי זה אסור לנהוג חולין בנדרו ולהניחה שתלך ותהנה, אלא נוהג בה איסור עד החג כמו שנדר, ואע"פ שתלה הנדר באיסור זמן שעבר וכן כל כיוצא בזה, ואם הלכה אחר הפסח אינה אסורה מליהנות לו.

הלכה יג: אמר לה שאין את נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח אסורה ליהנות מיד, ואם הלכה לפני הפסח ונמצא מהנה אותה הרי זה לוקה ואסורה בהנייתו עד החג ומותרת לילך לבית אביה משהגיע הפסח.

פרק יא

הלכה א: קטן בן שתים עשרה שנה ויום אחד, וקטנה בת אחת עשרה שנה ויום אחד שנשבעו או נדרו בין נדרי איסר בין נדרי הקדש בודקין אותן ושואלין אותן, אם יודעין לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו ונשבעו נדריהן קיימים והקדשן הקדש, ואם לא ידעו אין בנדריהם ובדבריהם כלום, וצריכין בדיקה כל השנה כולה שהוא שנת י"ב לקטנה, ושנת י"ג לקטן.

הלכה ב: כיצד הרי שנדרו או הקדישו בתחלת שנה זו ושאלו אותן ונמצאו יודעין ונתקיים נדרן, ונדרו נדר אחר אפילו בסוף שנה זו צריכין בדיקה ואח"כ יתקיים, ואין אומרין הואיל ונמצאו יודעין בתחלת השנה אין צריכין בדיקה אלא בודקין אותן את כל השנה הזו כולה.

הלכה ג: קודם הזמן הזה אע"פ שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו אין נדריהן נדר ואין הקדשן הקדש, ואחר הזמן הזה שנמצא הבן בן י"ג שנה ויום אחד והבת בת י"ב שנה ויום אחד אע"פ שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו דבריהן קיימין והקדשן הקדש ונדריהן נדרים ואע"פ שלא הביאו שתי שערות, וזו היא עונת נדרים האמורה בכל מקום.

הלכה ד: הואיל והגיעו לשני הגדולים נדריהן קיימין, אע"פ שלא הביאו סימנין ועדיין לא נעשו גדולים לכל דבר, ודבר זה מדברי תורה שהמופלא הסמוך לאיש הקדשו ונדרו נדר, אע"פ שנדריהן קיימין אם חללו נדרן או נשבעו והחליפו אינן לוקין עד שיגדילו ויביאו שתי שערות.

הלכה ה: הקדישו ובא הגדול ונהנה מן ההקדש שהקדישו לוקה משום שנדריהם נדרים מן התורה כמו שבארנו.

הלכה ו: בד"א שבת י"ב שנה ויום אחד נדריה קיימין, בשלא היתה ברשות האב או ברשות הבעל, אבל אם היתה ברשות האב אפילו הגדילה והרי היא נערה, אביה מפר כל נדריה וכל שבועות שתשבע ביום שמעו שנאמר כל נדריה ואסריה וגו' כי הניא אביה אותה וגו'.

הלכה ז: ועד מתי אביה מפר עד שתבגר, בגרה אינו מפר לה והרי כל נדריה ושבועותיה כנדר אלמנה וגרושה שנאמר בהן כל אשר אסרה על נפשה וגו'.

הלכה ח: ומאימתי מפר הבעל נדרי אשתו ושבועותיה משתכנס לחופה, והוא מפר לעולם עד שיגרשנה ויגיע הגט לידה, היתה מגורשת מספק לא יפר לה, נתן לה גט על תנאי או לאחר זמן לא יפר בימים שבינתיים, וכן מי ששמעה שמת בעלה ונשאת והרי בעלה קיים וכיוצא בה אין הבעל הראשון ולא האחרון מפירין נדריה, היתה מחייבי לאוין ואין צריך לומר מחייבי עשה והפר נדריה הרי אלו מופרין.

הלכה ט: נערה מאורסה אין מפר נדריה אלא האב עם הבעל כאחד, ואם הפר האחד לבדו אינו מופר, הפר הבעל לבדו ועברה על נדרה קודם שיפר האב אינה לוקה.

הלכה י: מת הארוס חזרה לרשות אביה, וכל שתדור האב מפר כשהיה קודם שתתארס, מת האב אחר שנתארסה ונדרה אחר מותו אין הבעל מפר שאין הבעל מפר נדרי אשתו עד שתכנס לחופה.

הלכה יא: נערה ארוסה שנדרה ושמע אביה ולא שמע ארוסה ונתגרשה בו ביום ונתארסה לאחר בו ביום אפילו למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה שנדרה בפני ארוס ראשון, מפני שלא יצאתה לרשות עצמה שעה אחת שעדיין היא ברשות האב מפני שהיא נערה.

הלכה יב: אבל האשה הנשואה שנדרה ולא הפר לה בעלה וגרשה בו ביום והחזירה בו ביום אינו יכול להפר שהרי יצאתה לרשות עצמה אחר שנדרה, אע"פ שנדרה ברשותו והיא עתה ברשותו הואיל ויצתה ברשות עצמה בינתיים נתקיימו נדריה.

הלכה יג: נערה מאורסה שנדרה ולא שמע אביה ולא בעלה ונתגרשה ונתארסה לאחרים, אפילו לאחר כמה ימים כשישמע האב והבעל האחרון מפירין נדריה שנדרה בפני ארוס הראשון הואיל ולא שמע אותם הארוס הראשון.

הלכה יד: נערה מאורסה שנדרה ושמע אביה לבדו והפר לה ומת הארוס קודם שישמע ונתארסה בו ביום אפילו למאה אביה וארוסה האחרון מפירין נדריה שנדרה בפני ארוס ראשון שמת קודם שישמע.

הלכה טו: שמע ארוס ראשון והפר ומת ואחר כך שמע האב ונתארסה לאחר בו ביום אביה עם הארוס האחרון מפירין נדריה.

הלכה טז: שמע אביה ולא שמע הארוס ומת בו ביום הארוס או ששמע גם הארוס והפר או ששתק ומת בו ביום נתרוקנה רשות לאב והאב יכול להפר, שמע הארוס וקיים ומת בו ביום או ששמע ושתק ומת ביום שלאחריו אין האב יכול להפר.

הלכה יז: גירשה הארוס אחר ששמע, הרי זה ספק אם הגירושין כשתיקה ויפר האב עם הבעל האחרון שיארס בו ביום או הגירושין כמו שקיים ארוס ראשון שכבר נתקיימו הנדרים.

הלכה יח: שמע האב והפר לה ומת האב ואחר כך שמע הבעל אפילו שמע הבעל קודם שימות האב לא נתרוקנה רשות לבעל ואינו יכול להפר לעולם אחר מות האב, שאין הארוס מפר אלא בשותפות.

הלכה יט: שמע ארוס והפר לה ומת ואח"כ שמע האב, או ששמע האב והפר לה ומת הבעל קודם שישמע, אין האב לבדו יכול להפר נדרים אלו שנראו לארוס ראשון אלא בשותפות ארוס האחרון אם נתארסה בו ביום כמו שבארנו.

הלכה כ: נדרה והפר לה אביה לבדו ולא שמע הארוס עד שנכנסה לרשותו אינו יכול להפר שאין הבעל מפר נדרי ארוסתו אחר שנשאת אלא קודם שתכנס לרשותו הוא שמפר בשותפות האב, לפיכך היה דרך תלמידי חכמים עד שלא תצא בתו מרשותו אומר לה כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרין.

הלכה כא: וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו אומר לה כל נדרים שנדרת משאירסתיך עד שלא תכנסי בתוך ביתי הרי הן מופרין שהבעל מפר נדרי אשתו אע"פ שלא שמע אותם.

הלכה כב: הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל עדיין אביה ובעלה מפירין נדריה, מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל אין האב יכול להפר שהרי יצאת מרשותו ולא הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין כמו שבארנו.

הלכה כג: שומרת יבם אפילו עשה בה יבמה מאמר ואפילו יבם אחד ליבמה אחת אינו מפר נדרי יבמתו עד שיבא עליה.

הלכה כד: היתה יבמתו נערה מאורסה לאחיו ואביה קיים אין היבם ואביה מפירים נדריה כאחת אלא האב לבדו הוא שמפר כל שתדור ואפילו עשה בה היבם מאמר אינה כנערה מאורסה, שאין המאמר קונה ביבמה קנין גמור כמו שבארנו.

הלכה כה: נערה שהשיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין הרי זו כיתומה בחיי האב, ואין אביה מפר נדריה ואע"פ שעדיין היא נערה.

הלכה כו: נערה מאורסה שנדרה ולא שמעו נדריה אביה ובעלה עד שבגרה או עד שנעשית יתומה בחיי האב הרי נדריה קיימים ואין הבעל יכול להפר שהרי יצאת מרשות אביה שהוא מפר עמו בשותפות ועדיין לא נכנסה לרשות הבעל.

פרק יב

הלכה א: כל הנדרים והשבועות האב מפר ביום שמעו, שנאמר כל נדריה ואסריה, אבל הבעל אינו יכול להפר אלא כל נדרים ושבועות שיש בהן עינוי נפש או שהן בדברים שבינו לבינה כגון שנשבעה או נדרה שלא תכחול או שלא תתקשט שנאמר בין איש לאשתו.

הלכה ב: ומה בין נדרים שיש בהן עינוי נפש לדברים שבינו לבינה, שהנדרים שיש בהן עינוי נפש מפר אל עצמו ואל אחרים, ושבינו לבינה לעצמו מפר ולאחרים אינו מפר.

הלכה ג: כיצד נדרה שלא לאכול בשר מפר לה ותהיה מותרת לאכול עם כל אדם לעולם, אסרה עליה תשמיש כל אדם שבעולם יפר חלקו ותהיה משמשתו, וכשימות או יגרשנה הרי היא אסורה בתשמיש כל אדם וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ד: אחד עינוי גדול ואחד עינוי קטן ואחד עינוי שהוא לזמן מרובה או לפי שעה הכל מפר הבעל.

הלכה ה: כיצד נדרה או נשבעה שלא תרחץ היום, או שלא תשתה יין היום, או שלא תאכל היום דבש, וכן אם נדרה שלא תכחול היום או שלא תלבש רקמה היום מפר וכן כל כיוצא בזה, אפילו נדרה ממאכל רע או ממין שלא טעמה אותו מימיה הרי זה יפר.

הלכה ו: נדרה משתי ככרות באחת יש לה עינוי ובאחת אין לה עינוי מפר לזו שמתענה בה ואינו מפר לזו שאין לה עינוי.

הלכה ז: נדרה שלא תאכל תאנים של מדינה זו יפר משום דברים שבינו לבינה שעסק גדול הוא לו להטפל ולהביא לה ממדינה אחרת, לפיכך אם מת או גירשה או שהביא לה איש אחר מפירות אותה מדינה הרי אלו אסורין עליה שאינו מפר לאחרים בדברים שבינו לבינה.

הלכה ח: וכן אם נדרה שלא ליהנות לבריות אע"פ שאין הבעל בכלל יש לו להפר משום דברים שבינו לבינה, שלא יהיה זקוק להאכילה משלו בלבד, וכן אם אסרה הנאתה על אומה (כולה) כגון [כל] היהודים או כל הישמעאלים הרי זה יפר.

הלכה ט: האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי אסורה עליך אינו צריך להפר, הא למה זה דומה לאוסר פירות חבירו על בעל הפירות, וכן הוא שאומר לה הנאת תשמישי אסורה עליך לא אמר כלום מפני שהוא משועבד לה בשאר כסות ועונה כמו שבארנו בהלכות אישות, אבל אם אמרה לו הנאת תשמישך אסורה עלי צריך להפר, ואם לא הפר הרי זה אסור לשמשה שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו.

הלכה י: אמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה במעשה ידיה אינו נאסר במעשה ידיה מפני שידיה משועבדין לו, שאע"פ שאמרו השחרור והחמץ וההקדש מפקיעין השעבוד חכמים עשו חזוק לשעבוד הבעל שאינה יכולה להפקיעו מפני שהוא מדבריהם, אבל צריך הוא להפר שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו.

הלכה יא: נשבעה או נדרה שלא יהנה בה לא אבי בעלה ולא אחיו ושאר קרוביו אינו יכול להפר, וכן אם נדרה שלא אתן מים לפני בהמתך ותבן לפני בקרך וכיוצא בדברים אלו שאין בהן עינוי נפש ואינם מדברים שבינו לבינה ואינה ממלאכות שהיא חייבת בהן הרי זה אינו יכול להפר.

הלכה יב: יש לבעל ולאב להפר נדרים שעדיין לא חלו ולא נאסרה בהן, כיצד כגון שאמרה היין אסור עלי אם אלך למקום פלוני הרי זה מפר אע"פ שעדיין לא הלכה ולא נאסרה וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יג: האב או הבעל שאין שומעין אינם מפירין, אע"פ שהבעל מפר נדרים שלא שמען הראוי לשמוע אין השמועה מעכבת בו.

הלכה יד: השוטה אינו מפר בין אב בין בעל, הקטן אין לו אישות לפיכך אינו מפר, והבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת, וכן האב מפר נדרי שתי בנותיו כאחת.

הלכה טו: הפרת נדרים כל היום ואינה מעת לעת, כיצד נדרה בתחלת ליל שני הרי מפר אותה הלילה וכל יום שני, נדרה ביום שני בתחלת היום מפר כל אותו היום, נדרה בסוף היום עם חשכה אם הפר לה עד שלא תחשך מופר, ואם לא הפר לה עד שחשיכה אינו יכול להפר.

הלכה טז: ומהו זה שכתוב בתורה מיום אל יום, מלמד שמפר בלילה אם נדרה בלילה, וכן מפר כל היום כמו שבארנו, נדרה ושהתה כמה ימים ואחר כך שמע האב או הבעל הרי זה מפר ביום שמעו וכאילו נדרה בעת ששמעה שנאמר ביום שמעו לא ביום נדרה בלבד.

הלכה יז: נערה מאורסה שנדרה ושמע אביה והפר ולאחר ימים שמע הארוס והפר ביום שמעו אין זה מופר, שנאמר ואם הניא אביה אותה ביום שמעו וגו' ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה ושמע אישה ביום שמעו וגו' הא למדת שאחר שהפר האב ושמע הארוס הרי זה מפר ביום שמוע האב, והוא הדין אם שמע ארוס והפר ואחר כמה ימים שמע האב והפר ביום שמעו שאינו מופר, ומנין שבנערה מאורסה הכתוב מדבר שהרי הוא אומר למטה ואם בית אישה נדרה וגו' ושמע אישה והחריש לה וגו' מכלל שאישה האמור למעלה ארוס כמו שבארנו.

הלכה יח: שמע האב או הבעל ושתק כדי לצערה אע"פ שלא היה בלבו לקיים נדרה הואיל ועבר היום ולא הפר ולא בטל נתקיימו נדריה, נדרה והפר לה האב או הבעל והיא לא ידעה שהפר ועברה על נדרה או על שבועתה בזדון הרי זו פטורה ואע"פ שנתכוונה לאסור הואיל ונעשה ההיתר פטורה ועל זה נאמר וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה, ומכין אותה מכת מרדות מפני שנתכוונה לאיסור.

הלכה יט: נדרה ועברה על נדרה קודם שיפר לה אביה או בעלה אע"פ ששמע בו ביום והפר לה הרי זה חייבת על דבר שעברה בו, אם מלקות מלקות ואם קרבן קרבן.

הלכה כ: שמע נדרה ושתק מפני שלא היה יודע שיש לאב או לבעל להפר, או שידע שיש להם להפר אבל לא ידע שנדר זה צריך הפרה ולאחר זמן ידע הרי זה יפר ושעת ידיעתו כאילו היא שעת הנדר או שעת שמועתו ויפר כל היום.

הלכה כא: נדרה אשתו וסבור שהיא בתו והפר לה על דעת שהיא בתו, וכן אם נדרה בנזיר וסבור שנדרה בקרבן והפר לה על דעת שנדרה קרבן, אסרה עצמה בתאנים וסבור [שאסרה עצמה] בענבים והפר לה על דעת שנדרה לאסור [עצמה] בענבים צריך לחזור ולהפר כשידע הנדר והנודרת לשם הנודרת הזאת ולשם הנדר הזה שנאמר לא הניא אביה אותה לנודרת עצמה ואומר ושמע אביה את נדרה עד שידע אי זה נדר נדרה ויש לו להפר אותו כל יום הידיעה.

הלכות נדרים

פרק י 
 
הלכה א: הנודר או הנשבע שאיני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך, שאיני טועם יום אחד אסור מעת לעת משעת נדרו, לפיכך הנודר שאני טועם היום אע"פ שהוא מותר משתחשך לא יאכל משתחשך עד שישאל לחכם, גזירה שמא ישבע פעם אחרת יום אחד ויאכל משתחשך שהרי אין כל העם יודעים הפרש שבין זה לזה. 
 
הלכה ב: נדר שאני טועם יום הרי זה ספק ואסור מעת לעת כאומר יום אחד, ואם אכל אחר שחשיכה אינו לוקה, שאני טועם שבת זו הרי זה אסור בשאר ימי השבת וביום השבת, והרי הוא מותר מאחד בשבת, שאני טועם שבת אחת הרי זה אסור שבעה ימים מעת לעת, אמר שבת סתם ולא פירש לא אחת ולא זו הרי ספק ואסור שבעה ימים מעת לעת, ואם אכל אחר שבת אינו לוקה כמו שבארנו. 
 
הלכה ג: שאני שותה חדש זה אסור בשאר ימי החדש, אבל ביום ראש חודש יהיה מותר אע"פ שהיה חדש חסר, שאני טועם חדש אחד אסור שלשים יום גמורים מעת לעת, נדר חדש סתם אסור שלשים יום מעת לעת מספק. 
 
הלכה ד: שאני אוכל בשר שנה זו אפילו לא נשאר מן השנה אלא יום אחד אין אסור אלא אותו היום, וביום ראש השנה מותר, וראש השנה לנדרים הוא יום ראש חדש תשרי, שאני אוכל שנה אחת הרי זה אסור שנה תמימה מיום ליום, ואם נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה, שאני אוכל שנה הרי זה אסור שנה תמימה מיום ליום מספק כמו שבארנו. 
 
הלכה ה: שאני שותה יין שבוע זה אסור בשאר שני השבוע ובשנת השמטה, ואינו מותר אלא מראש השנה של מוצאי שביעית, שאני שותה יין שבוע אחד אסור שבע שנים גמורות מיום ליום, אמר יובל זה אסור בשאר שני היובל ובשנת חמשים עצמה. 
 
הלכה ו: שאני שותה יין עד ראש אדר אם היתה שנה מעוברת ולא ידע שהיא מעוברת כשנדר אינו אסור אלא עד ראש חדש אדר ראשון, ואם נדר עד סוף אדר הרי זה אסור עד סוף אדר שני, ואם ידע שהשנה מעוברת ונדר עד ראש אדר אסור עד ראש אדר שני. 
 
הלכה ז: האוסר עצמו בדבר עד הפסח בין שאמר עד פני הפסח בין שאמר עד הפסח אינו אסור אלא עד שיגיע בלבד, ואם אמר עד שיהיה הפסח הרי אסור עד שיצא הפסח, אמר עד הקציר או עד הבציר או שאמר עד שיהיה הבציר או הקציר אינו אסור אלא עד שיגיע. 
 
הלכה ח: זה הכלל כל שזמנו קבוע ונדר עדיו אין אסור אלא עד שיגיע, ואם נדר עד שיהיה הרי זה אסור עד שיצא, וכל שאין לו זמן קבוע כגון זמן הקציר והבציר בין שנדר עדיו בין שנדר עד שיהיה אינו אסור אלא עד שיגיע. 
 
הלכה ט: האוסר עצמו בדבר עד הקיץ הרי אסור עד שיתחילו אנשי המקום שנדר בו להכניס כלכלות תאנים, עד הקציר עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים אבל לא קציר שעורים, פירש ואמר עד שיעבור הקיץ הרי זה אסור עד שיכפלו העם רוב המחצלאות שבמוקצה שמיבשין עליהם תאנים וענבים לעשותם גרוגרות וצמוקים הכל לפי מקום נדרו של נודר. 
 
הלכה י: כיצד הרי שנדר בבקעה ואסר עצמו בדבר עד הקיץ ועלה להר אינו מסתכל בקיץ של מקום שהוא בו עתה אם הגיע אם לא הגיע, אלא בקיץ של מקום שנדר בו ועליו הוא סומך וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה יא: האוסר עצמו בדבר עד הגשם, הרי זה אסור עד זמן הגשמים שהוא בארץ ישראל ראש חדש כסליו, הגיע זמן הגשמים הרי זה מותר בין ירדו גשמים בין לא ירדו, ואם ירדו גשמים משבעה עשר במרחשון הרי זה מותר, ואם אמר עד הגשמים הרי זה אסור עד שירדו הגשמים, והוא שירדו מזמן רביעה שניה שהוא בארץ ישראל ומקומות הסמוכין לה מכ"ג במרחשון ואילך, ואם פירש ואמר עד שיפסקו הגשמים הרי זה אסור עד שיעבור הפסח בארץ ישראל ובמקומות שהם כמותה. 
 
הלכה יב: מי שהדיר את אשתו במרחשון ואמר לה שאין את נהנית לי מכאן ועד הפסח אם תלכי לבית אביך מהיום ועד סכות הרי זו אסורה ליהנות לו מיד גזירה שמא תלך, ואם הלכה לפני הפסח והרי הוא מהנה אותה לפני הפסח הרי זה לוקה, עבר הפסח אע"פ שהלך התנאי הרי זה אסור לנהוג חולין בנדרו ולהניחה שתלך ותהנה, אלא נוהג בה איסור עד החג כמו שנדר, ואע"פ שתלה הנדר באיסור זמן שעבר וכן כל כיוצא בזה, ואם הלכה אחר הפסח אינה אסורה מליהנות לו. 
 
הלכה יג: אמר לה שאין את נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח אסורה ליהנות מיד, ואם הלכה לפני הפסח ונמצא מהנה אותה הרי זה לוקה ואסורה בהנייתו עד החג ומותרת לילך לבית אביה משהגיע הפסח. פרק יא 
 
הלכה א: קטן בן שתים עשרה שנה ויום אחד, וקטנה בת אחת עשרה שנה ויום אחד שנשבעו או נדרו בין נדרי איסר בין נדרי הקדש בודקין אותן ושואלין אותן, אם יודעין לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו ונשבעו נדריהן קיימים והקדשן הקדש, ואם לא ידעו אין בנדריהם ובדבריהם כלום, וצריכין בדיקה כל השנה כולה שהוא שנת י"ב לקטנה, ושנת י"ג לקטן. 
 
הלכה ב: כיצד הרי שנדרו או הקדישו בתחלת שנה זו ושאלו אותן ונמצאו יודעין ונתקיים נדרן, ונדרו נדר אחר אפילו בסוף שנה זו צריכין בדיקה ואח"כ יתקיים, ואין אומרין הואיל ונמצאו יודעין בתחלת השנה אין צריכין בדיקה אלא בודקין אותן את כל השנה הזו כולה. 
 
הלכה ג: קודם הזמן הזה אע"פ שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו אין נדריהן נדר ואין הקדשן הקדש, ואחר הזמן הזה שנמצא הבן בן י"ג שנה ויום אחד והבת בת י"ב שנה ויום אחד אע"פ שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו דבריהן קיימין והקדשן הקדש ונדריהן נדרים ואע"פ שלא הביאו שתי שערות, וזו היא עונת נדרים האמורה בכל מקום. 
 
הלכה ד: הואיל והגיעו לשני הגדולים נדריהן קיימין, אע"פ שלא הביאו סימנין ועדיין לא נעשו גדולים לכל דבר, ודבר זה מדברי תורה שהמופלא הסמוך לאיש הקדשו ונדרו נדר, אע"פ שנדריהן קיימין אם חללו נדרן או נשבעו והחליפו אינן לוקין עד שיגדילו ויביאו שתי שערות. 
 
הלכה ה: הקדישו ובא הגדול ונהנה מן ההקדש שהקדישו לוקה משום שנדריהם נדרים מן התורה כמו שבארנו. 
 
הלכה ו: בד"א שבת י"ב שנה ויום אחד נדריה קיימין, בשלא היתה ברשות האב או ברשות הבעל, אבל אם היתה ברשות האב אפילו הגדילה והרי היא נערה, אביה מפר כל נדריה וכל שבועות שתשבע ביום שמעו שנאמר כל נדריה ואסריה וגו' כי הניא אביה אותה וגו'. 
 
הלכה ז: ועד מתי אביה מפר עד שתבגר, בגרה אינו מפר לה והרי כל נדריה ושבועותיה כנדר אלמנה וגרושה שנאמר בהן כל אשר אסרה על נפשה וגו'. 
 
הלכה ח: ומאימתי מפר הבעל נדרי אשתו ושבועותיה משתכנס לחופה, והוא מפר לעולם עד שיגרשנה ויגיע הגט לידה, היתה מגורשת מספק לא יפר לה, נתן לה גט על תנאי או לאחר זמן לא יפר בימים שבינתיים, וכן מי ששמעה שמת בעלה ונשאת והרי בעלה קיים וכיוצא בה אין הבעל הראשון ולא האחרון מפירין נדריה, היתה מחייבי לאוין ואין צריך לומר מחייבי עשה והפר נדריה הרי אלו מופרין. 
 
הלכה ט: נערה מאורסה אין מפר נדריה אלא האב עם הבעל כאחד, ואם הפר האחד לבדו אינו מופר, הפר הבעל לבדו ועברה על נדרה קודם שיפר האב אינה לוקה. 
 
הלכה י: מת הארוס חזרה לרשות אביה, וכל שתדור האב מפר כשהיה קודם שתתארס, מת האב אחר שנתארסה ונדרה אחר מותו אין הבעל מפר שאין הבעל מפר נדרי אשתו עד שתכנס לחופה. 
 
הלכה יא: נערה ארוסה שנדרה ושמע אביה ולא שמע ארוסה ונתגרשה בו ביום ונתארסה לאחר בו ביום אפילו למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה שנדרה בפני ארוס ראשון, מפני שלא יצאתה לרשות עצמה שעה אחת שעדיין היא ברשות האב מפני שהיא נערה. 
 
הלכה יב: אבל האשה הנשואה שנדרה ולא הפר לה בעלה וגרשה בו ביום והחזירה בו ביום אינו יכול להפר שהרי יצאתה לרשות עצמה אחר שנדרה, אע"פ שנדרה ברשותו והיא עתה ברשותו הואיל ויצתה ברשות עצמה בינתיים נתקיימו נדריה. 
 
הלכה יג: נערה מאורסה שנדרה ולא שמע אביה ולא בעלה ונתגרשה ונתארסה לאחרים, אפילו לאחר כמה ימים כשישמע האב והבעל האחרון מפירין נדריה שנדרה בפני ארוס הראשון הואיל ולא שמע אותם הארוס הראשון. 
 
הלכה יד: נערה מאורסה שנדרה ושמע אביה לבדו והפר לה ומת הארוס קודם שישמע ונתארסה בו ביום אפילו למאה אביה וארוסה האחרון מפירין נדריה שנדרה בפני ארוס ראשון שמת קודם שישמע. 
 
הלכה טו: שמע ארוס ראשון והפר ומת ואחר כך שמע האב ונתארסה לאחר בו ביום אביה עם הארוס האחרון מפירין נדריה. 
 
הלכה טז: שמע אביה ולא שמע הארוס ומת בו ביום הארוס או ששמע גם הארוס והפר או ששתק ומת בו ביום נתרוקנה רשות לאב והאב יכול להפר, שמע הארוס וקיים ומת בו ביום או ששמע ושתק ומת ביום שלאחריו אין האב יכול להפר. 
 
הלכה יז: גירשה הארוס אחר ששמע, הרי זה ספק אם הגירושין כשתיקה ויפר האב עם הבעל האחרון שיארס בו ביום או הגירושין כמו שקיים ארוס ראשון שכבר נתקיימו הנדרים. 
 
הלכה יח: שמע האב והפר לה ומת האב ואחר כך שמע הבעל אפילו שמע הבעל קודם שימות האב לא נתרוקנה רשות לבעל ואינו יכול להפר לעולם אחר מות האב, שאין הארוס מפר אלא בשותפות. 
 
הלכה יט: שמע ארוס והפר לה ומת ואח"כ שמע האב, או ששמע האב והפר לה ומת הבעל קודם שישמע, אין האב לבדו יכול להפר נדרים אלו שנראו לארוס ראשון אלא בשותפות ארוס האחרון אם נתארסה בו ביום כמו שבארנו. 
 
הלכה כ: נדרה והפר לה אביה לבדו ולא שמע הארוס עד שנכנסה לרשותו אינו יכול להפר שאין הבעל מפר נדרי ארוסתו אחר שנשאת אלא קודם שתכנס לרשותו הוא שמפר בשותפות האב, לפיכך היה דרך תלמידי חכמים עד שלא תצא בתו מרשותו אומר לה כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרין. 
 
הלכה כא: וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו אומר לה כל נדרים שנדרת משאירסתיך עד שלא תכנסי בתוך ביתי הרי הן מופרין שהבעל מפר נדרי אשתו אע"פ שלא שמע אותם. 
 
הלכה כב: הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל עדיין אביה ובעלה מפירין נדריה, מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל אין האב יכול להפר שהרי יצאת מרשותו ולא הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין כמו שבארנו. 
 
הלכה כג: שומרת יבם אפילו עשה בה יבמה מאמר ואפילו יבם אחד ליבמה אחת אינו מפר נדרי יבמתו עד שיבא עליה. 
 
הלכה כד: היתה יבמתו נערה מאורסה לאחיו ואביה קיים אין היבם ואביה מפירים נדריה כאחת אלא האב לבדו הוא שמפר כל שתדור ואפילו עשה בה היבם מאמר אינה כנערה מאורסה, שאין המאמר קונה ביבמה קנין גמור כמו שבארנו. 
 
הלכה כה: נערה שהשיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין הרי זו כיתומה בחיי האב, ואין אביה מפר נדריה ואע"פ שעדיין היא נערה. 
 
הלכה כו: נערה מאורסה שנדרה ולא שמעו נדריה אביה ובעלה עד שבגרה או עד שנעשית יתומה בחיי האב הרי נדריה קיימים ואין הבעל יכול להפר שהרי יצאת מרשות אביה שהוא מפר עמו בשותפות ועדיין לא נכנסה לרשות הבעל. פרק יב 
 
הלכה א: כל הנדרים והשבועות האב מפר ביום שמעו, שנאמר כל נדריה ואסריה, אבל הבעל אינו יכול להפר אלא כל נדרים ושבועות שיש בהן עינוי נפש או שהן בדברים שבינו לבינה כגון שנשבעה או נדרה שלא תכחול או שלא תתקשט שנאמר בין איש לאשתו. 
 
הלכה ב: ומה בין נדרים שיש בהן עינוי נפש לדברים שבינו לבינה, שהנדרים שיש בהן עינוי נפש מפר אל עצמו ואל אחרים, ושבינו לבינה לעצמו מפר ולאחרים אינו מפר. 
 
הלכה ג: כיצד נדרה שלא לאכול בשר מפר לה ותהיה מותרת לאכול עם כל אדם לעולם, אסרה עליה תשמיש כל אדם שבעולם יפר חלקו ותהיה משמשתו, וכשימות או יגרשנה הרי היא אסורה בתשמיש כל אדם וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ד: אחד עינוי גדול ואחד עינוי קטן ואחד עינוי שהוא לזמן מרובה או לפי שעה הכל מפר הבעל. 
 
הלכה ה: כיצד נדרה או נשבעה שלא תרחץ היום, או שלא תשתה יין היום, או שלא תאכל היום דבש, וכן אם נדרה שלא תכחול היום או שלא תלבש רקמה היום מפר וכן כל כיוצא בזה, אפילו נדרה ממאכל רע או ממין שלא טעמה אותו מימיה הרי זה יפר. 
 
הלכה ו: נדרה משתי ככרות באחת יש לה עינוי ובאחת אין לה עינוי מפר לזו שמתענה בה ואינו מפר לזו שאין לה עינוי. 
 
הלכה ז: נדרה שלא תאכל תאנים של מדינה זו יפר משום דברים שבינו לבינה שעסק גדול הוא לו להטפל ולהביא לה ממדינה אחרת, לפיכך אם מת או גירשה או שהביא לה איש אחר מפירות אותה מדינה הרי אלו אסורין עליה שאינו מפר לאחרים בדברים שבינו לבינה. 
 
הלכה ח: וכן אם נדרה שלא ליהנות לבריות אע"פ שאין הבעל בכלל יש לו להפר משום דברים שבינו לבינה, שלא יהיה זקוק להאכילה משלו בלבד, וכן אם אסרה הנאתה על אומה (כולה) כגון [כל] היהודים או כל הישמעאלים הרי זה יפר. 
 
הלכה ט: האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי אסורה עליך אינו צריך להפר, הא למה זה דומה לאוסר פירות חבירו על בעל הפירות, וכן הוא שאומר לה הנאת תשמישי אסורה עליך לא אמר כלום מפני שהוא משועבד לה בשאר כסות ועונה כמו שבארנו בהלכות אישות, אבל אם אמרה לו הנאת תשמישך אסורה עלי צריך להפר, ואם לא הפר הרי זה אסור לשמשה שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו. 
 
הלכה י: אמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה במעשה ידיה אינו נאסר במעשה ידיה מפני שידיה משועבדין לו, שאע"פ שאמרו השחרור והחמץ וההקדש מפקיעין השעבוד חכמים עשו חזוק לשעבוד הבעל שאינה יכולה להפקיעו מפני שהוא מדבריהם, אבל צריך הוא להפר שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו. 
 
הלכה יא: נשבעה או נדרה שלא יהנה בה לא אבי בעלה ולא אחיו ושאר קרוביו אינו יכול להפר, וכן אם נדרה שלא אתן מים לפני בהמתך ותבן לפני בקרך וכיוצא בדברים אלו שאין בהן עינוי נפש ואינם מדברים שבינו לבינה ואינה ממלאכות שהיא חייבת בהן הרי זה אינו יכול להפר. 
 
הלכה יב: יש לבעל ולאב להפר נדרים שעדיין לא חלו ולא נאסרה בהן, כיצד כגון שאמרה היין אסור עלי אם אלך למקום פלוני הרי זה מפר אע"פ שעדיין לא הלכה ולא נאסרה וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה יג: האב או הבעל שאין שומעין אינם מפירין, אע"פ שהבעל מפר נדרים שלא שמען הראוי לשמוע אין השמועה מעכבת בו. 
 
הלכה יד: השוטה אינו מפר בין אב בין בעל, הקטן אין לו אישות לפיכך אינו מפר, והבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת, וכן האב מפר נדרי שתי בנותיו כאחת. 
 
הלכה טו: הפרת נדרים כל היום ואינה מעת לעת, כיצד נדרה בתחלת ליל שני הרי מפר אותה הלילה וכל יום שני, נדרה ביום שני בתחלת היום מפר כל אותו היום, נדרה בסוף היום עם חשכה אם הפר לה עד שלא תחשך מופר, ואם לא הפר לה עד שחשיכה אינו יכול להפר. 
 
הלכה טז: ומהו זה שכתוב בתורה מיום אל יום, מלמד שמפר בלילה אם נדרה בלילה, וכן מפר כל היום כמו שבארנו, נדרה ושהתה כמה ימים ואחר כך שמע האב או הבעל הרי זה מפר ביום שמעו וכאילו נדרה בעת ששמעה שנאמר ביום שמעו לא ביום נדרה בלבד. 
 
הלכה יז: נערה מאורסה שנדרה ושמע אביה והפר ולאחר ימים שמע הארוס והפר ביום שמעו אין זה מופר, שנאמר ואם הניא אביה אותה ביום שמעו וגו' ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה ושמע אישה ביום שמעו וגו' הא למדת שאחר שהפר האב ושמע הארוס הרי זה מפר ביום שמוע האב, והוא הדין אם שמע ארוס והפר ואחר כמה ימים שמע האב והפר ביום שמעו שאינו מופר, ומנין שבנערה מאורסה הכתוב מדבר שהרי הוא אומר למטה ואם בית אישה נדרה וגו' ושמע אישה והחריש לה וגו' מכלל שאישה האמור למעלה ארוס כמו שבארנו. 
 
הלכה יח: שמע האב או הבעל ושתק כדי לצערה אע"פ שלא היה בלבו לקיים נדרה הואיל ועבר היום ולא הפר ולא בטל נתקיימו נדריה, נדרה והפר לה האב או הבעל והיא לא ידעה שהפר ועברה על נדרה או על שבועתה בזדון הרי זו פטורה ואע"פ שנתכוונה לאסור הואיל ונעשה ההיתר פטורה ועל זה נאמר וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה, ומכין אותה מכת מרדות מפני שנתכוונה לאיסור. 
 
הלכה יט: נדרה ועברה על נדרה קודם שיפר לה אביה או בעלה אע"פ ששמע בו ביום והפר לה הרי זה חייבת על דבר שעברה בו, אם מלקות מלקות ואם קרבן קרבן. 
 
הלכה כ: שמע נדרה ושתק מפני שלא היה יודע שיש לאב או לבעל להפר, או שידע שיש להם להפר אבל לא ידע שנדר זה צריך הפרה ולאחר זמן ידע הרי זה יפר ושעת ידיעתו כאילו היא שעת הנדר או שעת שמועתו ויפר כל היום. 
 
הלכה כא: נדרה אשתו וסבור שהיא בתו והפר לה על דעת שהיא בתו, וכן אם נדרה בנזיר וסבור שנדרה בקרבן והפר לה על דעת שנדרה קרבן, אסרה עצמה בתאנים וסבור [שאסרה עצמה] בענבים והפר לה על דעת שנדרה לאסור [עצמה] בענבים צריך לחזור ולהפר כשידע הנדר והנודרת לשם הנודרת הזאת ולשם הנדר הזה שנאמר לא הניא אביה אותה לנודרת עצמה ואומר ושמע אביה את נדרה עד שידע אי זה נדר נדרה ויש לו להפר אותו כל יום הידיעה.