Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום חמישי ה אלול ה'�&פ"ב
	שיעורים יומיים ליום חמישי ה אלול ה'�&פ"ב

חומש:

חמישי פרשת שופטים

תהילים:

פרקים כט - לד

תניא:

יב. והיה מעשה... -קיז- מדות לבדן

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות שבועות פרקים ד-ו

פרק אחד :

הלכות רוצח ושמירת נפש פרק יא

ספר המצוות :

מל"ת ס"ב

הלכות שבועות

פרק ד

הלכה א: מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור, שאין אכילה פחותה מכזית, והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבלות וטרפות וכיוצא בהן, ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה ואכלו חייב, ואפילו היה הדבר שנשבע עליו זרע חרדל אחד או פחות ממנו.

הלכה ב: נשבע שלא יטעום כלום ואכל כל שהוא חייב.

הלכה ג: מי שנשבע שלא יאכל היום ושתה חייב שהשתייה בכלל אכילה, לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא מלקות אחת אם היה מזיד או חטאת אחת אם היה שוגג.

הלכה ד: נשבע שלא ישתה היום הרי זה מותר לאכול, שאין אכילה בכלל שתיה, וכמה ישתה ויהא חייב נראה לי שאינו חייב עד שישתה רביעית כשאר האיסורין.

הלכה ה: שבועה שלא אוכל היום ואכל מינין הרבה, או שבועה שלא אשתה היום ושתה מיני משקין הרבה אינו חייב אלא אחת, ואפילו אמר שבועה שלא אוכל היום בשר ופת וקטנית ואכל הכל אינו חייב אלא אחת וכולן מצטרפין לכזית.

הלכה ו: שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים שהשתיה בכלל אכילה, והואיל ופרט ואמר ושלא אשתה גלה דעתו שלא כלל השתיה בכלל האכילה ונמצא כנשבע על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ולפיכך חייב שתים.

הלכה ז: וכן האומר שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין ואכלן חייב על כל אחת ואחת שלא אמר פת ופת ופת אלא לחלק ולחייב על כל אחת.

הלכה ח: היה חבירו מסרהב בו לאכול אצלו ואמר לו בוא ושתה עמי יין וחלב ודבש, ואמר שבועה שאיני שותה יין וחלב ודבש ושתה מהן חייב על כל אחת ואחת בפני עצמו, שהיה לו לומר שבועה שאיני שותה כלום או מה שאמרת ומשחזר ופרט גלה דעתו שחייב עצמו בשבועה על כל מין ומין בפני עצמו, לפיכך אין מצטרפין זה עם זה ואינו חייב עד שיאכל כשיעור ממין אחד, הואיל והן חלוקין לחטאות הרי הן כחלב ודם שאינן מצטרפין לכזית כמו שנתבאר בהלכות מאכלות אסורות.

הלכה ט: שבועה שלא אוכל ככר זו או שלא אוכל אותה כיון שאכל ממנה כזית חייב, שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה, אמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת.

הלכה י: וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר שלא יאכלנה ואכלה כולה באותו היום אינו חייב אלא אחת וכן כל כיוצא בזה שאין שבועה חלה על שבועה, אבל אם נשבע על הככר שלא יאכלנה וחזר ונשבע שלא יאכל כלום, או שלא יאכל ככר זו ואכלה כולה חייב שתים, שבשעה שנשבע בתחילה שלא יאכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה, וכשחזר ונשבע שלא יאכל [כלום] או שלא יאכל אותה משיאכל ממנה כזית יתחייב וכשיאכל כולה יתחייב בשבועה ראשונה.

הלכה יא: שבועה שלא אוכל תאנים, וחזר ונשבע על התאנים ועל הענבים חייב על התאנים שתים שהרי כלל התאנים שנאסרו בשבועה ראשונה עם הענבים שהיו מותרין ומתוך שחלה שבועה שניה על הענבים חלה על התאנים ונתחייב בשתי שבועות כמו שבארנו בהלכות מאכלות אסורות.

הלכה יב: שבועה שלא אוכל שמונה, שבועה שלא אוכל תשע, שבועה שלא אוכל עשר, בין שאכל שמונה בין שאכל תשע בין שאכל עשר אינו חייב אלא אחת.

הלכה יג: שבועה שלא אוכל עשר, שבועה שלא אוכל תשע, שבועה שלא אוכל שמונה, אם אכל עשר חייב שלש על כל שבועה ושבועה אחת, וכן אם אכל תשע חייב שתים, אכל שמונה חייב אחת.

הלכה יד: שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים כאחת, ושגג ואכל תאנים והפריש קרבן, ואח"כ שגג ואכל ענבים אינו חייב על הענבים מפני שהן כחצי שיעור ואין מביאין קרבן על חצי שיעור.

הלכה טו: וכן הנשבע שלא יאכל עשר וחזר ונשבע שלא יאכל עשר ותשע ואכל עשר והפריש קרבן וחזר ושגג ואכל תשע הרי זה כחצי שיעור, ואין מביאין קרבן על חצי שיעור, שענין שבועה אחרונה שלא יאכל תשע ועשר.

הלכה טז: שבועה שלא אוכל ככר זו הגדולה אם אוכל ככר זו הקטנה ושכח תנאי זה בעת שאכל הקטנה ואכל אח"כ הגדולה במזיד חייב.

הלכה יז: אכל את הקטנה והוא זוכר התנאי ויודע שבאכילתה תאסר הגדולה וישכח ואכל את הגדולה וכמדומה לו שעדיין לא נאסרה פטור, אכל שתיהן בשגגה פטור, שתיהן במזיד בין שאכל הגדולה בתחלה או באחרונה חייב.

הלכה יח: וכן אם תלאן זו בזו ונשבע ואמר שבועה שלא אוכל אחת מהם אם אכלתי האחרת ושכח התנאי ואכל אחת מהן ואכל השניה בזדון חייב.

הלכה יט: אכל הראשונה בזדון והשניה בשגגה פטור, שתיהן בזדון חייב.

הלכה כ: שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה, בשוגג מביא קרבן עולה ויורד, במזיד אינו לוקה שהרי לא עשה מעשה ואף על פי שעבר על שבועת שקר.

הלכה כא: ומפני מה לוקה אם נשבע שאכל והוא לא אכל או שלא אכל והוא אכל ואע"פ שלא עשה מעשה, מפני שמעת שבועתו לשקר נשבע, אבל אם נשבע שיעשה והוא לא עשה אינה שבועת שקר משעת שבועה.

הלכה כב: מי שאמר לחבירו שבועה לא אוכל לך או שבועה שאיני אוכל לך או שהיה מסרהב בו לאכול אצלו והוא נמנע ונשבע ואמר שבועה שאוכל לך, וכן האומר לא שבועה לא אוכל לך כל אלו אסורין והרי נשבע שלא יאכל אצלו, ואם אמר כל הלשונות האלו ועבר ואכל אינו חייב אלא אחת.

פרק ה

הלכה א: מי שנשבע שזרק איש פלוני צרור לים והוא לא זרק, או שלא זרק והוא זרק, הרי זה חייב בשבועת בטוי, ואף על פי שאינו בלהבא שהרי אינו יכול להשבע שיזרוק ושלא יזרוק איש פלוני, וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו אפילו היו בניו או אשתו אינו חייב בשבועת בטוי, שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל, ומכין אותו מכת מרדות שהרי אין בידו לקיים שבועה זו ונמצא גורם לשבועת שוא.

הלכה ב: ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו, ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אלא אם כן היה לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין, ואין אותן אחרים נזקקין לקיים דברי זה הנשבע אלא אם כן ענו אמן כמו שבארנו.

הלכה ג: ואם קיימו דבריו הרי אלו משובחין שלא הרגילו להוציא שבועה לשוא.

הלכה ד: במה דברים אמורים כשנשבע על דבר שאינו ברשותו, כגון שנשבע ראובן על שמעון שלא ילך בסחורה או שלא יאכל בשר וכיוצא בזה, אבל אם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו ושלא יהנה מנכסיו ועבר שמעון ונכנס לביתו של ראובן ונהנה מנכסיו שלא מדעת ראובן ראובן פטור שהרי הוא אנוס ושמעון חייב שעבר על דבר האסור לו לעשותו, שלא נשבע זה אלא על דבר שהוא ברשותו וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ה: שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה ושתה משקים שאינן ראויין לשתייה פטור, אכל דברים האסורין מן התורה באכילה כגון שאכל כזית נבלות וטרפות שקצים ורמשים פטור משום שבועת בטוי, שבועה שאוכל ואכל אוכלין שאינן ראויים לאכילה ושתה משקין שאינן ראויין לשתיה או שאכל נבלות וטרפות וכיוצא בהן פטור משבועת בטוי שהרי יצא ידי אכילה מאחר שהן חשובין אצלו אכילתן שמה אכילה.

הלכה ו: שבועה שלא אכלתי והוא אכל דברים שאינן ראויין לאכילה או נבלות וטריפות חייב שאכילתן שמה אכילה שכבר הן חשובין אצלו שהרי אכלן, אבל להבא שנשבע שלא יאכל ונקרה מקרה ואכלן אינה אכילה כמו שבארנו.

הלכה ז: שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלות וטרפות ואכל פחות מכזית חייב בשבועה שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מהר סיני.

הלכה ח: שבועה שאוכל פחות מכזית נבלה וטרפה חייב בשבועת ביטוי, שבועה שלא אוכל עפר וכיוצא בו מדברים שאינן ראויין לאכילה אם אכל כזית חייב, אכל פחות מכזית הרי זה ספק שמא יתחייב בכל שהוא מפני שאין זה דרכו לאכילה כדי להצריכו שיעור.

הלכה ט: וכן הנשבע שלא לאכול חרצן ואכל ממנו פחות מכזית הרי זה ספק, היה הנשבע נזיר שהוא אסור בחרצן בכזית ואכל ממנו פחות מכזית אינו חייב בשבועת ביטוי, שהרי אין דעתו בשבועתו אלא על (כל) כזית שהוא מושבע עליו ואין שבועה חלה עליו, לפיכך אם פירש ואמר שבועה שלא אוכל חרצן אחד ואכלו חייב.

הלכה י: שבועה שלא אוכל תמרים ונבלות וטרפות ואכל כזית נבילה או טרפה חייב אף משום שבועת ביטוי שהרי כלל דברים האסורין עם דברים המותרין, ומתוך שחלה שבועה על התמרים חלה על דברים האסורים כמו שבארנו.

הלכה יא: אבל אם נשבע שלא יאכל נבלה וטרפה וכיוצא בהן בין אכל בין לא אכל אין כאן חיוב שבועה כלל לא שבועת ביטוי ולא שבועת שוא.

הלכה יב: נשבע שיאכל נבלה וטרפה וכיוצא בהן מאיסורי תורה הרי זה לוקה משום שבועת שוא בין אכל בין לא אכל.

הלכה יג: שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה השנייה שבועת שוא שהרי מצוה עליו לאכלה ולוקה על שבועה שנייה בין אכל בין לא אכל ואם לא אכלה חייב אף בשבועת בטוי.

הלכה יד: שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שאוכלנה, השניה שבועת שוא שהרי זו אסורה עליו לאכלה ולוקה על שבועה שניה זו בין אכלה בין לא אכלה, ואם אכלה לוקה אף משום שבועת ביטוי, וכן כל הנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור משבועת בטוי ולוקה משום שבועת שוא ועושה המצוה שנשבע לבטלה.

הלכה טו: כיצד כגון שנשבע שלא יעשה סוכה ושלא ילבש תפילין ושלא יתן צדקה, וכן הנשבע לחבירו שלא אעיד לך עדות זו שאני יודעה או שלא אעיד לך אם אדע לך עדות הרי זה לוקה משום שבועת שוא מפני שהוא מצווה להעיד, וכן האומר לחבירו שבועה שלא אדע לך עדות הרי זו שבועת שוא שאין בידו שלא ידע לו עדות וכן כל כיוצא בזה.

הלכה טז: נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משום שבועת ביטוי, כיצד כגון שנשבע שיעשה לולב או סוכה או שיתן צדקה לעני או שיעיד לו אם ידע לו עדות ולא עשה ולא נתן ולא העיד הרי זה פטור משום שבועת ביטוי, שאין שבועת ביטוי חלה אלא על דברי הרשות שאם רצה עושה ואם לא רצה אינו עושה שנאמר להרע או להיטיב, לפיכך כל הנשבע להרע לאחרים פטור משבועת ביטוי כגון שנשבע שיכה את פלוני או יקללנו או יגזול ממונו או ימסרנו ביד אנס מפני שהוא מצווה שלא לעשות, ויראה לי שהוא לוקה משום שבועת שוא.

הלכה יז: נשבע להרע לעצמו כגון שנשבע שיחבול בעצמו אף על פי שאינו רשאי שבועה חלה עליו, ואם לא הרע לעצמו חייב משום שבועת בטוי, נשבע להיטיב לאחרים הטבה שבידו לעשותה כגון שידבר עליו לשלטון או יכבדנו שבועה חלה עליו, ואם עבר ולא עשה חייב משום שבועת ביטוי.

הלכה יח: נשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתים, הרי זה אסור לאכול מצה בלילי הפסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי, ואין זה שבועת שוא שהרי לא נשבע שלא יאכל מצה בלילי הפסח אלא כלל עתים שאכילת מצה בהם רשות עם עת שאכילתה בו מצוה ומתוך שחלה שבועה על שאר הימים חלה על ליל הפסח, וכן כל כיוצא בזה, כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם או שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתים.

הלכה יט: נשבע שהניח תפילין היום או לא הניח, שנתעטף בציצית או לא נתעטף הרי זה שבועת ביטוי לשעבר, שזה מגיד דבר שנעשה ולא נשבע על המצוה לא לקיימה ולא לבטלה.

הלכה כ: נשבע שלא יישן שלשת ימים, או שלא יאכל כלום שבעת ימים וכיוצא בזה שהיא שבועת שוא, אין אומרין יעור זה עד שיצטער ויצום עד שיצטער ולא יהיה בו כח לסבול ואח"כ יאכל או יישן אלא מלקין אותו מיד משום שבועת שוא ויישן ויאכל בכל עת שירצה.

הלכה כא: נשבע שראה גמל פורח באויר, אמרו לו היאך נשבעת לשוא ואמר עוף גדול ראיתי ומגדלו קראתיו גמל וכך היה בדעתי אין זה כלום, שאין כל אדם קוראין גמל אלא לגמל ובטלה דעתו אצל כל אדם ולוקה וכן כל כיוצא בזה.

הלכה כב: דבר ידוע אצל החכמים בעלי שכל ומדע שהשמש גדולה מן הארץ מאה ושבעים פעמים, נשבע אחד מן העם שהשמש גדולה מן הארץ אינו לוקה משום שבועת שוא שאף על פי שהדבר כן הוא אין דבר זה גלוי וידוע לכל העם אלא לגדולי החכמים בלבד, ואינו חייב אלא אם כן נשבע על דבר שגלוי וידוע לשלשה בני אדם משאר העם כגון איש שהוא איש ואבן שהוא אבן, וכן אם נשבע שהשמש קטנה מן הארץ אינו לוקה, ואף על פי שאין הדבר כן מפני שאין זה ידוע לכל אדם ואינו כמי שנשבע על האיש שהוא אשה שהרי לא נשבע אלא על ראיית עיניו שהרי הוא רואה אותה קטנה וכן כל כיוצא בזה מדברי חשבון תקופות מזלות וגימטריאות וכיוצא בהן מדברי חכמה שאין ניכרין אלא לאנשים אחרים.

פרק ו

הלכה א: מי שנשבע שבועת ביטוי וניחם על שבועתו וראה שהוא מצטער אם יקיים שבועה זו ונהפכה דעתו לדעת אחרת, או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה וניחם בגללו, הרי זה נשאל לחכם אחד או לשלשה הדיוטות במקום שאין שם חכם ומתירין לו שבועתו, ויהיה מותר לעשות דבר שנשבע שלא לעשותו, או שלא לעשות דבר שנשבע לעשותו, וזהו הנקרא היתר שבועות.

הלכה ב: ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה שבכתב, אלא כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב לא יחל דברו שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט נפש כענין שנאמר וחללת את שם אלהיך, אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו.

הלכה ג: ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו, ואין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר במקום שיש גדול ממנו בחכמה, ובמקום שיש בו רבו אסור לו להתיר אלא מדעת רבו.

הלכה ד: זה שנשבע הוא שיבא לפני החכם להתיר לו בין איש בין אשה, ואינו עושה שליח להשאל לו על נדרו, והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ומתירין לה ובלבד שיהיו השלשה מקובצים אבל לא יקבץ אותן להתיר לה לכתחלה, ואינו נעשה שליח להתיר נדר לאשתו.

הלכה ה: כיצד מתירין יבוא הנשבע לחכם המובהק או לשלשה הדיוטות אם אין שם מומחה, ואומר אני נשבעתי על כך וכך ונחמתי, ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר זה עד כה או שאירע לי כך וכך לא הייתי נשבע ואילו היתה דעתי בעת השבועה כמו עתה לא הייתי נשבע, והחכם או גדול השלשה אומר לו וכבר נחמת, והוא אומר לו הן, חוזר ואומר לו שרוי לך או מותר לך או מחול לך וכל כיוצא בענין זה בכל לשון, אבל אם אמר לו מופר לך או נעקרה שבועתך וכל כיוצא בענין זה לא אמר כלום, שאין מיפר אלא הבעל או האב אבל החכם אינו אומר אלא לשון התרה ומחילה.

הלכה ו: הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות, ומתירין בלילה ומעומד, שאין ההיתר הזה דין, לפיכך נשאלין לשבועות ולנדרים בשבת אם היו לצורך השבת, כגון שיתירו לו שבועתו כדי שיאכל וישתה היום, ואפילו היה לו פנאי להתיר שבועתו או נדרו מערב שבת הרי זה מתיר בשבת הואיל והוא לצורך השבת.

הלכה ז: ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן, או קבל השבועה ונחם שמעון על שבועתו ונשאל עליה, אין מתירין לו אלא בפני ראובן שהשביעו, וכן אם נשבע ראובן או נדר שלא יהנה משמעון או שלא יהנה בו שמעון ונחם ונשאל לחכם אין מתירין לו אלא בפני שמעון שנדר ממנו הנייה ואפילו היה שמעון קטן או עכו"ם אין מתירין לו אלא בפניו כדי שידע הנידר שהתיר זה נדרו או שבועתו ולפיכך יהנה ממנו או יהנה לו.

הלכה ח: אחד הנשבע בינו לבין עצמו ואחד הנשבע ברבים, ואפילו נשבע בשם המיוחד בה' אלהי ישראל וניחם הרי זה נשאל על שבועתו ומתירין לו, נשבע על דעת רבים או שנדר על דעת רבים אין מתירין לו לעולם אלא לדבר מצוה.

הלכה ט: כיצד נשבע ותלה שבועתו בדעת רבים שלא יהנה בפלוני לעולם והוצרכו בני אותה העיר ללמוד תורה או למי שימול את בניהם או שיזבח להם ולא נמצא אלא זה בלבד הרי זה נשאל לחכם או לשלשה הדיוטות ומתירין לו שבועתו ועושה להם מצות אלו ונוטל שכרו מאותן האנשים שנשבע שלא יהנה מהם.

הלכה י: מי שנשבע ולא ניחם על שבועתו ובא לבית דין לקיים שבועתו, אם ראו הדיינין שהיתר שבועה זו גורם למצוה ולשלום בין איש לאשתו בין אדם לחבירו ושקיום שבועה זו גורם לעבירה ולקטטה פותחין לו פתח ונושאין ונותנין עמו בדבר ומודיעין לו דברים שגורמת שבועתו עד שיתנחם, אם ניחם בדבריהם מתירין לו ואם לא נחם ועמד במריו הרי זה יקיים שבועתו.

הלכה יא: כיצד נשבע שיגרש את אשתו או שלא יהנה ישראל מנכסיו או שלא יאכל בשר ושלא ישתה יין שלשים יום וכיוצא בזה אומרים לו בני אם תגרש את אשתך אתה מוציא לעז על בניך ואומרים העם מפני מה נתגרשה אמן של אלו ולמחר קוראים להם בני גרושה ושמא תנשא לאחר ואי אתה יכול להחזירה וכיוצא בדברים אלו, וכן זה שנשבעת שלא יהנה ישראל מנכסיך למחר יצטרך זה ותהיה עובר על וחי אחיך עמך והחזקת בו או פתוח תפתח וכיוצא בהן, וזה שנשבעת שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין שלשים יום הרי אתה פוגע ברגל ומבטל שמחת יום טוב ועונג שבת, אם אמר אילו הייתי יודע זה לא הייתי נשבע מתירין לו ואם אמר אף על פי כן לא נחמתי ורוצה אני בכל זה אין מתירין לו.

הלכה יב: אין פותחין בנולד, כיצד נשבע שלא יהנה בפלוני ונעשה סופר העיר, הואיל ולא ניחם על שבועתו אין פותחין לו בדבר זה, ואפילו אמר הוא מעצמו אילו הייתי יודע לא הייתי נשבע אין מתירין לו הואיל ועדיין לא ניחם אלא רצונו שלא יהנה לו ושלא יעשה זה סופר, אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד ונהפכה דעתו מתירין לו, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יג: מי שנשבע על דבר ונשבע שלא יתיר שבועה זו וניחם, הרי זה נשאל על השבועה האחרונה תחלה שנשבע שלא יתיר ואחר כך ישאל על הראשונה.

הלכה יד: נשבע שלא ידבר עם פלוני ונשבע אחר כך שאם ישאל על שבועה זו ויתירה יהיה אסור לשתות יין לעולם וניחם, הרי זה נשאל על השבועה הראשונה ומתירה, ואחר כך ישאל על השניה, שאין מתירין נדר או שבועה שעדיין לא חלו, לפיכך אם היה עומד בניסן ונשבע שלא יאכל בשר שלשים יום מראש חדש אייר וניחם אינו נשאל עד שיכנס אייר.

הלכה טו: נשבע שלא יהנה לפלוני ושלא יהנה לחכם שישאל לו על שבועה זו, נשאל על הראשונה ואחר כך ישאל על השנייה.

הלכה טז: נשבע שלא יהנה לפלוני והרי הוא נזיר אם ישאל על שבועה זו, ישאל על שבועתו תחלה ואחר כך על נזירותו וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יז: שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום, או שאמר על ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה, ונשאל על שבועה ראשונה והותרה הרי זה חייב משום שבועה שנייה, וכן אם נשאל על השניה חייב משום שלישית, נשאל על השלישית בלבד חייב משום ראשונה ושנייה, נשאל על השנייה חייב משום ראשונה [ושלישית], אם כן מפני מה אמרו אין שבועה חלה על שבועה שאם לא נשאל ואכלה אינו חייב אלא אחת כמו שבארנו.

הלכה יח: מי שנשבע שבועת ביטוי להבא ושיקר בשבועתו, כגון שנשבע שלא יאכל פת זו ואכלה ואחר שאכלה קודם שיביא קרבנו אם היה שוגג או קודם שילקה אם היה מזיד ניחם ונשאל לחכם והתירה לו הרי זה פטור מן הקרבן או מן המלקות, ולא עוד אלא אפילו כפתוהו ללקות ונשאל והתירו לו קודם שיתחילו להלקותו הרי זה פטור.

הלכות שבועות

פרק ד 
 
הלכה א: מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור, שאין אכילה פחותה מכזית, והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבלות וטרפות וכיוצא בהן, ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה ואכלו חייב, ואפילו היה הדבר שנשבע עליו זרע חרדל אחד או פחות ממנו. 
 
הלכה ב: נשבע שלא יטעום כלום ואכל כל שהוא חייב. 
 
הלכה ג: מי שנשבע שלא יאכל היום ושתה חייב שהשתייה בכלל אכילה, לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא מלקות אחת אם היה מזיד או חטאת אחת אם היה שוגג. 
 
הלכה ד: נשבע שלא ישתה היום הרי זה מותר לאכול, שאין אכילה בכלל שתיה, וכמה ישתה ויהא חייב נראה לי שאינו חייב עד שישתה רביעית כשאר האיסורין. 
 
הלכה ה: שבועה שלא אוכל היום ואכל מינין הרבה, או שבועה שלא אשתה היום ושתה מיני משקין הרבה אינו חייב אלא אחת, ואפילו אמר שבועה שלא אוכל היום בשר ופת וקטנית ואכל הכל אינו חייב אלא אחת וכולן מצטרפין לכזית. 
 
הלכה ו: שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים שהשתיה בכלל אכילה, והואיל ופרט ואמר ושלא אשתה גלה דעתו שלא כלל השתיה בכלל האכילה ונמצא כנשבע על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ולפיכך חייב שתים. 
 
הלכה ז: וכן האומר שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין ואכלן חייב על כל אחת ואחת שלא אמר פת ופת ופת אלא לחלק ולחייב על כל אחת. 
 
הלכה ח: היה חבירו מסרהב בו לאכול אצלו ואמר לו בוא ושתה עמי יין וחלב ודבש, ואמר שבועה שאיני שותה יין וחלב ודבש ושתה מהן חייב על כל אחת ואחת בפני עצמו, שהיה לו לומר שבועה שאיני שותה כלום או מה שאמרת ומשחזר ופרט גלה דעתו שחייב עצמו בשבועה על כל מין ומין בפני עצמו, לפיכך אין מצטרפין זה עם זה ואינו חייב עד שיאכל כשיעור ממין אחד, הואיל והן חלוקין לחטאות הרי הן כחלב ודם שאינן מצטרפין לכזית כמו שנתבאר בהלכות מאכלות אסורות. 
 
הלכה ט: שבועה שלא אוכל ככר זו או שלא אוכל אותה כיון שאכל ממנה כזית חייב, שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה, אמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת. 
 
הלכה י: וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר שלא יאכלנה ואכלה כולה באותו היום אינו חייב אלא אחת וכן כל כיוצא בזה שאין שבועה חלה על שבועה, אבל אם נשבע על הככר שלא יאכלנה וחזר ונשבע שלא יאכל כלום, או שלא יאכל ככר זו ואכלה כולה חייב שתים, שבשעה שנשבע בתחילה שלא יאכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה, וכשחזר ונשבע שלא יאכל [כלום] או שלא יאכל אותה משיאכל ממנה כזית יתחייב וכשיאכל כולה יתחייב בשבועה ראשונה. 
 
הלכה יא: שבועה שלא אוכל תאנים, וחזר ונשבע על התאנים ועל הענבים חייב על התאנים שתים שהרי כלל התאנים שנאסרו בשבועה ראשונה עם הענבים שהיו מותרין ומתוך שחלה שבועה שניה על הענבים חלה על התאנים ונתחייב בשתי שבועות כמו שבארנו בהלכות מאכלות אסורות. 
 
הלכה יב: שבועה שלא אוכל שמונה, שבועה שלא אוכל תשע, שבועה שלא אוכל עשר, בין שאכל שמונה בין שאכל תשע בין שאכל עשר אינו חייב אלא אחת. 
 
הלכה יג: שבועה שלא אוכל עשר, שבועה שלא אוכל תשע, שבועה שלא אוכל שמונה, אם אכל עשר חייב שלש על כל שבועה ושבועה אחת, וכן אם אכל תשע חייב שתים, אכל שמונה חייב אחת. 
 
הלכה יד: שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים כאחת, ושגג ואכל תאנים והפריש קרבן, ואח"כ שגג ואכל ענבים אינו חייב על הענבים מפני שהן כחצי שיעור ואין מביאין קרבן על חצי שיעור. 
 
הלכה טו: וכן הנשבע שלא יאכל עשר וחזר ונשבע שלא יאכל עשר ותשע ואכל עשר והפריש קרבן וחזר ושגג ואכל תשע הרי זה כחצי שיעור, ואין מביאין קרבן על חצי שיעור, שענין שבועה אחרונה שלא יאכל תשע ועשר. 
 
הלכה טז: שבועה שלא אוכל ככר זו הגדולה אם אוכל ככר זו הקטנה ושכח תנאי זה בעת שאכל הקטנה ואכל אח"כ הגדולה במזיד חייב. 
 
הלכה יז: אכל את הקטנה והוא זוכר התנאי ויודע שבאכילתה תאסר הגדולה וישכח ואכל את הגדולה וכמדומה לו שעדיין לא נאסרה פטור, אכל שתיהן בשגגה פטור, שתיהן במזיד בין שאכל הגדולה בתחלה או באחרונה חייב. 
 
הלכה יח: וכן אם תלאן זו בזו ונשבע ואמר שבועה שלא אוכל אחת מהם אם אכלתי האחרת ושכח התנאי ואכל אחת מהן ואכל השניה בזדון חייב. 
 
הלכה יט: אכל הראשונה בזדון והשניה בשגגה פטור, שתיהן בזדון חייב. 
 
הלכה כ: שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה, בשוגג מביא קרבן עולה ויורד, במזיד אינו לוקה שהרי לא עשה מעשה ואף על פי שעבר על שבועת שקר. 
 
הלכה כא: ומפני מה לוקה אם נשבע שאכל והוא לא אכל או שלא אכל והוא אכל ואע"פ שלא עשה מעשה, מפני שמעת שבועתו לשקר נשבע, אבל אם נשבע שיעשה והוא לא עשה אינה שבועת שקר משעת שבועה. 
 
הלכה כב: מי שאמר לחבירו שבועה לא אוכל לך או שבועה שאיני אוכל לך או שהיה מסרהב בו לאכול אצלו והוא נמנע ונשבע ואמר שבועה שאוכל לך, וכן האומר לא שבועה לא אוכל לך כל אלו אסורין והרי נשבע שלא יאכל אצלו, ואם אמר כל הלשונות האלו ועבר ואכל אינו חייב אלא אחת. פרק ה 
 
הלכה א: מי שנשבע שזרק איש פלוני צרור לים והוא לא זרק, או שלא זרק והוא זרק, הרי זה חייב בשבועת בטוי, ואף על פי שאינו בלהבא שהרי אינו יכול להשבע שיזרוק ושלא יזרוק איש פלוני, וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו אפילו היו בניו או אשתו אינו חייב בשבועת בטוי, שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל, ומכין אותו מכת מרדות שהרי אין בידו לקיים שבועה זו ונמצא גורם לשבועת שוא. 
 
הלכה ב: ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו, ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אלא אם כן היה לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין, ואין אותן אחרים נזקקין לקיים דברי זה הנשבע אלא אם כן ענו אמן כמו שבארנו. 
 
הלכה ג: ואם קיימו דבריו הרי אלו משובחין שלא הרגילו להוציא שבועה לשוא. 
 
הלכה ד: במה דברים אמורים כשנשבע על דבר שאינו ברשותו, כגון שנשבע ראובן על שמעון שלא ילך בסחורה או שלא יאכל בשר וכיוצא בזה, אבל אם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו ושלא יהנה מנכסיו ועבר שמעון ונכנס לביתו של ראובן ונהנה מנכסיו שלא מדעת ראובן ראובן פטור שהרי הוא אנוס ושמעון חייב שעבר על דבר האסור לו לעשותו, שלא נשבע זה אלא על דבר שהוא ברשותו וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ה: שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה ושתה משקים שאינן ראויין לשתייה פטור, אכל דברים האסורין מן התורה באכילה כגון שאכל כזית נבלות וטרפות שקצים ורמשים פטור משום שבועת בטוי, שבועה שאוכל ואכל אוכלין שאינן ראויים לאכילה ושתה משקין שאינן ראויין לשתיה או שאכל נבלות וטרפות וכיוצא בהן פטור משבועת בטוי שהרי יצא ידי אכילה מאחר שהן חשובין אצלו אכילתן שמה אכילה. 
 
הלכה ו: שבועה שלא אכלתי והוא אכל דברים שאינן ראויין לאכילה או נבלות וטריפות חייב שאכילתן שמה אכילה שכבר הן חשובין אצלו שהרי אכלן, אבל להבא שנשבע שלא יאכל ונקרה מקרה ואכלן אינה אכילה כמו שבארנו. 
 
הלכה ז: שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלות וטרפות ואכל פחות מכזית חייב בשבועה שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מהר סיני. 
 
הלכה ח: שבועה שאוכל פחות מכזית נבלה וטרפה חייב בשבועת ביטוי, שבועה שלא אוכל עפר וכיוצא בו מדברים שאינן ראויין לאכילה אם אכל כזית חייב, אכל פחות מכזית הרי זה ספק שמא יתחייב בכל שהוא מפני שאין זה דרכו לאכילה כדי להצריכו שיעור. 
 
הלכה ט: וכן הנשבע שלא לאכול חרצן ואכל ממנו פחות מכזית הרי זה ספק, היה הנשבע נזיר שהוא אסור בחרצן בכזית ואכל ממנו פחות מכזית אינו חייב בשבועת ביטוי, שהרי אין דעתו בשבועתו אלא על (כל) כזית שהוא מושבע עליו ואין שבועה חלה עליו, לפיכך אם פירש ואמר שבועה שלא אוכל חרצן אחד ואכלו חייב. 
 
הלכה י: שבועה שלא אוכל תמרים ונבלות וטרפות ואכל כזית נבילה או טרפה חייב אף משום שבועת ביטוי שהרי כלל דברים האסורין עם דברים המותרין, ומתוך שחלה שבועה על התמרים חלה על דברים האסורים כמו שבארנו. 
 
הלכה יא: אבל אם נשבע שלא יאכל נבלה וטרפה וכיוצא בהן בין אכל בין לא אכל אין כאן חיוב שבועה כלל לא שבועת ביטוי ולא שבועת שוא. 
 
הלכה יב: נשבע שיאכל נבלה וטרפה וכיוצא בהן מאיסורי תורה הרי זה לוקה משום שבועת שוא בין אכל בין לא אכל. 
 
הלכה יג: שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה השנייה שבועת שוא שהרי מצוה עליו לאכלה ולוקה על שבועה שנייה בין אכל בין לא אכל ואם לא אכלה חייב אף בשבועת בטוי. 
 
הלכה יד: שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שאוכלנה, השניה שבועת שוא שהרי זו אסורה עליו לאכלה ולוקה על שבועה שניה זו בין אכלה בין לא אכלה, ואם אכלה לוקה אף משום שבועת ביטוי, וכן כל הנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור משבועת בטוי ולוקה משום שבועת שוא ועושה המצוה שנשבע לבטלה. 
 
הלכה טו: כיצד כגון שנשבע שלא יעשה סוכה ושלא ילבש תפילין ושלא יתן צדקה, וכן הנשבע לחבירו שלא אעיד לך עדות זו שאני יודעה או שלא אעיד לך אם אדע לך עדות הרי זה לוקה משום שבועת שוא מפני שהוא מצווה להעיד, וכן האומר לחבירו שבועה שלא אדע לך עדות הרי זו שבועת שוא שאין בידו שלא ידע לו עדות וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה טז: נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משום שבועת ביטוי, כיצד כגון שנשבע שיעשה לולב או סוכה או שיתן צדקה לעני או שיעיד לו אם ידע לו עדות ולא עשה ולא נתן ולא העיד הרי זה פטור משום שבועת ביטוי, שאין שבועת ביטוי חלה אלא על דברי הרשות שאם רצה עושה ואם לא רצה אינו עושה שנאמר להרע או להיטיב, לפיכך כל הנשבע להרע לאחרים פטור משבועת ביטוי כגון שנשבע שיכה את פלוני או יקללנו או יגזול ממונו או ימסרנו ביד אנס מפני שהוא מצווה שלא לעשות, ויראה לי שהוא לוקה משום שבועת שוא. 
 
הלכה יז: נשבע להרע לעצמו כגון שנשבע שיחבול בעצמו אף על פי שאינו רשאי שבועה חלה עליו, ואם לא הרע לעצמו חייב משום שבועת בטוי, נשבע להיטיב לאחרים הטבה שבידו לעשותה כגון שידבר עליו לשלטון או יכבדנו שבועה חלה עליו, ואם עבר ולא עשה חייב משום שבועת ביטוי. 
 
הלכה יח: נשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתים, הרי זה אסור לאכול מצה בלילי הפסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי, ואין זה שבועת שוא שהרי לא נשבע שלא יאכל מצה בלילי הפסח אלא כלל עתים שאכילת מצה בהם רשות עם עת שאכילתה בו מצוה ומתוך שחלה שבועה על שאר הימים חלה על ליל הפסח, וכן כל כיוצא בזה, כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם או שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתים. 
 
הלכה יט: נשבע שהניח תפילין היום או לא הניח, שנתעטף בציצית או לא נתעטף הרי זה שבועת ביטוי לשעבר, שזה מגיד דבר שנעשה ולא נשבע על המצוה לא לקיימה ולא לבטלה. 
 
הלכה כ: נשבע שלא יישן שלשת ימים, או שלא יאכל כלום שבעת ימים וכיוצא בזה שהיא שבועת שוא, אין אומרין יעור זה עד שיצטער ויצום עד שיצטער ולא יהיה בו כח לסבול ואח"כ יאכל או יישן אלא מלקין אותו מיד משום שבועת שוא ויישן ויאכל בכל עת שירצה. 
 
הלכה כא: נשבע שראה גמל פורח באויר, אמרו לו היאך נשבעת לשוא ואמר עוף גדול ראיתי ומגדלו קראתיו גמל וכך היה בדעתי אין זה כלום, שאין כל אדם קוראין גמל אלא לגמל ובטלה דעתו אצל כל אדם ולוקה וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה כב: דבר ידוע אצל החכמים בעלי שכל ומדע שהשמש גדולה מן הארץ מאה ושבעים פעמים, נשבע אחד מן העם שהשמש גדולה מן הארץ אינו לוקה משום שבועת שוא שאף על פי שהדבר כן הוא אין דבר זה גלוי וידוע לכל העם אלא לגדולי החכמים בלבד, ואינו חייב אלא אם כן נשבע על דבר שגלוי וידוע לשלשה בני אדם משאר העם כגון איש שהוא איש ואבן שהוא אבן, וכן אם נשבע שהשמש קטנה מן הארץ אינו לוקה, ואף על פי שאין הדבר כן מפני שאין זה ידוע לכל אדם ואינו כמי שנשבע על האיש שהוא אשה שהרי לא נשבע אלא על ראיית עיניו שהרי הוא רואה אותה קטנה וכן כל כיוצא בזה מדברי חשבון תקופות מזלות וגימטריאות וכיוצא בהן מדברי חכמה שאין ניכרין אלא לאנשים אחרים. פרק ו 
 
הלכה א: מי שנשבע שבועת ביטוי וניחם על שבועתו וראה שהוא מצטער אם יקיים שבועה זו ונהפכה דעתו לדעת אחרת, או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה וניחם בגללו, הרי זה נשאל לחכם אחד או לשלשה הדיוטות במקום שאין שם חכם ומתירין לו שבועתו, ויהיה מותר לעשות דבר שנשבע שלא לעשותו, או שלא לעשות דבר שנשבע לעשותו, וזהו הנקרא היתר שבועות. 
 
הלכה ב: ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה שבכתב, אלא כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב לא יחל דברו שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט נפש כענין שנאמר וחללת את שם אלהיך, אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו. 
 
הלכה ג: ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו, ואין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר במקום שיש גדול ממנו בחכמה, ובמקום שיש בו רבו אסור לו להתיר אלא מדעת רבו. 
 
הלכה ד: זה שנשבע הוא שיבא לפני החכם להתיר לו בין איש בין אשה, ואינו עושה שליח להשאל לו על נדרו, והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ומתירין לה ובלבד שיהיו השלשה מקובצים אבל לא יקבץ אותן להתיר לה לכתחלה, ואינו נעשה שליח להתיר נדר לאשתו. 
 
הלכה ה: כיצד מתירין יבוא הנשבע לחכם המובהק או לשלשה הדיוטות אם אין שם מומחה, ואומר אני נשבעתי על כך וכך ונחמתי, ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר זה עד כה או שאירע לי כך וכך לא הייתי נשבע ואילו היתה דעתי בעת השבועה כמו עתה לא הייתי נשבע, והחכם או גדול השלשה אומר לו וכבר נחמת, והוא אומר לו הן, חוזר ואומר לו שרוי לך או מותר לך או מחול לך וכל כיוצא בענין זה בכל לשון, אבל אם אמר לו מופר לך או נעקרה שבועתך וכל כיוצא בענין זה לא אמר כלום, שאין מיפר אלא הבעל או האב אבל החכם אינו אומר אלא לשון התרה ומחילה. 
 
הלכה ו: הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות, ומתירין בלילה ומעומד, שאין ההיתר הזה דין, לפיכך נשאלין לשבועות ולנדרים בשבת אם היו לצורך השבת, כגון שיתירו לו שבועתו כדי שיאכל וישתה היום, ואפילו היה לו פנאי להתיר שבועתו או נדרו מערב שבת הרי זה מתיר בשבת הואיל והוא לצורך השבת. 
 
הלכה ז: ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן, או קבל השבועה ונחם שמעון על שבועתו ונשאל עליה, אין מתירין לו אלא בפני ראובן שהשביעו, וכן אם נשבע ראובן או נדר שלא יהנה משמעון או שלא יהנה בו שמעון ונחם ונשאל לחכם אין מתירין לו אלא בפני שמעון שנדר ממנו הנייה ואפילו היה שמעון קטן או עכו"ם אין מתירין לו אלא בפניו כדי שידע הנידר שהתיר זה נדרו או שבועתו ולפיכך יהנה ממנו או יהנה לו. 
 
הלכה ח: אחד הנשבע בינו לבין עצמו ואחד הנשבע ברבים, ואפילו נשבע בשם המיוחד בה' אלהי ישראל וניחם הרי זה נשאל על שבועתו ומתירין לו, נשבע על דעת רבים או שנדר על דעת רבים אין מתירין לו לעולם אלא לדבר מצוה. 
 
הלכה ט: כיצד נשבע ותלה שבועתו בדעת רבים שלא יהנה בפלוני לעולם והוצרכו בני אותה העיר ללמוד תורה או למי שימול את בניהם או שיזבח להם ולא נמצא אלא זה בלבד הרי זה נשאל לחכם או לשלשה הדיוטות ומתירין לו שבועתו ועושה להם מצות אלו ונוטל שכרו מאותן האנשים שנשבע שלא יהנה מהם. 
 
הלכה י: מי שנשבע ולא ניחם על שבועתו ובא לבית דין לקיים שבועתו, אם ראו הדיינין שהיתר שבועה זו גורם למצוה ולשלום בין איש לאשתו בין אדם לחבירו ושקיום שבועה זו גורם לעבירה ולקטטה פותחין לו פתח ונושאין ונותנין עמו בדבר ומודיעין לו דברים שגורמת שבועתו עד שיתנחם, אם ניחם בדבריהם מתירין לו ואם לא נחם ועמד במריו הרי זה יקיים שבועתו. 
 
הלכה יא: כיצד נשבע שיגרש את אשתו או שלא יהנה ישראל מנכסיו או שלא יאכל בשר ושלא ישתה יין שלשים יום וכיוצא בזה אומרים לו בני אם תגרש את אשתך אתה מוציא לעז על בניך ואומרים העם מפני מה נתגרשה אמן של אלו ולמחר קוראים להם בני גרושה ושמא תנשא לאחר ואי אתה יכול להחזירה וכיוצא בדברים אלו, וכן זה שנשבעת שלא יהנה ישראל מנכסיך למחר יצטרך זה ותהיה עובר על וחי אחיך עמך והחזקת בו או פתוח תפתח וכיוצא בהן, וזה שנשבעת שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין שלשים יום הרי אתה פוגע ברגל ומבטל שמחת יום טוב ועונג שבת, אם אמר אילו הייתי יודע זה לא הייתי נשבע מתירין לו ואם אמר אף על פי כן לא נחמתי ורוצה אני בכל זה אין מתירין לו. 
 
הלכה יב: אין פותחין בנולד, כיצד נשבע שלא יהנה בפלוני ונעשה סופר העיר, הואיל ולא ניחם על שבועתו אין פותחין לו בדבר זה, ואפילו אמר הוא מעצמו אילו הייתי יודע לא הייתי נשבע אין מתירין לו הואיל ועדיין לא ניחם אלא רצונו שלא יהנה לו ושלא יעשה זה סופר, אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד ונהפכה דעתו מתירין לו, וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה יג: מי שנשבע על דבר ונשבע שלא יתיר שבועה זו וניחם, הרי זה נשאל על השבועה האחרונה תחלה שנשבע שלא יתיר ואחר כך ישאל על הראשונה. 
 
הלכה יד: נשבע שלא ידבר עם פלוני ונשבע אחר כך שאם ישאל על שבועה זו ויתירה יהיה אסור לשתות יין לעולם וניחם, הרי זה נשאל על השבועה הראשונה ומתירה, ואחר כך ישאל על השניה, שאין מתירין נדר או שבועה שעדיין לא חלו, לפיכך אם היה עומד בניסן ונשבע שלא יאכל בשר שלשים יום מראש חדש אייר וניחם אינו נשאל עד שיכנס אייר. 
 
הלכה טו: נשבע שלא יהנה לפלוני ושלא יהנה לחכם שישאל לו על שבועה זו, נשאל על הראשונה ואחר כך ישאל על השנייה. 
 
הלכה טז: נשבע שלא יהנה לפלוני והרי הוא נזיר אם ישאל על שבועה זו, ישאל על שבועתו תחלה ואחר כך על נזירותו וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה יז: שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום, או שאמר על ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה, ונשאל על שבועה ראשונה והותרה הרי זה חייב משום שבועה שנייה, וכן אם נשאל על השניה חייב משום שלישית, נשאל על השלישית בלבד חייב משום ראשונה ושנייה, נשאל על השנייה חייב משום ראשונה [ושלישית], אם כן מפני מה אמרו אין שבועה חלה על שבועה שאם לא נשאל ואכלה אינו חייב אלא אחת כמו שבארנו. 
 
הלכה יח: מי שנשבע שבועת ביטוי להבא ושיקר בשבועתו, כגון שנשבע שלא יאכל פת זו ואכלה ואחר שאכלה קודם שיביא קרבנו אם היה שוגג או קודם שילקה אם היה מזיד ניחם ונשאל לחכם והתירה לו הרי זה פטור מן הקרבן או מן המלקות, ולא עוד אלא אפילו כפתוהו ללקות ונשאל והתירו לו קודם שיתחילו להלקותו הרי זה פטור.