Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום ששי כט אב ה'�&פ"ב
	שיעורים יומיים ליום ששי כט אב ה'�&פ"ב

חומש:

שישי פרשת ראה

תהילים:

פרקים קמ - קמד

תניא:

ע"כ אהוביי אחיי... -228- ה' ציון כו'

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות מאכלות אסורות פרק יז. הלכות שחיטה פרקים א-ב

פרק אחד :

הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ה

ספר המצוות :

מל"ת קצ"ג, מל"ת קנ"ג, מל"ת קצ"ד, מ"ע קמ"ו

הלכות מאכלות אסורות

פרק יז

הלכה א: קדרה של חרס שנתבשל בה בשר נבלה או בשר שקצים ורמשים לא יבשל בה בשר שחוטה באותו היום, ואם בישל בה מין בשר התבשיל אסור, בישל בה מין אחר בנותן טעם.

הלכה ב: ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה בלבד הואיל ועדיין לא נפגם השומן שנבלע בקדרה ומדברי סופרים לא יבשל בה לעולם, לפיכך אין לוקחין כלי חרס ישנים מן העכו"ם שנשתמשו בהן בחמין כגון קדרות וקערות לעולם, ואפילו היו שועין באבר, ואם לקח ובישל בהן מיום שני והלאה התבשיל מותר.

הלכה ג: הלוקח כלי תשמיש סעודה מן העכו"ם מכלי מתכות וכלי זכוכית, דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן במי מקוה ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות, ודברים שנשתמש בהן על ידי צונן כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות מדיחן ומטבילן והן מותרות, ודברים שנשתמש בהן על ידי חמין כגון יורות וקומקמוסין ומחממי חמין מגעילן ומטבילן והן מותרין, ודברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון שפודין ואסכלאות מלבנן באור עד שתנשר קליפתן ומטבילן והן מותרין.

הלכה ד: כיצד מגעילן נותן יורה קטנה לתוך יורה גדולה וממלא עליה מים עד שיצופו על הקטנה ומרתיחה יפה יפה, ואם היתה יורה גדולה מקיף על שפתה בצק או טיט וממלא מים עד שיצופו המים על שפתה ומרתיח, וכולן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח או עד שלא הדיח ועד שלא הלבין ועד שלא הטביל מותר שכל השומן שבהן נותן טעם לפגם הוא כמו שביארנו.

הלכה ה: טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן העכו"ם ואח"כ יותרו לאכילה ושתיה אינן לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים, ורמז לה כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי עכו"ם לא מידי טומאה, שאין לך טומאה עולה על ידי האש וכל הטמאים בטבילה עולין מטומאתן, וטומאת מת בהזאה וטבילה ואין שם אש כלל אלא לענין גיעולי עכו"ם, וכיון שכתוב וטהר אמרו חכמים הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי עכו"ם.

הלכה ו: לא חייבו בטבילה זו אלא כלי מתכות של סעודה הנלקחין מן העכו"ם, אבל השואל מן העכו"ם, או שמשכן העכו"ם אצלו כלי מתכות מדיח או מרתיח או מלבן ואינו צריך להטביל, וכן אם לקח כלי עץ או כלי אבנים מדיח או מרתיח ואינו צריך להטביל, וכן כלי חרשים אינו צריך להטביל, אבל השועין באבר הרי הן ככלי מתכות וצריכין טבילה.

הלכה ז: הלוקח סכין מן העכו"ם מלבנה באש או משחיזה בריחים שלה, ואם היתה סכין יפה שאין בה פגימות די לו אם נעצה בקרקע קשה עשר פעמים ואוכל בה צונן, ואם היו בה פגימות או שהיתה יפה ורצה לאכול בה חמין או לשחוט בה מלבנה או משחיזה כולה, שחט בה קודם שיטהרנה מדיח מקום השחיטה ואם קלף הרי זה משובח.

הלכה ח: סכין ששחט בה טרפה לא ישחוט בה עד שידיחה אפילו בצונן או מקנחה בבליות של בגדים.

הלכה ט: ויש שם דברים אחרים אסרו אותן חכמים ואע"פ שאין לאיסורן עיקר מן התורה גזרו עליהן כדי להתרחק מן העכו"ם עד שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות, ואלו הן: אסרו לשתות עמהן ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך, ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן.

הלכה י: כיצד לא ישתה אדם במסיבה של עכו"ם, ואע"פ שהוא יין מבושל שאינו נאסר, או שהיה שותה מכליו לבדו, ואם היה רוב המסיבה ישראל מותר, ואין שותין שכר שלהן שעושין מן התמרים והתאנים וכיוצא בהן ואינו אסור אלא במקום מכירתו, אבל אם הביא השכר לביתו ושתהו שם מותר שעיקר הגזירה שמא יסעוד אצלו.

הלכה יא: יין תפוחים ויין רמונים וכיוצא בהן מותר לשתותן בכל מקום דבר שאינו מצוי לא גזרו עליו, יין צמוקים הרי הוא כיין ומתנסך.

הלכה יב: אע"פ שאסרו פת עכו"ם, יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחין פת הנחתום העכו"ם במקום שאין שם נחתום ישראל ובשדה מפני שהוא שעת הדחק, אבל פת בעלי בתים אין שם מי שמורה בה להקל שעיקר הגזירה משום חתנות ואם יאכל פת בעלי בתים יבוא לסעוד אצלן.

הלכה יג: הדליק העכו"ם את התנור ואפה בו ישראל, או שהדליק ישראל ואפה עכו"ם, או שהדליק העכו"ם ואפה העכו"ם ובא ישראל וניער האש מעט או כבשו לאש הואיל ונשתתף במלאכת הפת הרי זו מותרת, ואפילו לא זרק אלא עץ לתוך התנור התיר כל הפת שבו, שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה.

הלכה יד: עכו"ם שבישל לנו יין או חלב או דבש או פרישין וכיוצא באלו (מכל) דבר הנאכל כמות שהוא חי הרי אלו מותרין, ולא גזרו אלא על דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, כגון בשר ודג תפל וביצה וירקות, אם בישלן העכו"ם מתחלה ועד סוף ולא נשתתף ישראל עמו בבשולן הרי אלו אסורין משום בשולי עכו"ם.

הלכה טו: במה דברים אמורים בדבר שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון בשר וביצים ודגים וכיוצא בהם, אבל דבר שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת כגון תורמוסין ששלקו אותן עכו"ם אע"פ שאינן נאכלין חיין הרי אלו מותרין וכן כל כיוצא בהן, שעיקר הגזרה משום חתנות שלא יזמנו העכו"ם אצלו בסעודה ודבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמן את חבירו עליו.

הלכה טז: ודגים קטנים שמלחן ישראל או עכו"ם הרי הן כמו שנתבשלו מקצת בשול, ואם צלאן עכו"ם אחר כן מותרין וכל שבשלו ישראל מעט בשולו בין בתחלה בין בסוף מותר, לפיכך אם הניח העכו"ם בשר או קדרה על גבי האש והפך ישראל בבשר והגיס בקדרה או שהניח ישראל וגמר העכו"ם הרי זה מותר.

הלכה יז: דג שמלחו עכו"ם ופירות שעישנן עד שהכשירן לאכילה הרי אלו מותרין, מליח אינו כרותח בגזירה זו והמעושן אינו כמבושל, וכן קליות של עכו"ם מותרין ולא גזרו עליהם שאין אדם מזמן חבירו על הקליות.

הלכה יח: פולין ואפונין ועדשים וכיוצא בהן ששולקין אותן העכו"ם ומוכרין אותן אסורין משום בישולי עכו"ם במקום שעולין על שלחן מלכים משום פרפרת, ומשום גיעולי עכו"ם בכל מקום שמא יבשלו אותן עם הבשר, או בקדרה שבישלו בה בשר וכן הסופגנין שקולין אותן העכו"ם בשמן אסורין אף משום גיעולי עכו"ם.

הלכה יט: עכו"ם שבישל ולא נתכוון לבשול הרי זה מותר, כיצד עכו"ם שהצית אור באגם כדי להעביר החציר ונתבשלו בה חגבים הרי אלו מותרין, ואפילו במקום שהן עולין על שלחן מלכים משום פרפרת, וכן אם חרך הראש להעביר השער מותר לאכול מן הדלדולין, ומן ראש אזנים שנצלו בשעת חריכה.

הלכה כ: תמרים ששלקו אותן עכו"ם אם היו מתוקין מתחלתן הרי אלו מותרין, ואם היו מרין ומתקנין הבשול הרי אלו אסורין, היו בינוניים הרי אלו אסורין.

הלכה כא: קלי של עדשים שלשו בין במים בין בחומץ הרי זה אסור, אבל קלי של חטים ושעורים שלשין אותן במים הרי זה מותר.

הלכה כב: שמן של עכו"ם מותר, ומי שאוסרו הרי זה עומד בחטא גדול, מפני שממרה על פי בית דין שהתירוהו, ואפילו נתבשל השמן הרי זה מותר, ואינו נאסר לא מפני בישולי עכו"ם מפני שנאכל כמות שהוא חי, ולא מפני גיעולי עכו"ם מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו.

הלכה כג: וכן דבש של עכו"ם שנתבשל ועשו ממנו מיני מתיקה מותר מטעם זה.

הלכה כד: כוספן של עכו"ם שהוחמו חמין בין ביורה גדולה בין ביורה קטנה מותר מפני שנותן טעם לפגם הוא, וכן כבשין שאין דרכן לתת לתוכן חומץ או יין או זיתים הכבושין וחגבים הכבושין שבאין מן האוצר מותרין, אבל חגבים וכבשים שמזלפין עליהן יין אסורין, וכן אם היו מזלפין עליהן חומץ ואפילו חומץ שכר אסורין.

הלכה כה: ומפני מה אסרו חומץ שכר של עכו"ם מפני שמשליכין לתוכו שמרי יין, לפיכך הנלקח מן האוצר מותר.

הלכה כו: המורייס במקום שדרכן לתת לתוכו יין אסור ואם היה היין יקר מן המורייס מותר, וכזה מורין בכל דבר שחוששין לו שמא עירבו בו העכו"ם דבר אסור, שאין אדם מערב דבר היקר בזול שהרי מפסיד, אבל מערב הזול ביקר כדי להשתכר.

הלכה כז: קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת אין בית דין מצווין עליו להפרישו לפי שאינו בן דעת, במה דברים אמורים בשעשה מעצמו, אבל להאכילו בידים אסור ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים, וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהן משום שבות.

הלכה כח: אע"פ שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו וגו'.

הלכה כט: אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהן כגון מאכלות ומשקין שנתערב בהן קיא או צואה ולחה סרוחה וכיוצא בהן, וכן אסרו חכמים לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם מתאוננת מהם, כגון כלי בית הכסא וכלי זכוכית של ספרין שגורעין בהם את הדם וכיוצא בהן.

הלכה ל: וכן אסרו לאכול בידים מסואבות מזוהמות, ועל גבי כלים מלוכלכים, שכל דברים אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם, והאוכל מאכלות אלו מכין אותו מכת מרדות.

הלכה לא: וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל בין גדולים בין קטנים, וכל המשהה נקביו הרי זה בכלל משקץ נפשו, יתר על חלאים רעים שיביא על עצמו ויתחייב בנפשו, אלא ראוי לו להרגיל עצמו בעתים מזומנים כדי שלא יתרחק בפני בני אדם ולא ישקץ נפשו.

הלכה לב: וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקב"ה שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען.

הלכות שחיטה

הלכות שחיטה. יש בכללן חמש מצות, שלש מצות עשה, ושתים מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) לשחוט ואחר כך יאכל. (ב) שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד. (ג) לכסות דם חיה ועוף. (ד) שלא ליקח האם על הבנים. (ה) לשלח האם אם לקחה על הבנים. וביאור מצות אלו בפרקים אלו.

פרק א

הלכה א: מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף ואחר כך יאכל שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך, ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, הא למדת שחיה כבהמה לענין שחיטה, ובעוף הוא אומר אשר יצוד ציד חיה או עוף וגו' ושפך את דמו מלמד ששפיכת דם העוף כשפיכת דם החיה.

הלכה ב: והלכות שחיטה בכולן אחת הן, לפיכך השוחט בהמה או חיה או עוף מברך תחלה אקב"ו על השחיטה ואם לא בירך בין בשוגג בין במזיד הבשר מותר, ואסור לאכול מן השחוטה כל זמן שהיא מפרכסת, והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה עובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם ואינו לוקה ומותר לחתוך ממנה אחר שחיטה קודם שתצא נפשה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ומניחו עד שתמות ואח"כ יאכלנו.

הלכה ג: דגים וחגבים אינן צריכים שחיטה אלא אסיפתן היא המתרת אותן, הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם אסיפת דגים כשחיטת בקר וצאן, ובחגבים נאמר אוסף החסיל באסיפה לבדה, לפיכך אם מתו מאיליהן בתוך המים מותרין, ומותר לאכלן חיים.

הלכה ד: זביחה זו האמורה בתורה סתם צריך לפרש אותה ולידע באי זה מקום מן הבהמה שוחטין, וכמה שיעור השחיטה, ובאי זה דבר שוחטין, ומתי שוחטין, והיכן שוחטין, וכיצד שוחטין, ומה הן הדברים המפסידין את השחיטה, ומי הוא השוחט, ועל כל הדברים האלו צונו בתורה ואמר וזבחת מבקרך וגו' כאשר צויתיך ואכלת בשעריך וגו' שכל הדברים האלו על פה צוה בהן כשאר תורה שבעל פה שהיא הנקראת מצוה כמו שביארנו בתחלת חבור זה.

הלכה ה: מקום השחיטה מן החי הוא הצואר וכל הצואר כשר לשחיטה, כיצד בושט מתחלת המקום שכשחותכין אותו מתכווץ עד מקום שישעיר ויתחיל להיות פרצין פרצין ככרס, זה הוא מקום השחיטה בושט.

הלכה ו: שחט למעלה ממקום זה והוא הנקרא תרבץ הושט או למטה ממקום זה והוא מתחלת בני מעים שחיטתו פסולה, ושיעור תרבץ הושט שאינו ראוי לשחיטה למעלה בבהמה וחיה כדי שיאחז בשתי אצבעותיו ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו, ולמטה עד הזפק.

הלכה ז: ואי זה הוא מקום שחיטה בקנה משיפוי כובע ולמטה עד ראש כנף הריאה כשתמשוך הבהמה צוארה לרעות, זה הוא מקום השחיטה בקנה, וכל שכנגד המקום הזה מבחוץ נקרא צואר.

הלכה ח: אנסה הבהמה עצמה ומשכה צוארה הרבה או שאינס השוחט את הסימנין ומשכן למעלה ושחט במקום שחיטה בצואר ונמצאת השחיטה בקנה או בושט שלא במקום שחיטה הרי זה ספק נבלה.

הלכה ט: וצריך השוחט שישחוט באמצע הצואר, ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה, וכמה הוא שיעור השחיטה שני הסימנין שהן הקנה והושט השחיטה המעולה שיחתכו שניהן בין בבהמה בין בעוף, ולזה יתכוין השוחט, ואם שחט רוב אחד מהן בעוף ורוב השנים בבהמה ובחיה שחיטתו כשרה.

הלכה י: שחט האחד כולו וחציה השני בבהמה שחיטתו פסולה, רובו של זה ורובו של זה אע"פ שלא שחט מכל אחד מהן אלא יתר על חציו כחוט השערה הרי זו כשרה, כיון ששחט יתר על חציו כל שהוא רובו הוא.

הלכה יא: שחט חציו של זה וחציו של זה אפילו בעוף שחיטתו פסולה, קנה שהיה חציו פסוק ושחט על מקום החתוך מעט והשלימו לרוב בין שהתחיל לשחוט במקום השלם ופגע בחתך בין שהכניס את הסכין בחתך והשלימו לרוב שחיטתו כשרה.

הלכה יב: כל השוחט צריך לבדוק הסימנין לאחר שחיטה, ואם לא בדק ונחתך הראש קודם שיבדק הרי זו נבלה ואפילו היה השוחט זריז ומהיר.

הלכה יג: כל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע בודאי שנשחטה שחיטה כשרה.

הלכה יד: ובאי זה דבר שוחטין, בכל דבר בין בסכין של מתכת בין בצור או בזכוכית או בקרומית של קנה האגם וכיוצא בהן מדברים החותכין, והוא שיהיה פיה חד ולא יהיה בה פגם, אבל אם היה כמו תלם בחודו של דבר ששוחטין בו ואפילו היה התלם קטן ביותר שחיטתו פסולה.

הלכה טו: היה התלם הזה מרוח אחת לא ישחוט בה, ואם שחט דרך הרוח שאין הפגימה ניכרת בה שחיטתו כשרה.

הלכה טז: כיצד סכין שתבדק בהולכה ולא תרגיש שיש בה פגם וכשתחזיר אותה בהבאה תרגיש שיש בה פגם, אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא שחיטתו כשרה, ואם הביא שחיטתו פסולה.

הלכה יז: סכין שהיא עולה ויורדת כנחש ואין בה פגם שוחטין בה לכתחלה, וסכין שפיה חלק ואינה חדה הואיל ואין בה פגם שוחטין בה ואע"פ שהוליך והביא בה כל היום עד ששחטה שחיטתו כשרה.

הלכה יח: סכין חדה שהושחזה והרי אינה חלקה אלא מגעתה כמגע ראש השיבולת שהוא מסתבך באצבע, הואיל ואין בה פגם שוחטין בה.

הלכה יט: התולש קנה או שן או שקצץ צור או צפורן והרי הן חדין ואין בהן פגם שוחטין בהן, ואם נעצן בקרקע לא ישחוט בהן כשהן נעוצין, ואם שחט שחיטתו כשרה.

הלכה כ: שחט בהן כשהן מחוברין מתחלת ברייתן קודם שיעקור אותן שחיטתו פסולה, ואע"פ שאין בהם פגם.

הלכה כא: לקח לחי בהמה שיש בו שינים חדות ושחט בהן שחיטתו פסולה, מפני שהן כמגל, אבל בשן אחת הקבועה בלחי שוחט בה לכתחלה ואע"פ שהיא קבועה בו.

הלכה כב: ליבן הסכין באור ושחט בה שחיטתו כשרה, סכין שצדה אחד מגל וצדה השני יפה לא ישחוט בצד היפה לכתחלה גזרה שמא ישחוט בצד האחר, ואם שחט הואיל ובצד היפה שחט שחיטתו כשרה.

הלכה כג: השוחט צריך שיבדוק הסכין בחודה ומצד זה ומצד זה, וכיצד בודקה מוליכה ומביאה על בשר אצבעו ומוליכה ומביאה על צפורנו משלש רוחותיה שהן פיה ושני צדדיו כדי שלא יהיה בה פגם כלל ואח"כ ישחוט בה.

הלכה כד: וצריך לבדוק כן אחר השחיטה שאם מצא בה פגם אחר השחיטה הרי זו ספק נבלה שמא בעור נפגמה וכששחט הסימנים בסכין פגומה שחט, לפיכך השוחט בהמות רבות או עופות רבים צריך לבדוק בין כל אחת ואחת שאם לא בדק ובדק באחרונה ונמצאת סכין פגומה הרי הכל ספק נבלות ואפילו הראשונה.

הלכה כה: בדק הסכין ושחט בה ולא בדקה אחר שחיטה, ושבר בה עצם או עץ וכיוצא בהן ואחר כך בדק ומצאה פגומה שחיטתו כשרה, שחזקת הסכין שנפגמה בדבר הקשה ששבר בה, וכן אם פשע ולא בדק הסכין או שאבדה הסכין עד שלא יבדוק שחיטתו כשרה.

הלכה כו: כל טבח שלא בדק הסכין שלו ששוחט בה לפני חכם ושחט בה לעצמו בודקין אותה, אם נמצאת יפה ובדוקה מנדין אותו לפי שיסמוך על עצמו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה, ואם נמצאת פגומה מעבירין אותו ומנדין אותו ומכריזין על כל בשר ששחט שהוא טרפה.

הלכה כז: כמה הוא אורך הסכין ששוחט כל שהוא, והוא שלא יהיה דבר דק שנוקב ואינו שוחט כמו ראש האיזמל הקטן וכיוצא בו.

הלכה כח: ומתי שוחטין, בכל זמן בין ביום בין בלילה והוא שתהיה אבוקה עמו כדי שיראה מה יעשה, ואם שחט באפילה שחיטתו כשרה.

הלכה כט: השוחט ביום הכפורים או בשבת בשוגג אע"פ שאילו היה מזיד היה מתחייב בנפשו או מתחייב מלקות על יום הכפורים שחיטתו כשרה.

פרק ב

הלכה א: בכל מקום מותר לשחוט חוץ מן העזרה, שאין שוחטין בעזרה אלא קדשי מזבח בלבד, אבל החולין אסור לשוחטן בעזרה בין בהמה בין חיה בין עוף וכן הוא אומר בבשר תאוה כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' ואכלת בשעריך, הא למדת שאין שוחטין בשר תאוה אלא חוץ למקום אשר בחר ה'.

הלכה ב: וזה שנשחט חוץ למקום הוא שמותר לאכלו בכל השערים, אבל השוחט חולין בעזרה אותו הבשר טהור ואסור בהנייה כבשר בחלב וכיוצא בו, וקוברים אותו ואפרו אסור אפילו שחט לרפואה או לאכילת עכו"ם או להאכיל לכלבים, אבל הנוחר בעזרה, והמעקר, ועכו"ם ששחט, והשוחט ונמצא טרפה, והשוחט בהמה חיה ועוף הטמאים בעזרה הרי אלו כולן מותרין בהנייה.

הלכה ג: ולא בהמה וחיה בלבד, אלא כל החולין אסור להכניסן לעזרה אפילו בשר שחוטה או פירות ופת אם עבר והכניסן מותרין באכילה כשהיו, ודברים אלו כולן דברי קבלה הן, וכל השוחט חולין בעזרה או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה מכין אותו מכת מרדות.

הלכה ד: האומר בהמה זו שלמים וולדה חולין, אם נשחטה בעזרה ולדה מותר באכילה לפי שאינו יכול לשחוט אותו בריחוק מקום.

הלכה ה: אין שוחטין לתוך ימים ונהרות שמא יאמרו עובד מים הוא זה ונראה כמקריב למים, ולא ישחוט לכלי מלא מים שמא יאמרו לצורה שתראה במים שחט, ולא ישחוט בתוך כלים ולא לתוך הגומא שכן דרך עובדי עכו"ם, ואם שחט שחיטתו כשרה.

הלכה ו: שוחטין לכלי מים עכורין שאין הצורה נראית בהן, וכן שוחט חוץ לגומא והדם שותת ויורד לגומא, ובשוק לא יעשה כן שמא יחקה את המינים, ואם שחט לגומא בשוק אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו שמא מין הוא, ומותר לשחוט על דופן הספינה והדם שותת על הדופן ויורד למים ומותר לשחוט על גבי הכלים.

הלכה ז: כיצד שוחטין מותח את הצואר ומוליך הסכין ומביאה עד ששוחט, בין שהיתה הבהמה רבוצה בין שהיתה עומדת ואחז בערפה והסכין בידו מלמטה ושחט הרי זו כשירה.

הלכה ח: נעץ את הסכין בכותל והעביר הצואר עליה עד שנשחט שחיטתו כשרה, והוא שיהיה צואר הבהמה למטה וסכין למעלה, שאם היה צואר בהמה למעלה מן הסכין שמא תרד הבהמה בכובד גופה ותחתך בלא הולכה והבאה ואין זו שחיטה כמו שיתבאר, לפיכך אם היה עוף בין שהיה צוארו למעלה מן הסכין הנעוצה או למטה ממנו שחיטתו כשרה.

הלכה ט: השוחט והוליך את הסכין ולא הביאה או הביאה ולא הוליכה ושחט שחיטתו כשרה, הוליך והביא עד שחתך הראש והתיזו שחיטתו כשרה, הוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך והתיז את הראש בהולכה בלבד או בהבאה בלבד, אם יש בסכין כמלא שני צוארים מצוארי הנשחט שחיטתו כשרה ואם לאו שחיטתו פסולה, שחט שני ראשים כאחד שחיטתו כשרה.

הלכה י: שנים שאחזו בסכין אפילו אחד מצד זה ושני מצד אחר כנגדו ושחטו שחיטתן כשרה, וכן שנים שאחזו שני סכינין ושחטו כאחד בשני מקומות בצואר שחיטתן כשרה, ואפילו שחט זה הושט בלבד או רובו והשני שחט במקום אחר הקנה או רובו הרי שחיטה זו כשרה ואע"פ שאין השחיטה כולה במקום אחד, וכן שחיטה העשויה כקולמוס ושחיטה העשויה כמסרק כשרה.

הלכה יא: אין שחיטת החולין צריכה כוונה אלא אפילו שחט כמתעסק או דרך שחוק או שזרק סכין לנועצה בכותל ושחטה בהליכתה הואיל והשחיטה כראוי במקומה ושיעורה הרי זו כשירה.

הלכה יב: לפיכך חרש או שוטה או קטן או שכור שנתבלבלה דעתו ומי שאחזתו רוח רעה ששחטו ואחרים רואין אותם שהשחיטה כתיקנה הרי זו כשרה, אבל סכין שנפלה ושחטה אע"פ ששחטה כדרכה הרי זו פסולה שנאמר וזבחת עד שיהיה הזובח אדם ואע"פ שאינו מתכוון לשחיטה.

הלכה יג: גלגל של אבן או של עץ שהיתה הסכין קבועה בו וסבב אדם את הגלגל ושם צואר העוף או הבהמה כנגדו עד שנשחט בסביבת הגלגל הרי זו כשירה, ואם המים הן המסבבין את הגלגל ושם את הצואר כנגדו בשעה שסבב ונשחט הרי זו פסולה, ואם פטר אדם את המים עד שבאו וסבבו את הגלגל ושחט בסביבתו הרי זו כשרה שהרי מכח אדם בא, במה דברים אמורים בסביבה ראשונה שהיא מכח האדם אבל מסביבה שנייה ולאחריה אינה מכח האדם אלא מכח המים בהילוכן.

הלכה יד: השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות אע"פ שלא נתכוון לעבדן אלא לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרין העכו"ם הרי שחיטתו פסולה, אבל אם שחט לשם מזל הים או מזל ההר או לכוכבים ומזלות וכיוצא בהן הרי זו אסורה בהנייה ככל תקרובת עכו"ם.

הלכה טו: השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם או להקטיר חלבה לעכו"ם הרי זו אסורה, שלמדין מחשבה בחוץ בחולין ממחשבת הקדשים בפנים, שמחשבה כזו פוסלת בהן כמו שיתבאר בהלכות פסולי המוקדשין.

הלכה טז: שחטה ואחר כך חשב לזרוק דמה לעכו"ם או להקטיר חלבה לעכו"ם הרי זו אסורה מספק, שמא סופו הוכיח על תחלתו ובמחשבה כזו שחט.

הלכה יז: השוחט לשם קדשים שמתנדבין ונידרים כמותן שחיטתו פסולה שזה כשוחט קדשים בחוץ, שחט לשם קדשים שאינן באין בנדר ונדבה שחיטתו כשרה.

הלכה יח: כיצד השוחט לשם עולה לשם שלמים לשם תודה לשם פסח שחיטתו פסולה, הואיל והפסחמפריש אותו בכל השנה בכל עת שירצה הרי הוא דומה לדבר הנידר והנידב, שחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם אשם תלוי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו כשרה.

הלכה יט: היה מחוייב חטאת ושחט ואמר לחטאתי שחיטתו פסולה, היה לו קרבן בתוך ביתו ושחט ואמר לשם תמורת זבחי שחיטתו פסולה שהרי המיר בו.

הלכה כ: האשה ששחטה לשם עולת יולדת ואמרה זו לעולתי שחיטתה כשרה, שאין עולת יולדת באה בנדר ונדבה והרי אינה יולדת שנתחייבה בעולה, ואין חוששין לה שמא הפילה, שכל המפלת קול יש לה, אבל השוחט לשם עולת נזיר אע"פ שאינו נזיר שחיטתו פסולה שעיקר הנזירות נדר מן הנדרים.

הלכה כא: שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד מתכוין לשם דבר שהשוחט לו שחיטתו אסורה, והשני לא היתה לו כוונה כלל ואפילו נתכוון לשם דבר המותר להתכוין לו הרי זו פסולה, וכן אם שחט זה אחר זה והתכוון האחד מהן לשם דבר הפסול פוסל, במה דברים אמורים כשהיה לו בה שותפות אבל אם אין לו בה שותפות אינה אסורה, שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו שאין כונתו אלא לצערו.

הלכה כב: ישראל ששחט לעכו"ם אע"פ שהעכו"ם מתכוין לכל מה שירצה שחיטתו כשרה, שאין חוששין אלא למחשבת הזובח לא למחשבת בעל הבהמה, לפיכך עכו"ם ששחט לישראל אפילו היה קטן שחיטתו נבלה כמו שיתבאר.

הלכות מאכלות אסורות

פרק יז 
 
הלכה א: קדרה של חרס שנתבשל בה בשר נבלה או בשר שקצים ורמשים לא יבשל בה בשר שחוטה באותו היום, ואם בישל בה מין בשר התבשיל אסור, בישל בה מין אחר בנותן טעם. 
 
הלכה ב: ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה בלבד הואיל ועדיין לא נפגם השומן שנבלע בקדרה ומדברי סופרים לא יבשל בה לעולם, לפיכך אין לוקחין כלי חרס ישנים מן העכו"ם שנשתמשו בהן בחמין כגון קדרות וקערות לעולם, ואפילו היו שועין באבר, ואם לקח ובישל בהן מיום שני והלאה התבשיל מותר. 
 
הלכה ג: הלוקח כלי תשמיש סעודה מן העכו"ם מכלי מתכות וכלי זכוכית, דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן במי מקוה ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות, ודברים שנשתמש בהן על ידי צונן כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות מדיחן ומטבילן והן מותרות, ודברים שנשתמש בהן על ידי חמין כגון יורות וקומקמוסין ומחממי חמין מגעילן ומטבילן והן מותרין, ודברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון שפודין ואסכלאות מלבנן באור עד שתנשר קליפתן ומטבילן והן מותרין. 
 
הלכה ד: כיצד מגעילן נותן יורה קטנה לתוך יורה גדולה וממלא עליה מים עד שיצופו על הקטנה ומרתיחה יפה יפה, ואם היתה יורה גדולה מקיף על שפתה בצק או טיט וממלא מים עד שיצופו המים על שפתה ומרתיח, וכולן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח או עד שלא הדיח ועד שלא הלבין ועד שלא הטביל מותר שכל השומן שבהן נותן טעם לפגם הוא כמו שביארנו. 
 
הלכה ה: טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן העכו"ם ואח"כ יותרו לאכילה ושתיה אינן לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים, ורמז לה כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי עכו"ם לא מידי טומאה, שאין לך טומאה עולה על ידי האש וכל הטמאים בטבילה עולין מטומאתן, וטומאת מת בהזאה וטבילה ואין שם אש כלל אלא לענין גיעולי עכו"ם, וכיון שכתוב וטהר אמרו חכמים הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי עכו"ם. 
 
הלכה ו: לא חייבו בטבילה זו אלא כלי מתכות של סעודה הנלקחין מן העכו"ם, אבל השואל מן העכו"ם, או שמשכן העכו"ם אצלו כלי מתכות מדיח או מרתיח או מלבן ואינו צריך להטביל, וכן אם לקח כלי עץ או כלי אבנים מדיח או מרתיח ואינו צריך להטביל, וכן כלי חרשים אינו צריך להטביל, אבל השועין באבר הרי הן ככלי מתכות וצריכין טבילה. 
 
הלכה ז: הלוקח סכין מן העכו"ם מלבנה באש או משחיזה בריחים שלה, ואם היתה סכין יפה שאין בה פגימות די לו אם נעצה בקרקע קשה עשר פעמים ואוכל בה צונן, ואם היו בה פגימות או שהיתה יפה ורצה לאכול בה חמין או לשחוט בה מלבנה או משחיזה כולה, שחט בה קודם שיטהרנה מדיח מקום השחיטה ואם קלף הרי זה משובח. 
 
הלכה ח: סכין ששחט בה טרפה לא ישחוט בה עד שידיחה אפילו בצונן או מקנחה בבליות של בגדים. 
 
הלכה ט: ויש שם דברים אחרים אסרו אותן חכמים ואע"פ שאין לאיסורן עיקר מן התורה גזרו עליהן כדי להתרחק מן העכו"ם עד שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות, ואלו הן: אסרו לשתות עמהן ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך, ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן. 
 
הלכה י: כיצד לא ישתה אדם במסיבה של עכו"ם, ואע"פ שהוא יין מבושל שאינו נאסר, או שהיה שותה מכליו לבדו, ואם היה רוב המסיבה ישראל מותר, ואין שותין שכר שלהן שעושין מן התמרים והתאנים וכיוצא בהן ואינו אסור אלא במקום מכירתו, אבל אם הביא השכר לביתו ושתהו שם מותר שעיקר הגזירה שמא יסעוד אצלו. 
 
הלכה יא: יין תפוחים ויין רמונים וכיוצא בהן מותר לשתותן בכל מקום דבר שאינו מצוי לא גזרו עליו, יין צמוקים הרי הוא כיין ומתנסך. 
 
הלכה יב: אע"פ שאסרו פת עכו"ם, יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחין פת הנחתום העכו"ם במקום שאין שם נחתום ישראל ובשדה מפני שהוא שעת הדחק, אבל פת בעלי בתים אין שם מי שמורה בה להקל שעיקר הגזירה משום חתנות ואם יאכל פת בעלי בתים יבוא לסעוד אצלן. 
 
הלכה יג: הדליק העכו"ם את התנור ואפה בו ישראל, או שהדליק ישראל ואפה עכו"ם, או שהדליק העכו"ם ואפה העכו"ם ובא ישראל וניער האש מעט או כבשו לאש הואיל ונשתתף במלאכת הפת הרי זו מותרת, ואפילו לא זרק אלא עץ לתוך התנור התיר כל הפת שבו, שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה. 
 
הלכה יד: עכו"ם שבישל לנו יין או חלב או דבש או פרישין וכיוצא באלו (מכל) דבר הנאכל כמות שהוא חי הרי אלו מותרין, ולא גזרו אלא על דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, כגון בשר ודג תפל וביצה וירקות, אם בישלן העכו"ם מתחלה ועד סוף ולא נשתתף ישראל עמו בבשולן הרי אלו אסורין משום בשולי עכו"ם. 
 
הלכה טו: במה דברים אמורים בדבר שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון בשר וביצים ודגים וכיוצא בהם, אבל דבר שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת כגון תורמוסין ששלקו אותן עכו"ם אע"פ שאינן נאכלין חיין הרי אלו מותרין וכן כל כיוצא בהן, שעיקר הגזרה משום חתנות שלא יזמנו העכו"ם אצלו בסעודה ודבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמן את חבירו עליו. 
 
הלכה טז: ודגים קטנים שמלחן ישראל או עכו"ם הרי הן כמו שנתבשלו מקצת בשול, ואם צלאן עכו"ם אחר כן מותרין וכל שבשלו ישראל מעט בשולו בין בתחלה בין בסוף מותר, לפיכך אם הניח העכו"ם בשר או קדרה על גבי האש והפך ישראל בבשר והגיס בקדרה או שהניח ישראל וגמר העכו"ם הרי זה מותר. 
 
הלכה יז: דג שמלחו עכו"ם ופירות שעישנן עד שהכשירן לאכילה הרי אלו מותרין, מליח אינו כרותח בגזירה זו והמעושן אינו כמבושל, וכן קליות של עכו"ם מותרין ולא גזרו עליהם שאין אדם מזמן חבירו על הקליות. 
 
הלכה יח: פולין ואפונין ועדשים וכיוצא בהן ששולקין אותן העכו"ם ומוכרין אותן אסורין משום בישולי עכו"ם במקום שעולין על שלחן מלכים משום פרפרת, ומשום גיעולי עכו"ם בכל מקום שמא יבשלו אותן עם הבשר, או בקדרה שבישלו בה בשר וכן הסופגנין שקולין אותן העכו"ם בשמן אסורין אף משום גיעולי עכו"ם. 
 
הלכה יט: עכו"ם שבישל ולא נתכוון לבשול הרי זה מותר, כיצד עכו"ם שהצית אור באגם כדי להעביר החציר ונתבשלו בה חגבים הרי אלו מותרין, ואפילו במקום שהן עולין על שלחן מלכים משום פרפרת, וכן אם חרך הראש להעביר השער מותר לאכול מן הדלדולין, ומן ראש אזנים שנצלו בשעת חריכה. 
 
הלכה כ: תמרים ששלקו אותן עכו"ם אם היו מתוקין מתחלתן הרי אלו מותרין, ואם היו מרין ומתקנין הבשול הרי אלו אסורין, היו בינוניים הרי אלו אסורין. 
 
הלכה כא: קלי של עדשים שלשו בין במים בין בחומץ הרי זה אסור, אבל קלי של חטים ושעורים שלשין אותן במים הרי זה מותר. 
 
הלכה כב: שמן של עכו"ם מותר, ומי שאוסרו הרי זה עומד בחטא גדול, מפני שממרה על פי בית דין שהתירוהו, ואפילו נתבשל השמן הרי זה מותר, ואינו נאסר לא מפני בישולי עכו"ם מפני שנאכל כמות שהוא חי, ולא מפני גיעולי עכו"ם מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו. 
 
הלכה כג: וכן דבש של עכו"ם שנתבשל ועשו ממנו מיני מתיקה מותר מטעם זה. 
 
הלכה כד: כוספן של עכו"ם שהוחמו חמין בין ביורה גדולה בין ביורה קטנה מותר מפני שנותן טעם לפגם הוא, וכן כבשין שאין דרכן לתת לתוכן חומץ או יין או זיתים הכבושין וחגבים הכבושין שבאין מן האוצר מותרין, אבל חגבים וכבשים שמזלפין עליהן יין אסורין, וכן אם היו מזלפין עליהן חומץ ואפילו חומץ שכר אסורין. 
 
הלכה כה: ומפני מה אסרו חומץ שכר של עכו"ם מפני שמשליכין לתוכו שמרי יין, לפיכך הנלקח מן האוצר מותר. 
 
הלכה כו: המורייס במקום שדרכן לתת לתוכו יין אסור ואם היה היין יקר מן המורייס מותר, וכזה מורין בכל דבר שחוששין לו שמא עירבו בו העכו"ם דבר אסור, שאין אדם מערב דבר היקר בזול שהרי מפסיד, אבל מערב הזול ביקר כדי להשתכר. 
 
הלכה כז: קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת אין בית דין מצווין עליו להפרישו לפי שאינו בן דעת, במה דברים אמורים בשעשה מעצמו, אבל להאכילו בידים אסור ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים, וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהן משום שבות. 
 
הלכה כח: אע"פ שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו וגו'. 
 
הלכה כט: אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהן כגון מאכלות ומשקין שנתערב בהן קיא או צואה ולחה סרוחה וכיוצא בהן, וכן אסרו חכמים לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם מתאוננת מהם, כגון כלי בית הכסא וכלי זכוכית של ספרין שגורעין בהם את הדם וכיוצא בהן. 
 
הלכה ל: וכן אסרו לאכול בידים מסואבות מזוהמות, ועל גבי כלים מלוכלכים, שכל דברים אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם, והאוכל מאכלות אלו מכין אותו מכת מרדות. 
 
הלכה לא: וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל בין גדולים בין קטנים, וכל המשהה נקביו הרי זה בכלל משקץ נפשו, יתר על חלאים רעים שיביא על עצמו ויתחייב בנפשו, אלא ראוי לו להרגיל עצמו בעתים מזומנים כדי שלא יתרחק בפני בני אדם ולא ישקץ נפשו. 
 
הלכה לב: וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקב"ה שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען. הלכות שחיטה

הלכות שחיטה. יש בכללן חמש מצות, שלש מצות עשה, ושתים מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) לשחוט ואחר כך יאכל. (ב) שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד. (ג) לכסות דם חיה ועוף. (ד) שלא ליקח האם על הבנים. (ה) לשלח האם אם לקחה על הבנים. וביאור מצות אלו בפרקים אלו. 
 
פרק א 
 
הלכה א: מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף ואחר כך יאכל שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך, ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, הא למדת שחיה כבהמה לענין שחיטה, ובעוף הוא אומר אשר יצוד ציד חיה או עוף וגו' ושפך את דמו מלמד ששפיכת דם העוף כשפיכת דם החיה. 
 
הלכה ב: והלכות שחיטה בכולן אחת הן, לפיכך השוחט בהמה או חיה או עוף מברך תחלה אקב"ו על השחיטה ואם לא בירך בין בשוגג בין במזיד הבשר מותר, ואסור לאכול מן השחוטה כל זמן שהיא מפרכסת, והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה עובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם ואינו לוקה ומותר לחתוך ממנה אחר שחיטה קודם שתצא נפשה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ומניחו עד שתמות ואח"כ יאכלנו. 
 
הלכה ג: דגים וחגבים אינן צריכים שחיטה אלא אסיפתן היא המתרת אותן, הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם אסיפת דגים כשחיטת בקר וצאן, ובחגבים נאמר אוסף החסיל באסיפה לבדה, לפיכך אם מתו מאיליהן בתוך המים מותרין, ומותר לאכלן חיים. 
 
הלכה ד: זביחה זו האמורה בתורה סתם צריך לפרש אותה ולידע באי זה מקום מן הבהמה שוחטין, וכמה שיעור השחיטה, ובאי זה דבר שוחטין, ומתי שוחטין, והיכן שוחטין, וכיצד שוחטין, ומה הן הדברים המפסידין את השחיטה, ומי הוא השוחט, ועל כל הדברים האלו צונו בתורה ואמר וזבחת מבקרך וגו' כאשר צויתיך ואכלת בשעריך וגו' שכל הדברים האלו על פה צוה בהן כשאר תורה שבעל פה שהיא הנקראת מצוה כמו שביארנו בתחלת חבור זה. 
 
הלכה ה: מקום השחיטה מן החי הוא הצואר וכל הצואר כשר לשחיטה, כיצד בושט מתחלת המקום שכשחותכין אותו מתכווץ עד מקום שישעיר ויתחיל להיות פרצין פרצין ככרס, זה הוא מקום השחיטה בושט. 
 
הלכה ו: שחט למעלה ממקום זה והוא הנקרא תרבץ הושט או למטה ממקום זה והוא מתחלת בני מעים שחיטתו פסולה, ושיעור תרבץ הושט שאינו ראוי לשחיטה למעלה בבהמה וחיה כדי שיאחז בשתי אצבעותיו ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו, ולמטה עד הזפק. 
 
הלכה ז: ואי זה הוא מקום שחיטה בקנה משיפוי כובע ולמטה עד ראש כנף הריאה כשתמשוך הבהמה צוארה לרעות, זה הוא מקום השחיטה בקנה, וכל שכנגד המקום הזה מבחוץ נקרא צואר. 
 
הלכה ח: אנסה הבהמה עצמה ומשכה צוארה הרבה או שאינס השוחט את הסימנין ומשכן למעלה ושחט במקום שחיטה בצואר ונמצאת השחיטה בקנה או בושט שלא במקום שחיטה הרי זה ספק נבלה. 
 
הלכה ט: וצריך השוחט שישחוט באמצע הצואר, ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה, וכמה הוא שיעור השחיטה שני הסימנין שהן הקנה והושט השחיטה המעולה שיחתכו שניהן בין בבהמה בין בעוף, ולזה יתכוין השוחט, ואם שחט רוב אחד מהן בעוף ורוב השנים בבהמה ובחיה שחיטתו כשרה. 
 
הלכה י: שחט האחד כולו וחציה השני בבהמה שחיטתו פסולה, רובו של זה ורובו של זה אע"פ שלא שחט מכל אחד מהן אלא יתר על חציו כחוט השערה הרי זו כשרה, כיון ששחט יתר על חציו כל שהוא רובו הוא. 
 
הלכה יא: שחט חציו של זה וחציו של זה אפילו בעוף שחיטתו פסולה, קנה שהיה חציו פסוק ושחט על מקום החתוך מעט והשלימו לרוב בין שהתחיל לשחוט במקום השלם ופגע בחתך בין שהכניס את הסכין בחתך והשלימו לרוב שחיטתו כשרה. 
 
הלכה יב: כל השוחט צריך לבדוק הסימנין לאחר שחיטה, ואם לא בדק ונחתך הראש קודם שיבדק הרי זו נבלה ואפילו היה השוחט זריז ומהיר. 
 
הלכה יג: כל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע בודאי שנשחטה שחיטה כשרה. 
 
הלכה יד: ובאי זה דבר שוחטין, בכל דבר בין בסכין של מתכת בין בצור או בזכוכית או בקרומית של קנה האגם וכיוצא בהן מדברים החותכין, והוא שיהיה פיה חד ולא יהיה בה פגם, אבל אם היה כמו תלם בחודו של דבר ששוחטין בו ואפילו היה התלם קטן ביותר שחיטתו פסולה. 
 
הלכה טו: היה התלם הזה מרוח אחת לא ישחוט בה, ואם שחט דרך הרוח שאין הפגימה ניכרת בה שחיטתו כשרה. 
 
הלכה טז: כיצד סכין שתבדק בהולכה ולא תרגיש שיש בה פגם וכשתחזיר אותה בהבאה תרגיש שיש בה פגם, אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא שחיטתו כשרה, ואם הביא שחיטתו פסולה. 
 
הלכה יז: סכין שהיא עולה ויורדת כנחש ואין בה פגם שוחטין בה לכתחלה, וסכין שפיה חלק ואינה חדה הואיל ואין בה פגם שוחטין בה ואע"פ שהוליך והביא בה כל היום עד ששחטה שחיטתו כשרה. 
 
הלכה יח: סכין חדה שהושחזה והרי אינה חלקה אלא מגעתה כמגע ראש השיבולת שהוא מסתבך באצבע, הואיל ואין בה פגם שוחטין בה. 
 
הלכה יט: התולש קנה או שן או שקצץ צור או צפורן והרי הן חדין ואין בהן פגם שוחטין בהן, ואם נעצן בקרקע לא ישחוט בהן כשהן נעוצין, ואם שחט שחיטתו כשרה. 
 
הלכה כ: שחט בהן כשהן מחוברין מתחלת ברייתן קודם שיעקור אותן שחיטתו פסולה, ואע"פ שאין בהם פגם. 
 
הלכה כא: לקח לחי בהמה שיש בו שינים חדות ושחט בהן שחיטתו פסולה, מפני שהן כמגל, אבל בשן אחת הקבועה בלחי שוחט בה לכתחלה ואע"פ שהיא קבועה בו. 
 
הלכה כב: ליבן הסכין באור ושחט בה שחיטתו כשרה, סכין שצדה אחד מגל וצדה השני יפה לא ישחוט בצד היפה לכתחלה גזרה שמא ישחוט בצד האחר, ואם שחט הואיל ובצד היפה שחט שחיטתו כשרה. 
 
הלכה כג: השוחט צריך שיבדוק הסכין בחודה ומצד זה ומצד זה, וכיצד בודקה מוליכה ומביאה על בשר אצבעו ומוליכה ומביאה על צפורנו משלש רוחותיה שהן פיה ושני צדדיו כדי שלא יהיה בה פגם כלל ואח"כ ישחוט בה. 
 
הלכה כד: וצריך לבדוק כן אחר השחיטה שאם מצא בה פגם אחר השחיטה הרי זו ספק נבלה שמא בעור נפגמה וכששחט הסימנים בסכין פגומה שחט, לפיכך השוחט בהמות רבות או עופות רבים צריך לבדוק בין כל אחת ואחת שאם לא בדק ובדק באחרונה ונמצאת סכין פגומה הרי הכל ספק נבלות ואפילו הראשונה. 
 
הלכה כה: בדק הסכין ושחט בה ולא בדקה אחר שחיטה, ושבר בה עצם או עץ וכיוצא בהן ואחר כך בדק ומצאה פגומה שחיטתו כשרה, שחזקת הסכין שנפגמה בדבר הקשה ששבר בה, וכן אם פשע ולא בדק הסכין או שאבדה הסכין עד שלא יבדוק שחיטתו כשרה. 
 
הלכה כו: כל טבח שלא בדק הסכין שלו ששוחט בה לפני חכם ושחט בה לעצמו בודקין אותה, אם נמצאת יפה ובדוקה מנדין אותו לפי שיסמוך על עצמו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה, ואם נמצאת פגומה מעבירין אותו ומנדין אותו ומכריזין על כל בשר ששחט שהוא טרפה. 
 
הלכה כז: כמה הוא אורך הסכין ששוחט כל שהוא, והוא שלא יהיה דבר דק שנוקב ואינו שוחט כמו ראש האיזמל הקטן וכיוצא בו. 
 
הלכה כח: ומתי שוחטין, בכל זמן בין ביום בין בלילה והוא שתהיה אבוקה עמו כדי שיראה מה יעשה, ואם שחט באפילה שחיטתו כשרה. 
 
הלכה כט: השוחט ביום הכפורים או בשבת בשוגג אע"פ שאילו היה מזיד היה מתחייב בנפשו או מתחייב מלקות על יום הכפורים שחיטתו כשרה. פרק ב 
 
הלכה א: בכל מקום מותר לשחוט חוץ מן העזרה, שאין שוחטין בעזרה אלא קדשי מזבח בלבד, אבל החולין אסור לשוחטן בעזרה בין בהמה בין חיה בין עוף וכן הוא אומר בבשר תאוה כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' ואכלת בשעריך, הא למדת שאין שוחטין בשר תאוה אלא חוץ למקום אשר בחר ה'. 
 
הלכה ב: וזה שנשחט חוץ למקום הוא שמותר לאכלו בכל השערים, אבל השוחט חולין בעזרה אותו הבשר טהור ואסור בהנייה כבשר בחלב וכיוצא בו, וקוברים אותו ואפרו אסור אפילו שחט לרפואה או לאכילת עכו"ם או להאכיל לכלבים, אבל הנוחר בעזרה, והמעקר, ועכו"ם ששחט, והשוחט ונמצא טרפה, והשוחט בהמה חיה ועוף הטמאים בעזרה הרי אלו כולן מותרין בהנייה. 
 
הלכה ג: ולא בהמה וחיה בלבד, אלא כל החולין אסור להכניסן לעזרה אפילו בשר שחוטה או פירות ופת אם עבר והכניסן מותרין באכילה כשהיו, ודברים אלו כולן דברי קבלה הן, וכל השוחט חולין בעזרה או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה מכין אותו מכת מרדות. 
 
הלכה ד: האומר בהמה זו שלמים וולדה חולין, אם נשחטה בעזרה ולדה מותר באכילה לפי שאינו יכול לשחוט אותו בריחוק מקום. 
 
הלכה ה: אין שוחטין לתוך ימים ונהרות שמא יאמרו עובד מים הוא זה ונראה כמקריב למים, ולא ישחוט לכלי מלא מים שמא יאמרו לצורה שתראה במים שחט, ולא ישחוט בתוך כלים ולא לתוך הגומא שכן דרך עובדי עכו"ם, ואם שחט שחיטתו כשרה. 
 
הלכה ו: שוחטין לכלי מים עכורין שאין הצורה נראית בהן, וכן שוחט חוץ לגומא והדם שותת ויורד לגומא, ובשוק לא יעשה כן שמא יחקה את המינים, ואם שחט לגומא בשוק אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו שמא מין הוא, ומותר לשחוט על דופן הספינה והדם שותת על הדופן ויורד למים ומותר לשחוט על גבי הכלים. 
 
הלכה ז: כיצד שוחטין מותח את הצואר ומוליך הסכין ומביאה עד ששוחט, בין שהיתה הבהמה רבוצה בין שהיתה עומדת ואחז בערפה והסכין בידו מלמטה ושחט הרי זו כשירה. 
 
הלכה ח: נעץ את הסכין בכותל והעביר הצואר עליה עד שנשחט שחיטתו כשרה, והוא שיהיה צואר הבהמה למטה וסכין למעלה, שאם היה צואר בהמה למעלה מן הסכין שמא תרד הבהמה בכובד גופה ותחתך בלא הולכה והבאה ואין זו שחיטה כמו שיתבאר, לפיכך אם היה עוף בין שהיה צוארו למעלה מן הסכין הנעוצה או למטה ממנו שחיטתו כשרה. 
 
הלכה ט: השוחט והוליך את הסכין ולא הביאה או הביאה ולא הוליכה ושחט שחיטתו כשרה, הוליך והביא עד שחתך הראש והתיזו שחיטתו כשרה, הוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך והתיז את הראש בהולכה בלבד או בהבאה בלבד, אם יש בסכין כמלא שני צוארים מצוארי הנשחט שחיטתו כשרה ואם לאו שחיטתו פסולה, שחט שני ראשים כאחד שחיטתו כשרה. 
 
הלכה י: שנים שאחזו בסכין אפילו אחד מצד זה ושני מצד אחר כנגדו ושחטו שחיטתן כשרה, וכן שנים שאחזו שני סכינין ושחטו כאחד בשני מקומות בצואר שחיטתן כשרה, ואפילו שחט זה הושט בלבד או רובו והשני שחט במקום אחר הקנה או רובו הרי שחיטה זו כשרה ואע"פ שאין השחיטה כולה במקום אחד, וכן שחיטה העשויה כקולמוס ושחיטה העשויה כמסרק כשרה. 
 
הלכה יא: אין שחיטת החולין צריכה כוונה אלא אפילו שחט כמתעסק או דרך שחוק או שזרק סכין לנועצה בכותל ושחטה בהליכתה הואיל והשחיטה כראוי במקומה ושיעורה הרי זו כשירה. 
 
הלכה יב: לפיכך חרש או שוטה או קטן או שכור שנתבלבלה דעתו ומי שאחזתו רוח רעה ששחטו ואחרים רואין אותם שהשחיטה כתיקנה הרי זו כשרה, אבל סכין שנפלה ושחטה אע"פ ששחטה כדרכה הרי זו פסולה שנאמר וזבחת עד שיהיה הזובח אדם ואע"פ שאינו מתכוון לשחיטה. 
 
הלכה יג: גלגל של אבן או של עץ שהיתה הסכין קבועה בו וסבב אדם את הגלגל ושם צואר העוף או הבהמה כנגדו עד שנשחט בסביבת הגלגל הרי זו כשירה, ואם המים הן המסבבין את הגלגל ושם את הצואר כנגדו בשעה שסבב ונשחט הרי זו פסולה, ואם פטר אדם את המים עד שבאו וסבבו את הגלגל ושחט בסביבתו הרי זו כשרה שהרי מכח אדם בא, במה דברים אמורים בסביבה ראשונה שהיא מכח האדם אבל מסביבה שנייה ולאחריה אינה מכח האדם אלא מכח המים בהילוכן. 
 
הלכה יד: השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות אע"פ שלא נתכוון לעבדן אלא לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרין העכו"ם הרי שחיטתו פסולה, אבל אם שחט לשם מזל הים או מזל ההר או לכוכבים ומזלות וכיוצא בהן הרי זו אסורה בהנייה ככל תקרובת עכו"ם. 
 
הלכה טו: השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם או להקטיר חלבה לעכו"ם הרי זו אסורה, שלמדין מחשבה בחוץ בחולין ממחשבת הקדשים בפנים, שמחשבה כזו פוסלת בהן כמו שיתבאר בהלכות פסולי המוקדשין. 
 
הלכה טז: שחטה ואחר כך חשב לזרוק דמה לעכו"ם או להקטיר חלבה לעכו"ם הרי זו אסורה מספק, שמא סופו הוכיח על תחלתו ובמחשבה כזו שחט. 
 
הלכה יז: השוחט לשם קדשים שמתנדבין ונידרים כמותן שחיטתו פסולה שזה כשוחט קדשים בחוץ, שחט לשם קדשים שאינן באין בנדר ונדבה שחיטתו כשרה. 
 
הלכה יח: כיצד השוחט לשם עולה לשם שלמים לשם תודה לשם פסח שחיטתו פסולה, הואיל והפסחמפריש אותו בכל השנה בכל עת שירצה הרי הוא דומה לדבר הנידר והנידב, שחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם אשם תלוי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו כשרה. 
 
הלכה יט: היה מחוייב חטאת ושחט ואמר לחטאתי שחיטתו פסולה, היה לו קרבן בתוך ביתו ושחט ואמר לשם תמורת זבחי שחיטתו פסולה שהרי המיר בו. 
 
הלכה כ: האשה ששחטה לשם עולת יולדת ואמרה זו לעולתי שחיטתה כשרה, שאין עולת יולדת באה בנדר ונדבה והרי אינה יולדת שנתחייבה בעולה, ואין חוששין לה שמא הפילה, שכל המפלת קול יש לה, אבל השוחט לשם עולת נזיר אע"פ שאינו נזיר שחיטתו פסולה שעיקר הנזירות נדר מן הנדרים. 
 
הלכה כא: שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד מתכוין לשם דבר שהשוחט לו שחיטתו אסורה, והשני לא היתה לו כוונה כלל ואפילו נתכוון לשם דבר המותר להתכוין לו הרי זו פסולה, וכן אם שחט זה אחר זה והתכוון האחד מהן לשם דבר הפסול פוסל, במה דברים אמורים כשהיה לו בה שותפות אבל אם אין לו בה שותפות אינה אסורה, שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו שאין כונתו אלא לצערו. 
 
הלכה כב: ישראל ששחט לעכו"ם אע"פ שהעכו"ם מתכוין לכל מה שירצה שחיטתו כשרה, שאין חוששין אלא למחשבת הזובח לא למחשבת בעל הבהמה, לפיכך עכו"ם ששחט לישראל אפילו היה קטן שחיטתו נבלה כמו שיתבאר.