Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום ששי טו אב ה'�&פ"ב
	שיעורים יומיים ליום ששי טו אב ה'�&פ"ב

חומש:

שישי פרשת ואתחנן

תהילים:

פרקים עז - עח

תניא:

ה. ויעש דוד שם... -214- שמבין הכל

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות סוטה פרקים א-ג

פרק אחד :

הלכות גזילה ואבידה פרק יז

ספר המצוות :

מ"ע רכ"ג, מל"ת ק"ד

הלכות סוטה

הלכות שוטה. יש בכללן שלש מצות, אחת מצות עשה ושתים מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) לעשות לשוטה כתורת הקנאות הסדורה בתורה. (ב) שלא ליתן שמן על קרבנה. (ג) שלא ליתן עליו לבונה. וביאור מצות אלו בפרקים אלו.

פרק א

הלכה א: קנוי האמור בתורה וקנא את אשתו הוא שיאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם פלוני אפילו היה אביה או אחיה או גוי או עבד או שחוף והוא האיש שאינו מתקשה ואינו מוליד.

הלכה ב: הסתירה האמורה בתורה ונסתרה היא שתסתר עם אותו האיש שאמר לה אל תסתרי עמו, בפני שני עדים, אם שהת עמו כדי טומאה שהוא כדי לצלות ביצה ולגמעה הרי זו אסורה על בעלה עד שתשתה מי המרים ויבדק הדבר, ובזמן שאין שם מי שוטה תאסר עליו לעולם ותצא בלא כתובה.

הלכה ג: קינא לה עם שנים כאחד ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם שניהן כאחד ושהת כדי טומאה, אפילו הן שני אחיה או אביה ואחיה הרי זו אסורה עד שתשתה.

הלכה ד: אמר לה בפני שנים אל תדברי עם פלוני אין זה קינוי, ואע"פ שנסתרה עמו בעדים ושהת כדי טומאה לא נאסרה עליו ואינה שותה בקינוי זה.

הלכה ה: וכן אם אמר לה אל תסתרי עמו וראוה מדברת עמו אין זו סתירה ולא נאסרה ולא שותה, וכן אם לא קדם קינוי ובאו שנים והעידו שנסתרה עם זה ושהת כדי טומאה לא נאסרה על בעלה ואינה שותה.

הלכה ו: אמר לה אל תסתרי עם פלוני והיה קטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד או שאמר לה אל תסתרי עם בהמה זו אין זה קינוי שנ' ושכב איש אותה פרט לקטן ולבהמה שאין אוסרין אותה עליו.

הלכה ז: בעל שמחל על קינויו קודם שתסתר קינויו מחול וכאילו לא קינא לה אבל אחר שתסתר אינו יכול למחול, גירשה הרי זה כמי שמחל ואם החזירה צריך לקנות קינוי אחר.

הלכה ח: קינא לה בפני שנים וראה אותה שנסתרה עם זה שקינא לה עליו ושהת כדי טומאה הרי זו אסורה עליו ויוציא ויתן כתובה, שאינו יכול להשקותה על פי עצמו, וכן אם שמע העם מרננין אחריה אחר הקינוי והסתירה עד ששמע מהנשים הטוות לאור הלבנה נושאות ונותנות בה שזינת עם האיש שקינא לה עליו הרי זה אסור לקיימה ויוציא ויתן כתובה.

הלכה ט: בא עד אחד והעיד לו שנסתרה עמו אחר קינוי ושהת כדי טומאה, אם הוא נאמן לו ודעתו סומכת עליו יוציא ויתן כתובה ואם לאו הרי אשתו מותרת לו.

הלכה י: ואלו שבית דין מקנין להן, מי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה במדינה אחרת או שהיה חבוש בבית האסורין, לא להשקותה אלא לפסלה מכתובתה.

הלכה יא: כיצד שמעו בית דין שהעם מרננין אחריה קוראין לה ואומרין לה אל תסתרי עם פלוני, באו עדים אחר כך שנסתרה עמו ושהת כדי טומאה בית דין אוסרין אותה על בעלה לעולם וקורעין כתובתה וכשיבוא בעלה או יבריא או יצא מבית האסורין נותן לה גט ואינו יכול להשקותה מפני שלא קינא לה.

הלכה יב: שתת מי המרים ונקתה מהן וחזר וקינא לה עם האיש שהשקה על ידו ונסתרה עמו אינו משקה אותה על ידו פעם שנייה אלא תאסר עליו לעולם ותצא בלא כתובה, אבל אם קינא לה עם אחר ונסתרה עם האחר בעדים משקה אותה פעם שנייה ואפילו כמה פעמים, והוא שישקה כל פעם בגלל איש אחר.

הלכה יג: השקה אותה וגירשה ונשאת לאחר וקינא לה עם האיש שהשקה אותה הבעל הראשון בגללו ונסתרה עמו בעדים, הרי הבעל השני משקה אותה על ידו מפני שהוא בעל שני, ואפילו מאה ונשאת לזה אחר זה משקין אותה על ידי איש אחד ואין אומרין ודאי שהוחזקה לזה וטמאה עד שיהיה שם עד.

הלכה יד: האשה שקינא לה בעלה ונסתרה אחר הקינוי עמו בעדים והרי היא עומדת לשתות ובא עד אחד והעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקינא לה עמו הרי זו אסורה על בעלה לעולם ואינה שותה ויוצאה בלא כתובה ואפילו היה עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה שנ' ועד אין בה והרי עד.

הלכה טו: אפילו אשה ועבד ושפחה ופסול לעדות בעבירה מדברי סופרים ואפילו קרוב נאמן לעדות שוטה להעיד עליה שזינת ותאסר על בעלה לעולם ואינה שותה ותצא בלא כתובה, הואיל וקדם הקינוי והסתירה בעדים כשרים והתורה האמינה עד אחד בטומאה הרי כולן כשרין לעדות טומאה. אף חמש הנשים ששונאות זו את זו מעידות זו על זו לומר שנטמאת ונאמנת עליה לאוסרה על בעלה ושלא להשקותה אבל לא לפסלה מכתובתה אלא נוטלת כתובתה ויוצאה.

הלכה טז: בא עד אחד כשר ואמר נטמאת הרי זו אינה שותה כמו שבארנו, בא אחר והכחישו ואמר לא נטמאת אין שומעין לו, שעד אחד בטומאת שוטה כשנים ואין דבריו של אחרון דוחין דברי הראשון שהוא כשנים.

הלכה יז: באו שניהן כאחד זה אומר נטמאת וזה אומר לא נטמאת, או שאמר אחד נטמאת ובאו שנים אחרים ואמרו לא נטמאת, הרי זו שותה.

הלכה יח: בא עד אחד כשר ונשים רבות או פסולין רבים כאחד, העד אומר נטמאת והנשים והפסולין אומרין לא נטמאת הרי זו שותה, שעד אחד ופסולין רבים כמחצה על מחצה הם.

הלכה יט: היו כולן פסולין הולכין אחר הרוב, כיצד שתי נשים אומרות נטמאת ושלש אומרות לא נטמאת הרי זו שותה, שלש אומרות לא נטמאת וארבע אומרות נטמאת הרי זו אינה שותה, היו מחצה למחצה הרי זו שותה.

הלכה כ: כל שוטה שאינה שותה מפני עידי טומאה הרי זו אסורה על בעלה לעולם ותצא בלא כתובה שהרי נאסרה בקינוי וסתירה והשתייה שתתירה נמנעה שהרי יש בה עד כמו שבארנו.

פרק ב

הלכה א: אשה שקינא לה ונסתרה אין כופין אותה לשתות, אלא אם רצת ואמרה הין נטמאתי תצא בלא כתובה ונאסרה על בעלה לעולם ואינה שותה, וכן אם אמרה איני טמאה ואיני שותה אין כופין אותה לשתות ותצא בלא כתובה, וכן אם אמר בעלה איני רוצה להשקותה או שבעלה בעלה אחר שנסתרה הרי זו אינה שותה ונוטלת כתובתה ויוצאה והיא אסורה עליו לעולם.

הלכה ב: ואלו הן הנשים שאינן ראויות לשתות אע"פ שהיא רוצה לשתות ובעלה רוצה להשקותה אלא יוצאות בלא כתובה משיבואו עידי סתירה אחר עידי קינוי ויאסרו על בעליהן לעולם, וחמש עשרה נשים הן, ואלו הן: ארוסה, ושומרת יבם, וקטנה אשת הגדול, וגדולה אשת הקטן, ואשת אנדרוגינוס, ואשת הסומא, או החגר, או האלם, או מי שאינו שומע, או שהוא כרות יד, וכן החגרת, והאלמת, והסומה, וכרותת כף, ושאינה שומעת, כל אחת מאלו אינה ראויה לשתות.

הלכה ג: ומניין שאינן ראויות לשתות שנ' אשר תשטה אשה תחת אישה, תחת אישה פרט לארוסה ושומרת יבם שאינה תחת אישה, אשה פרט לקטנה, אישה פרט לאשת קטן ואשת אנדרוגינוס שאינו איש, ונעלם מעיני אישה פרט לאשת סומא, והעמיד הכהן את האשה פרט לחגרת, ונתן על כפיה פרט למי שאין לה כף או שהיתה עקומה או יבשה שאינה יכולה ליקח בה, ואפילו כפה אחת שנאמר כפיה, ואמרה האשה פרט לאלמת, ואמר אל האשה פרט למי שאינה שומעת, והרי הוא אומר אשה תחת אישה עד שתהיה היא שלימה כמוהו והוא שלם כמותה, הא למדת שכל דבר שמעכב אותה מלשתות מעכב את בעלה מלהשקותה וכל המעכב את הבעל מלהשקותה מום כמוהו מעכב אותה מלשתות.

הלכה ד: קטנה שהשיאה אביה אם זינת ברצונה נאסרה על בעלה לפיכך מקנין לה, לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה כמו שאמרנו, אבל קטנה בת מיאון אין מקנין לה שאין לה רצון להאסר על בעלה ואפילו היה כהן לא נאסרה עליו.

הלכה ה: קינא לארוסתו או לזקוקתו ונסתרה אחר שנשאה הרי זו שותה כשאר כל הנשים, נשואה שקינא לה ונסתרה קודם שיבעול אותה בעלה אינה שותה ויוצאה בלא כתובה ואסורה עליו לעולם שנ' ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך שקדמה שכיבת הבעל לשכיבת הבועל.

הלכה ו: הגיורת והמשוחררת ואשת הגר ואשת עבד משוחרר וממזרת ואשת ממזר ואשת הסריס בין סריס חמה בין סריס אדם המותרות לבעליהן הרי הן ככל הנשים ושותות.

הלכה ז: מעוברת ומניקה מקנא לה ומשקה אותה כמות שהיא, אשה העומדת לשתות ומת בעלה קודם שתשתה אינה שותה ולא נוטלת כתובתה.

הלכה ח: כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים המאררים בודקין את אשתו, ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסורה מדברי סופרים אין המים בודקין את אשתו שנ' ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה, בזמן שהאיש מנוקה מעון האשה נושאה את עונה.

הלכה ט: לפיכך אם היתה אשתו אסורה עליו מחייבי לאוין או מחייבי עשה אפילו שנייה וקנא לה ונסתרה אינה שותה אלא תצא בלא כתובה ותהיה אסורה עליו אף משום זה, עבר ונשא מעוברת חבירו ומניקת חבירו הרי זו שותה שאין כאן עבירה.

הלכה י: מי שאין לו אשה הראויה לילד ולא בנים ונשא עקרה או זקנה או אילונית אינה שותה ולא נוטלת כתובה, היו לו בנים או אשה אחרת ראויה לילד הרי זה משקה אותה אע"פ שהיא זקנה או עקרה או אילונית ואינה ראויה לילד שלא נאמר בתורה ונזרעה זרע אלא בראויה לילד שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח היה דרכה לילד נקבות תלד זכרים.

הלכה יא: היו לו אשה ובנים ומתו בין קינוי לסתירה כבר נראית לשתות ומשקה אותה, לא היו לו בנים ולא אשה הראויה לילד אלא זו האילונית וכיוצא בה ונולד לו בן מגרושתו בין קינוי לסתירה כבר נדחית האילונית מלשתות.

הלכה יב: כל אשה שהיה לה קינוי וסתירה ולא שתת מי המרים בין שלא רצה בעלה להשקותה בין שלא רצת היא לשתות בין שבא לה עד טומאה או הודת או שהיתה מאלו הנשים שאינן ראויות לשתות או שקנאו לה בית דין, הואיל ונאסרה על בעלה מכל מקום הרי היא אסורה על זה שנתיחדה עמו לעולם כדרך שהיא אסורה על בעלה, ואם עבר ונשאה מוציאין אותה מתחתיו בגט אפילו היו לה בנים ממנו, מפי השמועה למדו כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל.

הלכה יג: אבל אם לא קדם קינוי ובאו עליה עדים שנסתרה עם זה ובאו ומצאו דבר מכוער כגון שנכנסו אחריו ומצאוה חוגרת חגורה או מצאו רוק למעלה מן הכילה וכיוצא בזה, אם הוציאה בעלה בדבר מכוער זה הרי זו לא תנשא לנטען אלא אסורה עליו, ואם עבר ונשאה והיו לה בנים ממנו לא תצא ואם לא היו לה בנים תצא.

הלכה יד: בד"א שנבוכה העיר עליה ועל זה הנטען יום ומחצה או יתר ואמרו פלוני זנה עם פלונית ולא פסק הקול, והוא שלא היו לה או לו אויבים שמעבירין הקול, אבל אם לא היתה שם רנה לדבר זה בעיר או שפסק הקול שלא מחמת יראה אם נשאת לנטען לא תצא אע"פ שאין לה בנים, אפילו בא עד אחד שזינת עמו לא תצא.

הלכה טו: מי שהוציאה בעלה בעידי דבר מכוער ונשאת לאחר וגירשה הרי זו אסורה להנשא לנטען שיצאת מתחת בעלה בגללו ואם נשאת לא תצא אע"פ שאין לה בנים.

הלכה טז: כל אשה שבאו שני עדים והעידו שזינת עם זה כשהיתה תחת בעלה הראשון הרי זו תצא מזה ואע"פ שיש לה ממנו כמה בנים, וכל מקום שאמרנו תצא תצא בלא כתובה.

פרק ג

הלכה א: כיצד סדר השקאת שוטה, הבעל בא לבית דין שבעירו ואומר להן אשתי זו קנאתי לה עם פלוני ונסתרה עמו ואלו עידי והרי היא אומרת שהיא טהורה ואני רוצה להשקותה לבדוק הדבר, ובית דין שומעין דברי העדים ומוסרין לו שני תלמידי חכמים לשמרו שמא יבא עליה קודם שתייה שהרי נאסרה עליו עד שתשתה ומשלחין אותו לירושלם שאין משקין את השוטה אלא בית דין הגדול של שבעים זקנים במקדש.

הלכה ב: הגיעו לירושלם בית דין הגדול מושיבין אותה ביניהן ומאיימין עליה שלא בפני בעלה ומפחידין אותה פחד גדול שלא תשתה ואומרין לה בתי הרבה יין עושה הרבה שחוק עושה הרבה ילדות עושה הרבה שכנים הרעים עושים אל תגרמי לשם הגדול שנכתב בקדושה שימחה על המים. ואומרין לה בתי הרבה קדמוך ונשטפו ואנשים גדולים ויקרים תקף יצרן עליהן ונכשלו ומגידין לה מעשה יהודה ותמר כלתו ומעשה ראובן בפלגש אביו על פשטו ומעשה אמנון ואחותו, כדי להקל עליה עד שתודה, אם אמרה הין נטמאתי או איני שותה יוצאה בלא כתובה והולכת לה.

הלכה ג: עמדה בדבורה שהיא טהורה, מביאין אותה לשער מזרחי של עזרה שהוא כנגד קדש הקדשים ומעלין אותה ממקום למקום ומקיפין בה כדי לייגעה עד שתקצר נפשה אולי תודה.

הלכה ד: אם עמדה בדבורה מביאין אותה כנגד שער המזרח מבחוץ ומעמידין אותה שם. היתה מתכסה בלבנים מתכסה בשחורין ואם היו השחורין נאין לה מתכסה בבגדים שאין לה בהן נוי, ומסירין כל חלי כסף וזהב שעליה.

הלכה ה: ומקבצין עליה קבוץ גדול של נשים שכל הנשים הנמצאות שם חייבות לראותה שנ' ונוסרו כל הנשים וגו', וכל איש שיחפוץ לבא לראותה יבא ויראה, והיא עומדת ביניהן בלא רדיד ובלא מטפחת אלא בבגדיה וכופח שעל ראשה כמו שהאשה בתוך ביתה.

הלכה ו: ואין מניחין שם לא עבדיה ולא שפחותיה מפני שהיא מכרת אותן ודעתה מתיישבת בהן.

הלכה ז: ואחר כך משביעה הכהן בלשון שהיא מכרת ומודיעה בלשונה שלא גרם לה אלא קינוי וסתירה שקנא לה בעלה ונסתרה ואומר לה בלשון שהיא מכרת אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך יתן י"י אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת י"י את ירכך נופלת ואת בטנך צבה ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך, והיא אומרת אמן אמן בלשון שהיא מכרת, ומודיעה שהבטן היא תלקה תחלה והירך בסוף כדי שלא להוציא לעז על המים.

הלכה ח: ואחר כך מביא מגילה של עור טהור כמו ספר תורה וכותב עליה בלשון הקדש בדיו שאין בו קלקנתוס לשמה של אשה כמו הגט וכותב כל הדברים שהשביע אותה בהם אות באות ומלה במלה וכותב את השם ככתבו ואינו כותב אמן אמן.

הלכה ט: ואחר כך מביא כלי חרש שלא נעשה בו מלאכה מעולם ולא יראה ככלי בלה מאורך הזמן, ואם החזירו לכבשן עד שנתחדש כשר, ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור, ובחצי הלוג שהיה במקדש היה מודדו, ונכנס בו להיכל.

הלכה י: ומקום היה שם אמה על אמה לימין הנכנס ובו טבלה של שיש וטבעת קבועה בה, מגביה הטבלה ולוקח עפר מקרקע המשכן ונותנו על פני המים כדי שיראה על פני המים ונותן לתוכו דבר מר כגון לענה וכיוצא בה שנ' מי המרים ומוחק לתוכן המגילה לשמה וימחוק יפה יפה עד שלא ישאר במגילה רושם הניכר.

הלכה יא: ואחר כך כהן אחר בא אליה מכהני העזרה ואוחז בבגדיה מכנגד פניה וקורע עד שהוא מגלה את לבה ומגלה שערה וסותר מחלפות ראשה כדי לנוולה, ומביא חבל מצרי כדי להזכירה מעשה מצרים שעשת ואם לא מצאו מצרי מביא חבל מכל מקום וקושרו למעלה מדדיה כדי שלא יפלו הבגדים ונמצאת ערומה שהרי נקרעו.

הלכה יב: ואחר כך מביא עשרון קמח שעורים משל בעל ונותנו בקפיפה מצרית, והחבל והקפיפה באין משירי הלשכה, ונותנו על ידיה כדי ליגעה.

הלכה יג: ואחר כך לוקח המנחה מן הקפיפה ונותנה לכלי שרת ואינו נותן עליה שמן ולא לבונה, ואם נתן לוקה על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה שנ' לא יצוק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה.

הלכה יד: ובכל הזמן שפורע ראשה ונותן העשרון על ידיה יהיו המים בכלי ביד הכהן ויראה אותה את המים שנ' וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים.

הלכה טו: ואחר כך משקה אותה ואחר שתשתה לוקח כלי השרת שבו המנחה ונותנו על ידיה וכהן מניח ידו תחתיה ומניפה במזרח כשאר כל התנופות מוליך ומביא ומעלה ומוריד, ואחר שמניף מגיש המנחה לקרן דרומית מערבית של מזבח כשאר מנחות של יחיד וקומץ ומקטיר הקומץ והשאר נאכל לכהנים.

הלכה טז: אם טהורה היא יוצאה והולכת לה והרי היא מותרת לבעלה ואם טמאה היא מיד פניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאה גידין גידין והן אומרין הוציאוה הוציאוה שלא תפרוש נדה והנדות מטמאות עזרת נשים והן מוציאין אותה מעזרת נשים שהיא עומדת בה, ובטנה צבה בתחלה ואחר כך תפול ירכה ותמות.

הלכה יז: באותה שעה שתמות היא ימות הנואף שהשקה על ידו בכל מקום שהוא ויארע לו מאורעות שאירעו לה לצבות בטן ולנפיל ירך, וכל הדברים האלו בשלא חטא הבעל מעולם אבל אם בעל בעילה של איסור אין המים בודקין את אשתו כמו שבארנו.

הלכה יח: ואם עבר והשקה את אשתו הרי זה מוסיף על חטאתו פשע שגורם לשם המפורש שימחה במים לבטלה ומוציא לעז על מי שוטה שאשתו אומרת לאחרות שזינת ולא בדקו בה המים והיא לא תדע שמעשי הבעל גרמו.

הלכה יט: לפיכך משרבו המנאפים בגלוי בבית שני בטלו הסנהדרין את מי המרים וסמכו על הכתוב בקבלה לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה.

הלכה כ: שוטה שהיה לה זכות תלמוד תורה אע"פ שאינה מצווה על תלמוד תורה הרי זו תולה לה ואינה מתה לשעתה אלא נימוקת והולכת וחלאים כבדים באין עליה עד שתמות אחר שנה או שתים או שלש לפי זכותה והיא מתה בצביית בטן ובנפילת איברין.

הלכה כא: שוטה ששתת מי המרים ולא מתה מיד הרי היא מותרת לבעלה ואפילו היה כהן ואע"פ שהתחילו החלאים לבוא עליה וחלו שאר איבריה הואיל ולא צבתה בטנה ולא התחיל ירכה לנפול הרי זו מותרת אבל מהשתחיל בטנה לצבות וירכה לנפול הרי זו אסורה ודאית.

הלכה כב: שוטה ששתת והיתה טהורה הרי זו מתחזקת ופניה מזהירות ואם היה בה חולי יסור ותתעבר ותלד זכר ואם היה דרכה לילד בקושי תלד במהרה היה דרכה לילד נקבות תלד זכרים.

הלכה כג: באו עידי טומאה אחר ששתת הרי זו תצא בלא כתובה ואסורה לבעלה ואפילו לא אירע לה דבר מדברים האלו מפני שאין המים בודקין אלא מי שאין לה עדים שמודיעין זנותה ועוד שמא בעלה אינו מנוקה מעון ולפיכך לא בדקו המים את אשתו, אבל אם בא עד אחד והעיד שהיא טמאה הרי זו תשב תחת בעלה שהרי שתת.

הלכה כד: אשה שזינת באונס או בשגגה או שבא עליה זה שקינא לה עמו דרך איברין אין המים בודקין אותה שנ' והיא לא נתפשה פרט לאנוסה שהרי נתפשה בחזקה, ותמעול מעל באישה פרט לשוגגת, ושכב איש אותה שכבת זרע פרט לבא עליה דרך איברין.

הלכות סוטה

הלכות שוטה. יש בכללן שלש מצות, אחת מצות עשה ושתים מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) לעשות לשוטה כתורת הקנאות הסדורה בתורה. (ב) שלא ליתן שמן על קרבנה. (ג) שלא ליתן עליו לבונה. וביאור מצות אלו בפרקים אלו. 
 
פרק א 
 
הלכה א: קנוי האמור בתורה וקנא את אשתו הוא שיאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם פלוני אפילו היה אביה או אחיה או גוי או עבד או שחוף והוא האיש שאינו מתקשה ואינו מוליד. 
 
הלכה ב: הסתירה האמורה בתורה ונסתרה היא שתסתר עם אותו האיש שאמר לה אל תסתרי עמו, בפני שני עדים, אם שהת עמו כדי טומאה שהוא כדי לצלות ביצה ולגמעה הרי זו אסורה על בעלה עד שתשתה מי המרים ויבדק הדבר, ובזמן שאין שם מי שוטה תאסר עליו לעולם ותצא בלא כתובה. 
 
הלכה ג: קינא לה עם שנים כאחד ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם שניהן כאחד ושהת כדי טומאה, אפילו הן שני אחיה או אביה ואחיה הרי זו אסורה עד שתשתה. 
 
הלכה ד: אמר לה בפני שנים אל תדברי עם פלוני אין זה קינוי, ואע"פ שנסתרה עמו בעדים ושהת כדי טומאה לא נאסרה עליו ואינה שותה בקינוי זה. 
 
הלכה ה: וכן אם אמר לה אל תסתרי עמו וראוה מדברת עמו אין זו סתירה ולא נאסרה ולא שותה, וכן אם לא קדם קינוי ובאו שנים והעידו שנסתרה עם זה ושהת כדי טומאה לא נאסרה על בעלה ואינה שותה. 
 
הלכה ו: אמר לה אל תסתרי עם פלוני והיה קטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד או שאמר לה אל תסתרי עם בהמה זו אין זה קינוי שנ' ושכב איש אותה פרט לקטן ולבהמה שאין אוסרין אותה עליו. 
 
הלכה ז: בעל שמחל על קינויו קודם שתסתר קינויו מחול וכאילו לא קינא לה אבל אחר שתסתר אינו יכול למחול, גירשה הרי זה כמי שמחל ואם החזירה צריך לקנות קינוי אחר. 
 
הלכה ח: קינא לה בפני שנים וראה אותה שנסתרה עם זה שקינא לה עליו ושהת כדי טומאה הרי זו אסורה עליו ויוציא ויתן כתובה, שאינו יכול להשקותה על פי עצמו, וכן אם שמע העם מרננין אחריה אחר הקינוי והסתירה עד ששמע מהנשים הטוות לאור הלבנה נושאות ונותנות בה שזינת עם האיש שקינא לה עליו הרי זה אסור לקיימה ויוציא ויתן כתובה. 
 
הלכה ט: בא עד אחד והעיד לו שנסתרה עמו אחר קינוי ושהת כדי טומאה, אם הוא נאמן לו ודעתו סומכת עליו יוציא ויתן כתובה ואם לאו הרי אשתו מותרת לו. 
 
הלכה י: ואלו שבית דין מקנין להן, מי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה במדינה אחרת או שהיה חבוש בבית האסורין, לא להשקותה אלא לפסלה מכתובתה. 
 
הלכה יא: כיצד שמעו בית דין שהעם מרננין אחריה קוראין לה ואומרין לה אל תסתרי עם פלוני, באו עדים אחר כך שנסתרה עמו ושהת כדי טומאה בית דין אוסרין אותה על בעלה לעולם וקורעין כתובתה וכשיבוא בעלה או יבריא או יצא מבית האסורין נותן לה גט ואינו יכול להשקותה מפני שלא קינא לה. 
 
הלכה יב: שתת מי המרים ונקתה מהן וחזר וקינא לה עם האיש שהשקה על ידו ונסתרה עמו אינו משקה אותה על ידו פעם שנייה אלא תאסר עליו לעולם ותצא בלא כתובה, אבל אם קינא לה עם אחר ונסתרה עם האחר בעדים משקה אותה פעם שנייה ואפילו כמה פעמים, והוא שישקה כל פעם בגלל איש אחר. 
 
הלכה יג: השקה אותה וגירשה ונשאת לאחר וקינא לה עם האיש שהשקה אותה הבעל הראשון בגללו ונסתרה עמו בעדים, הרי הבעל השני משקה אותה על ידו מפני שהוא בעל שני, ואפילו מאה ונשאת לזה אחר זה משקין אותה על ידי איש אחד ואין אומרין ודאי שהוחזקה לזה וטמאה עד שיהיה שם עד. 
 
הלכה יד: האשה שקינא לה בעלה ונסתרה אחר הקינוי עמו בעדים והרי היא עומדת לשתות ובא עד אחד והעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקינא לה עמו הרי זו אסורה על בעלה לעולם ואינה שותה ויוצאה בלא כתובה ואפילו היה עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה שנ' ועד אין בה והרי עד. 
 
הלכה טו: אפילו אשה ועבד ושפחה ופסול לעדות בעבירה מדברי סופרים ואפילו קרוב נאמן לעדות שוטה להעיד עליה שזינת ותאסר על בעלה לעולם ואינה שותה ותצא בלא כתובה, הואיל וקדם הקינוי והסתירה בעדים כשרים והתורה האמינה עד אחד בטומאה הרי כולן כשרין לעדות טומאה. אף חמש הנשים ששונאות זו את זו מעידות זו על זו לומר שנטמאת ונאמנת עליה לאוסרה על בעלה ושלא להשקותה אבל לא לפסלה מכתובתה אלא נוטלת כתובתה ויוצאה. 
 
הלכה טז: בא עד אחד כשר ואמר נטמאת הרי זו אינה שותה כמו שבארנו, בא אחר והכחישו ואמר לא נטמאת אין שומעין לו, שעד אחד בטומאת שוטה כשנים ואין דבריו של אחרון דוחין דברי הראשון שהוא כשנים. 
 
הלכה יז: באו שניהן כאחד זה אומר נטמאת וזה אומר לא נטמאת, או שאמר אחד נטמאת ובאו שנים אחרים ואמרו לא נטמאת, הרי זו שותה. 
 
הלכה יח: בא עד אחד כשר ונשים רבות או פסולין רבים כאחד, העד אומר נטמאת והנשים והפסולין אומרין לא נטמאת הרי זו שותה, שעד אחד ופסולין רבים כמחצה על מחצה הם. 
 
הלכה יט: היו כולן פסולין הולכין אחר הרוב, כיצד שתי נשים אומרות נטמאת ושלש אומרות לא נטמאת הרי זו שותה, שלש אומרות לא נטמאת וארבע אומרות נטמאת הרי זו אינה שותה, היו מחצה למחצה הרי זו שותה. 
 
הלכה כ: כל שוטה שאינה שותה מפני עידי טומאה הרי זו אסורה על בעלה לעולם ותצא בלא כתובה שהרי נאסרה בקינוי וסתירה והשתייה שתתירה נמנעה שהרי יש בה עד כמו שבארנו. פרק ב 
 
הלכה א: אשה שקינא לה ונסתרה אין כופין אותה לשתות, אלא אם רצת ואמרה הין נטמאתי תצא בלא כתובה ונאסרה על בעלה לעולם ואינה שותה, וכן אם אמרה איני טמאה ואיני שותה אין כופין אותה לשתות ותצא בלא כתובה, וכן אם אמר בעלה איני רוצה להשקותה או שבעלה בעלה אחר שנסתרה הרי זו אינה שותה ונוטלת כתובתה ויוצאה והיא אסורה עליו לעולם. 
 
הלכה ב: ואלו הן הנשים שאינן ראויות לשתות אע"פ שהיא רוצה לשתות ובעלה רוצה להשקותה אלא יוצאות בלא כתובה משיבואו עידי סתירה אחר עידי קינוי ויאסרו על בעליהן לעולם, וחמש עשרה נשים הן, ואלו הן: ארוסה, ושומרת יבם, וקטנה אשת הגדול, וגדולה אשת הקטן, ואשת אנדרוגינוס, ואשת הסומא, או החגר, או האלם, או מי שאינו שומע, או שהוא כרות יד, וכן החגרת, והאלמת, והסומה, וכרותת כף, ושאינה שומעת, כל אחת מאלו אינה ראויה לשתות. 
 
הלכה ג: ומניין שאינן ראויות לשתות שנ' אשר תשטה אשה תחת אישה, תחת אישה פרט לארוסה ושומרת יבם שאינה תחת אישה, אשה פרט לקטנה, אישה פרט לאשת קטן ואשת אנדרוגינוס שאינו איש, ונעלם מעיני אישה פרט לאשת סומא, והעמיד הכהן את האשה פרט לחגרת, ונתן על כפיה פרט למי שאין לה כף או שהיתה עקומה או יבשה שאינה יכולה ליקח בה, ואפילו כפה אחת שנאמר כפיה, ואמרה האשה פרט לאלמת, ואמר אל האשה פרט למי שאינה שומעת, והרי הוא אומר אשה תחת אישה עד שתהיה היא שלימה כמוהו והוא שלם כמותה, הא למדת שכל דבר שמעכב אותה מלשתות מעכב את בעלה מלהשקותה וכל המעכב את הבעל מלהשקותה מום כמוהו מעכב אותה מלשתות. 
 
הלכה ד: קטנה שהשיאה אביה אם זינת ברצונה נאסרה על בעלה לפיכך מקנין לה, לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה כמו שאמרנו, אבל קטנה בת מיאון אין מקנין לה שאין לה רצון להאסר על בעלה ואפילו היה כהן לא נאסרה עליו. 
 
הלכה ה: קינא לארוסתו או לזקוקתו ונסתרה אחר שנשאה הרי זו שותה כשאר כל הנשים, נשואה שקינא לה ונסתרה קודם שיבעול אותה בעלה אינה שותה ויוצאה בלא כתובה ואסורה עליו לעולם שנ' ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך שקדמה שכיבת הבעל לשכיבת הבועל. 
 
הלכה ו: הגיורת והמשוחררת ואשת הגר ואשת עבד משוחרר וממזרת ואשת ממזר ואשת הסריס בין סריס חמה בין סריס אדם המותרות לבעליהן הרי הן ככל הנשים ושותות. 
 
הלכה ז: מעוברת ומניקה מקנא לה ומשקה אותה כמות שהיא, אשה העומדת לשתות ומת בעלה קודם שתשתה אינה שותה ולא נוטלת כתובתה. 
 
הלכה ח: כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים המאררים בודקין את אשתו, ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסורה מדברי סופרים אין המים בודקין את אשתו שנ' ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה, בזמן שהאיש מנוקה מעון האשה נושאה את עונה. 
 
הלכה ט: לפיכך אם היתה אשתו אסורה עליו מחייבי לאוין או מחייבי עשה אפילו שנייה וקנא לה ונסתרה אינה שותה אלא תצא בלא כתובה ותהיה אסורה עליו אף משום זה, עבר ונשא מעוברת חבירו ומניקת חבירו הרי זו שותה שאין כאן עבירה. 
 
הלכה י: מי שאין לו אשה הראויה לילד ולא בנים ונשא עקרה או זקנה או אילונית אינה שותה ולא נוטלת כתובה, היו לו בנים או אשה אחרת ראויה לילד הרי זה משקה אותה אע"פ שהיא זקנה או עקרה או אילונית ואינה ראויה לילד שלא נאמר בתורה ונזרעה זרע אלא בראויה לילד שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח היה דרכה לילד נקבות תלד זכרים. 
 
הלכה יא: היו לו אשה ובנים ומתו בין קינוי לסתירה כבר נראית לשתות ומשקה אותה, לא היו לו בנים ולא אשה הראויה לילד אלא זו האילונית וכיוצא בה ונולד לו בן מגרושתו בין קינוי לסתירה כבר נדחית האילונית מלשתות. 
 
הלכה יב: כל אשה שהיה לה קינוי וסתירה ולא שתת מי המרים בין שלא רצה בעלה להשקותה בין שלא רצת היא לשתות בין שבא לה עד טומאה או הודת או שהיתה מאלו הנשים שאינן ראויות לשתות או שקנאו לה בית דין, הואיל ונאסרה על בעלה מכל מקום הרי היא אסורה על זה שנתיחדה עמו לעולם כדרך שהיא אסורה על בעלה, ואם עבר ונשאה מוציאין אותה מתחתיו בגט אפילו היו לה בנים ממנו, מפי השמועה למדו כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. 
 
הלכה יג: אבל אם לא קדם קינוי ובאו עליה עדים שנסתרה עם זה ובאו ומצאו דבר מכוער כגון שנכנסו אחריו ומצאוה חוגרת חגורה או מצאו רוק למעלה מן הכילה וכיוצא בזה, אם הוציאה בעלה בדבר מכוער זה הרי זו לא תנשא לנטען אלא אסורה עליו, ואם עבר ונשאה והיו לה בנים ממנו לא תצא ואם לא היו לה בנים תצא. 
 
הלכה יד: בד"א שנבוכה העיר עליה ועל זה הנטען יום ומחצה או יתר ואמרו פלוני זנה עם פלונית ולא פסק הקול, והוא שלא היו לה או לו אויבים שמעבירין הקול, אבל אם לא היתה שם רנה לדבר זה בעיר או שפסק הקול שלא מחמת יראה אם נשאת לנטען לא תצא אע"פ שאין לה בנים, אפילו בא עד אחד שזינת עמו לא תצא. 
 
הלכה טו: מי שהוציאה בעלה בעידי דבר מכוער ונשאת לאחר וגירשה הרי זו אסורה להנשא לנטען שיצאת מתחת בעלה בגללו ואם נשאת לא תצא אע"פ שאין לה בנים. 
 
הלכה טז: כל אשה שבאו שני עדים והעידו שזינת עם זה כשהיתה תחת בעלה הראשון הרי זו תצא מזה ואע"פ שיש לה ממנו כמה בנים, וכל מקום שאמרנו תצא תצא בלא כתובה. פרק ג 
 
הלכה א: כיצד סדר השקאת שוטה, הבעל בא לבית דין שבעירו ואומר להן אשתי זו קנאתי לה עם פלוני ונסתרה עמו ואלו עידי והרי היא אומרת שהיא טהורה ואני רוצה להשקותה לבדוק הדבר, ובית דין שומעין דברי העדים ומוסרין לו שני תלמידי חכמים לשמרו שמא יבא עליה קודם שתייה שהרי נאסרה עליו עד שתשתה ומשלחין אותו לירושלם שאין משקין את השוטה אלא בית דין הגדול של שבעים זקנים במקדש. 
 
הלכה ב: הגיעו לירושלם בית דין הגדול מושיבין אותה ביניהן ומאיימין עליה שלא בפני בעלה ומפחידין אותה פחד גדול שלא תשתה ואומרין לה בתי הרבה יין עושה הרבה שחוק עושה הרבה ילדות עושה הרבה שכנים הרעים עושים אל תגרמי לשם הגדול שנכתב בקדושה שימחה על המים. ואומרין לה בתי הרבה קדמוך ונשטפו ואנשים גדולים ויקרים תקף יצרן עליהן ונכשלו ומגידין לה מעשה יהודה ותמר כלתו ומעשה ראובן בפלגש אביו על פשטו ומעשה אמנון ואחותו, כדי להקל עליה עד שתודה, אם אמרה הין נטמאתי או איני שותה יוצאה בלא כתובה והולכת לה. 
 
הלכה ג: עמדה בדבורה שהיא טהורה, מביאין אותה לשער מזרחי של עזרה שהוא כנגד קדש הקדשים ומעלין אותה ממקום למקום ומקיפין בה כדי לייגעה עד שתקצר נפשה אולי תודה. 
 
הלכה ד: אם עמדה בדבורה מביאין אותה כנגד שער המזרח מבחוץ ומעמידין אותה שם. היתה מתכסה בלבנים מתכסה בשחורין ואם היו השחורין נאין לה מתכסה בבגדים שאין לה בהן נוי, ומסירין כל חלי כסף וזהב שעליה. 
 
הלכה ה: ומקבצין עליה קבוץ גדול של נשים שכל הנשים הנמצאות שם חייבות לראותה שנ' ונוסרו כל הנשים וגו', וכל איש שיחפוץ לבא לראותה יבא ויראה, והיא עומדת ביניהן בלא רדיד ובלא מטפחת אלא בבגדיה וכופח שעל ראשה כמו שהאשה בתוך ביתה. 
 
הלכה ו: ואין מניחין שם לא עבדיה ולא שפחותיה מפני שהיא מכרת אותן ודעתה מתיישבת בהן. 
 
הלכה ז: ואחר כך משביעה הכהן בלשון שהיא מכרת ומודיעה בלשונה שלא גרם לה אלא קינוי וסתירה שקנא לה בעלה ונסתרה ואומר לה בלשון שהיא מכרת אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך יתן י"י אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת י"י את ירכך נופלת ואת בטנך צבה ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך, והיא אומרת אמן אמן בלשון שהיא מכרת, ומודיעה שהבטן היא תלקה תחלה והירך בסוף כדי שלא להוציא לעז על המים. 
 
הלכה ח: ואחר כך מביא מגילה של עור טהור כמו ספר תורה וכותב עליה בלשון הקדש בדיו שאין בו קלקנתוס לשמה של אשה כמו הגט וכותב כל הדברים שהשביע אותה בהם אות באות ומלה במלה וכותב את השם ככתבו ואינו כותב אמן אמן. 
 
הלכה ט: ואחר כך מביא כלי חרש שלא נעשה בו מלאכה מעולם ולא יראה ככלי בלה מאורך הזמן, ואם החזירו לכבשן עד שנתחדש כשר, ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור, ובחצי הלוג שהיה במקדש היה מודדו, ונכנס בו להיכל. 
 
הלכה י: ומקום היה שם אמה על אמה לימין הנכנס ובו טבלה של שיש וטבעת קבועה בה, מגביה הטבלה ולוקח עפר מקרקע המשכן ונותנו על פני המים כדי שיראה על פני המים ונותן לתוכו דבר מר כגון לענה וכיוצא בה שנ' מי המרים ומוחק לתוכן המגילה לשמה וימחוק יפה יפה עד שלא ישאר במגילה רושם הניכר. 
 
הלכה יא: ואחר כך כהן אחר בא אליה מכהני העזרה ואוחז בבגדיה מכנגד פניה וקורע עד שהוא מגלה את לבה ומגלה שערה וסותר מחלפות ראשה כדי לנוולה, ומביא חבל מצרי כדי להזכירה מעשה מצרים שעשת ואם לא מצאו מצרי מביא חבל מכל מקום וקושרו למעלה מדדיה כדי שלא יפלו הבגדים ונמצאת ערומה שהרי נקרעו. 
 
הלכה יב: ואחר כך מביא עשרון קמח שעורים משל בעל ונותנו בקפיפה מצרית, והחבל והקפיפה באין משירי הלשכה, ונותנו על ידיה כדי ליגעה. 
 
הלכה יג: ואחר כך לוקח המנחה מן הקפיפה ונותנה לכלי שרת ואינו נותן עליה שמן ולא לבונה, ואם נתן לוקה על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה שנ' לא יצוק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה. 
 
הלכה יד: ובכל הזמן שפורע ראשה ונותן העשרון על ידיה יהיו המים בכלי ביד הכהן ויראה אותה את המים שנ' וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים. 
 
הלכה טו: ואחר כך משקה אותה ואחר שתשתה לוקח כלי השרת שבו המנחה ונותנו על ידיה וכהן מניח ידו תחתיה ומניפה במזרח כשאר כל התנופות מוליך ומביא ומעלה ומוריד, ואחר שמניף מגיש המנחה לקרן דרומית מערבית של מזבח כשאר מנחות של יחיד וקומץ ומקטיר הקומץ והשאר נאכל לכהנים. 
 
הלכה טז: אם טהורה היא יוצאה והולכת לה והרי היא מותרת לבעלה ואם טמאה היא מיד פניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאה גידין גידין והן אומרין הוציאוה הוציאוה שלא תפרוש נדה והנדות מטמאות עזרת נשים והן מוציאין אותה מעזרת נשים שהיא עומדת בה, ובטנה צבה בתחלה ואחר כך תפול ירכה ותמות. 
 
הלכה יז: באותה שעה שתמות היא ימות הנואף שהשקה על ידו בכל מקום שהוא ויארע לו מאורעות שאירעו לה לצבות בטן ולנפיל ירך, וכל הדברים האלו בשלא חטא הבעל מעולם אבל אם בעל בעילה של איסור אין המים בודקין את אשתו כמו שבארנו. 
 
הלכה יח: ואם עבר והשקה את אשתו הרי זה מוסיף על חטאתו פשע שגורם לשם המפורש שימחה במים לבטלה ומוציא לעז על מי שוטה שאשתו אומרת לאחרות שזינת ולא בדקו בה המים והיא לא תדע שמעשי הבעל גרמו. 
 
הלכה יט: לפיכך משרבו המנאפים בגלוי בבית שני בטלו הסנהדרין את מי המרים וסמכו על הכתוב בקבלה לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה. 
 
הלכה כ: שוטה שהיה לה זכות תלמוד תורה אע"פ שאינה מצווה על תלמוד תורה הרי זו תולה לה ואינה מתה לשעתה אלא נימוקת והולכת וחלאים כבדים באין עליה עד שתמות אחר שנה או שתים או שלש לפי זכותה והיא מתה בצביית בטן ובנפילת איברין. 
 
הלכה כא: שוטה ששתת מי המרים ולא מתה מיד הרי היא מותרת לבעלה ואפילו היה כהן ואע"פ שהתחילו החלאים לבוא עליה וחלו שאר איבריה הואיל ולא צבתה בטנה ולא התחיל ירכה לנפול הרי זו מותרת אבל מהשתחיל בטנה לצבות וירכה לנפול הרי זו אסורה ודאית. 
 
הלכה כב: שוטה ששתת והיתה טהורה הרי זו מתחזקת ופניה מזהירות ואם היה בה חולי יסור ותתעבר ותלד זכר ואם היה דרכה לילד בקושי תלד במהרה היה דרכה לילד נקבות תלד זכרים. 
 
הלכה כג: באו עידי טומאה אחר ששתת הרי זו תצא בלא כתובה ואסורה לבעלה ואפילו לא אירע לה דבר מדברים האלו מפני שאין המים בודקין אלא מי שאין לה עדים שמודיעין זנותה ועוד שמא בעלה אינו מנוקה מעון ולפיכך לא בדקו המים את אשתו, אבל אם בא עד אחד והעיד שהיא טמאה הרי זו תשב תחת בעלה שהרי שתת. 
 
הלכה כד: אשה שזינת באונס או בשגגה או שבא עליה זה שקינא לה עמו דרך איברין אין המים בודקין אותה שנ' והיא לא נתפשה פרט לאנוסה שהרי נתפשה בחזקה, ותמעול מעל באישה פרט לשוגגת, ושכב איש אותה שכבת זרע פרט לבא עליה דרך איברין.