Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שלישי ה אב ה'�&פ"ב
	שיעורים יומיים ליום שלישי ה אב ה'�&פ"ב

חומש:

שלישי פרשת דברים

תהילים:

פרקים כט - לד

תניא:

ומ"ש וחטאתי... -קא- על כל פשעיו

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות אישות פרקים כ-כב

פרק אחד :

הלכות גזילה ואבידה פרק ז

ספר המצוות :

מ"ע רי"ב

הלכות אישות

פרק כ

הלכה א: צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו, וזה הוא הנקרא פרנסה, המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מכסות שפוסקין לאשת עני שבישראל כמו שביארנו, במה דברים אמורים בשהיה האב עני אבל אם היה עשיר הרי זה ראוי ליתן לה כפי עשרו.

הלכה ב: פירש על הבעל שאין לה כלום ושיכניסנה ערומה אין לה כלום, ולא יאמר הבעל כשתבוא לביתי אכסנה אלא מכסה והיא בבית אביה.

הלכה ג: האב שמת והניח בת אומדין דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסתה ונותנין לה, ומנין יודעין אומדן דעתו, מרעיו ומיודעיו וממשאו ומתנו וכבודו, וכן אם השיא בת בחייו אומדין בה, ואם לא ידעו לו בית דין אומדן דעת נותנין לה מנכסיו עישור לפרנסתה.

הלכה ד: הניח בנות רבות, כל שתבא להנשא נותנין לה עישור הנכסים, ושלאחריה עישור מה ששיירה ראשונה, ושלאחריה עישור מה ששיירה שניה, ואם באו כולן להנשא כאחת, ראשונה נוטלת עישור, והשנייה עישור מה ששיירה ראשונה, והשלישית עישור מה ששיירה שנייה, וכן אפילו הן עשר וחוזרות וחולקות כל העישורים בשוה ושאר הנכסים לאחים.

הלכה ה: עישור זה שהוא לפרנסה אינו מתנאי כתובה לפיכך אפילו לתקנת אחרונים אינו ניטל אלא מן הקרקע, ויש לה לגבות עישור זה משכירות הקרקע, ואם רצו האחין ליתן לה מעות כנגד עישור הקרקע נותנין.

הלכה ו: הבת בעישור זה כבעל חוב של אחין היא לפיכך נוטלת אותו מן הבינונית בלא שבועה, ואם מתו האחין נוטלת אותו מבניהם מן הזיבורית ובשבועה, שהרי היא נפרעת מנכסי יתומים והבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא מן הזיבורית ובשבועה כמו שיתבאר בהלכות הלואה.

הלכה ז: והאחים שמכרו או משכנו קרקע אביהם הבת טורפת מן הלקוחות פרנסתה כדרך שטורפים כל בעלי חובות מן הלקוחות כמו שיתבאר בהלכות הלואה. הלכה ח: מי שהשיא בנות גדולות ונשארו קטנות ומת בלא בן אין נוטלין פרנסה לקטנות ואחר כך חולקות הנכסים אלא חולקות כולן בשוה.

הלכה ט: מי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה ראשונה ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה השניה לגבות עד שמת הבן ונפלו כל הנכסים לשתיהן אין השניה נוטלת עישור אלא חולקות בשוה וזכת ראשונה בעישור שלה.

הלכה י: מי שצוה בשעת מיתה אל תפרנסו בנותי מנכסי שומעים לו, שאין זה מתנאי כתובה.

הלכה יא: מי שמת והניח אלמנה ובת כבר ביארנו שמזונות האלמנה קודמין למזונות הבת, וכן אם נשאת הבת אינה נוטלת עישור נכסים מפני מזונות האלמנה, ואפילו מתה הבת אחר שנשאת אין הבעל יורש פרנסה הראויה להנתן לה שהרי הנכסים כולן בחזקת האלמנה שתהא ניזונת מהן.

הלכה יב: קטנה יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה ונתנו לה מאה או חמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידם פרנסה הראויה לה, או באמדן דעת האב או עישור הקרקעות, ואפילו לא היו האחין זנין אותה, ואע"פ שלא מיחת בשעת נישואין, מפני שהקטנה אינה בת מחאה.

הלכה יג: נשאת הבת אחר שגדלה בין נערה בין בוגרת ולא תבעה פרנסתה אבדה פרנסתה, ואם מיחת בעת נשואיה הרי זו מוציאה את הראוי לה כל זמן שתרצה. בגרה ועודה בבית אביה בין שבגרה אחר מותו בין שהניחה בוגרת אם פסקו האחין מזונותיה שהרי אין לה מזונות כמו שביארנו ושתקה ולא תבעה פרנסתה אבדה פרנסתה, ואם מיחת לא אבדה פרנסתה. לא פסקו האחין מזונותיה וזנו אותה בבגר אע"פ שלא מיחת לא אבדה פרנסתה כל זמן שהן זנין אותה, שיש לה לטעון מפני שהן זנין אותה אע"פ שאינן חייבין והיא עדיין לא נשאת מפני זה לא תבעה פרנסתה.

הלכה יד: מי שצוה ליתן לבתו כך וכך מעות לפרנסתה ליקח בהן קרקע בין שהיה שכיב מרע בין שהיה בריא ומת והרי המעות ביד השליש ואמרה הבת תנו אותם לבעלי כל מה שירצה יעשה בהן, אם היתה גדולה ונשאת הרשות בידה, ואם עדיין מאורסת יעשה שליש מה שהושלש בידו, ואם עדיין קטנה היא אפילו נשאת אין שומעין לה אלא יעשה השליש כמו שצוה האב.

פרק כא

הלכה א: מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה, ומה היא עושה לו, הכל כמנהג המדינה, מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה, ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד, שהפשתן מזיק את הפה ואת השפתים, והטווי היא המלאכה המיוחדת לנשים שנאמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו.

הלכה ב: דחקה עצמה ועשת יתר מן הראוי לה המותר לבעל. היה לו ולה ממון הרבה אפילו היו להן כמה שפחות אינה יושבת לבטלה בלא מלאכה שהבטלה מביאה לידי זמה, אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה.

הלכה ג: המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה כלל יוציא ויתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי זמה. וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ועומדת ומשמשת בפני בעלה כגון שתתן לו מים או כלי או תטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו, אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו.

הלכה ד: ומלאכות אלו עושה אותן היא בעצמה ואפילו היו להן כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל אלא אשתו.

הלכה ה: יש מלאכות אחרות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהן עניים ואלו הן: אופה את הפת בתנור, ועזרא תיקן שתהיה אשה משכמת ואופה כדי שתהיה הפת מצויה לעניים, ומבשלת את התבשילין ומכבסת את הבגדים, ומניקה את בנה, ונותנת תבן לפני בהמתו אבל לא לפני בקרו, ומטחנת, כיצד מטחנת יושבת ברחים ומשמרת את הקמח ואצה בטוחנת או מחמרת אחר הבהמה כדי שלא יבטלו הרחים, ואם היה דרכן לטחון ברחים של יד טוחנת.

הלכה ו: במה דברים אמורים בעניים אבל אם הכניסה לו שפחה אחת או נכסים שראוין לקנות מהן שפחה אחת או שהיתה לו שפחה אחת או שהיה לו ממון כדי לקנות ממנו שפחה אחת אינה מטחנת ולא אופה ולא מכבסת ולא נותנת תבן לפני בהמתו. הכניסה לו שתי שפחות או נכסים הראויין לקנות מהן שתי שפחות או שהיו לו שתי שפחות או שהיה ראוי לקנות שתי שפחות אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה אלא נותנת אותו לשפחה להניק.

הלכה ז: נמצאו כל המלאכות שכל אשה עושה אותן לבעלה חמש מלאכות, טווה ורוחצת פניו ידיו ורגליו ומוזגת את הכוס ומצעת את המטה ועומדת לשמש בפניו, והמלאכות שמקצת הנשים עושות אותן ומקצתן אינן עושות שש מלאכות, מטחנת ואופה ומבשלת ומכבסת ומניקה ונותנת תבן לפני בהמתו.

הלכה ח: כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, גזירה משום הרהור שמא יבא לבעול, לפיכך מצעת מטתו כשהיא נדה שלא בפניו ומוזגת את הכוס ואינה נותנת אותו בידו כדרכה תמיד אלא מנחת אותו על הארץ או על הכלי או על השלחן והוא נוטלו.

הלכה ט: האשה ששברה כלים בעת שעושה מלאכותיה בתוך ביתה פטורה, ואין זה מן הדין אלא תקנה, שאם אין אתה אומר כן אין שלום בתוך הבית לעולם אלא נמצאת נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות ונמצאת קטטה ביניהם.

הלכה י: כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט, טען הוא שאינה עושה והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשות מושיבין אשה ביניהן או שכנים, ודבר זה כפי מה שיראה הדיין שאפשר בדבר.

הלכה יא: האשה כל זמן שהיא מניקה את בנה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה יין ודברים שיפין לחלב, פסקו לה מזונות הראויות לה והרי היא מתאוה לאכול יתר או לאכול מאכלות אחרות מפני חלי התאוה שיש לה בבטנה הרי זו אוכלת משלה כל מה שתרצה ואין הבעל יכול לעכב ולומר שאם תאכל יתר מדאי או תאכל מאכל רע ימות הולד מפני שצער גופה קודם.

הלכה יב: ילדה תאומים אין כופין אותה להניק שניהם אלא מניקה אחד ושוכר הבעל מניקה לשני, הרי שרצת האשה להניק בן חבריתה עם בנה הבעל מעכב ואינו מניחה אלא להניק בנו בלבד.

הלכה יג: נדרה שלא להניק את בנה כופה ומניקתו עד שיהיה בן עשרים וארבעה חדש אחד הזכר ואחד הנקבה. היא אומרת אני אניק את בני והוא אינו רוצה שתניק אשתו כדי שלא תתנוול אע"פ שיש לה כמה שפחות שומעין לה שצער הוא לה לפרוש מבנה.

הלכה יד: היתה ענייה שהיא חייבת להניק את בנה והרי הוא עשיר שראוי לו שלא תניק אשתו אע"פ שאין לו שפחות אם לא רצת להניק שוכר מניקה או קונה שפחה מפני שהאשה עולה עם בעלה ואינה יורדת.

הלכה טו: היא אומרת ראוי הוא לשכור או לקנות שפחה והוא אומר איני ראוי, עליה להביא ראיה ואין כאן מקום לשבועה.

הלכה טז: האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק, אלא אם רצת נותן לה שכרה ומניקתו ואם לא רצת נותנת לו את בנו והוא מטפל בו, במה דברים אמורים שלא הניקה אותו עד שהכירה, אבל אם הכירה ואפילו היה סומא אין מפרישין אותו מאמו מפני סכנת הולד אלא כופין אותה ומניקה אותו בשכר עד עשרים וארבעה חדש.

הלכה יז: הגרושה אין לה מזונות אע"פ שהיא מניקה את בנה אבל נותן לה יתר על שכרה דברים שהקטן צריך להן מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בזה, אבל המעוברת אין לה כלום. שלמו חדשיו וגמלתו אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו, ואחר שש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו איני נותן לו כלום, והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר שש.

הלכה יח: כיצד היה האב ראוי לצדקה מוציאין ממנו הראוי לו בעל כרחו וזנין אותה והיא אצל אמה ואפילו נשאת האם לאחר בתה אצלה ואביה זן אותה משום צדקה עד שימות האב ותזון מנכסיו אחר מותו בתנאי כתובה והיא אצל אמה, ואם לא רצת האם שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתן אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת אותן לאביהן או משלכת אותן לקהל אם אין להן אב והן מטפלין בהן.

פרק כב

הלכה א: הבעל קודם לכל אדם בירושת אשתו, ומאימתי יזכה בירושתה משתצא מרשות אביה, ואע"פ שעדיין לא נכנסה לחופה הואיל ונעשית ברשות בעלה יירשנה.

הלכה ב: כיצד האשה שנתארסה ומסרה אביה לבעלה או לשלוחי בעלה או מסרוה שלוחי האב לבעלה או לשלוחי בעלה ומתה בדרך קודם שתכנס לחופה אע"פ שכתובתה עדיין בבית אביה בעלה יורשה, וכן אם הלך האב או שלוחי האב עם הבעל ונכנס עמה בעלה בדרך לחצר ונתיחד עמה שם לשם נשואין ומתה הרי זו יירשנה בעלה. אבל אם עדיין האב עם הבעל להוליכה לבית בעלה או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או עם הבעל ואפילו נכנס הבעל עמה לחצר ללון כדרך שלנין עוברי דרכים בפונדק הואיל והאב או שלוחיו עמה ועדיין לא נתיחד עמה לשם נשואין אם מתה יירשנה אביה אע"פ שכתובתה בבית בעלה.

הלכה ג: וכן אם היתה בוגרת או יתומה או אלמנה והלכה היא בעצמה מבית אביה לבית בעלה ואין עמה לא בעלה ולא שלוחיו ומתה בדרך אין הבעל יורש אותה.

הלכה ד: הנושא אשה שהיא אסורה לו הואיל ויש לו בה קידושין אם מתה תחתיו יירשנה, וכן הנושא את הקטנה אע"פ שאין קידושיה קידושין גמורים אם מתה תחתיו יירשנה, אבל הפקח שנשא חרשת אם מתה לא יירשנה, והחרש שנשא פקחת ומתה יירשנה, שהרי היא בת דעת ולדעתה נשאת וזיכתה לו ממונה.

הלכה ה: קטנה שנתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעת אביה בין בפניו בין שלא בפניו יכול האב למחות כמו שביארנו, ואפילו שתק האב אם מתה אין הבעל יורשה אלא אם כן רצה האב בנישואיה.

הלכה ו: הורו הגאונים שהאשה שחלתה ובקשה מבעלה שיגרשנה ותצא בלא כתובה כדי שלא יירשנה אין שומעין לה ואפילו אמרה אני שונאה אותו ואיני רוצה לעמוד עמו אין שומעין לה ואין דנין לה דין מורדת, ודין יפה הוא זה.

הלכה ז: כל נכסים שיש לאשה בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג הבעל אוכל כל פירותיהן בחייה ואם מתה בחיי בעלה יורש בעלה הכל, לפיכך אם מכרה האשה נכסי מלוג אחר שנשאת אע"פ שאותן הנכסים נפלו לה קודם שתתארס הבעל מוציא הפירות מיד הלקוחות כל ימי חייה, אבל לא גוף הקרקע שאין לו כלום בגוף נכסי מלוג עד שתמות. מתה בחייו מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים, ואם הדמים שלקחה מן הלקוחות קיימין בעצמן מחזירן ללקוחות, ואינו יכול לומר שמא מציאה הן.

הלכה ח: במה דברים אמורים בנכסים הידועין לבעל אבל אם נפלו לה נכסים במדינה אחרת ולא ידע בהן הבעל ומכרה אותן מכרה קיים, וכן ארוסה שמכרה קודם הנישואין מכרה קיים שאין לבעל בנכסי ארוסתו כלום עד שיכנוס.

הלכה ט: האשה שכתבה כל נכסיה לאחר בין קרוב בין רחוק קודם שתנשא, אע"פ שאם נתגרשה או נתאלמנה תבטל המתנה כמו שיתבאר בהלכות מתנה, אין הבעל אוכל פירותיהן ואם מתה אינו יורשן, שהרי נתנה אותן קודם שתנשא, וכשתמות בחיי בעלה יקנה מקבל המתנה מתנתו קנין גמור, ולא עוד אלא אפילו נתנה מקצת נכסיה או כולם קודם נישואיה וכתבה למקבל קנה מהיום ולכשארצה שהרי לא קנה קנין גמור עד שתרצה אין הבעל אוכל פירות אותה מתנה ואם מתה אינו יורשה.

הלכה י: שומרת יבם יש לה למכור וליתן בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם ואין ליבם פירות ואפילו בנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו עד שיכנוס, מתה כשהיא שומרת יבם יורשיה מאביה יורשין נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל יורשין כתובתה וחצי נכסי צאן ברזל, ויורשי הבעל חייבין בקבורתה.

הלכה יא: שומרת יבם כתובתה על כל נכסי בעלה, לפיכך אין היבם יכול למכור בנכסי אחיו בין קודם יבום בין אחר יבום, ואם מכר או נתן מתנה או חלק עם אחיו בנכסי המת בין קודם יבום בין אחר יבום לא עשה כלום, שכבר נתחייבו נכסים אלו לאלמנה לגבות מהן כתובתה.

הלכה יב: כנס את יבמתו והניח אחיו פירות מחוברין לקרקע ימכרו וילקח בהן קרקע והיבם אוכל פירותיהן.

הלכה יג: הניח פירות תלושין מן הקרקע וכן אם הניח מעות ומטלטלין הכל של יבם, ומשתמש בהן כמו שירצה ואינה יכולה לעכב, שהמטלטלין אין הכתובה נגבית מהן אלא בתקנת הגאונים ואין כח בתקנה זו למנעו מנכסי אחיו ולאסרן עליו באחריות זו שלא ישא ויתן בהם.

הלכה יד: יבמה שלא היתה לה כתובה או שמחלה כתובתה זכה בנכסי אחיו ומוכר ונותן כחפצו, וכשיכנוס את יבמתו יכתוב לה כתובה מאה ויהיו כל נכסיו אחראין לכתובתה כשאר כל הנשים שיש להן כתובה.

הלכה טו: האשה שמכרה או שנתנה אחר שנשאת בנכסי צאן ברזל בין לבעלה בין לאחרים לא עשת כלום, וכן הבעל שמכר קרקע בנכסי אשתו בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג לא עשה כלום.

הלכה טז: מכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל אע"פ שאינו רשאי אם מכר ממכרו קיים. מכרו שניהם בנכסי מלוג בין שלקח מן האיש תחלה וחזר ולקח מן האשה בין שלקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מכרן קיים.

הלכה יז: וכן האשה שמכרה או נתנה נכסי מלוג לבעלה מכרה ומתנתה קיימין ואינה יכולה לומר בנכסי מלוג נחת רוח עשיתי לבעלי, אבל בשאר נכסים יש לה לומר.

הלכה יח: כיצד האשה שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צאן ברזל בין קרקע בין מטלטלין או שדה שייחד לה בכתובתה או שדה שכתב לה בכתובתה או שדה שהכניס לה שום משלו לא קנה בעלה ואע"פ שקנו מיד האשה ברצונה חוזרת בכל עת שתרצה, שלא נתנה לו ולא מכרה לו אלא מפני שלום ביתה, ולפיכך אין לבעל ראיה כלל בנכסי אשתו חוץ מנכסי מלוג כמו שביארנו.

הלכה יט: נכסי צאן ברזל שאבדו או שנגנבו ומחלה אותם האשה לבעלה וקנו ממנה בעדים יראה לי שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, הא למה זה דומה למי שקנו מידה שאין לה אחריות שהחזירה נכסים אלו נכסי מלוג, שהרי אין הבעל מביא ראיה ליטול כלום ולא להחזיק בנכסיה אלא להפטר מתביעתה מלשלם, אבל אם נתנה לו מתנה מטלטלי צאן ברזל הקיימין לא קנה מפני שיש לה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי.

הלכה כ: בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה כלום, מפני שלא התקינו פירות לאיש אלא כדי להרויח בהוצאת הבית, לפיכך אם מכר לפירות ולקח אותן המעות לעשות בהן סחורה שומעין לו.

הלכה כא: היו לאשה כספים, אם נכסי צאן ברזל הן הרי זה נושא ונותן בהן, ואם נכסי מלוג הן בין שהכניסה אותן לו בין שנפלו לה בירושה או נתנו לה במתנה או נפלו לה מטלטלין או נתנו לה הרי אלו ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירותיהן.

הלכה כב: וכן האשה שחבלו בה אחרים כל המעות הראויות לתת לה ילקח בהן קרקע והבעל אוכלפירותיהן כמו שיתבאר בהלכות חובל.

הלכה כג: נפלו לה עבדים אע"פ שהן זקנים הרי אלו לא ימכרו מפני שבח בית אביה, נפלו לה זיתים וגפנים ולא היה לה בגוף הקרקע שהאילנות בה כלום, אם עושין כדי טיפולן לא ימכרו מפני שבח בית אביה ואם לאו הרי אלו ימכרו לעצים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.

הלכה כד: נפלו לה פירות מחוברין לקרקע הרי אלו של בעל, תלושין מן הקרקע שלה וימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, אבל המגרש את אשתו והיו לה פירות מחוברין לקרקע בשעת גירושין הרי אלו שלה ואם היו תלושין הרי אלו שלו.

הלכה כה: עבדי נכסי מלוג ובהמת נכסי מלוג הבעל חייב במזונותיהן ובכל צרכיהם והן עושין לו והוא אוכל פירותיהם, לפיכך ולד שפחת מלוג לבעל, ולד בהמת מלוג לבעל, ואם גירשה ורצת האשה ליתן דמים וליטול ולד השפחה מפני שבח בית אביה שומעין לה.

הלכה כו: הכניסה לו שני כלים או שתי שפחות בתורת נכסי צאן ברזל ושמו אותן עליו באלף זוז והוקרו ועמדו באלפים וגירשה נוטלת אחד באלף שלה והשני אם רצת שתתן דמיו ותטול משום שבח בית אביה שומעין לה.

הלכה כז: הנותן מתנה לאשתו בין שנתן לה קרקע בין שנתן לה מעות ולקחה בהן קרקע אין לבעל פירות במתנה זו, וכן הנותן מתנה לאשה על מנת שלא יהיה הבעל אוכל פירותיה אלא יהיו פירותיה לאשה למה שתרצה אין הבעל אוכל פירות מתנה זו, וכן המוכרת כתובתה בטובת הנאה אותן הדמים לאשה ואין הבעל אוכל פירותיהן.

הלכה כח: ולד בהמת מלוג שנגנב ונמצא הגנב ושלם שנים הכפל לאשה, שאין זה הפרי שתקנו לו חכמים, החובל באשתו כל הנזק והצער והבושת שלה ואין הבעל אוכל פירותיהן כמו שיתבאר בהלכות חובל.

הלכה כט: המוכר קרקע לאשתו, אם היו המעות שלקחה בהן את הקרקע מבעלה גלויין וידועין לבעל קנת והבעל אוכל פירות אותה קרקע, ואם היו מעות טמונין לא קנת שהבעל אומר לא מכרתי אלא כדי להראות המעות שטמנה, ואותן המעות שנראו ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות.

הלכה ל: הרי שנמצאו מעות או מטלטלין ביד האשה היא אומרת במתנה נתנו לי והוא אומר ממעשה ידיך הם שהם שלי הרי זו נאמנת, ויש לו להחרים על מי שטוענת דבר שאינו כן, וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, ואם אמרה על מנת כן נתנו לי על מנת שלא יהיה לבעלי רשות בהן אלא אעשה בהן מה שארצה עליה להביא ראיה, שכל ממון הנמצא ביד האשה בחזקת הבעל הוא שיאכל פירותיו עד שתביא ראיה.

הלכה לא: אמרה לו אתה נתתם לי מתנה נשבעת שבועת הסת שנתן לה הבעל ואינו אוכל פירותיהן.

הלכה לב: אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן הקטנים, ואם עבר וקיבל מן האשה יחזיר לאשה, מתה יחזיר לבעלה, קיבל מן העבד יחזיר לעבד ואם מת יחזיר לרבו, קיבל מן הקטן יקנה לו בו ספר תורה או דבר שאוכל פירותיו, וכולם שאמרו בשעת מיתתן פקדון זה של פלוני הוא אם היו בחזקת נאמנין אצל זה שהפקדון אצלו יעשה כמו שצוו ואם לאו יתן ליורשיהם.

הלכה לג: אשה שהיו לה כספים הראויות לבעל לאכול פירותיהם, הוא אומר כך וכך ילקח בהם והיא אומרת איני לוקחת בהן אלא כך וכך, לוקחים דבר שפירותיו מרובים ויציאתו מעוטה, בין שהיה הדבר כרצונו בין שהיה כרצונה, ואין לוקחין אלא דבר שגזעו מחליף שמא יאכל הכל ונמצא הקרן אבד.

הלכה לד: האשה שהכניסה לבעלה עז לחלבה ורחל לגיזתה ודקל לפירותיו אע"פ שאין לה אלא פירות אלו בלבד הרי זה אוכל והולך עד שתכלה הקרן, וכן אם הכניסה לו כלי תשמיש בתורת נכסי מלוג הרי זה משתמש בהן ולובש ומציע ומכסה עד שיכלה הקרן וכשיגרש אינו חייב לשלם הבליות של נכסי מלוג.

הלכה לה: הורו הגאונים שנכסי צאן ברזל אע"פ שפחיתתן על הבעל אם היו הבליות קיימין והיו עושין מעין מלאכתן נוטלת כליה כמה שהן, ואם לא היו עושין מעין מלאכתן הרי הן כמו שנגנבו או אבדו שהוא חייב לשלם כדמיהם ששמו אותן עליו בשעת נישואין, ומנהג פשוט הוא זה וכל הנושא על מנהג זה קיבל עליו אחריות הנדוניא, וכשם שאינו משלם הפחת כך אינו נוטל השבח אם הותירו דמיהן לפי מנהג זה. יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו ואמהותיה שיהיו משמשין אותו בבית אשה אחרת שנשא בין שהיו עבדי מלוג בין שהיו עבדי צאן ברזל, אבל אינו יכול להוליכן לעיר אחרת שלא מדעת אשתו.

הלכות אישות

פרק כ 
 
הלכה א: צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו, וזה הוא הנקרא פרנסה, המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מכסות שפוסקין לאשת עני שבישראל כמו שביארנו, במה דברים אמורים בשהיה האב עני אבל אם היה עשיר הרי זה ראוי ליתן לה כפי עשרו. 
 
הלכה ב: פירש על הבעל שאין לה כלום ושיכניסנה ערומה אין לה כלום, ולא יאמר הבעל כשתבוא לביתי אכסנה אלא מכסה והיא בבית אביה. 
 
הלכה ג: האב שמת והניח בת אומדין דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסתה ונותנין לה, ומנין יודעין אומדן דעתו, מרעיו ומיודעיו וממשאו ומתנו וכבודו, וכן אם השיא בת בחייו אומדין בה, ואם לא ידעו לו בית דין אומדן דעת נותנין לה מנכסיו עישור לפרנסתה. 
 
הלכה ד: הניח בנות רבות, כל שתבא להנשא נותנין לה עישור הנכסים, ושלאחריה עישור מה ששיירה ראשונה, ושלאחריה עישור מה ששיירה שניה, ואם באו כולן להנשא כאחת, ראשונה נוטלת עישור, והשנייה עישור מה ששיירה ראשונה, והשלישית עישור מה ששיירה שנייה, וכן אפילו הן עשר וחוזרות וחולקות כל העישורים בשוה ושאר הנכסים לאחים. 
 
הלכה ה: עישור זה שהוא לפרנסה אינו מתנאי כתובה לפיכך אפילו לתקנת אחרונים אינו ניטל אלא מן הקרקע, ויש לה לגבות עישור זה משכירות הקרקע, ואם רצו האחין ליתן לה מעות כנגד עישור הקרקע נותנין. 
 
הלכה ו: הבת בעישור זה כבעל חוב של אחין היא לפיכך נוטלת אותו מן הבינונית בלא שבועה, ואם מתו האחין נוטלת אותו מבניהם מן הזיבורית ובשבועה, שהרי היא נפרעת מנכסי יתומים והבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא מן הזיבורית ובשבועה כמו שיתבאר בהלכות הלואה. 
 
הלכה ז: והאחים שמכרו או משכנו קרקע אביהם הבת טורפת מן הלקוחות פרנסתה כדרך שטורפים כל בעלי חובות מן הלקוחות כמו שיתבאר בהלכות הלואה. הלכה ח: מי שהשיא בנות גדולות ונשארו קטנות ומת בלא בן אין נוטלין פרנסה לקטנות ואחר כך חולקות הנכסים אלא חולקות כולן בשוה. 
 
הלכה ט: מי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה ראשונה ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה השניה לגבות עד שמת הבן ונפלו כל הנכסים לשתיהן אין השניה נוטלת עישור אלא חולקות בשוה וזכת ראשונה בעישור שלה. 
 
הלכה י: מי שצוה בשעת מיתה אל תפרנסו בנותי מנכסי שומעים לו, שאין זה מתנאי כתובה. 
 
הלכה יא: מי שמת והניח אלמנה ובת כבר ביארנו שמזונות האלמנה קודמין למזונות הבת, וכן אם נשאת הבת אינה נוטלת עישור נכסים מפני מזונות האלמנה, ואפילו מתה הבת אחר שנשאת אין הבעל יורש פרנסה הראויה להנתן לה שהרי הנכסים כולן בחזקת האלמנה שתהא ניזונת מהן. 
 
הלכה יב: קטנה יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה ונתנו לה מאה או חמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידם פרנסה הראויה לה, או באמדן דעת האב או עישור הקרקעות, ואפילו לא היו האחין זנין אותה, ואע"פ שלא מיחת בשעת נישואין, מפני שהקטנה אינה בת מחאה. 
 
הלכה יג: נשאת הבת אחר שגדלה בין נערה בין בוגרת ולא תבעה פרנסתה אבדה פרנסתה, ואם מיחת בעת נשואיה הרי זו מוציאה את הראוי לה כל זמן שתרצה. בגרה ועודה בבית אביה בין שבגרה אחר מותו בין שהניחה בוגרת אם פסקו האחין מזונותיה שהרי אין לה מזונות כמו שביארנו ושתקה ולא תבעה פרנסתה אבדה פרנסתה, ואם מיחת לא אבדה פרנסתה. לא פסקו האחין מזונותיה וזנו אותה בבגר אע"פ שלא מיחת לא אבדה פרנסתה כל זמן שהן זנין אותה, שיש לה לטעון מפני שהן זנין אותה אע"פ שאינן חייבין והיא עדיין לא נשאת מפני זה לא תבעה פרנסתה. 
 
הלכה יד: מי שצוה ליתן לבתו כך וכך מעות לפרנסתה ליקח בהן קרקע בין שהיה שכיב מרע בין שהיה בריא ומת והרי המעות ביד השליש ואמרה הבת תנו אותם לבעלי כל מה שירצה יעשה בהן, אם היתה גדולה ונשאת הרשות בידה, ואם עדיין מאורסת יעשה שליש מה שהושלש בידו, ואם עדיין קטנה היא אפילו נשאת אין שומעין לה אלא יעשה השליש כמו שצוה האב. פרק כא 
 
הלכה א: מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה, ומה היא עושה לו, הכל כמנהג המדינה, מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה, ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד, שהפשתן מזיק את הפה ואת השפתים, והטווי היא המלאכה המיוחדת לנשים שנאמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. 
 
הלכה ב: דחקה עצמה ועשת יתר מן הראוי לה המותר לבעל. היה לו ולה ממון הרבה אפילו היו להן כמה שפחות אינה יושבת לבטלה בלא מלאכה שהבטלה מביאה לידי זמה, אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה. 
 
הלכה ג: המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה כלל יוציא ויתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי זמה. וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ועומדת ומשמשת בפני בעלה כגון שתתן לו מים או כלי או תטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו, אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו. 
 
הלכה ד: ומלאכות אלו עושה אותן היא בעצמה ואפילו היו להן כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל אלא אשתו. 
 
הלכה ה: יש מלאכות אחרות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהן עניים ואלו הן: אופה את הפת בתנור, ועזרא תיקן שתהיה אשה משכמת ואופה כדי שתהיה הפת מצויה לעניים, ומבשלת את התבשילין ומכבסת את הבגדים, ומניקה את בנה, ונותנת תבן לפני בהמתו אבל לא לפני בקרו, ומטחנת, כיצד מטחנת יושבת ברחים ומשמרת את הקמח ואצה בטוחנת או מחמרת אחר הבהמה כדי שלא יבטלו הרחים, ואם היה דרכן לטחון ברחים של יד טוחנת. 
 
הלכה ו: במה דברים אמורים בעניים אבל אם הכניסה לו שפחה אחת או נכסים שראוין לקנות מהן שפחה אחת או שהיתה לו שפחה אחת או שהיה לו ממון כדי לקנות ממנו שפחה אחת אינה מטחנת ולא אופה ולא מכבסת ולא נותנת תבן לפני בהמתו. הכניסה לו שתי שפחות או נכסים הראויין לקנות מהן שתי שפחות או שהיו לו שתי שפחות או שהיה ראוי לקנות שתי שפחות אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה אלא נותנת אותו לשפחה להניק. 
 
הלכה ז: נמצאו כל המלאכות שכל אשה עושה אותן לבעלה חמש מלאכות, טווה ורוחצת פניו ידיו ורגליו ומוזגת את הכוס ומצעת את המטה ועומדת לשמש בפניו, והמלאכות שמקצת הנשים עושות אותן ומקצתן אינן עושות שש מלאכות, מטחנת ואופה ומבשלת ומכבסת ומניקה ונותנת תבן לפני בהמתו. 
 
הלכה ח: כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, גזירה משום הרהור שמא יבא לבעול, לפיכך מצעת מטתו כשהיא נדה שלא בפניו ומוזגת את הכוס ואינה נותנת אותו בידו כדרכה תמיד אלא מנחת אותו על הארץ או על הכלי או על השלחן והוא נוטלו. 
 
הלכה ט: האשה ששברה כלים בעת שעושה מלאכותיה בתוך ביתה פטורה, ואין זה מן הדין אלא תקנה, שאם אין אתה אומר כן אין שלום בתוך הבית לעולם אלא נמצאת נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות ונמצאת קטטה ביניהם. 
 
הלכה י: כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט, טען הוא שאינה עושה והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשות מושיבין אשה ביניהן או שכנים, ודבר זה כפי מה שיראה הדיין שאפשר בדבר. 
 
הלכה יא: האשה כל זמן שהיא מניקה את בנה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה יין ודברים שיפין לחלב, פסקו לה מזונות הראויות לה והרי היא מתאוה לאכול יתר או לאכול מאכלות אחרות מפני חלי התאוה שיש לה בבטנה הרי זו אוכלת משלה כל מה שתרצה ואין הבעל יכול לעכב ולומר שאם תאכל יתר מדאי או תאכל מאכל רע ימות הולד מפני שצער גופה קודם. 
 
הלכה יב: ילדה תאומים אין כופין אותה להניק שניהם אלא מניקה אחד ושוכר הבעל מניקה לשני, הרי שרצת האשה להניק בן חבריתה עם בנה הבעל מעכב ואינו מניחה אלא להניק בנו בלבד. 
 
הלכה יג: נדרה שלא להניק את בנה כופה ומניקתו עד שיהיה בן עשרים וארבעה חדש אחד הזכר ואחד הנקבה. היא אומרת אני אניק את בני והוא אינו רוצה שתניק אשתו כדי שלא תתנוול אע"פ שיש לה כמה שפחות שומעין לה שצער הוא לה לפרוש מבנה. 
 
הלכה יד: היתה ענייה שהיא חייבת להניק את בנה והרי הוא עשיר שראוי לו שלא תניק אשתו אע"פ שאין לו שפחות אם לא רצת להניק שוכר מניקה או קונה שפחה מפני שהאשה עולה עם בעלה ואינה יורדת. 
 
הלכה טו: היא אומרת ראוי הוא לשכור או לקנות שפחה והוא אומר איני ראוי, עליה להביא ראיה ואין כאן מקום לשבועה. 
 
הלכה טז: האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק, אלא אם רצת נותן לה שכרה ומניקתו ואם לא רצת נותנת לו את בנו והוא מטפל בו, במה דברים אמורים שלא הניקה אותו עד שהכירה, אבל אם הכירה ואפילו היה סומא אין מפרישין אותו מאמו מפני סכנת הולד אלא כופין אותה ומניקה אותו בשכר עד עשרים וארבעה חדש. 
 
הלכה יז: הגרושה אין לה מזונות אע"פ שהיא מניקה את בנה אבל נותן לה יתר על שכרה דברים שהקטן צריך להן מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בזה, אבל המעוברת אין לה כלום. שלמו חדשיו וגמלתו אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו, ואחר שש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו איני נותן לו כלום, והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר שש. 
 
הלכה יח: כיצד היה האב ראוי לצדקה מוציאין ממנו הראוי לו בעל כרחו וזנין אותה והיא אצל אמה ואפילו נשאת האם לאחר בתה אצלה ואביה זן אותה משום צדקה עד שימות האב ותזון מנכסיו אחר מותו בתנאי כתובה והיא אצל אמה, ואם לא רצת האם שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתן אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת אותן לאביהן או משלכת אותן לקהל אם אין להן אב והן מטפלין בהן. פרק כב 
 
הלכה א: הבעל קודם לכל אדם בירושת אשתו, ומאימתי יזכה בירושתה משתצא מרשות אביה, ואע"פ שעדיין לא נכנסה לחופה הואיל ונעשית ברשות בעלה יירשנה. 
 
הלכה ב: כיצד האשה שנתארסה ומסרה אביה לבעלה או לשלוחי בעלה או מסרוה שלוחי האב לבעלה או לשלוחי בעלה ומתה בדרך קודם שתכנס לחופה אע"פ שכתובתה עדיין בבית אביה בעלה יורשה, וכן אם הלך האב או שלוחי האב עם הבעל ונכנס עמה בעלה בדרך לחצר ונתיחד עמה שם לשם נשואין ומתה הרי זו יירשנה בעלה. אבל אם עדיין האב עם הבעל להוליכה לבית בעלה או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או עם הבעל ואפילו נכנס הבעל עמה לחצר ללון כדרך שלנין עוברי דרכים בפונדק הואיל והאב או שלוחיו עמה ועדיין לא נתיחד עמה לשם נשואין אם מתה יירשנה אביה אע"פ שכתובתה בבית בעלה. 
 
הלכה ג: וכן אם היתה בוגרת או יתומה או אלמנה והלכה היא בעצמה מבית אביה לבית בעלה ואין עמה לא בעלה ולא שלוחיו ומתה בדרך אין הבעל יורש אותה. 
 
הלכה ד: הנושא אשה שהיא אסורה לו הואיל ויש לו בה קידושין אם מתה תחתיו יירשנה, וכן הנושא את הקטנה אע"פ שאין קידושיה קידושין גמורים אם מתה תחתיו יירשנה, אבל הפקח שנשא חרשת אם מתה לא יירשנה, והחרש שנשא פקחת ומתה יירשנה, שהרי היא בת דעת ולדעתה נשאת וזיכתה לו ממונה. 
 
הלכה ה: קטנה שנתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעת אביה בין בפניו בין שלא בפניו יכול האב למחות כמו שביארנו, ואפילו שתק האב אם מתה אין הבעל יורשה אלא אם כן רצה האב בנישואיה. 
 
הלכה ו: הורו הגאונים שהאשה שחלתה ובקשה מבעלה שיגרשנה ותצא בלא כתובה כדי שלא יירשנה אין שומעין לה ואפילו אמרה אני שונאה אותו ואיני רוצה לעמוד עמו אין שומעין לה ואין דנין לה דין מורדת, ודין יפה הוא זה. 
 
הלכה ז: כל נכסים שיש לאשה בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג הבעל אוכל כל פירותיהן בחייה ואם מתה בחיי בעלה יורש בעלה הכל, לפיכך אם מכרה האשה נכסי מלוג אחר שנשאת אע"פ שאותן הנכסים נפלו לה קודם שתתארס הבעל מוציא הפירות מיד הלקוחות כל ימי חייה, אבל לא גוף הקרקע שאין לו כלום בגוף נכסי מלוג עד שתמות. מתה בחייו מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים, ואם הדמים שלקחה מן הלקוחות קיימין בעצמן מחזירן ללקוחות, ואינו יכול לומר שמא מציאה הן. 
 
הלכה ח: במה דברים אמורים בנכסים הידועין לבעל אבל אם נפלו לה נכסים במדינה אחרת ולא ידע בהן הבעל ומכרה אותן מכרה קיים, וכן ארוסה שמכרה קודם הנישואין מכרה קיים שאין לבעל בנכסי ארוסתו כלום עד שיכנוס. 
 
הלכה ט: האשה שכתבה כל נכסיה לאחר בין קרוב בין רחוק קודם שתנשא, אע"פ שאם נתגרשה או נתאלמנה תבטל המתנה כמו שיתבאר בהלכות מתנה, אין הבעל אוכל פירותיהן ואם מתה אינו יורשן, שהרי נתנה אותן קודם שתנשא, וכשתמות בחיי בעלה יקנה מקבל המתנה מתנתו קנין גמור, ולא עוד אלא אפילו נתנה מקצת נכסיה או כולם קודם נישואיה וכתבה למקבל קנה מהיום ולכשארצה שהרי לא קנה קנין גמור עד שתרצה אין הבעל אוכל פירות אותה מתנה ואם מתה אינו יורשה. 
 
הלכה י: שומרת יבם יש לה למכור וליתן בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם ואין ליבם פירות ואפילו בנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו עד שיכנוס, מתה כשהיא שומרת יבם יורשיה מאביה יורשין נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל יורשין כתובתה וחצי נכסי צאן ברזל, ויורשי הבעל חייבין בקבורתה. 
 
הלכה יא: שומרת יבם כתובתה על כל נכסי בעלה, לפיכך אין היבם יכול למכור בנכסי אחיו בין קודם יבום בין אחר יבום, ואם מכר או נתן מתנה או חלק עם אחיו בנכסי המת בין קודם יבום בין אחר יבום לא עשה כלום, שכבר נתחייבו נכסים אלו לאלמנה לגבות מהן כתובתה. 
 
הלכה יב: כנס את יבמתו והניח אחיו פירות מחוברין לקרקע ימכרו וילקח בהן קרקע והיבם אוכל פירותיהן. 
 
הלכה יג: הניח פירות תלושין מן הקרקע וכן אם הניח מעות ומטלטלין הכל של יבם, ומשתמש בהן כמו שירצה ואינה יכולה לעכב, שהמטלטלין אין הכתובה נגבית מהן אלא בתקנת הגאונים ואין כח בתקנה זו למנעו מנכסי אחיו ולאסרן עליו באחריות זו שלא ישא ויתן בהם. 
 
הלכה יד: יבמה שלא היתה לה כתובה או שמחלה כתובתה זכה בנכסי אחיו ומוכר ונותן כחפצו, וכשיכנוס את יבמתו יכתוב לה כתובה מאה ויהיו כל נכסיו אחראין לכתובתה כשאר כל הנשים שיש להן כתובה. 
 
הלכה טו: האשה שמכרה או שנתנה אחר שנשאת בנכסי צאן ברזל בין לבעלה בין לאחרים לא עשת כלום, וכן הבעל שמכר קרקע בנכסי אשתו בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג לא עשה כלום. 
 
הלכה טז: מכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל אע"פ שאינו רשאי אם מכר ממכרו קיים. מכרו שניהם בנכסי מלוג בין שלקח מן האיש תחלה וחזר ולקח מן האשה בין שלקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מכרן קיים. 
 
הלכה יז: וכן האשה שמכרה או נתנה נכסי מלוג לבעלה מכרה ומתנתה קיימין ואינה יכולה לומר בנכסי מלוג נחת רוח עשיתי לבעלי, אבל בשאר נכסים יש לה לומר. 
 
הלכה יח: כיצד האשה שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צאן ברזל בין קרקע בין מטלטלין או שדה שייחד לה בכתובתה או שדה שכתב לה בכתובתה או שדה שהכניס לה שום משלו לא קנה בעלה ואע"פ שקנו מיד האשה ברצונה חוזרת בכל עת שתרצה, שלא נתנה לו ולא מכרה לו אלא מפני שלום ביתה, ולפיכך אין לבעל ראיה כלל בנכסי אשתו חוץ מנכסי מלוג כמו שביארנו. 
 
הלכה יט: נכסי צאן ברזל שאבדו או שנגנבו ומחלה אותם האשה לבעלה וקנו ממנה בעדים יראה לי שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, הא למה זה דומה למי שקנו מידה שאין לה אחריות שהחזירה נכסים אלו נכסי מלוג, שהרי אין הבעל מביא ראיה ליטול כלום ולא להחזיק בנכסיה אלא להפטר מתביעתה מלשלם, אבל אם נתנה לו מתנה מטלטלי צאן ברזל הקיימין לא קנה מפני שיש לה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. 
 
הלכה כ: בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה כלום, מפני שלא התקינו פירות לאיש אלא כדי להרויח בהוצאת הבית, לפיכך אם מכר לפירות ולקח אותן המעות לעשות בהן סחורה שומעין לו. 
 
הלכה כא: היו לאשה כספים, אם נכסי צאן ברזל הן הרי זה נושא ונותן בהן, ואם נכסי מלוג הן בין שהכניסה אותן לו בין שנפלו לה בירושה או נתנו לה במתנה או נפלו לה מטלטלין או נתנו לה הרי אלו ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירותיהן. 
 
הלכה כב: וכן האשה שחבלו בה אחרים כל המעות הראויות לתת לה ילקח בהן קרקע והבעל אוכלפירותיהן כמו שיתבאר בהלכות חובל. 
 
הלכה כג: נפלו לה עבדים אע"פ שהן זקנים הרי אלו לא ימכרו מפני שבח בית אביה, נפלו לה זיתים וגפנים ולא היה לה בגוף הקרקע שהאילנות בה כלום, אם עושין כדי טיפולן לא ימכרו מפני שבח בית אביה ואם לאו הרי אלו ימכרו לעצים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. 
 
הלכה כד: נפלו לה פירות מחוברין לקרקע הרי אלו של בעל, תלושין מן הקרקע שלה וימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, אבל המגרש את אשתו והיו לה פירות מחוברין לקרקע בשעת גירושין הרי אלו שלה ואם היו תלושין הרי אלו שלו. 
 
הלכה כה: עבדי נכסי מלוג ובהמת נכסי מלוג הבעל חייב במזונותיהן ובכל צרכיהם והן עושין לו והוא אוכל פירותיהם, לפיכך ולד שפחת מלוג לבעל, ולד בהמת מלוג לבעל, ואם גירשה ורצת האשה ליתן דמים וליטול ולד השפחה מפני שבח בית אביה שומעין לה. 
 
הלכה כו: הכניסה לו שני כלים או שתי שפחות בתורת נכסי צאן ברזל ושמו אותן עליו באלף זוז והוקרו ועמדו באלפים וגירשה נוטלת אחד באלף שלה והשני אם רצת שתתן דמיו ותטול משום שבח בית אביה שומעין לה. 
 
הלכה כז: הנותן מתנה לאשתו בין שנתן לה קרקע בין שנתן לה מעות ולקחה בהן קרקע אין לבעל פירות במתנה זו, וכן הנותן מתנה לאשה על מנת שלא יהיה הבעל אוכל פירותיה אלא יהיו פירותיה לאשה למה שתרצה אין הבעל אוכל פירות מתנה זו, וכן המוכרת כתובתה בטובת הנאה אותן הדמים לאשה ואין הבעל אוכל פירותיהן. 
 
הלכה כח: ולד בהמת מלוג שנגנב ונמצא הגנב ושלם שנים הכפל לאשה, שאין זה הפרי שתקנו לו חכמים, החובל באשתו כל הנזק והצער והבושת שלה ואין הבעל אוכל פירותיהן כמו שיתבאר בהלכות חובל. 
 
הלכה כט: המוכר קרקע לאשתו, אם היו המעות שלקחה בהן את הקרקע מבעלה גלויין וידועין לבעל קנת והבעל אוכל פירות אותה קרקע, ואם היו מעות טמונין לא קנת שהבעל אומר לא מכרתי אלא כדי להראות המעות שטמנה, ואותן המעות שנראו ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות. 
 
הלכה ל: הרי שנמצאו מעות או מטלטלין ביד האשה היא אומרת במתנה נתנו לי והוא אומר ממעשה ידיך הם שהם שלי הרי זו נאמנת, ויש לו להחרים על מי שטוענת דבר שאינו כן, וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, ואם אמרה על מנת כן נתנו לי על מנת שלא יהיה לבעלי רשות בהן אלא אעשה בהן מה שארצה עליה להביא ראיה, שכל ממון הנמצא ביד האשה בחזקת הבעל הוא שיאכל פירותיו עד שתביא ראיה. 
 
הלכה לא: אמרה לו אתה נתתם לי מתנה נשבעת שבועת הסת שנתן לה הבעל ואינו אוכל פירותיהן. 
 
הלכה לב: אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן הקטנים, ואם עבר וקיבל מן האשה יחזיר לאשה, מתה יחזיר לבעלה, קיבל מן העבד יחזיר לעבד ואם מת יחזיר לרבו, קיבל מן הקטן יקנה לו בו ספר תורה או דבר שאוכל פירותיו, וכולם שאמרו בשעת מיתתן פקדון זה של פלוני הוא אם היו בחזקת נאמנין אצל זה שהפקדון אצלו יעשה כמו שצוו ואם לאו יתן ליורשיהם. 
 
הלכה לג: אשה שהיו לה כספים הראויות לבעל לאכול פירותיהם, הוא אומר כך וכך ילקח בהם והיא אומרת איני לוקחת בהן אלא כך וכך, לוקחים דבר שפירותיו מרובים ויציאתו מעוטה, בין שהיה הדבר כרצונו בין שהיה כרצונה, ואין לוקחין אלא דבר שגזעו מחליף שמא יאכל הכל ונמצא הקרן אבד. 
 
הלכה לד: האשה שהכניסה לבעלה עז לחלבה ורחל לגיזתה ודקל לפירותיו אע"פ שאין לה אלא פירות אלו בלבד הרי זה אוכל והולך עד שתכלה הקרן, וכן אם הכניסה לו כלי תשמיש בתורת נכסי מלוג הרי זה משתמש בהן ולובש ומציע ומכסה עד שיכלה הקרן וכשיגרש אינו חייב לשלם הבליות של נכסי מלוג. 
 
הלכה לה: הורו הגאונים שנכסי צאן ברזל אע"פ שפחיתתן על הבעל אם היו הבליות קיימין והיו עושין מעין מלאכתן נוטלת כליה כמה שהן, ואם לא היו עושין מעין מלאכתן הרי הן כמו שנגנבו או אבדו שהוא חייב לשלם כדמיהם ששמו אותן עליו בשעת נישואין, ומנהג פשוט הוא זה וכל הנושא על מנהג זה קיבל עליו אחריות הנדוניא, וכשם שאינו משלם הפחת כך אינו נוטל השבח אם הותירו דמיהן לפי מנהג זה. יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו ואמהותיה שיהיו משמשין אותו בבית אשה אחרת שנשא בין שהיו עבדי מלוג בין שהיו עבדי צאן ברזל, אבל אינו יכול להוליכן לעיר אחרת שלא מדעת אשתו.