Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שבת יז תמוז ה'�&פ"ב
	שיעורים יומיים ליום שבת יז תמוז ה'�&פ"ב

חומש:

שביעי פרשת פנחס

בחו"ל שביעי פרשת בלק

תהילים:

פרקים פג - פז

תניא:

(אכן מספר... -186- כי לא תמנו

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות שקלים פרקים א-ג

פרק אחד :

הלכות נזקי ממון פרק יג

ספר המצוות :

מ"ע קע"א

הלכות שקלים

הלכות שקלים. מצות עשה אחת והיא ליתן כל איש מחצית השקל בכל שנה. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.

פרק א

הלכה א: מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתיפו ונותן מחצית השקל כסף שנאמר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט וכו', ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת.

הלכה ב: מנין כסף האמור בתורה באונס ובמפתה ובמוציא שם רע והורג עבד הוא כסף הוא שקל הנאמר בכל מקום בתורה, ומשקלו שלש מאות ועשרים שעורה, וכבר הוסיפו חכמים עליו ועשו משקלו כמשקל המטבע הנקרא סלע בזמן בית שני, וכמה הוא משקל הסלע שלש מאות וארבע ושמונים שעורה בינוניות.

הלכה ג: הסלע ארבעה דינרין והדינר שש מעין, ומעה היא הנקראת בימי משה רבינו גרה, ומעה היא שני פונדיונין ופונדיון שני איסרין, ופרוטה אחת משמנה באיסר, נמצא משקל המעה והיא הגרה שש עשרה שעורות, ומשקל האיסר ארבע שעורות, ומשקל הפרוטה חצי שעורה.

הלכה ד: ועוד מטבע אחר היה שם שהיה משקלו שתי סלעים והוא היה נקרא דרכון, ואלו המטבעות כולן שאמרנו ובארנו משקל כל אחד מהן הן שמשערין בהן בכל מקום, וכבר בארנום כדי שלא אהיה צריך לפרש משקלם בכל מקום.

הלכה ה: מחצית השקל זו מצותה שיתן מחצית מטבע של אותו הזמן אפילו היה אותו מטבע גדול משקל הקדש, ולעולם אינו שוקל פחות מחצי השקל שהיה בימי משה רבינו שהוא משקלו מאה וששים שעורה.

הלכה ו: בזמן שהיה המטבע של אותו זמן דרכונות היה כל אחד ואחד נותן במחצית השקל שלו סלע, ובזמן שהיה המטבע סלעים היה נותן כל אחד במחצית השקל שלו חצי סלע שהוא שני דינרין, ובזמן שהיה המטבע חצי סלע היה כל אחד ואחד נותן במחצית השקל אותו חצי הסלע, ומעולם לא שקלו ישראל במחצית השקל פחות מחצי שקל של תורה.

הלכה ז: הכל חייבין ליתן מחצית השקל כהנים לויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים, אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים, ואם נתנו מקבלין מהם, אבל הגוים שנתנו מחצית השקל אין מקבלין מהם, קטן שהתחיל אביו ליתן עליו מחצית השקל שוב אינו פוסק אלא נותן עליו בכל שנה ושנה עד שיגדיל ויתן על עצמו.

הלכה ח: השקלים אינן נוהגין אלא בפני הבית, ובזמן שבית המקדש קיים נותנין את השקלים בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ, ובזמן שהוא חרב אפילו בארץ ישראל אין נוהגין.

הלכה ט: באחד באדר משמיעין על השקלים כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו, ויהיה עתיד ליתן, בחמשה עשר בו ישבו השולחנים בכל מדינה ומדינה ותובעין בנחת כל מי שיתן להם יקבלו ממנו ומי שלא נתן אין כופין אותו ליתן, בחמשה ועשרים בו ישבו במקדש לגבות, ומכאן ואילך כופין את מי שלא נתן עד שיתן, וכל מי שלא יתן ממשכנין אותו ולוקחין עבוטו בעל כרחו ואפילו כסותו.

הלכה י: כל מי שאינו חייב בשקלים אע"פ שדרכו ליתן או הוא עתיד ליתן אין ממשכנין אותו, ואין ממשכנין את הכהנים לעולם מפני דרכי שלום אלא כשיתנו מקבלין מהן ותובעין אותן עד שיתנו.

פרק ב

הלכה א: כיצד כונסין השולחנים את השקלים בכל מדינה ומדינה, מניחין לפניהם שתי תיבות שולי התיבה רחבין מלמטה ופיה צר מלמעלה כמין שופר כדי שישליכו לתוכן ולא יהיה אפשר ליקח מהן בנחת, ולמה עושין שתי תיבות, אחת שמשליכין בה שקלים של שנה זו, והשנייה מניחין בה שקלי שנה שעברה, שגובין ממי שלא שקל בשנה שעברה.

הלכה ב: ובמקדש היה לפניהם תמיד שלש עשרה תיבות, כל תיבה כמין שופר, ראשונה לשקלי שנה זו, שניה לשקלי שנה שעברה, שלישית לכל מי שיש עליו קרבן שתי תורים או שני בני יונה אחד עולה ואחד חטאת משליך דמיהן לתיבה זו, רביעית לכל מי שיש עליו עולת העוף בלבד משליך דמיה לתיבה זו, חמישית למי שהתנדב מעות לקנות בהן עצים למערכה, ששית למי שהתנדב מעות ללבונה, שביעית למי שהתנדב זהב לכפורת, שמינית למותר חטאת כגון שהפריש מעות לחטאתו ולקחו חטאת והותיר מן המעות ישליך השאר לתוכה, תשיעית למותר אשם, עשירית למותר קיני זבים וזבות ויולדות, אחת עשרה למותר קרבנות נזיר, שתים עשרה למותר אשם מצורע, שלש עשרה למי שהתנדב מעות לעולת בהמה.

הלכה ג: ושם כל דבר שיהיו מעותיו בתוך התיבה כתוב על התיבה מבחוץ, ותנאי בית דין הוא על כל המותרות שיקרבו עולת בהמה, נמצאת למד שכל המעות הנמצאות בשש התיבות האחרונות לעולת בהמה ועורותיהן לכהנים כשאר כל העורות, וכל המעות שבתיבה שלישית ליקח בהן עופות חציין עולות וחציין חטאות, ושברביעית כולן עולת העוף.

הלכה ד: בכל מדינה ומדינה כשגובין השקלים משלחין אותן ביד שלוחים למקדש, ויש להם לצרף אותן בדינרי זהב מפני משאוי הדרך, והכל מתקבץ למקדש ומניחין אותן בלשכה אחת מן הלשכות במקדש וסוגרין כל דלתותיה במפתחות וחותמין עליה חותמות וממלאין מכל השקלים שיתקבצו שם שלש קופות גדולות שיעור כל קופה כדי שתכיל תשע סאין והשאר מניחין אותו בלשכה, וזה שבתוך הקופות הוא הנקרא תרומת הלשכה וזה שישאר שם יתר על מה שיש בקופות הוא הנקרא שירי הלשכה.

הלכה ה: בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה, בראש חדש ניסן, ובראש חדש תשרי קודם יום טוב או אחריו, וקודם עצרת בחמשה עשר יום, וכיצד תורמין אותה אחד נכנס לפנים מן הלשכה והשומרין עומדים בחוץ והוא אומר להם אתרום והן אומרים לו תרום תרום תרום שלשה פעמים, ואחר כך ממלא שלש קופות קטנות כל קופה מהן מכילה שלש סאין מאותן שלש קופות הגדולות ומוציאן לחוץ כדי להסתפק מהן עד שיכלו. וחוזר וממלא אותן השלש קופות הקטנות מן שלש הגדולות פעם שנייה קודם עצרת ומסתפקין מהן עד שיכלו.

הלכה ו: וחוזר וממלא אותן פעם שלישית מן השלש קופות הגדולות בתשרי ומסתפקין מהן עד שיכלו עד ראש חדש ניסן, ובראש חדש ניסן תורמין מתרומה חדשה, לא הספיקו להן השקלים שבשלש קופות הגדולות וכלו עד שלא הגיע ניסן חוזרין ותורמין משירי הלשכה.

הלכה ז: שלש קופות הקטנות שהוא תורם בהם ומוציאן לחוץ כתוב עליהן אלף בית גימל כדי שיסתפקו מן הראשונה עד שתכלה, ואחר כך מסתפקין מן השניה, ואחר כך מסתפקין מן השלישית, ותורם ראשונה מן הקופה האחת הגדולה ומחפה אותה הגדולה במטפחת, ותורם השניה מהקופה הגדולה השניה ומחפה אותה הגדולה במטפחת, ותורם השלישית מן הקופה הגדולה השלישית ואינו מחפה אותה במטפחת כדי שתהיה ניכרת שבה סיים, ויתחיל ממנה בתחלה בפעם שניה כשיכנס קודם עצרת, ותורם הראשונה מן הגדולה שהיתה מגולה ומחפה אותה, ותורם השניה מן הגדולה שתרם ממנה בראשונה תחלה ומחפה אותה, ותורם השלישית מן הגדולה הסמוכה לה ואינו מחפה אותה כדי שיתחיל ממנה בתחלה בפעם שלישית כשיכנס בתשרי, עד שנמצא תורם ראשונה ושניה ושלישית הקטנות מכל אחת ואחת מן הגדולות.

הלכה ח: כשהוא תורם שלש קופות אלו תורם את הראשונה לשם ארץ ישראל, והשניה לשם הכרכין המוקפין לה ולשם כל (ארץ) ישראל, והשלישית לשם בבל ולשם מדי ולשם המדינות הרחובות ולשם שאר כל ישראל.

הלכה ט: כשהוא תורם מתכוין לתרום על הגבוי שיש בלשכה, ועל הגבוי שעדיין לא הגיע ללשכה, ועל העתיד לגבות כדי שיהיו אלו השקלים שהוציאן להסתפק מהן כפרה על כל ישראל וכאילו הגיעו כל שקליהן ללשכה ונתרמה מהן תרומה זו.

הלכה י: כשיכנס התורם לתרום לא יכנס בבגד שאפשר להחבות בו כסף ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפלה ולא בקמיע שמא יחשדו אותו העם ויאמרו החביא ממעות הלשכה תחתיו כשתרמה, ומדברים היו עמו משעה שיכנס ועד שעה שיצא כדי שלא יתן לתוך פיו, ואע"פ שנזהרים כל כך עני או מי שהוא נבהל להון לא יתרום מפני החשד שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל.

פרק ג

הלכה א: חציי השקלים הכל צריכין להן כדי שיתן כל אחד ואחד חצי שקל שהוא חייב, לפיכך כשהיה אדם הולך אצל השולחני ומצרף שקל בשני חצאין יתן לו תוספת על השקל, ואותה התוספת נקראת קלבון, לפיכך שנים שנתנו שקל על שניהם חייבין בקלבון.

הלכה ב: כל מי שאינו חייב בשקלים כגון שתי נשים או שני עבדים שנתנו שקל פטורים מן הקלבון, וכן אם היה אחד חייב ואחד פטור ונתן החייב על יד הפטור כגון איש שנתן שקל עליו ועל אשה או עבד פטור מן הקלבון, וכן הכהנים פטורין מן הקלבון והשוקל על יד הכהן פטור מן הקלבון.

הלכה ג: הנותן שקל עליו ועל העני או על שכינו או על בן עירו, אם נתנו להם מתנה פטור מן הקלבון, שהרי נתן חצי שקל מתנה כדי להרבות בשקלים, ואם נתן להם החצי ששקל על ידם דרך הלואה עד שיחזירו לו כשתמצא ידם חייב בקלבון.

הלכה ד: האחין שעדיין לא חלקו מה שהניח להם אביהם, וכן השותפים שנתנו שקל על ידי שניהם פטורין מן הקלבון, במה דברים אמורים בשותפין שנשאו ונתנו במעות השותפות ונשתנה עין המעות, אבל אם הביא זה מעותיו וזה מעותיו וערבום ועדיין לא נשתנו המעות ולא הוציאום הרי אלו חייבין בקלבון. נשאו ונתנו ואחר זמן חלקו וחזרו ונשתתפו חייבין בקלבון עד שישאו ויתנו בשותפות זו האחרונה וישתנו המעות.

הלכה ה: האחין והשותפין שהיה להן בהמה וכספים וחלקו בכספים חייבים בקלבון, אף על פי שעדיין לא חלקו הבהמה, חלקו הבהמה ולא חלקו הכספים פטורין מן הקלבון עד שיחלקו הכספים ואין אומרין הרי הם עומדין לחלוקה.

הלכה ו: הנותן שקל להקדש כדי שיחשבו לו מחצית השקל שהוא חייב בה ויטול חצי שקל ממה שנגבה מן האחרים חייב שני קלבונות, שאילו היה השקל כולו לשקלים היה חייב קלבון אחד.

הלכה ז: כמה הוא שיעור הקלבון, בזמן שהיו נותנין במחצית השקל שני דינרין היה הקלבון חצי מעה שהוא אחד משנים עשר בדינר ומעולם לא ניתן הקלבון פחות מזה, והקלבונות אינן כשקלים אלא מניחין אותן השולחנים בפני עצמן עד שיסתפק מהן ההקדש.

הלכה ח: מי שאבד שקלו חייב באחריותו עד שימסרנו לגזבר, בני העיר ששלחו את שקליהן ביד שליח ונגנבו או אבדו, אם שומר חנם הוא הרי זה נשבע להם ונפטר כדין כל שומרי חנם והן חוזרין ונותנין שקליהן פעם שניה, ואם אמרו אנשי העיר הואיל ואנו משלמין שקלינו אין רצוננו שישבע השליח שהוא נאמן לנו אין שומעין להן, לפי שתקנת חכמים היא שאין הקדש יוצא בלא שבועה, נמצאו השקלים הראשונים אחר שנשבע השליח אלו ואלו שקלים הם ואין עולין להן לשנה אחרת, והראשונים יפלו לשקלי השנה והאחרונים יפלו לשקלי שנה שעברה.

הלכה ט: שלחו את שקליהם ביד שומר שכר שהרי הוא חייב בגניבה ואבידה ואבדו ממנו באונס, כגון שלקחום לסטים מזויינים שהוא פטור, רואין אם אחר שנתרמה התרומה נאנס נשבע השליח לגזברים ובני העיר פטורין, שהתורם תורם על הגבוי ועל העתיד לגבות וברשות הקדש הן ובני העיר מה היה להן לעשות הרי לא מסרום אלא לשומר שכר שהוא חייב בגניבה ואבידה, אבל האונס אינו מצוי, ואם אבדו קודם שנתרמה התרומה עדיין ברשות בני העיר הם והשליח נשבע לפני אנשי העיר והן משלמין, נשבע וגבו שקלים שנית ואחר כך החזירום הליסטים אלו ואלו שקלים ואין עולין להן לשנה אחרת והשניים יפלו לשקלי שנה שעברה. יש מי שאומר שהשקלים הראשונים שיפלו לשקלי השנה הם השקלים שנגבו בתחלה ואבדו או נאנסו וחזרו, ויש מי שאומר שהשקלים הראשונים הן שהגיעו ליד הגזבר תחלה.

הלכה י: הנותן חצי שקל לחבירו להוליכו לשולחני לשקול אותו על ידו, הלך ושקלו על ידי עצמו כדי שלא ימשכנו אותו, אם נתרמה התרומה מעל השוקל שזה השקל ברשות הקדש הוא שכבר תרמו על העתיד לגבות ונמצא זה הציל עצמו בממון ההקדש ונהנה בשקל הזה, ואם לא נתרמה התרומה לא מעל והוא חייב ליתן לחבירו חצי שקל שנתן לו. וכן הגוזל או הגונב חצי שקל ושקלו יצא והוא חייב לשלם לבעלים שנים או להוסיף חומש.

הלכה יא: הנותן מחצית השקל מן ההקדש ונתרמה התרומה ממנו, כשיסתפקו ממנה יתחייב במעילה ויצא ידי מחצית השקל, נתנו ממעות מעשר שני יאכל כנגדו בירושלם, מדמי שביעית יאכל כנגדו בקדושת שביעית, היה של עיר הנדחת לא עשה כלום.

הלכה יב: המפריש שקלו וסבור שהוא חייב בו ונמצא שאינו חייב לא קדש, המפריש שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחד, אם בזה אחר זה האחרון לא קדש, ואם בבת אחת האחד שקלים והשני מותר שקלים, הפריש שקלו ומת יפול לנדבה.

הלכה יג: הלוקח מעות בידו ואמר אלו לשקלי, או שהיה מלקט מעה מעה או פרוטה פרוטה וכשהתחיל ללקט אמר הריני מלקט מעות לשקלי, אפילו לקט מלא כיס נותן מהן חצי שקל שהוא חייב בו והשאר חולין שמותר השקלים חולין.

הלכה יד: מעות שנמצאו בין תיבה של שקלים לתיבה של נדבה, קרוב לשקלים יפלו לשקלים, קרוב לנדבה יפלו לנדבה, מחצה למחצה יפלו לנדבה מפני שהנדבה כולה עולה לאשים והשקלים מסתפקין מהן לעולות ולדברים אחרים.

הלכה טו: וכן כל המעות הנמצאים בין כל תיבה ותיבה יפלו לקרוב, נמצאו מחצה למחצה, אם בין עצים ללבונה נמצאו יפלו ללבונה, בין קנים לגוזלי עולה יפלו לגוזלי עולה, זה הכלל הולכין אחר הקרוב בכולן, מחצה למחצה להחמיר, וכל המעות הנמצאות בהר הבית חולין שאין הגזבר מוציא מעות מתרומת הלשכה עד שהוא מחללן על הבהמות שלוקח לקרבנות.

הלכות שקלים

הלכות שקלים. מצות עשה אחת והיא ליתן כל איש מחצית השקל בכל שנה. וביאור מצוה זו בפרקים אלו. 
 
פרק א 
 
הלכה א: מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתיפו ונותן מחצית השקל כסף שנאמר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט וכו', ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת. 
 
הלכה ב: מנין כסף האמור בתורה באונס ובמפתה ובמוציא שם רע והורג עבד הוא כסף הוא שקל הנאמר בכל מקום בתורה, ומשקלו שלש מאות ועשרים שעורה, וכבר הוסיפו חכמים עליו ועשו משקלו כמשקל המטבע הנקרא סלע בזמן בית שני, וכמה הוא משקל הסלע שלש מאות וארבע ושמונים שעורה בינוניות. 
 
הלכה ג: הסלע ארבעה דינרין והדינר שש מעין, ומעה היא הנקראת בימי משה רבינו גרה, ומעה היא שני פונדיונין ופונדיון שני איסרין, ופרוטה אחת משמנה באיסר, נמצא משקל המעה והיא הגרה שש עשרה שעורות, ומשקל האיסר ארבע שעורות, ומשקל הפרוטה חצי שעורה. 
 
הלכה ד: ועוד מטבע אחר היה שם שהיה משקלו שתי סלעים והוא היה נקרא דרכון, ואלו המטבעות כולן שאמרנו ובארנו משקל כל אחד מהן הן שמשערין בהן בכל מקום, וכבר בארנום כדי שלא אהיה צריך לפרש משקלם בכל מקום. 
 
הלכה ה: מחצית השקל זו מצותה שיתן מחצית מטבע של אותו הזמן אפילו היה אותו מטבע גדול משקל הקדש, ולעולם אינו שוקל פחות מחצי השקל שהיה בימי משה רבינו שהוא משקלו מאה וששים שעורה. 
 
הלכה ו: בזמן שהיה המטבע של אותו זמן דרכונות היה כל אחד ואחד נותן במחצית השקל שלו סלע, ובזמן שהיה המטבע סלעים היה נותן כל אחד במחצית השקל שלו חצי סלע שהוא שני דינרין, ובזמן שהיה המטבע חצי סלע היה כל אחד ואחד נותן במחצית השקל אותו חצי הסלע, ומעולם לא שקלו ישראל במחצית השקל פחות מחצי שקל של תורה. 
 
הלכה ז: הכל חייבין ליתן מחצית השקל כהנים לויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים, אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים, ואם נתנו מקבלין מהם, אבל הגוים שנתנו מחצית השקל אין מקבלין מהם, קטן שהתחיל אביו ליתן עליו מחצית השקל שוב אינו פוסק אלא נותן עליו בכל שנה ושנה עד שיגדיל ויתן על עצמו. 
 
הלכה ח: השקלים אינן נוהגין אלא בפני הבית, ובזמן שבית המקדש קיים נותנין את השקלים בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ, ובזמן שהוא חרב אפילו בארץ ישראל אין נוהגין. 
 
הלכה ט: באחד באדר משמיעין על השקלים כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו, ויהיה עתיד ליתן, בחמשה עשר בו ישבו השולחנים בכל מדינה ומדינה ותובעין בנחת כל מי שיתן להם יקבלו ממנו ומי שלא נתן אין כופין אותו ליתן, בחמשה ועשרים בו ישבו במקדש לגבות, ומכאן ואילך כופין את מי שלא נתן עד שיתן, וכל מי שלא יתן ממשכנין אותו ולוקחין עבוטו בעל כרחו ואפילו כסותו. 
 
הלכה י: כל מי שאינו חייב בשקלים אע"פ שדרכו ליתן או הוא עתיד ליתן אין ממשכנין אותו, ואין ממשכנין את הכהנים לעולם מפני דרכי שלום אלא כשיתנו מקבלין מהן ותובעין אותן עד שיתנו. פרק ב 
 
הלכה א: כיצד כונסין השולחנים את השקלים בכל מדינה ומדינה, מניחין לפניהם שתי תיבות שולי התיבה רחבין מלמטה ופיה צר מלמעלה כמין שופר כדי שישליכו לתוכן ולא יהיה אפשר ליקח מהן בנחת, ולמה עושין שתי תיבות, אחת שמשליכין בה שקלים של שנה זו, והשנייה מניחין בה שקלי שנה שעברה, שגובין ממי שלא שקל בשנה שעברה. 
 
הלכה ב: ובמקדש היה לפניהם תמיד שלש עשרה תיבות, כל תיבה כמין שופר, ראשונה לשקלי שנה זו, שניה לשקלי שנה שעברה, שלישית לכל מי שיש עליו קרבן שתי תורים או שני בני יונה אחד עולה ואחד חטאת משליך דמיהן לתיבה זו, רביעית לכל מי שיש עליו עולת העוף בלבד משליך דמיה לתיבה זו, חמישית למי שהתנדב מעות לקנות בהן עצים למערכה, ששית למי שהתנדב מעות ללבונה, שביעית למי שהתנדב זהב לכפורת, שמינית למותר חטאת כגון שהפריש מעות לחטאתו ולקחו חטאת והותיר מן המעות ישליך השאר לתוכה, תשיעית למותר אשם, עשירית למותר קיני זבים וזבות ויולדות, אחת עשרה למותר קרבנות נזיר, שתים עשרה למותר אשם מצורע, שלש עשרה למי שהתנדב מעות לעולת בהמה. 
 
הלכה ג: ושם כל דבר שיהיו מעותיו בתוך התיבה כתוב על התיבה מבחוץ, ותנאי בית דין הוא על כל המותרות שיקרבו עולת בהמה, נמצאת למד שכל המעות הנמצאות בשש התיבות האחרונות לעולת בהמה ועורותיהן לכהנים כשאר כל העורות, וכל המעות שבתיבה שלישית ליקח בהן עופות חציין עולות וחציין חטאות, ושברביעית כולן עולת העוף. 
 
הלכה ד: בכל מדינה ומדינה כשגובין השקלים משלחין אותן ביד שלוחים למקדש, ויש להם לצרף אותן בדינרי זהב מפני משאוי הדרך, והכל מתקבץ למקדש ומניחין אותן בלשכה אחת מן הלשכות במקדש וסוגרין כל דלתותיה במפתחות וחותמין עליה חותמות וממלאין מכל השקלים שיתקבצו שם שלש קופות גדולות שיעור כל קופה כדי שתכיל תשע סאין והשאר מניחין אותו בלשכה, וזה שבתוך הקופות הוא הנקרא תרומת הלשכה וזה שישאר שם יתר על מה שיש בקופות הוא הנקרא שירי הלשכה. 
 
הלכה ה: בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה, בראש חדש ניסן, ובראש חדש תשרי קודם יום טוב או אחריו, וקודם עצרת בחמשה עשר יום, וכיצד תורמין אותה אחד נכנס לפנים מן הלשכה והשומרין עומדים בחוץ והוא אומר להם אתרום והן אומרים לו תרום תרום תרום שלשה פעמים, ואחר כך ממלא שלש קופות קטנות כל קופה מהן מכילה שלש סאין מאותן שלש קופות הגדולות ומוציאן לחוץ כדי להסתפק מהן עד שיכלו. וחוזר וממלא אותן השלש קופות הקטנות מן שלש הגדולות פעם שנייה קודם עצרת ומסתפקין מהן עד שיכלו. 
 
הלכה ו: וחוזר וממלא אותן פעם שלישית מן השלש קופות הגדולות בתשרי ומסתפקין מהן עד שיכלו עד ראש חדש ניסן, ובראש חדש ניסן תורמין מתרומה חדשה, לא הספיקו להן השקלים שבשלש קופות הגדולות וכלו עד שלא הגיע ניסן חוזרין ותורמין משירי הלשכה. 
 
הלכה ז: שלש קופות הקטנות שהוא תורם בהם ומוציאן לחוץ כתוב עליהן אלף בית גימל כדי שיסתפקו מן הראשונה עד שתכלה, ואחר כך מסתפקין מן השניה, ואחר כך מסתפקין מן השלישית, ותורם ראשונה מן הקופה האחת הגדולה ומחפה אותה הגדולה במטפחת, ותורם השניה מהקופה הגדולה השניה ומחפה אותה הגדולה במטפחת, ותורם השלישית מן הקופה הגדולה השלישית ואינו מחפה אותה במטפחת כדי שתהיה ניכרת שבה סיים, ויתחיל ממנה בתחלה בפעם שניה כשיכנס קודם עצרת, ותורם הראשונה מן הגדולה שהיתה מגולה ומחפה אותה, ותורם השניה מן הגדולה שתרם ממנה בראשונה תחלה ומחפה אותה, ותורם השלישית מן הגדולה הסמוכה לה ואינו מחפה אותה כדי שיתחיל ממנה בתחלה בפעם שלישית כשיכנס בתשרי, עד שנמצא תורם ראשונה ושניה ושלישית הקטנות מכל אחת ואחת מן הגדולות. 
 
הלכה ח: כשהוא תורם שלש קופות אלו תורם את הראשונה לשם ארץ ישראל, והשניה לשם הכרכין המוקפין לה ולשם כל (ארץ) ישראל, והשלישית לשם בבל ולשם מדי ולשם המדינות הרחובות ולשם שאר כל ישראל. 
 
הלכה ט: כשהוא תורם מתכוין לתרום על הגבוי שיש בלשכה, ועל הגבוי שעדיין לא הגיע ללשכה, ועל העתיד לגבות כדי שיהיו אלו השקלים שהוציאן להסתפק מהן כפרה על כל ישראל וכאילו הגיעו כל שקליהן ללשכה ונתרמה מהן תרומה זו. 
 
הלכה י: כשיכנס התורם לתרום לא יכנס בבגד שאפשר להחבות בו כסף ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפלה ולא בקמיע שמא יחשדו אותו העם ויאמרו החביא ממעות הלשכה תחתיו כשתרמה, ומדברים היו עמו משעה שיכנס ועד שעה שיצא כדי שלא יתן לתוך פיו, ואע"פ שנזהרים כל כך עני או מי שהוא נבהל להון לא יתרום מפני החשד שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל. פרק ג 
 
הלכה א: חציי השקלים הכל צריכין להן כדי שיתן כל אחד ואחד חצי שקל שהוא חייב, לפיכך כשהיה אדם הולך אצל השולחני ומצרף שקל בשני חצאין יתן לו תוספת על השקל, ואותה התוספת נקראת קלבון, לפיכך שנים שנתנו שקל על שניהם חייבין בקלבון. 
 
הלכה ב: כל מי שאינו חייב בשקלים כגון שתי נשים או שני עבדים שנתנו שקל פטורים מן הקלבון, וכן אם היה אחד חייב ואחד פטור ונתן החייב על יד הפטור כגון איש שנתן שקל עליו ועל אשה או עבד פטור מן הקלבון, וכן הכהנים פטורין מן הקלבון והשוקל על יד הכהן פטור מן הקלבון. 
 
הלכה ג: הנותן שקל עליו ועל העני או על שכינו או על בן עירו, אם נתנו להם מתנה פטור מן הקלבון, שהרי נתן חצי שקל מתנה כדי להרבות בשקלים, ואם נתן להם החצי ששקל על ידם דרך הלואה עד שיחזירו לו כשתמצא ידם חייב בקלבון. 
 
הלכה ד: האחין שעדיין לא חלקו מה שהניח להם אביהם, וכן השותפים שנתנו שקל על ידי שניהם פטורין מן הקלבון, במה דברים אמורים בשותפין שנשאו ונתנו במעות השותפות ונשתנה עין המעות, אבל אם הביא זה מעותיו וזה מעותיו וערבום ועדיין לא נשתנו המעות ולא הוציאום הרי אלו חייבין בקלבון. נשאו ונתנו ואחר זמן חלקו וחזרו ונשתתפו חייבין בקלבון עד שישאו ויתנו בשותפות זו האחרונה וישתנו המעות. 
 
הלכה ה: האחין והשותפין שהיה להן בהמה וכספים וחלקו בכספים חייבים בקלבון, אף על פי שעדיין לא חלקו הבהמה, חלקו הבהמה ולא חלקו הכספים פטורין מן הקלבון עד שיחלקו הכספים ואין אומרין הרי הם עומדין לחלוקה. 
 
הלכה ו: הנותן שקל להקדש כדי שיחשבו לו מחצית השקל שהוא חייב בה ויטול חצי שקל ממה שנגבה מן האחרים חייב שני קלבונות, שאילו היה השקל כולו לשקלים היה חייב קלבון אחד. 
 
הלכה ז: כמה הוא שיעור הקלבון, בזמן שהיו נותנין במחצית השקל שני דינרין היה הקלבון חצי מעה שהוא אחד משנים עשר בדינר ומעולם לא ניתן הקלבון פחות מזה, והקלבונות אינן כשקלים אלא מניחין אותן השולחנים בפני עצמן עד שיסתפק מהן ההקדש. 
 
הלכה ח: מי שאבד שקלו חייב באחריותו עד שימסרנו לגזבר, בני העיר ששלחו את שקליהן ביד שליח ונגנבו או אבדו, אם שומר חנם הוא הרי זה נשבע להם ונפטר כדין כל שומרי חנם והן חוזרין ונותנין שקליהן פעם שניה, ואם אמרו אנשי העיר הואיל ואנו משלמין שקלינו אין רצוננו שישבע השליח שהוא נאמן לנו אין שומעין להן, לפי שתקנת חכמים היא שאין הקדש יוצא בלא שבועה, נמצאו השקלים הראשונים אחר שנשבע השליח אלו ואלו שקלים הם ואין עולין להן לשנה אחרת, והראשונים יפלו לשקלי השנה והאחרונים יפלו לשקלי שנה שעברה. 
 
הלכה ט: שלחו את שקליהם ביד שומר שכר שהרי הוא חייב בגניבה ואבידה ואבדו ממנו באונס, כגון שלקחום לסטים מזויינים שהוא פטור, רואין אם אחר שנתרמה התרומה נאנס נשבע השליח לגזברים ובני העיר פטורין, שהתורם תורם על הגבוי ועל העתיד לגבות וברשות הקדש הן ובני העיר מה היה להן לעשות הרי לא מסרום אלא לשומר שכר שהוא חייב בגניבה ואבידה, אבל האונס אינו מצוי, ואם אבדו קודם שנתרמה התרומה עדיין ברשות בני העיר הם והשליח נשבע לפני אנשי העיר והן משלמין, נשבע וגבו שקלים שנית ואחר כך החזירום הליסטים אלו ואלו שקלים ואין עולין להן לשנה אחרת והשניים יפלו לשקלי שנה שעברה. יש מי שאומר שהשקלים הראשונים שיפלו לשקלי השנה הם השקלים שנגבו בתחלה ואבדו או נאנסו וחזרו, ויש מי שאומר שהשקלים הראשונים הן שהגיעו ליד הגזבר תחלה. 
 
הלכה י: הנותן חצי שקל לחבירו להוליכו לשולחני לשקול אותו על ידו, הלך ושקלו על ידי עצמו כדי שלא ימשכנו אותו, אם נתרמה התרומה מעל השוקל שזה השקל ברשות הקדש הוא שכבר תרמו על העתיד לגבות ונמצא זה הציל עצמו בממון ההקדש ונהנה בשקל הזה, ואם לא נתרמה התרומה לא מעל והוא חייב ליתן לחבירו חצי שקל שנתן לו. וכן הגוזל או הגונב חצי שקל ושקלו יצא והוא חייב לשלם לבעלים שנים או להוסיף חומש. 
 
הלכה יא: הנותן מחצית השקל מן ההקדש ונתרמה התרומה ממנו, כשיסתפקו ממנה יתחייב במעילה ויצא ידי מחצית השקל, נתנו ממעות מעשר שני יאכל כנגדו בירושלם, מדמי שביעית יאכל כנגדו בקדושת שביעית, היה של עיר הנדחת לא עשה כלום. 
 
הלכה יב: המפריש שקלו וסבור שהוא חייב בו ונמצא שאינו חייב לא קדש, המפריש שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחד, אם בזה אחר זה האחרון לא קדש, ואם בבת אחת האחד שקלים והשני מותר שקלים, הפריש שקלו ומת יפול לנדבה. 
 
הלכה יג: הלוקח מעות בידו ואמר אלו לשקלי, או שהיה מלקט מעה מעה או פרוטה פרוטה וכשהתחיל ללקט אמר הריני מלקט מעות לשקלי, אפילו לקט מלא כיס נותן מהן חצי שקל שהוא חייב בו והשאר חולין שמותר השקלים חולין. 
 
הלכה יד: מעות שנמצאו בין תיבה של שקלים לתיבה של נדבה, קרוב לשקלים יפלו לשקלים, קרוב לנדבה יפלו לנדבה, מחצה למחצה יפלו לנדבה מפני שהנדבה כולה עולה לאשים והשקלים מסתפקין מהן לעולות ולדברים אחרים. 
 
הלכה טו: וכן כל המעות הנמצאים בין כל תיבה ותיבה יפלו לקרוב, נמצאו מחצה למחצה, אם בין עצים ללבונה נמצאו יפלו ללבונה, בין קנים לגוזלי עולה יפלו לגוזלי עולה, זה הכלל הולכין אחר הקרוב בכולן, מחצה למחצה להחמיר, וכל המעות הנמצאות בהר הבית חולין שאין הגזבר מוציא מעות מתרומת הלשכה עד שהוא מחללן על הבהמות שלוקח לקרבנות.