Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שני יד סיון ה'�&פ"ב
	שיעורים יומיים ליום שני יד סיון ה'�&פ"ב

חומש:

שני פרשת שלח

בחו"ל שני פרשת בהעלותך

תהילים:

פרקים עב - עו

תניא:

והנה כמו שמדה זו... -158- מאין ליש

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות תפלה וברכות פרקים יד-טו. הלכות תפילין ומזוזה פרק א

פרק אחד :

הלכות כלים פרק יט

ספר המצוות :

מ"ע כ"ו, מ"ע י"ב

הלכות תפילה ונשיאת כפים

פרק יד

הלכה א: בשחרית במוסף ובנעילה הכהנים נושאים את כפיהם, אבל במנחה אין נשיאת כפים, מפני שבמנחה כבר סעדו כל העם ושמא שתו הכהנים יין ושכור אסור בנשיאת כפים, ואפילו ביום תענית אין נושאין כפיהן במנחה גזרה מנחת תענית מפני מנחת כל יום.

הלכה ב: במה דברים אמורים בתעניות שמתפללין בו מנחה ונעילה כגון צום כפור ותענית צבור, אבל תענית שאין בו נעילה כגון תשעה באב ושבעה עשר בתמוז, הואיל ותפלת מנחה שלהם סמוך לשקיעת החמה הרי נראית כנעילה ואינה מתחלפת במנחה של כל יום, ולפיכך יש בה נשיאת כפים, וכהן שעבר ועלה לדוכן במנחה של יום הכפורים הואיל והדבר ידוע שאין שם שכרות הרי זה נושא כפיו ואין מורידין אותו מפני החשד שלא יאמרו פסול היה לפיכך הורידוהו.

הלכה ג: כיצד היא נשיאת כפים בגבולין בעת שיגיע שליח צבור לעבודה כשיאמר רצה כל הכהנים העומדים בבית הכנסת נעקרין ממקומן והולכין ועולין לדוכן ועומדים שם פניהם להיכל ואחוריהם כלפי העם ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם עד שישלים שליח ציבור ההודאה ומחזירין פניהם כלפי העם ופושטין אצבעותיהן ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם ומתחילין יברכך, ושליח ציבור מקרא אותם מלה מלה והם עונין שנאמר אמור להם עד שיאמר, כשמשלימין פסוק ראשון כל העם עונין אמן, וחוזר שליח ציבור ומקרא אותן פסוק שני מלה מלה והם עונים עד שמשלימין פסוק שני וכל העם עונין אמן, וכן בפסוק שלישי.

הלכה ד: כשישלימו הכהנים ג' פסוקים מתחיל ש"צ ברכה אחרונה של תפלה שהיא שים שלום והכהנים מחזירין פניהם כלפי הקדש וקופצין אצבעותיהן ועומדין שם בדוכן עד שיגמור הברכה וחוזרין למקומן.

הלכה ה: אין המקרא רשאי (להקרות לכהנים) עד שיכלה אמן מפי הציבור, ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדיבור מפי המקרא, ואין הציבור עונין אמן עד שתכלה הברכה מפי הכהנים, ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור, ואין שליח ציבור רשאי לענות אמן אחר הכהנים כשאר העם שמא תטרף דעתו ולא ידע איזו ברכה מקרא אותן, אם פסוק שני או פסוק שלישי.

הלכה ו: אין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הציבור עד שיתחיל שליח ציבור שים שלום, ואין הכהנים רשאין ליעקר ממקומן עד שיגמור שליח ציבור שים שלום, ואין רשאין לכוף קשרי אצבעותיהם עד שיחזירו פניהם מן הציבור, ומתקנות [עזרא] שלא יעלו הכהנים לדוכן בסנדליהן אלא עומדין יחפין.

הלכה ז: כשיהיו הכהנים מברכין את העם לא יביטו בעם ולא יסיחו דעתן אלא יהיו עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפלה, ואין אדם רשאי להסתכל בפני הכהנים בשעה שהן מברכין את העם כדי שלא יסיחו דעתם, אלא כל העם מתכוונין לשמוע הברכה ומכוונים פניהם כנגד פני הכהנים ואינם מביטים בפניהם.

הלכה ח: אם היה הכהן המברך אחד מתחיל לברך מעצמו, ושליח ציבור מקרא אותו מלה מלה כמו שאמרנו, היו שנים או יותר אינן מתחילין לברך עד שיקרא להם שליח ציבור ואומר להם כהנים והם עונין ואומרים יברכך, והוא מקרא אותן מלה מלה על הסדר שאמרנו.

הלכה ט: כיצד ברכת כהנים במקדש, הכהנים עולין לדוכן אחר שישלימו הכהנים עבודת תמיד של שחר, ומגביהין ידיהם למעלה על גבי ראשיהן ואצבעותיהן פשוטות, חוץ מכהן גדול שאין מגביה ידיו למעלה מן הציץ, ואחד מקרא אותן מלה מלה כדרך שעושין בגבולין עד שישלימו שלשה הפסוקים, ואין העם עונין אחר כל פסוק אלא עושין אותה במקדש ברכה אחת, וכשישלימו כל העם עונים ברוך יי' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם.

הלכה י: ואומר את השם ככתבו והוא השם הנהגה מיו"ד ה"א וא"ו ה"א, וזה הוא השם המפורש האמור בכל מקום, ובמדינה אומרים אותו בכינויו והוא באל"ף דל"ת, שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד, ומשמת שמעון הצדיק פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש אפילו במקדש כדי שלא ילמוד אותו אדם שאינו חשוב ושאינו הגון, ולא היו חכמים הראשונים מלמדין שם זה לתלמידיהם ובניהם ההגונים אלא פעם אחת לשבע שנים, כל זה גדולה לשמו הנכבד והנורא.

הלכה יא: אין ברכת כהנים נאמרת בכל מקום אלא בלשון הקדש שנאמר כה תברכו את בני ישראל, כך למדו מפי השמועה ממשה רבינו ע"ה =עליו השלום= כה תברכו בעמידה, כה תברכו בנשיאת כפים, כה תברכו בלשון הקדש, כה תברכו פנים כנגד פנים, כה תברכו בקול רם, כה תברכו בשם המפורש, והוא שיהיה במקדש כמו שאמרנו.

הלכה יב: אין הכהנים רשאין בכל מקום להוסיף ברכה על שלשת הפסוקים כגון יי' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וכיוצא בה לא בקול רם ולא בלחש שנאמר לא תוסיפו על הדבר, בשעה שכל כהן עולה לדוכן כשהוא עוקר רגליו לעלות אומר יהי רצון מלפניך יי' אלהינו שתהיה ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלמה ואל יהי בה מכשול ועון מעתה ועד עולם, וקודם שיחזיר פניו לברך את העם מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה, ואחר כך מחזיר פניו לציבור ומתחיל לברכם, וכשמחזיר פניו מן הציבור אחר שמשלים אומר עשינו מה שגזרת עלינו עשה עמנו מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל.

הלכה יג: כשמחזירין הכהנים את פניהם לציבור לברכם וכשמחזירין פניהם מן הציבור אחר שמברכין לא יחזירו אלא על דרך ימין בכל מקום, וכן כל פינות שיהיה אדם פונה לא יהיו אלא על דרך ימין.

הלכה יד: במקדש מברכין ברכת כהנים פעם אחת ביום אחר תמיד של שחר, באין ועומדין על מעלות האולם ומברכין כדרך שאמרנו, אבל במדינה מברכין אותה אחר כל תפלה חוץ ממנחה כמו שאמרנו, בכל מקום משתדלין שיהיה המקרא אותן ישראל שנאמר אמור להם מכלל שאין המקרא מהם.

פרק טו

הלכה א: ששה דברים מונעין נשיאת כפים: הלשון, והמומין, והעבירה, והשנים, והיין, וטומאת הידים, הלשון כיצד העלגים שאין מוציאין את האותיות כתיקונן כגון שקורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן או לשבולת סבולת וכיוצא בהן אין נושאין את כפיהן, וכך כבדי פה וכבדי לשון שאין דבריהם נכרים לכל אין נושאין את כפיהן.

הלכה ב: המומין כיצד כהן שיש מומין בפניו או בידיו או ברגליו כגון שהיו אצבעותיו עקומות או עקושות או שהיו ידיו בוהקניות לא ישא את כפיו לפי שהעם מסתכלין בו, מי שהיה רירו יורד על זקנו בשעה שהוא מדבר וכן הסומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו, ואם היה דש בעירו והכל היו רגילים בזה הסומא באחת מעיניו או בזה שרירו זב מותר לפי שאין מסתכלין בו, וכן מי שהיו ידיו צבועות אסטיס ופואה לא ישא את כפיו, ואם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר לפי שאין מסתכלין בו.

הלכה ג: העבירה כיצד כהן שהרג את הנפש אע"פ שעשה תשובה לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו וכתיב ובפרשכם כפיכם וגו', וכהן שעבד כוכבים בין באונס בין בשגגה אף על פי שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות וגו', וברכה כעבודה היא שנאמר לשרתו ולברך בשמו, וכן כהן שהמיר לעכו"ם אע"פ שחזר בו אינו נושא את כפיו לעולם, ושאר העבירות אין מונעין.

הלכה ד: השנים כיצד כהן נער לא ישא את כפיו עד שיתמלא זקנו, והיין כיצד מי ששתה רביעית יין בבת אחת אינו נושא את כפיו עד שיסיר את יינו מעליו לפי שהוקשה ברכה לעבודה, שתה רביעית יין בשתי פעמים או שנתן לתוכו מעט מים מותר, ואם שתה יותר מרביעית אף על פי שהיה מזוג אף על פי ששתאו בכמה פעמים לא ישא את כפיו עד שיסיר את יינו מעליו, וכמה היא רביעית אצבעים על אצבעים ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע כגודל, וזה האצבע שמושחין בו בכל התורה כולה הוא הגודל והוא הנקרא בהן יד.

הלכה ה: טומאת הידים כיצד, כהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו אלא נוטל את ידיו עד הפרק כדרך שמקדשין לעבודה ואחר כך מברך שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את יי', והחלל אינו נושא את כפיו לפי שאינו בכיהונו.

הלכה ו: כהן שלא היה לו דבר מכל אלו הדברים המונעין נשיאת כפים אף ע"פ שאינו חכם ואינו מדקדק במצות או שהיו הבריות מרננים אחריו או שלא היה משאו ומתנו בצדק הרי זה נושא את כפיו ואין מונעין אותו, לפי שזו מצות עשה על כל כהן וכהן שראוי לנשיאת כפים ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והמנע מן המצות.

הלכה ז: ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט זה, שאין קבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקדוש ברוך הוא שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, הכהנים עושים מצותן שנצטוו בה והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו.

הלכה ח: עם שהם אחורי הכהנים אינם בכלל הברכה, והעומדים מצדיהן הרי הם בכלל הברכה, ואם היתה מחיצה בין הכהנים ובין המתברכים אפילו היא חומה של ברזל הואיל ופניהם מול פני הכהנים הרי הם בכלל הברכה.

הלכה ט: נשיאת כפים בעשרה וכהנים מן המנין, בית הכנסת שכולן כהנים כולם נושאים את כפיהם, ולמי הם מברכים לאחיהם שבצפון ולאחיהם שבדרום, ומי עונה אחריהם אמן הנשים והטף, ואם נשארו שם עשרה כהנים יותר על אלו שעלו לדוכן העשרה עונין אמן והשאר מברכין.

הלכה י: ציבור שלא היה בהן כהן אלא שליח ציבור לבדו לא ישא את כפיו, ואם היתה הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי, ואם אין להם כהן כלל כשיגיע שליח ציבור לשים שלום אומר אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה הכתובה על ידי משה עבדך האמורה מפי אהרן ובניו כהנים עם קדושך כאמור יברכך יי' וישמרך יאר יי' פניו אליך ויחנך ישא יי' פניו אליך וישם לך שלום ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, ואין העם עונין אמן ומתחיל ואומר שים שלום.

הלכה יא: כהן שנשא את כפיו בבית הכנסת והלך לבית הכנסת אחר ומצא ציבור שמתפללין ולא הגיעו לברכת כהנים נושא ידיו להן ומברכן, ואפילו כמה פעמים ביום, כהן שלא עקר רגליו ממקומו לעלות לדוכן בשעה שאמר שליח ציבור רצה שוב אינו עולה באותה תפלה, אבל אם עקר רגליו לעלות אע"פ שלא הגיע לדוכן אלא אחר עבודה הרי זה עולה ומברך.

הלכה יב: כל כהן שאינו עולה לדוכן אע"פ שבטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר על שלש עשה שנאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם ושמו את שמי, וכל כהן שאינו מברך אינו מתברך וכל כהן המברך מתברך שנא' ואברכה מברכיך. סליקו הלכות תפלה בסיעתא דשמיא.

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה. יש בכללן חמש מצות עשה, וזהו פרטן: (א) להיות תפילין על הראש. (ב) לקשרם על היד. (ג) לקבוע מזוזה בפתחי השערים. (ד) לכתוב כל איש ספר תורה לעצמו. (ה) לכתוב המלך ספר שני לעצמו כדי שיהיו לו שני ספרי תורה. וביאור כל מצות אלו בפרקים אלו.

פרק א

הלכה א: ארבע פרשיות אלו, שהן קדש לי, והיה כי יביאך יי' שבספר ואלה שמות, ושמע, והיה אם שמוע, הן שנכתבות בפני עצמן ומחפין אותן בעור ונקראין תפילין ומניחין אותן על הראש וקושרין אותן על היד, ואפילו קוצו של אות אחת מארבע פרשיות אלו מעכב את כולן מן התורה עד שיהיו נכתבות שלימות כתיקונן.

הלכה ב: וכן שתי פרשיות שבמזוזה שהן שמע והיה אם שמוע אפי' אות אחת משתי הפרשיות אם חסר קוצו מעכב מן התורה עד שיהיו שתיהן נכתבות שלימות, וכן ספר תורה שחיסר אפילו אות אחת פסול.

הלכה ג: עשרה דברים יש בתפילין כולן הלכה למשה מסיני וכולן מעכבין, לפיכך אם שינה באחת מהן הרי התפילין פסולות, שנים הן בכתיבתן ושמנה בחפויין וקשירת רצועותיהן, ואלו הן השנים שבכתיבתן: שכותבין אותן בדיו ושיהיו נכתבין על הקלף.

הלכה ד: כיצד מעשה הדיו, מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה וכיוצא בהן וגובלין אותן בשרף האילן ובמעט דבש ולותתין אותו הרבה ודכין אותו עד שיעשה רקיקין ומיבשין אותו ומצניעין אותו, ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו וכותב בו, שאם תמחקנו יהיה נמחק, וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות, ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים.

הלכה ה: אם כן מה מיעטה ההלכה שנאמר למשה מסיני שיהיו כתובים בדיו, למעט שאר מיני צבעונין כגון האדום והירוק וכיוצא בהן, שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונין או בזהב הרי אלו פסולין.

הלכה ו: שלש עורות הן: גויל וקלף ודוכסוסטוס, כיצד לוקחין עור בהמה או חיה ומעבירין השער ממנו תחלה, ואחר כך מולחין אותו במלח, ואח"כ מעבדין אותו בקמח, ואחר כך בעפצא וכיוצא בו מדברים שמכווצין את העור ומחזקין אותו, וזה הוא הנקרא גויל.

הלכה ז: ואם לקחו העור אחר שהעבירו שערו וחילקו אותו בעביו לשנים כמו שהעבדנין עושין עד שיהיו שני עורות, אחד דק הוא שממול השיער ואחד עבה והוא שממול הבשר ועבדו אותו במלח ואח"כ בקמח ואחר כך בעפצא וכיוצא בו, זה החלק שממול השיער נקרא קלף וזה שממול הבשר נקרא דוכסוסטוס.

הלכה ח: הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין ספר תורה על הגויל וכותבין במקום השיער, ושיהיו כותבין התפילין על הקלף וכותבין במקום הבשר, ושיהיו כותבין המזוזה על דוכסוסטוס וכותבין במקום השיער, וכל הכותב על הקלף במקום שיער או שכתב בגויל ובדוכסוסטוס במקום בשר פסול.

הלכה ט: אף על פי שכך היא הלכה למשה מסיני אם כתב ספר תורה על הקלף כשר, ולא נאמר גויל אלא למעט דוכסוסטוס שאם כתב עליו הספר פסול, וכן אם כתב את המזוזה על הקלף או על הגויל כשר לא אמרו על דוכסוסטוס אלא למצוה.

הלכה י: אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות על גבי עור בהמה טמאה ועוף וחיה הטמאים, אבל כותבין על גבי עור בהמה וחיה ועוף טהורים ואפילו נבלות וטריפות שלהן, ואין כותבין על גבי עור הדג הטהור מפני הזוהמא שאין הזוהמא פוסקת בעיבודה.

הלכה יא: גויל של ספר תורה וקלף של תפילין או של ספר תורה צריך לעבד אותן לשמן ואם עבדן שלא לשמן פסולין, לפיכך אם עבדן הכותי פסולין אף על פי שאמרנו לו לכותי לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין פסולין, שהכותי על דעת עצמו הוא עושה לא על דעת השוכר אותו, לפיכך כל דבר שצריך מעשה לשמו אם עשהו הכותי פסול, ומזוזה אינה צריכה העבדה לשמה.

הלכה יב: הלכה למשה מסיני שאין כותבין ספר תורה ולא מזוזה אלא בשרטוט, אבל תפילין אינן צריכין שרטוט לפי שהן מחופין, ומותר לכתוב תפילין ומזוזה שלא מן הכתב שהכל גורסין פרשיות אלו, אבל ספר תורה אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב.

הלכה יג: ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן אפיקורוס ישרפו, כתבן כותי או ישראל מומר או מוסר ביד אנס או עבד או אשה או קטן הרי אלו פסולין ויגנזו שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שמוזהר על הקשירה ומאמין בה הוא שכותב, נמצאו ביד אפיקורוס ואינו יודע מי כתבן יגנזו, נמצאו ביד כותי כשרים, ואין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן הכותים ביותר על דמיהם שלא להרגיל אותן לגונבן ולגוזלן.

הלכה יד: ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן על גבי עור בהמה חיה ועוף הטמאין או על גבי עורות שאינם מעובדין או שכתב ספר תורה ותפילין על עור שלא עבדן לשמן הרי אלו פסולין.

הלכה טו: הכותב ספר תורה או תפילין או מזוזה ובשעת כתיבה לא היתה לו כוונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמן פסולין, לפיכך הכותב את השם אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו, היה כותב שנים או שלשה שמות הרי זה מפסיק ביניהם ומשיב.

הלכה טז: הטובל את הקולמוס לכתוב את השם לא יתחיל מאות השם אבל מתחיל הוא מאות שלפניו, שכח לכתוב את השם כולו תולה אותו בין השטות, אבל מקצת השם בשטה ומקצתו תלוי פסול, ובשאר התיבות אם שכח כותב מקצת התיבה בשטה ומקצתה למעלה, במה דברים אמורים בספר תורה אבל במזוזה ותפילין אין תולין בהן אפילו אות אחת, אלא אם שכח אפילו אות אחת גונז מה שכתב וכותב אחרת, ומותר לכתוב את השם על מקום הגרד ועל מקום המחק בכולן.

הלכה יז: כותבי ספרים תפילין ומזוזות אסור להם להפך היריעה על פניה אלא פורש עליה בגד או כופלה.

הלכה יח: ספר תורה תפילין ומזוזה שאמר הסופר אחר שיצאו מתחת ידו לא כתבתי האזכרות שבהן לשמן אינו נאמן לפסלן אבל נאמן הוא להפסיד כל שכרו, ולמה אינו נאמן לפסלן שמא לא נתכוון אלא להפסיד על הלוקח או על זה ששכרו ודומה שאינו מפסיד באמירה זו אלא שכר האזכרות, לפיכך אם אמר ספר תורה זה או תפילין אלו עורות שלהן אינם מעובדות לשמן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסלן, שהרי הכל יודעים שאם אין העורות מעובדים לשמן אין שכר לו כלל.

הלכה יט: אין כותבין תפילין ומזוזה אלא בכתב אשורית, והתירו בספרים לכתוב אף ביוני בלבד, וכבר נשקע יוני מן העולם ונשתבש ואבד לפיכך אין כותבין היום שלשתן אלא אשורית, וצריך להזהר בכתיבתן כדי שלא תדבק אות באות שכל אות שאין העור מקיף לה מארבע רוחותיה פסול, וכל אות שאין התינוק שאינו לא חכם ולא סכל יכול לקרותה פסול, לפיכך צריך להזהר בצורת האותיות שלא תדמה היו"ד לוא"ו ולא וא"ו ליו"ד ולא כ"ף לבי"ת ולא בי"ת לכ"ף ולא דל"ת לרי"ש ולא רי"ש לדל"ת וכן כל כיוצא בזה עד שירוץ כל הקורא בהן.

הלכה כ: עור שהיה נקוב לא יכתוב על גבי הנקב, וכל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב ומותר לכתוב עליו, לפיכך מותר לכתוב על גבי עור העוף שנתעבד, ניקב העור אחר שנכתב אם ניקב בתוך האות כגון תוך ה"א או תוך מ"ם וכן בשאר אותיות כשר, ניקב בירך של אות עד שנפסקה, אם נשתייר ממנה מלא אות קטנה כשר והוא שלא תדמה לאות אחרת, ואם לא נשתייר ממנה מלא אות קטנה פסולה.

הלכות תפילה ונשיאת כפים

פרק יד 
 
הלכה א: בשחרית במוסף ובנעילה הכהנים נושאים את כפיהם, אבל במנחה אין נשיאת כפים, מפני שבמנחה כבר סעדו כל העם ושמא שתו הכהנים יין ושכור אסור בנשיאת כפים, ואפילו ביום תענית אין נושאין כפיהן במנחה גזרה מנחת תענית מפני מנחת כל יום. 
 
הלכה ב: במה דברים אמורים בתעניות שמתפללין בו מנחה ונעילה כגון צום כפור ותענית צבור, אבל תענית שאין בו נעילה כגון תשעה באב ושבעה עשר בתמוז, הואיל ותפלת מנחה שלהם סמוך לשקיעת החמה הרי נראית כנעילה ואינה מתחלפת במנחה של כל יום, ולפיכך יש בה נשיאת כפים, וכהן שעבר ועלה לדוכן במנחה של יום הכפורים הואיל והדבר ידוע שאין שם שכרות הרי זה נושא כפיו ואין מורידין אותו מפני החשד שלא יאמרו פסול היה לפיכך הורידוהו. 
 
הלכה ג: כיצד היא נשיאת כפים בגבולין בעת שיגיע שליח צבור לעבודה כשיאמר רצה כל הכהנים העומדים בבית הכנסת נעקרין ממקומן והולכין ועולין לדוכן ועומדים שם פניהם להיכל ואחוריהם כלפי העם ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם עד שישלים שליח ציבור ההודאה ומחזירין פניהם כלפי העם ופושטין אצבעותיהן ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם ומתחילין יברכך, ושליח ציבור מקרא אותם מלה מלה והם עונין שנאמר אמור להם עד שיאמר, כשמשלימין פסוק ראשון כל העם עונין אמן, וחוזר שליח ציבור ומקרא אותן פסוק שני מלה מלה והם עונים עד שמשלימין פסוק שני וכל העם עונין אמן, וכן בפסוק שלישי. 
 
הלכה ד: כשישלימו הכהנים ג' פסוקים מתחיל ש"צ ברכה אחרונה של תפלה שהיא שים שלום והכהנים מחזירין פניהם כלפי הקדש וקופצין אצבעותיהן ועומדין שם בדוכן עד שיגמור הברכה וחוזרין למקומן. 
 
הלכה ה: אין המקרא רשאי (להקרות לכהנים) עד שיכלה אמן מפי הציבור, ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדיבור מפי המקרא, ואין הציבור עונין אמן עד שתכלה הברכה מפי הכהנים, ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור, ואין שליח ציבור רשאי לענות אמן אחר הכהנים כשאר העם שמא תטרף דעתו ולא ידע איזו ברכה מקרא אותן, אם פסוק שני או פסוק שלישי. 
 
הלכה ו: אין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הציבור עד שיתחיל שליח ציבור שים שלום, ואין הכהנים רשאין ליעקר ממקומן עד שיגמור שליח ציבור שים שלום, ואין רשאין לכוף קשרי אצבעותיהם עד שיחזירו פניהם מן הציבור, ומתקנות [עזרא] שלא יעלו הכהנים לדוכן בסנדליהן אלא עומדין יחפין. 
 
הלכה ז: כשיהיו הכהנים מברכין את העם לא יביטו בעם ולא יסיחו דעתן אלא יהיו עיניהם כנגד הארץ כעומד בתפלה, ואין אדם רשאי להסתכל בפני הכהנים בשעה שהן מברכין את העם כדי שלא יסיחו דעתם, אלא כל העם מתכוונין לשמוע הברכה ומכוונים פניהם כנגד פני הכהנים ואינם מביטים בפניהם. 
 
הלכה ח: אם היה הכהן המברך אחד מתחיל לברך מעצמו, ושליח ציבור מקרא אותו מלה מלה כמו שאמרנו, היו שנים או יותר אינן מתחילין לברך עד שיקרא להם שליח ציבור ואומר להם כהנים והם עונין ואומרים יברכך, והוא מקרא אותן מלה מלה על הסדר שאמרנו. 
 
הלכה ט: כיצד ברכת כהנים במקדש, הכהנים עולין לדוכן אחר שישלימו הכהנים עבודת תמיד של שחר, ומגביהין ידיהם למעלה על גבי ראשיהן ואצבעותיהן פשוטות, חוץ מכהן גדול שאין מגביה ידיו למעלה מן הציץ, ואחד מקרא אותן מלה מלה כדרך שעושין בגבולין עד שישלימו שלשה הפסוקים, ואין העם עונין אחר כל פסוק אלא עושין אותה במקדש ברכה אחת, וכשישלימו כל העם עונים ברוך יי' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. 
 
הלכה י: ואומר את השם ככתבו והוא השם הנהגה מיו"ד ה"א וא"ו ה"א, וזה הוא השם המפורש האמור בכל מקום, ובמדינה אומרים אותו בכינויו והוא באל"ף דל"ת, שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד, ומשמת שמעון הצדיק פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש אפילו במקדש כדי שלא ילמוד אותו אדם שאינו חשוב ושאינו הגון, ולא היו חכמים הראשונים מלמדין שם זה לתלמידיהם ובניהם ההגונים אלא פעם אחת לשבע שנים, כל זה גדולה לשמו הנכבד והנורא. 
 
הלכה יא: אין ברכת כהנים נאמרת בכל מקום אלא בלשון הקדש שנאמר כה תברכו את בני ישראל, כך למדו מפי השמועה ממשה רבינו ע"ה =עליו השלום= כה תברכו בעמידה, כה תברכו בנשיאת כפים, כה תברכו בלשון הקדש, כה תברכו פנים כנגד פנים, כה תברכו בקול רם, כה תברכו בשם המפורש, והוא שיהיה במקדש כמו שאמרנו. 
 
הלכה יב: אין הכהנים רשאין בכל מקום להוסיף ברכה על שלשת הפסוקים כגון יי' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וכיוצא בה לא בקול רם ולא בלחש שנאמר לא תוסיפו על הדבר, בשעה שכל כהן עולה לדוכן כשהוא עוקר רגליו לעלות אומר יהי רצון מלפניך יי' אלהינו שתהיה ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלמה ואל יהי בה מכשול ועון מעתה ועד עולם, וקודם שיחזיר פניו לברך את העם מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה, ואחר כך מחזיר פניו לציבור ומתחיל לברכם, וכשמחזיר פניו מן הציבור אחר שמשלים אומר עשינו מה שגזרת עלינו עשה עמנו מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל. 
 
הלכה יג: כשמחזירין הכהנים את פניהם לציבור לברכם וכשמחזירין פניהם מן הציבור אחר שמברכין לא יחזירו אלא על דרך ימין בכל מקום, וכן כל פינות שיהיה אדם פונה לא יהיו אלא על דרך ימין. 
 
הלכה יד: במקדש מברכין ברכת כהנים פעם אחת ביום אחר תמיד של שחר, באין ועומדין על מעלות האולם ומברכין כדרך שאמרנו, אבל במדינה מברכין אותה אחר כל תפלה חוץ ממנחה כמו שאמרנו, בכל מקום משתדלין שיהיה המקרא אותן ישראל שנאמר אמור להם מכלל שאין המקרא מהם. פרק טו 
 
הלכה א: ששה דברים מונעין נשיאת כפים: הלשון, והמומין, והעבירה, והשנים, והיין, וטומאת הידים, הלשון כיצד העלגים שאין מוציאין את האותיות כתיקונן כגון שקורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן או לשבולת סבולת וכיוצא בהן אין נושאין את כפיהן, וכך כבדי פה וכבדי לשון שאין דבריהם נכרים לכל אין נושאין את כפיהן. 
 
הלכה ב: המומין כיצד כהן שיש מומין בפניו או בידיו או ברגליו כגון שהיו אצבעותיו עקומות או עקושות או שהיו ידיו בוהקניות לא ישא את כפיו לפי שהעם מסתכלין בו, מי שהיה רירו יורד על זקנו בשעה שהוא מדבר וכן הסומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו, ואם היה דש בעירו והכל היו רגילים בזה הסומא באחת מעיניו או בזה שרירו זב מותר לפי שאין מסתכלין בו, וכן מי שהיו ידיו צבועות אסטיס ופואה לא ישא את כפיו, ואם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר לפי שאין מסתכלין בו. 
 
הלכה ג: העבירה כיצד כהן שהרג את הנפש אע"פ שעשה תשובה לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו וכתיב ובפרשכם כפיכם וגו', וכהן שעבד כוכבים בין באונס בין בשגגה אף על פי שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות וגו', וברכה כעבודה היא שנאמר לשרתו ולברך בשמו, וכן כהן שהמיר לעכו"ם אע"פ שחזר בו אינו נושא את כפיו לעולם, ושאר העבירות אין מונעין. 
 
הלכה ד: השנים כיצד כהן נער לא ישא את כפיו עד שיתמלא זקנו, והיין כיצד מי ששתה רביעית יין בבת אחת אינו נושא את כפיו עד שיסיר את יינו מעליו לפי שהוקשה ברכה לעבודה, שתה רביעית יין בשתי פעמים או שנתן לתוכו מעט מים מותר, ואם שתה יותר מרביעית אף על פי שהיה מזוג אף על פי ששתאו בכמה פעמים לא ישא את כפיו עד שיסיר את יינו מעליו, וכמה היא רביעית אצבעים על אצבעים ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע כגודל, וזה האצבע שמושחין בו בכל התורה כולה הוא הגודל והוא הנקרא בהן יד. 
 
הלכה ה: טומאת הידים כיצד, כהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו אלא נוטל את ידיו עד הפרק כדרך שמקדשין לעבודה ואחר כך מברך שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את יי', והחלל אינו נושא את כפיו לפי שאינו בכיהונו. 
 
הלכה ו: כהן שלא היה לו דבר מכל אלו הדברים המונעין נשיאת כפים אף ע"פ שאינו חכם ואינו מדקדק במצות או שהיו הבריות מרננים אחריו או שלא היה משאו ומתנו בצדק הרי זה נושא את כפיו ואין מונעין אותו, לפי שזו מצות עשה על כל כהן וכהן שראוי לנשיאת כפים ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והמנע מן המצות. 
 
הלכה ז: ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט זה, שאין קבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקדוש ברוך הוא שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, הכהנים עושים מצותן שנצטוו בה והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו. 
 
הלכה ח: עם שהם אחורי הכהנים אינם בכלל הברכה, והעומדים מצדיהן הרי הם בכלל הברכה, ואם היתה מחיצה בין הכהנים ובין המתברכים אפילו היא חומה של ברזל הואיל ופניהם מול פני הכהנים הרי הם בכלל הברכה. 
 
הלכה ט: נשיאת כפים בעשרה וכהנים מן המנין, בית הכנסת שכולן כהנים כולם נושאים את כפיהם, ולמי הם מברכים לאחיהם שבצפון ולאחיהם שבדרום, ומי עונה אחריהם אמן הנשים והטף, ואם נשארו שם עשרה כהנים יותר על אלו שעלו לדוכן העשרה עונין אמן והשאר מברכין. 
 
הלכה י: ציבור שלא היה בהן כהן אלא שליח ציבור לבדו לא ישא את כפיו, ואם היתה הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי, ואם אין להם כהן כלל כשיגיע שליח ציבור לשים שלום אומר אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה הכתובה על ידי משה עבדך האמורה מפי אהרן ובניו כהנים עם קדושך כאמור יברכך יי' וישמרך יאר יי' פניו אליך ויחנך ישא יי' פניו אליך וישם לך שלום ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, ואין העם עונין אמן ומתחיל ואומר שים שלום. 
 
הלכה יא: כהן שנשא את כפיו בבית הכנסת והלך לבית הכנסת אחר ומצא ציבור שמתפללין ולא הגיעו לברכת כהנים נושא ידיו להן ומברכן, ואפילו כמה פעמים ביום, כהן שלא עקר רגליו ממקומו לעלות לדוכן בשעה שאמר שליח ציבור רצה שוב אינו עולה באותה תפלה, אבל אם עקר רגליו לעלות אע"פ שלא הגיע לדוכן אלא אחר עבודה הרי זה עולה ומברך. 
 
הלכה יב: כל כהן שאינו עולה לדוכן אע"פ שבטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר על שלש עשה שנאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם ושמו את שמי, וכל כהן שאינו מברך אינו מתברך וכל כהן המברך מתברך שנא' ואברכה מברכיך. סליקו הלכות תפלה בסיעתא דשמיא. הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה. יש בכללן חמש מצות עשה, וזהו פרטן: (א) להיות תפילין על הראש. (ב) לקשרם על היד. (ג) לקבוע מזוזה בפתחי השערים. (ד) לכתוב כל איש ספר תורה לעצמו. (ה) לכתוב המלך ספר שני לעצמו כדי שיהיו לו שני ספרי תורה. וביאור כל מצות אלו בפרקים אלו. 
 
פרק א 
 
הלכה א: ארבע פרשיות אלו, שהן קדש לי, והיה כי יביאך יי' שבספר ואלה שמות, ושמע, והיה אם שמוע, הן שנכתבות בפני עצמן ומחפין אותן בעור ונקראין תפילין ומניחין אותן על הראש וקושרין אותן על היד, ואפילו קוצו של אות אחת מארבע פרשיות אלו מעכב את כולן מן התורה עד שיהיו נכתבות שלימות כתיקונן. 
 
הלכה ב: וכן שתי פרשיות שבמזוזה שהן שמע והיה אם שמוע אפי' אות אחת משתי הפרשיות אם חסר קוצו מעכב מן התורה עד שיהיו שתיהן נכתבות שלימות, וכן ספר תורה שחיסר אפילו אות אחת פסול. 
 
הלכה ג: עשרה דברים יש בתפילין כולן הלכה למשה מסיני וכולן מעכבין, לפיכך אם שינה באחת מהן הרי התפילין פסולות, שנים הן בכתיבתן ושמנה בחפויין וקשירת רצועותיהן, ואלו הן השנים שבכתיבתן: שכותבין אותן בדיו ושיהיו נכתבין על הקלף. 
 
הלכה ד: כיצד מעשה הדיו, מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה וכיוצא בהן וגובלין אותן בשרף האילן ובמעט דבש ולותתין אותו הרבה ודכין אותו עד שיעשה רקיקין ומיבשין אותו ומצניעין אותו, ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו וכותב בו, שאם תמחקנו יהיה נמחק, וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות, ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים. 
 
הלכה ה: אם כן מה מיעטה ההלכה שנאמר למשה מסיני שיהיו כתובים בדיו, למעט שאר מיני צבעונין כגון האדום והירוק וכיוצא בהן, שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונין או בזהב הרי אלו פסולין. 
 
הלכה ו: שלש עורות הן: גויל וקלף ודוכסוסטוס, כיצד לוקחין עור בהמה או חיה ומעבירין השער ממנו תחלה, ואחר כך מולחין אותו במלח, ואח"כ מעבדין אותו בקמח, ואחר כך בעפצא וכיוצא בו מדברים שמכווצין את העור ומחזקין אותו, וזה הוא הנקרא גויל. 
 
הלכה ז: ואם לקחו העור אחר שהעבירו שערו וחילקו אותו בעביו לשנים כמו שהעבדנין עושין עד שיהיו שני עורות, אחד דק הוא שממול השיער ואחד עבה והוא שממול הבשר ועבדו אותו במלח ואח"כ בקמח ואחר כך בעפצא וכיוצא בו, זה החלק שממול השיער נקרא קלף וזה שממול הבשר נקרא דוכסוסטוס. 
 
הלכה ח: הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין ספר תורה על הגויל וכותבין במקום השיער, ושיהיו כותבין התפילין על הקלף וכותבין במקום הבשר, ושיהיו כותבין המזוזה על דוכסוסטוס וכותבין במקום השיער, וכל הכותב על הקלף במקום שיער או שכתב בגויל ובדוכסוסטוס במקום בשר פסול. 
 
הלכה ט: אף על פי שכך היא הלכה למשה מסיני אם כתב ספר תורה על הקלף כשר, ולא נאמר גויל אלא למעט דוכסוסטוס שאם כתב עליו הספר פסול, וכן אם כתב את המזוזה על הקלף או על הגויל כשר לא אמרו על דוכסוסטוס אלא למצוה. 
 
הלכה י: אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות על גבי עור בהמה טמאה ועוף וחיה הטמאים, אבל כותבין על גבי עור בהמה וחיה ועוף טהורים ואפילו נבלות וטריפות שלהן, ואין כותבין על גבי עור הדג הטהור מפני הזוהמא שאין הזוהמא פוסקת בעיבודה. 
 
הלכה יא: גויל של ספר תורה וקלף של תפילין או של ספר תורה צריך לעבד אותן לשמן ואם עבדן שלא לשמן פסולין, לפיכך אם עבדן הכותי פסולין אף על פי שאמרנו לו לכותי לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין פסולין, שהכותי על דעת עצמו הוא עושה לא על דעת השוכר אותו, לפיכך כל דבר שצריך מעשה לשמו אם עשהו הכותי פסול, ומזוזה אינה צריכה העבדה לשמה. 
 
הלכה יב: הלכה למשה מסיני שאין כותבין ספר תורה ולא מזוזה אלא בשרטוט, אבל תפילין אינן צריכין שרטוט לפי שהן מחופין, ומותר לכתוב תפילין ומזוזה שלא מן הכתב שהכל גורסין פרשיות אלו, אבל ספר תורה אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב. 
 
הלכה יג: ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן אפיקורוס ישרפו, כתבן כותי או ישראל מומר או מוסר ביד אנס או עבד או אשה או קטן הרי אלו פסולין ויגנזו שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שמוזהר על הקשירה ומאמין בה הוא שכותב, נמצאו ביד אפיקורוס ואינו יודע מי כתבן יגנזו, נמצאו ביד כותי כשרים, ואין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן הכותים ביותר על דמיהם שלא להרגיל אותן לגונבן ולגוזלן. 
 
הלכה יד: ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן על גבי עור בהמה חיה ועוף הטמאין או על גבי עורות שאינם מעובדין או שכתב ספר תורה ותפילין על עור שלא עבדן לשמן הרי אלו פסולין. 
 
הלכה טו: הכותב ספר תורה או תפילין או מזוזה ובשעת כתיבה לא היתה לו כוונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמן פסולין, לפיכך הכותב את השם אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו, היה כותב שנים או שלשה שמות הרי זה מפסיק ביניהם ומשיב. 
 
הלכה טז: הטובל את הקולמוס לכתוב את השם לא יתחיל מאות השם אבל מתחיל הוא מאות שלפניו, שכח לכתוב את השם כולו תולה אותו בין השטות, אבל מקצת השם בשטה ומקצתו תלוי פסול, ובשאר התיבות אם שכח כותב מקצת התיבה בשטה ומקצתה למעלה, במה דברים אמורים בספר תורה אבל במזוזה ותפילין אין תולין בהן אפילו אות אחת, אלא אם שכח אפילו אות אחת גונז מה שכתב וכותב אחרת, ומותר לכתוב את השם על מקום הגרד ועל מקום המחק בכולן. 
 
הלכה יז: כותבי ספרים תפילין ומזוזות אסור להם להפך היריעה על פניה אלא פורש עליה בגד או כופלה. 
 
הלכה יח: ספר תורה תפילין ומזוזה שאמר הסופר אחר שיצאו מתחת ידו לא כתבתי האזכרות שבהן לשמן אינו נאמן לפסלן אבל נאמן הוא להפסיד כל שכרו, ולמה אינו נאמן לפסלן שמא לא נתכוון אלא להפסיד על הלוקח או על זה ששכרו ודומה שאינו מפסיד באמירה זו אלא שכר האזכרות, לפיכך אם אמר ספר תורה זה או תפילין אלו עורות שלהן אינם מעובדות לשמן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסלן, שהרי הכל יודעים שאם אין העורות מעובדים לשמן אין שכר לו כלל. 
 
הלכה יט: אין כותבין תפילין ומזוזה אלא בכתב אשורית, והתירו בספרים לכתוב אף ביוני בלבד, וכבר נשקע יוני מן העולם ונשתבש ואבד לפיכך אין כותבין היום שלשתן אלא אשורית, וצריך להזהר בכתיבתן כדי שלא תדבק אות באות שכל אות שאין העור מקיף לה מארבע רוחותיה פסול, וכל אות שאין התינוק שאינו לא חכם ולא סכל יכול לקרותה פסול, לפיכך צריך להזהר בצורת האותיות שלא תדמה היו"ד לוא"ו ולא וא"ו ליו"ד ולא כ"ף לבי"ת ולא בי"ת לכ"ף ולא דל"ת לרי"ש ולא רי"ש לדל"ת וכן כל כיוצא בזה עד שירוץ כל הקורא בהן. 
 
הלכה כ: עור שהיה נקוב לא יכתוב על גבי הנקב, וכל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב ומותר לכתוב עליו, לפיכך מותר לכתוב על גבי עור העוף שנתעבד, ניקב העור אחר שנכתב אם ניקב בתוך האות כגון תוך ה"א או תוך מ"ם וכן בשאר אותיות כשר, ניקב בירך של אות עד שנפסקה, אם נשתייר ממנה מלא אות קטנה כשר והוא שלא תדמה לאות אחרת, ואם לא נשתייר ממנה מלא אות קטנה פסולה.