|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הלכות טומאת אוכלין פרק יג הלכה א: הממלא בקילון המים הנשארים בקילון הרי הן תלושין ברצון עד שלשה ימים אבל אחר שלשה ימים אינן תלושין ברצון אלא אם נשאר שם משקה אינו מכשיר. הלכה ב: עצים שנפלו עליהן משקין ברצון וירדו עליהן גשמים שלא לרצון אם רבו הרי כולן שלא לרצון, הוציאן שירדו עליהן גשמים אע"פ שרבו הרי כולן לרצון, היו רגליו או רגלי בהמתו מלאות טיט ועבר בנהר ורחצו אם שמח הרי המים העולין עליהן תלושין ברצון ואם לאו אינן ברצון. הלכה ג: המוריד את הגלגלים ואת כלי הבקר בשעת הקדים למים כדי שיסתמו הסדקין שבעץ הרי המים העולין בהן תלושין ברצון. הלכה ד: המוריד את הבהמה לשתות המים העולין בפיה תלושין ברצון וברגליה אינן כתלושין ברצון אלא אם חישב שיודחו רגליה, ובשעת החורף והדיש אף שברגליה תלושין ברצון, הורידה חרש שוטה וקטן אע"פ שחשב שיודחו רגליה המים העולין ברגליה אינן תלושין ברצון שיש להן מעשה ואין להן מחשבה. הלכה ה: הטובל במים הרי כל המים שעל בשרו תלושין ברצון אבל העובר במים כל המים שעל בשרו אינן תלושין ברצון. הלכה ו: מי שטבל בנהר והיה לפניו נהר אחר ועבר בו ביטלו השניים את הראשונים והרי המים שעליו אינן תלושין ברצון, וכן אם דחהו חבירו לשכרו או לשכר בהמתו בטלו המים הראשונים אבל אם דחהו דרך שחוק לא בטלו אלא הרי המים שעליו תלושין לרצון, טבל בנהר ועלה וירדו עליו גשמים אם רבו עליו גשמים הרי בטלו מים הראשונים והרי כל המים שעליו אינן תלושין ברצון. הלכה ז: השט על פני המים המים הניתזין אינן תלושין ברצון, והמים העולין עליו תלושין ברצון, אם נתכוון להתיז על חבירו אף הניתזין תלושין ברצון. הלכה ח: העושה צפור במים המים הניתזין ואת שבה אינם תלושין ברצון. הלכה ט: המודד את הבור לידע עומקו מים העולין בידו ובדבר שמדד בו תלושין ברצון, ואם מדד רוחבו מים העולין בידיו או בדבר שמדד בו אינן תלושין ברצון, פשט ידו או רגלו לבור לידע אם יש בו מים הרי המים העולין בידו או ברגלו אינן תלושין ברצון, פשטן לידע כמה מים שם העולין בהן תלושין ברצון, זרק אבן לבור לידע אם יש בו מים מים הניתזין אינן ברצון ושעל האבן אינן כתלושין. הלכה י: החובט על השלח חוץ למים הנתזין ממנו תלושין ברצון שהרי רצונו שיצאו, חבט עליו והוא בתוך המים אינן תלושין ברצון. הלכה יא: המים העולין בספינה ובעיקל ובמשוטות אינן תלושין ברצון, ובמצודות וברשתות ובמכמורות אינם תלושין ברצון, ואם ניער תלושין ברצון, וכן המים שעל הקסיה [של] שלחנות ועל השפה של לבנים אינן ברצון ואם ניער הרי אלו ברצון. הלכה יב: המוליך את הספינה לים הגדול לצרפה, המוציא מסמר לגשמים לצרפו, המניח את האוד בגשמים לעשותו [פחם], הרי המים שעליהן תלושין ברצון, אבל המוציא את המסמר ואת האוד לגשמים לכבותן אין המים שעליהן תלושין ברצון. הלכה יג: שלשל את המשולת לבור להעלות בה כלי או קיתון, שלשל את הכלכלה לבור כדי שתשב עליה (את) התרנגולת אין המים שעליה תלושין ברצון. הלכה יד: הממחק את הכרישה להסיר המים שעליה, והסוחט שערו בכסותו המים היוצאין תלושין ברצון, והנשארין אינן תלושין ברצון מפני שרצונו שיצאו מכולן, וכרישה עצמה הוכשרה שבשעת פרישתה מכשירין, ואם ניתק המים מעליה בכל כחו לא הוכשרה. הלכה טו: המרעיד את האילן להשיר ממנו אוכלין או להשיר טומאה המים הניתזין ממנה אינן תלושין ברצון, הרעידו להשיר ממנו משקין היוצאין הרי הן תלושין, והנשארין בו אע"פ שנשרו ממקום למקום אינן תלושין ברצון, מפני שהוא מתכוון שיצאו מכולו, וכן אם נתזו על המחוברין אינן תלושין ברצון. הלכה טז: המרעיד את האילן ונפל על חבירו או סוכה ונפלה על חבירתה ותחתיהן זרעים וירקות מחוברים לקרקע ונפלו המים על הפירות המחוברין שתחתיהן אותן המים שבזרעים ושבירקות אינן תלושין ברצון. הלכה יז: שמרים של תרומה שנתן עליהן מים כבר ביארנו בתרומות שהראשון והשני אסור לזרים ושל הקדש בדק הבית אף השלישי אסור, ושל קדשי מזבח לעולם אסור, ושל מעשר שני הודאי ראשון בלבד אסור, כשם שאמרו לענין איסורן כך אמרו לענין הכשירן, כגון שנתמדו מאליהן והיתה בהמה שותה ראשון ראשון, שאם היה האדם הוא שמסיר המים הראשונים, אע"פ שמאליהן נפלו כיון שחשבן והקפיד עליהן מכשירין. פרק יד הלכה א: פירות שירד הדלף לתוכן ועירבן כדי שיתנגבו לא הוכשרו. הלכה ב: המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה וירד עליהן הטל לא הוכשר, ואם נתכוון שירד עליהן הטל הוכשרו, לפיכך אם העלום חרש שוטה וקטן אע"פ שחישבו שירד הטל עליהן לא הוכשרו שיש מעשה להן דין תורה ואין להן מחשבה אפילו מדברי סופרים, הפכו בהן קטנים על הגג הרי אלו מוכשרין שאם היתה מחשבה של קטן ניכרת מתוך מעשיו מחשבתו מועלת מדבריהן. הלכה ג: המעלה את האגודות ואת הקציעות ואת השום לגג בשביל שימתינו וירד עליהן הטל לא הוכשרו, ואין אומרין הואיל והכל יודעין שהטל יורד הרי זה ברצונו שהרי לא העלם אלא כדי שימתינו. הלכה ד: המוליך חיטין לטחון וירדו עליהן גשמים אם שמח הוכשרו, היו זיתיו נתונין בגג וירדו עליהן גשמים אם שמח הוכשרו, החמרים שהיו עוברים בנהר ונפלו שקיהן במים והעלום אם שמחו הוכשרו הפירות והמים שעל השקין הנם תלושין ברצון שהרי שמחו. הלכה ה: שק שהוא מלא זרעונים ונתון על גבי הנהר או על פי הבור או על מעלות המערה ושאבו הוכשרו. הלכה ו: חבית שהיא מלאה פירות שנתנה בתוך המשקין או מלאה משקין שנתנה בתוך הפירות ושאבו הוכשרו, באלו משקין אמרו במים וביין ובחומץ אבל שאר המשקין אין משאבין מן החרס כדי שיכשירו הפירות שבצידן. הלכה ז: הרודה פת חמה ונתנה ע"פ חבית של יין אם היתה פת חיטין לא הוכשרה, ואם היתה של שעורים הוכשרה מפני שהשעורים שואבות, וכן אם היה היין טמא והיה פת חיטים טהורה ואם היתה שעורים נטמאה מפני ששאבה משקין טמאין. הלכה ח: המרבץ את ביתו ונתן בו חטים וטננו, אם מחמת המים הוכשרו, ואם מחמת הסלע לא הוכשרו, המכבס את כסותו בעריבה ונתן בה חטים וטננו אם מחמת המים הוכשרו ואם מחמת העריבה לא הוכשרו. הלכה ט: הטומן פירות בחול כדי שירטיבו הוכשרו, הטומן בטיט הנגוב אם יש בו משקה טופח הוכשרו ואם לאו לא הוכשרו. הלכה י: המרבץ את גורנו אינו חושש שמא יוכשרו חטיו אם טננו בו ואף ע"פ שהוא שמח. הלכה יא: המלקט עשבים כשהטל יורד עליהן לחפות בהן החיטין לא הוכשרו ואם נתכוון לכך הוכשרו. הלכה יב: המרבץ את ביתו במים טמאים ונתן בו שבולים וטננו אם יש עליהן משקה טופח הרי אלו טמאין ואם לאו טהורין. הלכה יג: הנוער אגודה של ירק שהיו עליה משקין וירדו מצד העליון לצד התחתון לא הוכשר. הלכה יד: המעלה שקין מלאין פירות מן הנהר ונתנן זה ע"ג זה הוכשר התחתון במים שירדו לו מן העליון שהרי ברצונו הניח זה על גבי זה. הלכה טו: הנופח בעדשים לבודקן אם הן יפות והזיעו הוכשרו בהבל פיו מפני שהוא מתולדות המים, וכן האוכל שומשמין באצבע הוכשרו במשקה פיו ושעל אצבעו. הלכה טז: נשך באוכל ונפל האוכל הרי המשקה שעל האוכל שלא לרצון, היה אוכל זיתים פצועים ותמרים רטובות וכל שהוא רוצה למוץ את גרעינתו ונפל מפיו הרי המשקה שעליו ברצון, היה אוכל זיתים נגובין ותמרים יבישות וכל שאינו רוצה למוץ את גרעינתו ונפל מפיו הרי המשקה שעליו שלא ברצון. הלכה יז: עולשין שליקטן לבהמה והדיחן וחישב עליהן לאדם אחר כך כבר ביארנו שהן צריכים הכשר שני, ואם היה עליהן משקה טופח כשחישב עליהן לאדם הרי אלו מוכשרין. פרק טו הלכה א: מים שבכלים מתטמאין בין לרצון בין שלא לרצון ומטמאין אוכלים וכלים בין שנפל עליהן ברצון בין שלא נפל עליהן ברצון, אבל מים שבקרקעות כגון מי בורות שיחין ומערות ומי גבאים שאין בהם ארבעים סאה אין מתטמאין אלא לרצון ואין מטמאין אלא ברצון, כיצד מים שבקרקע שאין בהן ארבעים סאה בין שהיו שאובין בין שאינן שאובין שנפל לתוכן המת או שהלך בהן הטמא הרי אלו טהורין, אבל אם שתה מהן אדם טמא או שמילא בהן בכלי טמא או שנפלו לתוכן משקין טמאין ברצון הרי אלו טמאין ואע"פ שהן בקרקע, שתה מהן הטהור אחר שנטמאו בקרקע או שמילא בהן בכלי טהור נטמא השותה ונטמא הכלי שהרי ברצון שתה או מילא, נפל לתוכן ככר של תרומה הרי הוא טהור כשהיה שאין מתטמאין אלא לרצון, לפיכך אם הדיח ידו והוציא הככר נטמא הככר במים שבידיו שהרי הן ברצון. הלכה ב: מי גבאים וכיוצא בהן ממים שבקרקעות כגון מי בורות שיחין ומערות ומי תמצית שפסקו ומקואות שאין בהן ארבעים סאה שנטמאו וירדו להם גשמים ורבו מי גשמים עליהם אע"פ שלא שטפו הרי הן טהורין לפיכך כל המים שבקרקעות כגון מי גבאים וכיוצא בהן בשעת הגשמים הכל בחזקת טהרה. הלכה ג: פסקו הגשמים הקרובים לעיר או לדרך טמאין שהן בחזקת ששתה מהן הטמא ושמלאו מהן בכלים טמאין, והרחוקים טהורים עד שיהלכו רוב האדם, הלכו הכל בחזקת טומאה שההולכים בשיירות ממלאין ושותין מהן, בד"א בגבא שאפשר לשתות ממנה אבל בגבא שאי אפשר לשתות ממנה אלא בדוחק גדול ה"ז בחזקת טהרה (שהן בחזקת טהורין) עד שימצא מקום פרסות רגלי אדם או פרסות רגלי בהמה גסה ניכרת בו אבל מצא פרסות רגלי בהמה דקה הרי זה טהור שאפשר שירדה ושתת. הלכה ד: חזקת טיט וגמומיות שבפתחי חנויות בר"ה בשעת הגשמים שהן טהורין, פסקו הגשמים הרי הן כמי שפיכות, ושבשווקין הולכין בהן אחר הרוב, גבא שנפל לתוכו יין או חלב או דבש הולכין בו אחר הרוב, נפל לתוכו שמן אע"פ שהקפיאהו הרי זה מתטמא ומטמא שלא ברצון לפי שאי אפשר לו לצאת ידי צחצחית. הלכה ה: שמן ושאר המשקין חוץ מן המים הרי הן בקרקע כמות שהן בכלים דין אחד הוא. הלכה ו: מי תמצית שלא פסקו אף ע"פ שאין בהן ארבעים סאה הואיל והן בקרקע והרי המים נמשכין ובאין להן אינן מקבלין טומאה, ואע"פ ששתה מהן הטמא ומילא מהן בכלי טמא או נתן לתוכן מים טמאים הרי הן טהורין לכל דבר. הלכה ז: מי שהיה אוכל תרומה בידים טמאות כגון דבילה שלא הוכשרה והכניס ידו לתוך פיו ליטול צרור אם הפך נטמאת הדבילה ברירו שהרי נטמא ביד מפני שעקרו, ואם לא הפך טהורה שהמשקה שבפיו קודם שיהפכנו או ימוצצנו להוציאו דומה למים שלא נתלשו אלא הן עדיין בקרקע שאין מתטמאין ואין מטמאין אלא ברצון כמו שביארנו, וזה אין רצונו אלא ליטול הצרור, היה פונדיון לתוך פיו ופשט ידו ליטלו והדבילה בתוך פיו אם הניחו לצמאו הרי זה הרוק כעקור ונטמאת הדבילה מחמת משקה פיו שנטמא מחמת ידיו. הלכה ח: האשה שהיתה אוכלת אוכלין של תרומה שאינן מוכשרין והיתה גורפת את התנור הטמא והכה הקוץ ויצא ממנה דם ומצצה אצבעה מפני הדם או שנכוית ונתנה אצבעה בפיה נטמאת התרומה שבפיה, שהרי רצונה להוציא המשקה מפיה ולעוקרו במציצת אצבע. | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|||||
|
||||||||
|
|
|
