|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הלכות שאר אבות הטומאה פרק יח הלכה א: כל שאתה יכול לרבות ספיקות וספקי ספיקות בר"ה טהור ברה"י טמא, כיצד נכנס למבוי והטומאה בחצר ספק נכנס לחצר ספק לא נכנס, טומאה בבית ספק נכנס לבית ספק לא נכנס, ואפילו נכנס ספק שלא היתה שם ספק היתה שם, וא"ת היתה שם בעת שנכנס ספק יש בה כשיעור ספק אין בה, וא"ת יש בה ספק שהיא טומאה ספק אינה טומאה, ואפילו היא טומאה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא שהמבוי רשות היחיד. הלכה ב: תשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהן ברשות היחיד ונגע באחד מהן ואינו יודע אי זהו ספיקו טמא, ט' שרצים וצפרדע ביניהן ברשות הרבים ונגע באחד מהן ספיקו טהור, זה הכלל כל ספק ברשות הרבים טהור עד שיאמר נטמאתי בודאי, וכל ספק ברה"י טמא עד שיאמר ודאי שלא נטמאתי, לפיכך עצמות המת ועצם נבלה בר"ה, או גוש מארץ טהורה וגושים מבית הפרס או מארץ העמים ונגע באחד מהן או הסיטו ואין ידוע במה נגע מהן ובמה הסיט, כזית מן המת וכזית מן הנבילה והאהיל על אחד מהן ואין ידוע על אי זה מהן האהיל, ב' שבילין אחד טהור ואחד טמא הלך באחד מהן ואין ידוע באי זה הלך, או שנגע באדם זה בדרך ואין ידוע אם הוא טמא או טהור, או שהיו שני אנשים אחד טמא ואחד טהור ונגע באחד מהן ואין ידוע באי זה מהן נגע, בכל אלו הספיקות טהור. הלכה ג: המוצא מת מושכב לרוחבו של דרך אם היה שלם והוא מן הקצה אל הקצה ה"ז טמא לתרומה שחזקתו שנגע, היה לו מקום לעבור או שהיה משובר ומפורק שאפשר שעבר בין שוקיו ופרקיו ה"ז טהור, ואם היה קבר לכל רוחב הדרך הקבר מצרפו והעובר שם טמא, שאין זה כשאר ספיקות אלא חזקתו שנגע. הלכה ד: שרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד העת שיאמר בדקתי את המבוי הזה ביום פלוני ולא היה בו שרץ אפילו כבדו ולא בדקו ה"ז מטמא למפרע מקודם הכיבוד, בד"א שמצאו יבש אבל אם מצאו לח אינו מטמא למפרע אלא עד שעה שאפשר שימות בה ויהיה עתה לח בעת שנמצא. הלכה ה: שני רוקין ברה"י אחד טהור ואחד מן הרוקין הנמצאים שגזרו עליהן טומאה כמו שביארנו ונגע באחד מהן או הסיטו ואין ידוע אי זהו תולין עליו את התרומה, מפני שהן שני ספיקות ספק בטהור נגע ספק בנמצא וא"ת בנמצא ספק שהוא טמא ספק שהוא טהור, היו שני הרוקין בר"ה אם היו נגובין ומונחין שם ונגע באחד מהן ספיקו טהור, נשא אחד מהן תולין עליו שהרי משנשאו אינו מונח בר"ה, וכן אם היה אחד מהן לח ונתלה בו הרוק הלח תולין עליו שהרי אינו מונח בר"ה כדי שיהיה ספיקו טהור אלא הרי הוא על בגדו, כבר ביארנו שאם נגע ברוק הנמצא או נשאו או הסיטו בכ"מ שורפין עליו את התרומה כבית הפרס וכיוצא בה ששורפין על ודאי מגען בכ"מ. הלכה ו: מי שישב בר"ה ובא אחד ודרס על בגדיו או שרקק ונגע בו הרוק, על רוקו שורפין את התרומה, ועל בגדיו הולכין אחר הרוב, אם רוב העיר טמאין בגדיו מדרס, ואם רוב העיר טהורים הרי הוא טהור. הלכה ז: מי שאבד לו כלי ומצאו ברה"י ה"ז טמא מדרס וטמא טמא מת, אבד לו בר"ה ומצאו ברשות הרבים, אם אבדו ביום ומצאו לבו ביום טהור, אבד ביום ומצאו בלילה בלילה ומצאו ביום, או שאבד ביום ומצאו ביום של אחריו הרי זה בחזקת טמא, זה הכלל כל שעבר עליו הלילה או מקצתו טמא. הלכה ח: הניח כלי או שכחו ברשות הרבים אע"פ שעבר עליו הלילה טהור, הניחו או שכחו ברשות היחיד הרי זה טמא מדרס וטהור מטמא מת, ומפני מה לא החמירו בשוכח ומניח כמאבד מפני שאינו דבר מצוי תמיד לא גזרו עליו. הלכה ט: המאבד ומצא בתוך הבית הרי זה טהור מפני שהוא בחזקת שימור. הלכה י: השוטח כלים בר"ה הרי אלו טהורין, וברה"י טמאים שמא נגעו בהן טמאים, ואם היה משמרן טהורים, נפלו והלך להביאם טמאים מפני שנעלמו מעיניו, וכן מי שאבדו כליו ברה"י ומצאן אפילו בו ביום הרי הן מדרס וטמא מת כמו שביארנו. הלכה יא: שוטה אחת בעיר או נכרית כל הרוקין שבעיר בחזקת טומאה לעולם בכ"מ. הלכה יב: מי שדרסה אשה על בגדיו או שישבה עמו בספינה, אם מכירתו שהוא אוכל בתרומה כליו טהורין ואם לאו ישאלנה. הלכה יג: מי שישן בר"ה ועמד כליו טהורים. הלכה יד: נגע ברשות הרבים באחד בלילה ואין ידוע אם חי אם מת ובשחר עמד ומצאו מת ה"ז טמא שכל הטומאות כשעת מציאתן, ואם ראוהו חי בערב ובשחר מצאו מת ה"ז ספק ברשות הרבים וטהור. הלכה טו: המסוכן ברשות היחיד ונתעלף ואין ידוע אם מת או עדיין הוא חי והוציאוהו לרשות הרבים וחזרו והכניסוהו לרשות היחיד, כשהוא ברשות היחיד ספיקו טמא וכשהוא ברשות הרבים ספיקו טהור, מעשה באחד שהיה מסוכן והוליכוהו מעיר לעיר במטה והיו כתות מתחלפות תחתיו ובאחרונה נמצא מת ולא טמאו חכמים אלא כת אחרונה בלבד. הלכה טז: טמא שהיה עומד ומדבר על הבור ונתזה צינורא מפיו ספק הגיע לבור ספק לא הגיע, אם היה בור של שמן ספיקו טמא ברה"י, ואם היה בור של יין ספיקו טהור בכל מקום מפני ששפת הבור קולטת. פרק יט הלכה א: שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהן ואין ידוע באי זה מהן הלך ועשה טהרות ונאכלו והזה שלישי ושביעי וטבל וטהר והלך בשני ועשה טהרות הרי אלו טהורות, אם קיימות הראשונות אלו ואלו תלויות שבודאי שאחד מן הטהרות טמא, ואם לא טהר בינתיים הראשונות תלויות והשניות ישרפו שהרי הן טמאות בודאי שזה טמא הוא מפני שהלך בשני השבילין, וכן השרץ והצפרדע בר"ה ואין צורתן ניכרת ואין ידוע אי זהו השרץ ונגע באחד מהן ועשה טהרות ונאכלו וטבל ונגע בשני ועשה טהרות הרי אלו טהורות, ואם קיימות הראשונות אלו ואלו תלויות, ואם לא טבל בינתיים הראשונות תלויות והשניות ישרפו. הלכה ב: שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות אם באו ונשאלו זה אחר זה מורין לכל אחד מהן בפני עצמו שהוא טהור, באו שניהן כאחד או שבא האחד ושאל עליו ועל חבירו ואמר שנים היינו ובשני השבילים הלכנו ושתי טהרות עשינו הרי שניהם טמאין וטהרות שעשו נשרפות, וכן אם נטמאו בטומאה קלה כיצד שני ככרים אחד טמא ואחד טהור אכל את אחד מהם ועשה טהרות ובא חבירו ואכל את השני ועשה טהרות אם נשאלו זה אחר זה שניהן טהורין מפני שהן ספק דברי סופרים שהוא מכלל הספיקות שטהרו חכמים כמו שביארנו, נשאלו שניהן כאחת או שנשאל עליו ועל חבירו שניהן טמאין מספק וטהרותם נשרפות שהרי ודאי אחת מהן טמאה ואפילו ככר אחד טמא שנתערב במאה ככרות טהורין כולן טמאין וישרפו. הלכה ג: ככר טמא שנתערב בתשעה ככרות טהורין ובאו חמשה בני אדם ואכלו חמשה ככרות מהן ובאו חמשה בני אדם אחרים ואכלו החמשה הנשארים הראשונים טמאים מפני שאין להן אנשים אחרים שיתלו בהן והחמשה האנשים האחרונים טהורין מפני שהן תולין בראשונים. הלכה ד: שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלכו בהן שני אנשים איש אחד טהור ואיש אחד טמא אפילו היה האחד תלוי ה"ז הטהור תולה בתלוי ואומרין זה הטהור הלך בשביל הטהור והרי הוא בטהרתו וזה התלוי הלך בשביל הטמא ואע"פ שנשאלו שניהן כאחד. פרק כ הלכה א: כל מקום שהוא רשות הרבים לענין שבת כך הוא רשות הרבים לענין טומאה. הלכה ב: ארבע אמות הסמוכות לר"ה הרי הן כר"ה לטומאה, וכן הכרמלית כגון הים והאצטוונית הרי הן כר"ה לטומאה. הלכה ג: יש שם מקומות שאף ע"פ שהן רשות היחיד לשבת הרי הן כרשות הרבים לענין טומאה ואלו הן: השבילין המפולשין לשיחין ולבורות ולגתות והבקעה המוקפת גדר בימות החמה ובסילקי מלכים שהוא בניין רחב הרבה לעמוד בו אנשי המרכבה ויש לו פתחים הרבה פתוחים לר"ה והפורן והוא הבניין הגדול שיש לו שני פתחים זה כנגד זה וחצר שהרבים נכנסין בפתח זה ויוצאין בפתח אחר, וכן מבואות היורדים לים או לנהר אע"פ שהן גדורין מכאן ומכאן ורבים מטפסין ועולין בהן והבימוסות והמרחצאות הרי הן כר"ה לטומאה, וכן כל העזרה כר"ה לטומאה. הלכה ד: גנות העיר שדרך העיר עוברת עליהן ר"ה לטומאה. הלכה ה: הגינה בזמן שהיא משתמרת רה"י ובזמן שאינה משתמרת רשות הרבים לטומאה, וכן בסילקי גדולה בזמן שפותחין אותה ר"ה לטומאה ובזמן שנועלין אותה רשות היחיד לכל. הלכה ו: הבקעה המוקפת גדר בימות הגשמים רה"י לשבת ולטומאה ואם לא היתה מוקפת הרי היא רה"י לטומאה בלבד, ובקעה שעברו עליה בימות הגשמים הרי היא רה"י לטומאה אפילו בימות החמה, ואלו הן ימות החמה משתעקר התבואה מתוכה ואלו הן ימות הגשמים משתרד רביעה שניה, בין העיגולים של ענבים לזוגין ר"ה לטומאה. הלכה ז: כרם שלפני הבוצרים רה"י ולאחר הבוצרים ר"ה לטומאה, אימתי בזמן שהרבים נכנסים ברוח זו ויוצאים ברוח שכנגדה שאר כל המקומות חוץ מאלו שביארנו דינם כשם שהן רה"י לשבת כך הם רה"י לטומאה. הלכה ח: ויש מקומות שאינן רה"י לשבת ואע"פ כן הן רה"י לטומאה מפני שאין העם משתמשין בהן ואלו הן: האילנות וחורי ר"ה אע"פ שאין בהן ארבעה על ארבעה כיצד אילן שהוא עומד בר"ה וטומאה בתוכו עלה לראשו ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא, הכניס ידו לחור שיש בו טומאה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא. הלכה ט: חנות שהיא טמאה ופתוחה לר"ה ספק נכנס ספק לא נכנס ספיקו טהור שכל החנות כמו שרץ המונח בר"ה שספק מגעו טהור, היו שתי חנויות אחת טהורה ואחת טמאה ונכנס לאחת מהן ספק לטמא נכנס ספק לטהור ספיקו טמא שזה ספק רה"י שהחנות רה"י, וכן בקעה בימות הגשמים שיש בה שדות הרבה ובה שדה אחת טמאה ואחת טהורה ואמר נכנסתי לבקעה זו ואיני יודע אם נכנסתי לאותה שדה או לא נכנסתי ספיקו טמא שספק טומאה ברה"י אפילו ספק ביאה טמא. הלכה י: מקום שהיה רה"י ונעשה ר"ה וחזר ונעשה רה"י כשהוא רה"י ספיקו טמא וכשהוא ר"ה ספיקו טהור. הלכה יא: דברים שהן בר"ה הרי הן כר"ה כיצד קופה בר"ה גבוה עשרה טפחים והטומאה בתוכה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור הכניס ידו לתוכה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא, היתה כפישה נתונה על כתפו וככר תרומה כרוך בסיב או בנייר ונתון לתוכה ספק נגע בה אחר ספק לא נגע ספיקו טמא. הלכה יב: חמור בר"ה גבוה עשרה טפחים וטומאה נתונה עליו ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור, פשט ידו על גביו ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא, וכן סלע המונח בר"ה גבוה עשרה טפחים וטומאה נתונה עליו ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור, עלה בראש הסלע ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא. הלכה יג: היה זב רוכב על חמורו וזה רוכב על חמורו ומהלכין בדרך ספק נגע בזב ספק לא נגע, תינוק טמא מורכב על כתפו של אביו ותינוק טהור מורכב על כתפו של אביו והלכו זה בצד זה ספק נגע ספק לא נגע, חבילה על כתפו והרוק מודבק בכותל ספק נגע ספק לא נגע, כלים שטוחין בר"ה למעלה מעשרה והטמא עובר ספק הסיט ספק לא הסיט הכל טהור. בריך רחמנא דסייען. | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|||||
|
||||||||
|
|
|
