Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שני כה כסלו ה'�&פ"ב
	שיעורים יומיים ליום שני כה כסלו ה'�&פ"ב

חומש:

שני פרשת מקץ

תהילים:

פרק קיט א-צו

תניא:

והא דאמרינן... -ו- אלא להתייהר כו'

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות פסולי המוקדשין פרקים ב-ד

פרק אחד :

הלכות פסולי המוקדשין פרק ה

ספר המצוות :

מל"ת קל"ב

הלכות פסולי המוקדשין

פרק ב

הלכה א: כל הדמים הניתנין על מזבח החיצון, אם נתן מתנה אחת בלבד כיפר, ואפילו בחטאת מתנה אחת היא העיקר ושאר הארבע מתנות למצוה, שנאמר ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך, שפיכת הדם על המזבח היא העיקר.

הלכה ב: וכל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא, שנאמר ודם זבחיך ישפך.

הלכה ג: כל הדמים הניתנין על מזבח הפנימי, אם חסר אחת מהן לא כיפר, אלא כולן הן עיקר הכפרה, שהרי הכתוב הקפיד על מניינן שנאמר שבע פעמים.

הלכה ד: חטאת שנתן ממנו מתנה אחת ומתו הבעלים, ישלים ארבע מתנות לאחר המיתה.

הלכה ה: אבל אם נתן האחת ביום לא יתן השלש בלילה.

הלכה ו: ואם נתן אחת בפנים והשלימן בחוץ חייב משום מעלה בחוץ.

הלכה ז: היה מזה ונקטעה ידו של מזה קודם שיגיע דם לאויר המזבח, לא עלתה לו הזייה.

הלכה ח: שינה מתן קרבנות בחטאת, בין בחטאת הנעשית בפנים בין בחטאת הנעשית בחוץ נפסל, אבל בשאר קדשים כשרין.

הלכה ט: נתן הדם מן הקרן ולפנים, בין בחטאת בין בשאר קדשים, בין במזבח הפנימי בין במזבח החיצון, פסול.

הלכה י: דם שמצותו ליתן אותו למעלה מחצי המזבח שנתנו למטה, או שמצותו ליתנו למטה ונתנו למעלה, או שמצותו ליתנו בפנים בהיכל ונתנו על מזבח החיצון, או הניתנין על מזבח החיצון שנתנן לפנים בהיכל, או שנתן דם הניתנין בחוץ על הכבש שלא כנגד היסוד הרי בשר הזבח פסול, ואע"פ כן נתכפרו הבעלים בו כיון שהגיע דם למזבח, אף על פי שהגיע שלא למקומו הרי הוא כמו שהגיע למקומו לכפר, במה דברים אמורים כשהיה זה הזורק כשר לעבודה, אבל אם קבל הכשר ונתן לפסול ונתן הפסול את הניתנין למעלה למטה, ואת הניתנין בפנים בחוץ, ואת הניתנין בחוץ בפנים, או שנתן על הכבש שלא כנגד היסוד, לא נפסל בשר הזבח אם נשאר דם הנפש, אלא יחזור הכשר ויקבל שאר דם הנפש ויזרוק הדם במקומו.

הלכה יא: דמי קדשים שנתערבו, בין דם בדם, בין כוסות בכוסות, אם נתערבו הניתנין מתנה אחת בניתנין מתנה אחת, יתן הכל מתנה אחת, וכן הניתנין מתן ארבע בניתנין מתן ארבע, יתן הכל מתן ארבע, נתערבו הניתנין מתנה אחת בניתנין מתן שתים שהן ארבע, יתן הכל מתנה אחת, נתערבו הניתנין למעלה בניתנין למטה, ישפך הכל לאמה והזבחים פסולין, אפילו נתערבו שירי החטאת עם דם העולה שמקום הכל למטה ישפך הכל לאמה.

הלכה יב: ואם לא שאל אלא נתן מן התערובות למעלה ולמטה הרי זה כשר, נתן למעלה ושאל יתן למטה ואלו ואלו עלו לו.

הלכה יג: נתערבו הניתנין בפנים בניתנין בחוץ, ישפוך הכל לאמה, ואם לא שאל ולקח דם התערובת ונתן ממנו בפנים ובחוץ, בין שנתן בפנים וחזר ונתן בחוץ, או בחוץ וחזר ונתן בפנים הכל כשר, במה דברים אמורים בשאר דמים הניתנים בחוץ חוץ מן החטאת, אבל דם חטאת הנעשית בחוץ שנתערב בדם חטאת הנעשית בפנים, אם נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים כשר, נתן בפנים וחזר ונתן בחוץ פסולה, שדם חטאת שנכנס להיכל אפילו חטאת יחיד הנאכלת אסורה, שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו', והוא שיבא דרך שער ההיכל, שנאמר יובא דרך ביאה, אבל אם הכניסו בפשפש, או דרך חלון או גג, אינו נפסל.

הלכה יד: פר העלם ושעיר ע"ז שדמם נכנס להיכל, אם הכניסו לקודש הקדשים נפסל שבמקום זה פנימה של מקומן הוא, וכן פר ושעיר של יום הכפורים שדמם נכנס לקודש הקדשים אם הכניס דמם לקודש הקדשים והזה ממנו והוציאו להיכל וחזר והכניסו לקודש הקדשים נפסל ואינו גומר ממנו הזיות שבקודש הקדשים כיון שיצא יצא, וכן אם גמר הזיות שבקודש הקדשים והוציאן להיכל, והזה מקצת הזיות והוציאן חוץ להיכל וחזר והכניסן להיכל, אינו גומר הזיות שבהיכל, שכיון שיצא הדם חוץ למקומו נפסל.

הלכה טו: חטאת שקיבל דמה בשני כוסות ויצא אחד מהם לחוץ, הפנימי כשר ויזה ממנו, נכנס אחד מהם להיכל והזה ממנו שם, אף החיצון פסול, שנאמר אשר יובא מדמה אפילו מקצת דמה אם נכנס לכפר בקדש נפסלה.

הלכה טז: דם חטאת שהכניסו לכפר בו בפנים, ולא כיפר אלא הוציאו ולא הזה ממנו בפנים כלום, אם הכניסו בשוגג הרי זה כשר ומזה ממנו בחוץ שהרי לא כיפר בקדש, ואם הכניסו במזיד פסול.

הלכה יז: הכניס החטאת עצמה להיכל כשירה שנאמר אשר יובא מדמה ולא בשרה.

הלכה יח: חטאת העוף שפרכסה ונכנסה להיכל כשירה.

הלכה יט: הכניס דם חטאת העוף להיכל בצוארה הרי זה ספק אם הצואר חשוב ככלי.

הלכה כ: נפשך דם חטאת העוף ואספו, הרי זה ספק אם הכלי פוסל בדמה או אינו פוסל, לפיכך תשרף ככל חטאת העוף שהוא ספק.

הלכה כא: חטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות, ונתן מתנה אחת מכל כוס וכוס, שיירי ארבעתן נשפך על היסוד שנאמר ואת כל דמה ישפוך, נתן ארבע המתנות מכוס אחד, שיירי אותו הכוס נשפך על היסוד ושאר הכוסות נשפכין לאמה.

הלכה כב: דם שנפל לתוך המים או לתוך דמי חולין לא יזה ממנו ואם הזה פסול, נפל מים לתוך הדם שבמזרק, אם יש בו מראה דם כשר, נפל לתוכו יין או דם חולין, אומדין אותו אילו היו מים, אם ראויין לבטל דם שבמזרק עד שלא יהיו מראיו מראה דם הרי זה לא יזה ממנו, ואם אינם ראויין לבטל מראיו יזה ממנו.

הלכה כג: דם הקדשים שנתערב בדם פסולי המזבח או בדם הקדשים שנפסלו בשחיטה, ישפך הכל לאמה, ואפילו קרבו כל הכוסות חוץ מאחד ישפך לאמה וכל אותן הזבחים פסולים, נתערב בדם התמצית ישפך לאמה ואם לא שאל ונתן כשר.

הלכה כד: האימורין ואיברי העולות והקמצים והלבונה ומנחות הנשרפות אחר שנתקדשו בכלי שרת, אם זרק אחד מכל אלו על גבי האשים בין ביד בין בכלי בין בימין בין בשמאל הרי אלו כשרים.

הלכה כה: היין והמים שנסכן בין בקערה בין בהין בין בשאר כלי השרת כשרים, נסכן בכלי חול או בידו פסולין.

הלכה כו: איברים שסידרן וכן קומץ שסידרו וסידר העצים של מערכה למעלה מהם, או שסידרן מצדי העצים, הרי זה ספק אם דרך הקטרה בכך או אין דרך הקטרה בכך, לפיכך לא יעשה כן לכתחלה ואם עשה הורצה.

פרק ג

הלכה א: קדשי קדשים ששחטן בראש המזבח כאילו שחטן בצפון שנאמר וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, מלמד שכל המזבח ראוי לשחיטת העולה ושחיטת השלמים.

הלכה ב: עולה ששחטה בראש המזבח, או ששחטה למטה והעלה אותה לראש המזבח, יפשיט אותה וינתחנה במקומה, ומוריד הקרבים ומדיחן למטה, וחוזר ומעלה אותן ומוריד העור ונותנו לכהנים.

הלכה ג: וכן זבחים שחוטים שעלו לגבי המזבח, מפשיטן ומנתחן במקומן ומוריד הקרבים ומדיחן במים וחוזר ומעלה אותן ומוריד את העור ואת הבשר ונותנו לבעלים וחוזר ומקטיר את השאר, ומפני מה לא יוריד הכל אלא יפשיט וינתח בראש המזבח, שכל הראוי לאשים אם עלה לראש המזבח לא ירד, שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש, יכול אע"פ שאינו ראוי, תלמוד לומר היא העולה על מוקדה, מה עולה שהיא ראויה לאשים אם עלתה לא תרד אף כל הראוי לאשים אם עלה לא ירד.

הלכה ד: עולה שהעלה חיה לראש המזבח תרד שעדיין אינה ראויה.

הלכה ה: וכן קומץ המנחה שלא נתקדש בכלי שרת, וכל איסורי המזבח שעלו ירדו לפי שאינן ראויין מתחילתן.

הלכה ו: וכן בהמת קדשים שנשחטה בלילה או נשפך דמה או שיצאת חוץ לעזרה אם עלתה תרד.

הלכה ז: אבל קדשים שלנו או שלן הדם או הבשר או האימורים, וזבח שיצא חוץ לעזרה, או שנטמא או נפסל במחשבת הזמן או במחשבת מקום או במחשבת שינוי, או שקבלו הטמאים וזרקו את דמו, הואיל וראויין בעבודת קרבן הבא בטומאה, ושנתן דמו חוץ למקומו או קדשי קדשים שנשחטו בדרום או שנתקבל דמם בדרום, אע"פ שכל אלו פסולים אם עלו לראש המזבח לא ירדו.

הלכה ח: כל שפיסולו בקודש, הקדש מקבלו וכשם שאם עלו לא ירדו כך אם ירדו לא יעלו שנייה שהרי פסולין הם.

הלכה ט: ואם משלה בהם האור אע"פ שירדו יעלו שנייה וישלים הקטרתן.

הלכה י: קומץ שנתפגל ומקצתו בארץ ומקצתו משלה בו האור יעלה כולו.

הלכה יא: איברים וחלבים וקמצים שלנו בראשו של מזבח כאילו לנו בעזרה ואם ירדו לא יעלו, אבל אם לא ירדו מקטירין אותן לעולם.

הלכה יב: ואויר מזבח כמזבח, ואימורי קדשים קלים שהעלן קודם זריקת דמים לא ירדו, שהרי נעשה לחמו של מזבח.

הלכה יג: הפריש שני אשמות לאחריות ושחט את שניהם וקדם והעלה אימורים של אחד מהם קודם זריקה הרי אלו ירדו.

הלכה יד: הזבח הפסול והנסכים הפסולים שעלו למזבח, הזבח לא ירד כמו שביארנו מפני שהוא ראוי לאשים, והנסכים ירדו, וכן נסכים הבאים בפני עצמן שנפסלו ועלו וירדו.

הלכה טו: עוף שמלקו זר ועלה לא ירד וקומץ המנחה שקמצו ועלה ירד אע"פ שזה פסול וזה פסול זה כאילו לא נתקדש כלל, ואחד הזר ואחד שאר הפסולים.

הלכה טז: ואלו אם יעלו ירדו: כל שאינו ראוי לאשים, בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים, מותר העומר ושיירי מנחות ושתי הלחם ולחם הפנים והקטרת, וצמר שבראשי כבשים ושער שבזקן התיישים והעצמות והגידים, והקרנים והטלפים בזמן שאינן מחוברים אם עלו ירדו.

הלכה יז: קומץ שמיצה שמנו על העצם וירד העצם יחזירו, שהדבר ספק שמא חבורי עולין כעולין הם חשובין.

הלכה יח: מזבח הפנימי מקדש פסולים בין ראויין לו בין שאינן ראויין לו, אבל מזבח החיצון אינו מקדש אלא פסולין הראויין לו כמו שביארנו, כיצד מזבח החיצון שעלו לו זבחים שנפסלו לא ירדו, עלתה לו קטרת זרה תרד שאין הקטרת זרה ראויה למזבח החיצון, אבל מזבח הפנימי שעלה לו קומץ מנחה בין כשר בין פסול לא ירד וכן כל כיוצא בזה, כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו כך הכבש ושאר כלי השרת מקדשין את הראוי להם שהרי נאמר בכלים כל הנוגע בהם יקדש, משיגיע לכבש דבר הראוי לו לא ירד ואף על פי שנפסל, וכן כשיגיע לכלי שרת כל דבר הראוי לו מתקדש ולא יפדה לעולם ואע"פ שנפסל כמו שביארנו באיסורי המזבח.

הלכה יט: אין כלי הלח מקדשות את היבש, ולא כלי היבש מקדשות את הלח, במה דברים אמורים במדות הלח והיבש שהיו במקדש כמו שביארנו בהלכות כלי המקדש, אבל המזרקות מקדשות הלח והיבש, וכלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב.

הלכה כ: כל כלי השרת אין מקדשין אלא במקדש ואין מקדשין אלא מדעת ואין מקדשין אלא מתוכן ואין מקדשין אלא שלימים, ניקבו אם עושין מעין מלאכתן שהיו עושין והם שלימים מקדשין ואם לאו אין מקדשין, ואין מקדשין אלא מליאין, אבל המדות אין מקדשות חסרות אלא אם דעתו למלאותן, ואם אין דעתו למלאותן מקדשות להפסל אבל לא ליקרב.

הלכה כא: כלי שרת מקדשין שלא בזמנן להפסל אבל לא להקרב, כיצד דבר שמצותו ביום שנתקדש בכלי שרת בלילה נפסל וישרף, אבל אינו קרב, כגון שקמץ מנחה בלילה ונתן קומצה לכלי שרת הרי זו נשרפת.

הלכה כב: מזבח שנפגם נפסלו כל הקדשים שהיו שם שחוטין במקדש שעדיין לא נזרק דמם, שהרי אין שם מזבח לזרוק עליו ונאמר וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך כלומר תזבח והוא עומד בתקונו לא פגום.

הלכה כג: אבל קדשים חיים שהיו שם בעזרה כשנפגם לא נפסלו, אלא כשיבנה המזבח יקרבו שאין בעלי חיים נדחין.

הלכה כד: הקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח, כשיבנה מקריבין אותן שהדחוי מעיקרו אינו דיחוי.

הלכה כה: וכן אין אוכלין קדשים והמזבח פגום, שנאמר ואכלוה מצות אצל המזבח, והוא הדין לקדשים קלים שאין אוכלין אותן בירושלים והמזבח פגום עד שיבנה.

פרק ד

הלכה א: ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה וחטאת שאבדה ונמצאת אחר שכיפרו הבעלים הרי אלו ימותו, נמצאת אחר שנשחטה החטאת השניה שהפריש קודם שיזרק דמה, הרי זו ספק אם תמות אם תרעה עד שיפול בה מום, לפיכך תמות, וכיצד הן מתות לא שיהרגם בכלי או בידו אלא יכניסם לבית ונועל עליהם עד שימותו, ודברים אלו כולם מפי משה רבינו נשמעו, אין כל הדברים אמורים אלא בחטאת יחיד בלבד, אבל חטאת צבור שאבדה ונמצאת אחר כפרה בין ראויה בין אינה ראויה תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויפלו דמיה לנדבה, ואין אתה יכול לומר בחטאת צבור ולד או תמורה או שמתו בעליה, שכל קרבנות הצבור זכרים ואין הצבור עושין תמורה כמו שיתבאר ואין כל ישראל מתים.

הלכה ב: פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן, וכן שעירי ע"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהן, ירעו עד שיפול בהן מום וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת הצבור מתה, ולמה לא יקרבו עצמן נדבה שהרי זכרים הם, גזרה לאחר כפרה משום לפני כפרה.

הלכה ג: המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהם עומדות, משך אחת משתיהן ונתכפר בה האחרת תמות, בא להמלך אומרין לו שיתכפר בזו שהפריש בראשונה והשניה תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה, היתה אחת מהן תמימה ואחת בעלת מום, תמימה תקרב ובעלת מום תפדה, נשחטה בעלת מום קודם שיזרק דם התמימה הרי זו אסורה בהנאה, היו שתיהן בעלי מומין ימכרו שתיהן ויביא מדמיהם חטאת והשאר יפול לנדבה.

הלכה ד: הפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה ואבדה, והפריש אחרת ונמצאו האובדות והרי שלשתן עומדות ונתכפר בראשונה, שנייה מתה ושלישית רועה, נתכפר בשלישית שנייה מתה וראשונה רועה, נתכפר באמצעית שתיהם מתות.

הלכה ה: המפריש שתי חטאות לאחריות, מתכפר באי זו שירצה והשנייה תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה.

הלכה ו: הפריש חטאת מעוברת וילדה, הרי היא וולדה כשתי חטאות שנתפרשו לאחריות.

הלכה ז: המפריש חטאתו ועברה שנתה, תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה אחרת, וכן אם הפריש חטאתו ונפל בה מום יביא בדמיה אחרת.

הלכה ח: כל חטאת שאבדה ונמצאת קודם כפרה, (אע"פ שנמצאת בעלת מום או שנמצאת אחר שעברה שנתה), אינה מתה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה, נמצאת אחר כפרה אע"פ שנמצאת בעלת מום או עברה שנתה הואיל והיתה אבודה בשעת כפרה הרי זו תמות.

הלכה ט: היתה גנובה או גזולה בשעת כפרה ואחר כך חזרה, אינה מתה אלא תרעה, לא שמעו ממשה רבינו אלא אבודה, היתה עיקר אבידתה בלילה אע"פ שהיתה אבודה בשעת כפרה, אינה מתה אלא תרעה.

הלכה י: אבדה ממנו ולא מן הרועה, או שאבדה מן הרועה ואינה אבודה מבעליה, אינה מתה אלא רועה.

הלכה יא: וכל אלו שרועות רועות עד שיפול בהן מום ויפלו דמיהן לנדבה.

הלכה יב: היתה אבודה ממנו ומן הרועה ואחר מכירה אפילו בסוף העולם, הרי זו ספק לפיכך תמות.

הלכה יג: היתה נחבאת אחורי הדלת או בסתר המדרגה הרי זו אבודה, שהרי אין אדם רואה אותה בשעת כפרה, היתה בשדה או באגם הרי זו ספק אבודה שמא יש שם אדם רואה אותה בשעת כפרה, לפיכך תמות מספק.

הלכה יד: השולח חטאתו ממדינת הים, מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים, במה דברים אמורים בחטאת העוף, או בחטאת בהמה של אשה שאינה בת סמיכה כמו שביארנו, אבל אשם ודאי שמתו בעליו, ושכפרו בעליו, ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויפלו דמיו לנדבה, שכל שבחטאת תמות באשם ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה.

הלכה טו: כל אשם שניתק לרעייה, אם הקריבו עולה כשר, ולמה לא יקרב בעצמו עולה לכתחילה, גזירה לאחר כפרה משום לפני כפרה.

הלכה טז: המפריש נקבה לאשמו תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה אשם, אם הקריב אשמו יפלו דמיה לנדבה, וכן ולדה.

הלכה יז: הפריש נקבה לעולתו וילדה זכר ירעה עד שיפול בו מום ויביא בדמיו עולה.

הלכה יח: אבל הדיוט שהפריש זכר לחטאת ונשיא שהפריש שעירה לחטאת, וכהן משיח שהפריש פרה לחטאת הרי אלו אין מתקדשין לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים, לפיכך ימכרו שלא במום.

הלכה יט: הביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא או שחטא ודאי, אם עד שלא נשחט ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה מפני שלבו של אדם דוה על עונותיו והואיל ועל ספק הפרישו גמר בלבו להקדיש, הפריש אפילו ע"פ עדים והוזמו יפלו דמיו לנדבה, ואם אחר שנשחט נודע לו, הדם ישפך והבשר ישרף כשאר פסולי המוקדשין, נודע לו אחר שנזרק הדם, הבשר יאכל לכהנים ככל האשמות.

הלכה כ: אשם ודאי אינו כן, אם עד שלא נשחט נודע לו שלא חטא יצא וירעה בעדר כשאר החולין ואין בו קדושה כלל, ואם משנשחט הרי זה יקבר, ואם משנזרק הדם, הבשר יצא לבית השריפה כשאר פסולי המוקדשין.

הלכה כא: מי שנתחייב באשם תלוי והפריש שנים לאחריות, מתכפר באחד והשני ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה, ואין צריך לומר באשם ודאי שהוא כן.

הלכה כב: כל האשמות שבתורה באין בני שתים ובאים בכסף שקלים, חוץ מאשם מצורע ואשם נזיר שהם בני שנה ואין לדמיהם קצבה, אשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים, ומפי השמועה למדו שאינו בא אלא בכסף שקלים.

הלכה כג: הוזלו אילים ולא ימצא איל בשתי סלעים אין לו תקנה אלא ישהא עד שיוקרו ויביא בשתי סלעים שהרי הקפידה תורה על דמיו ונתנו לו קצבה.

הלכה כד: הפריש אשמו והיה בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתים כשר, שהדחוי מעיקרו אינו דחוי ועדיין לא נראה עד שנעשה שוה שתים, ואף על פי שהשביח מאליו אדם מתכפר בשבח הקדש, היה בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת כפרה יפה סלע הרי זה פסול, חזר ונעשה יפה שתים יחזור לכשרותו שאין בעלי חיים נדחין כמו שביארנו, למה הדבר דומה למום שנפל ועבר.

הלכה כה: הפריש שתי סלעים לאשם ולקח בהם שני אילים לאשם, אם היה אחד מהן יפה שתי סלעים, יקרב לאשמו והשני ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה.

הלכה כו: היה חייב באשם בן שנה והביא בן שתים או בבן שתים והביא בן שנה, או ששחטו מחוסר זמן בבעלים, פסול ותעובר צורתו ויצא לבית השריפה, זה הכלל כל הפסול בחטאת פסול באשם, חוץ מן האשם ששחטו שלא לשמו שהוא כשר כמו שיתבאר.

הלכה כז: עולת נזיר, עולת יולדת, עולת מצורע, ששחטן בני שנים עשר חדש ויום אחד, או מחוסרי זמן בבעלים, כשרים וטעונין נסכים, זה הכלל כל שאינו פוסל בעולת נדבה, אינו פוסל בעולת חובה, בין עלתה לבעלים בין שלא עלתה להם.

הלכות פסולי המוקדשין

פרק ב 
 
הלכה א: כל הדמים הניתנין על מזבח החיצון, אם נתן מתנה אחת בלבד כיפר, ואפילו בחטאת מתנה אחת היא העיקר ושאר הארבע מתנות למצוה, שנאמר ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך, שפיכת הדם על המזבח היא העיקר. 
 
הלכה ב: וכל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא, שנאמר ודם זבחיך ישפך. 
 
הלכה ג: כל הדמים הניתנין על מזבח הפנימי, אם חסר אחת מהן לא כיפר, אלא כולן הן עיקר הכפרה, שהרי הכתוב הקפיד על מניינן שנאמר שבע פעמים. 
 
הלכה ד: חטאת שנתן ממנו מתנה אחת ומתו הבעלים, ישלים ארבע מתנות לאחר המיתה. 
 
הלכה ה: אבל אם נתן האחת ביום לא יתן השלש בלילה. 
 
הלכה ו: ואם נתן אחת בפנים והשלימן בחוץ חייב משום מעלה בחוץ. 
 
הלכה ז: היה מזה ונקטעה ידו של מזה קודם שיגיע דם לאויר המזבח, לא עלתה לו הזייה. 
 
הלכה ח: שינה מתן קרבנות בחטאת, בין בחטאת הנעשית בפנים בין בחטאת הנעשית בחוץ נפסל, אבל בשאר קדשים כשרין. 
 
הלכה ט: נתן הדם מן הקרן ולפנים, בין בחטאת בין בשאר קדשים, בין במזבח הפנימי בין במזבח החיצון, פסול. 
 
הלכה י: דם שמצותו ליתן אותו למעלה מחצי המזבח שנתנו למטה, או שמצותו ליתנו למטה ונתנו למעלה, או שמצותו ליתנו בפנים בהיכל ונתנו על מזבח החיצון, או הניתנין על מזבח החיצון שנתנן לפנים בהיכל, או שנתן דם הניתנין בחוץ על הכבש שלא כנגד היסוד הרי בשר הזבח פסול, ואע"פ כן נתכפרו הבעלים בו כיון שהגיע דם למזבח, אף על פי שהגיע שלא למקומו הרי הוא כמו שהגיע למקומו לכפר, במה דברים אמורים כשהיה זה הזורק כשר לעבודה, אבל אם קבל הכשר ונתן לפסול ונתן הפסול את הניתנין למעלה למטה, ואת הניתנין בפנים בחוץ, ואת הניתנין בחוץ בפנים, או שנתן על הכבש שלא כנגד היסוד, לא נפסל בשר הזבח אם נשאר דם הנפש, אלא יחזור הכשר ויקבל שאר דם הנפש ויזרוק הדם במקומו. 
 
הלכה יא: דמי קדשים שנתערבו, בין דם בדם, בין כוסות בכוסות, אם נתערבו הניתנין מתנה אחת בניתנין מתנה אחת, יתן הכל מתנה אחת, וכן הניתנין מתן ארבע בניתנין מתן ארבע, יתן הכל מתן ארבע, נתערבו הניתנין מתנה אחת בניתנין מתן שתים שהן ארבע, יתן הכל מתנה אחת, נתערבו הניתנין למעלה בניתנין למטה, ישפך הכל לאמה והזבחים פסולין, אפילו נתערבו שירי החטאת עם דם העולה שמקום הכל למטה ישפך הכל לאמה. 
 
הלכה יב: ואם לא שאל אלא נתן מן התערובות למעלה ולמטה הרי זה כשר, נתן למעלה ושאל יתן למטה ואלו ואלו עלו לו. 
 
הלכה יג: נתערבו הניתנין בפנים בניתנין בחוץ, ישפוך הכל לאמה, ואם לא שאל ולקח דם התערובת ונתן ממנו בפנים ובחוץ, בין שנתן בפנים וחזר ונתן בחוץ, או בחוץ וחזר ונתן בפנים הכל כשר, במה דברים אמורים בשאר דמים הניתנים בחוץ חוץ מן החטאת, אבל דם חטאת הנעשית בחוץ שנתערב בדם חטאת הנעשית בפנים, אם נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים כשר, נתן בפנים וחזר ונתן בחוץ פסולה, שדם חטאת שנכנס להיכל אפילו חטאת יחיד הנאכלת אסורה, שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו', והוא שיבא דרך שער ההיכל, שנאמר יובא דרך ביאה, אבל אם הכניסו בפשפש, או דרך חלון או גג, אינו נפסל. 
 
הלכה יד: פר העלם ושעיר ע"ז שדמם נכנס להיכל, אם הכניסו לקודש הקדשים נפסל שבמקום זה פנימה של מקומן הוא, וכן פר ושעיר של יום הכפורים שדמם נכנס לקודש הקדשים אם הכניס דמם לקודש הקדשים והזה ממנו והוציאו להיכל וחזר והכניסו לקודש הקדשים נפסל ואינו גומר ממנו הזיות שבקודש הקדשים כיון שיצא יצא, וכן אם גמר הזיות שבקודש הקדשים והוציאן להיכל, והזה מקצת הזיות והוציאן חוץ להיכל וחזר והכניסן להיכל, אינו גומר הזיות שבהיכל, שכיון שיצא הדם חוץ למקומו נפסל. 
 
הלכה טו: חטאת שקיבל דמה בשני כוסות ויצא אחד מהם לחוץ, הפנימי כשר ויזה ממנו, נכנס אחד מהם להיכל והזה ממנו שם, אף החיצון פסול, שנאמר אשר יובא מדמה אפילו מקצת דמה אם נכנס לכפר בקדש נפסלה. 
 
הלכה טז: דם חטאת שהכניסו לכפר בו בפנים, ולא כיפר אלא הוציאו ולא הזה ממנו בפנים כלום, אם הכניסו בשוגג הרי זה כשר ומזה ממנו בחוץ שהרי לא כיפר בקדש, ואם הכניסו במזיד פסול. 
 
הלכה יז: הכניס החטאת עצמה להיכל כשירה שנאמר אשר יובא מדמה ולא בשרה. 
 
הלכה יח: חטאת העוף שפרכסה ונכנסה להיכל כשירה. 
 
הלכה יט: הכניס דם חטאת העוף להיכל בצוארה הרי זה ספק אם הצואר חשוב ככלי. 
 
הלכה כ: נפשך דם חטאת העוף ואספו, הרי זה ספק אם הכלי פוסל בדמה או אינו פוסל, לפיכך תשרף ככל חטאת העוף שהוא ספק. 
 
הלכה כא: חטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות, ונתן מתנה אחת מכל כוס וכוס, שיירי ארבעתן נשפך על היסוד שנאמר ואת כל דמה ישפוך, נתן ארבע המתנות מכוס אחד, שיירי אותו הכוס נשפך על היסוד ושאר הכוסות נשפכין לאמה. 
 
הלכה כב: דם שנפל לתוך המים או לתוך דמי חולין לא יזה ממנו ואם הזה פסול, נפל מים לתוך הדם שבמזרק, אם יש בו מראה דם כשר, נפל לתוכו יין או דם חולין, אומדין אותו אילו היו מים, אם ראויין לבטל דם שבמזרק עד שלא יהיו מראיו מראה דם הרי זה לא יזה ממנו, ואם אינם ראויין לבטל מראיו יזה ממנו. 
 
הלכה כג: דם הקדשים שנתערב בדם פסולי המזבח או בדם הקדשים שנפסלו בשחיטה, ישפך הכל לאמה, ואפילו קרבו כל הכוסות חוץ מאחד ישפך לאמה וכל אותן הזבחים פסולים, נתערב בדם התמצית ישפך לאמה ואם לא שאל ונתן כשר. 
 
הלכה כד: האימורין ואיברי העולות והקמצים והלבונה ומנחות הנשרפות אחר שנתקדשו בכלי שרת, אם זרק אחד מכל אלו על גבי האשים בין ביד בין בכלי בין בימין בין בשמאל הרי אלו כשרים. 
 
הלכה כה: היין והמים שנסכן בין בקערה בין בהין בין בשאר כלי השרת כשרים, נסכן בכלי חול או בידו פסולין. 
 
הלכה כו: איברים שסידרן וכן קומץ שסידרו וסידר העצים של מערכה למעלה מהם, או שסידרן מצדי העצים, הרי זה ספק אם דרך הקטרה בכך או אין דרך הקטרה בכך, לפיכך לא יעשה כן לכתחלה ואם עשה הורצה. פרק ג 
 
הלכה א: קדשי קדשים ששחטן בראש המזבח כאילו שחטן בצפון שנאמר וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, מלמד שכל המזבח ראוי לשחיטת העולה ושחיטת השלמים. 
 
הלכה ב: עולה ששחטה בראש המזבח, או ששחטה למטה והעלה אותה לראש המזבח, יפשיט אותה וינתחנה במקומה, ומוריד הקרבים ומדיחן למטה, וחוזר ומעלה אותן ומוריד העור ונותנו לכהנים. 
 
הלכה ג: וכן זבחים שחוטים שעלו לגבי המזבח, מפשיטן ומנתחן במקומן ומוריד הקרבים ומדיחן במים וחוזר ומעלה אותן ומוריד את העור ואת הבשר ונותנו לבעלים וחוזר ומקטיר את השאר, ומפני מה לא יוריד הכל אלא יפשיט וינתח בראש המזבח, שכל הראוי לאשים אם עלה לראש המזבח לא ירד, שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש, יכול אע"פ שאינו ראוי, תלמוד לומר היא העולה על מוקדה, מה עולה שהיא ראויה לאשים אם עלתה לא תרד אף כל הראוי לאשים אם עלה לא ירד. 
 
הלכה ד: עולה שהעלה חיה לראש המזבח תרד שעדיין אינה ראויה. 
 
הלכה ה: וכן קומץ המנחה שלא נתקדש בכלי שרת, וכל איסורי המזבח שעלו ירדו לפי שאינן ראויין מתחילתן. 
 
הלכה ו: וכן בהמת קדשים שנשחטה בלילה או נשפך דמה או שיצאת חוץ לעזרה אם עלתה תרד. 
 
הלכה ז: אבל קדשים שלנו או שלן הדם או הבשר או האימורים, וזבח שיצא חוץ לעזרה, או שנטמא או נפסל במחשבת הזמן או במחשבת מקום או במחשבת שינוי, או שקבלו הטמאים וזרקו את דמו, הואיל וראויין בעבודת קרבן הבא בטומאה, ושנתן דמו חוץ למקומו או קדשי קדשים שנשחטו בדרום או שנתקבל דמם בדרום, אע"פ שכל אלו פסולים אם עלו לראש המזבח לא ירדו. 
 
הלכה ח: כל שפיסולו בקודש, הקדש מקבלו וכשם שאם עלו לא ירדו כך אם ירדו לא יעלו שנייה שהרי פסולין הם. 
 
הלכה ט: ואם משלה בהם האור אע"פ שירדו יעלו שנייה וישלים הקטרתן. 
 
הלכה י: קומץ שנתפגל ומקצתו בארץ ומקצתו משלה בו האור יעלה כולו. 
 
הלכה יא: איברים וחלבים וקמצים שלנו בראשו של מזבח כאילו לנו בעזרה ואם ירדו לא יעלו, אבל אם לא ירדו מקטירין אותן לעולם. 
 
הלכה יב: ואויר מזבח כמזבח, ואימורי קדשים קלים שהעלן קודם זריקת דמים לא ירדו, שהרי נעשה לחמו של מזבח. 
 
הלכה יג: הפריש שני אשמות לאחריות ושחט את שניהם וקדם והעלה אימורים של אחד מהם קודם זריקה הרי אלו ירדו. 
 
הלכה יד: הזבח הפסול והנסכים הפסולים שעלו למזבח, הזבח לא ירד כמו שביארנו מפני שהוא ראוי לאשים, והנסכים ירדו, וכן נסכים הבאים בפני עצמן שנפסלו ועלו וירדו. 
 
הלכה טו: עוף שמלקו זר ועלה לא ירד וקומץ המנחה שקמצו ועלה ירד אע"פ שזה פסול וזה פסול זה כאילו לא נתקדש כלל, ואחד הזר ואחד שאר הפסולים. 
 
הלכה טז: ואלו אם יעלו ירדו: כל שאינו ראוי לאשים, בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים, מותר העומר ושיירי מנחות ושתי הלחם ולחם הפנים והקטרת, וצמר שבראשי כבשים ושער שבזקן התיישים והעצמות והגידים, והקרנים והטלפים בזמן שאינן מחוברים אם עלו ירדו. 
 
הלכה יז: קומץ שמיצה שמנו על העצם וירד העצם יחזירו, שהדבר ספק שמא חבורי עולין כעולין הם חשובין. 
 
הלכה יח: מזבח הפנימי מקדש פסולים בין ראויין לו בין שאינן ראויין לו, אבל מזבח החיצון אינו מקדש אלא פסולין הראויין לו כמו שביארנו, כיצד מזבח החיצון שעלו לו זבחים שנפסלו לא ירדו, עלתה לו קטרת זרה תרד שאין הקטרת זרה ראויה למזבח החיצון, אבל מזבח הפנימי שעלה לו קומץ מנחה בין כשר בין פסול לא ירד וכן כל כיוצא בזה, כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו כך הכבש ושאר כלי השרת מקדשין את הראוי להם שהרי נאמר בכלים כל הנוגע בהם יקדש, משיגיע לכבש דבר הראוי לו לא ירד ואף על פי שנפסל, וכן כשיגיע לכלי שרת כל דבר הראוי לו מתקדש ולא יפדה לעולם ואע"פ שנפסל כמו שביארנו באיסורי המזבח. 
 
הלכה יט: אין כלי הלח מקדשות את היבש, ולא כלי היבש מקדשות את הלח, במה דברים אמורים במדות הלח והיבש שהיו במקדש כמו שביארנו בהלכות כלי המקדש, אבל המזרקות מקדשות הלח והיבש, וכלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב. 
 
הלכה כ: כל כלי השרת אין מקדשין אלא במקדש ואין מקדשין אלא מדעת ואין מקדשין אלא מתוכן ואין מקדשין אלא שלימים, ניקבו אם עושין מעין מלאכתן שהיו עושין והם שלימים מקדשין ואם לאו אין מקדשין, ואין מקדשין אלא מליאין, אבל המדות אין מקדשות חסרות אלא אם דעתו למלאותן, ואם אין דעתו למלאותן מקדשות להפסל אבל לא ליקרב. 
 
הלכה כא: כלי שרת מקדשין שלא בזמנן להפסל אבל לא להקרב, כיצד דבר שמצותו ביום שנתקדש בכלי שרת בלילה נפסל וישרף, אבל אינו קרב, כגון שקמץ מנחה בלילה ונתן קומצה לכלי שרת הרי זו נשרפת. 
 
הלכה כב: מזבח שנפגם נפסלו כל הקדשים שהיו שם שחוטין במקדש שעדיין לא נזרק דמם, שהרי אין שם מזבח לזרוק עליו ונאמר וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך כלומר תזבח והוא עומד בתקונו לא פגום. 
 
הלכה כג: אבל קדשים חיים שהיו שם בעזרה כשנפגם לא נפסלו, אלא כשיבנה המזבח יקרבו שאין בעלי חיים נדחין. 
 
הלכה כד: הקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח, כשיבנה מקריבין אותן שהדחוי מעיקרו אינו דיחוי. 
 
הלכה כה: וכן אין אוכלין קדשים והמזבח פגום, שנאמר ואכלוה מצות אצל המזבח, והוא הדין לקדשים קלים שאין אוכלין אותן בירושלים והמזבח פגום עד שיבנה. פרק ד 
 
הלכה א: ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה וחטאת שאבדה ונמצאת אחר שכיפרו הבעלים הרי אלו ימותו, נמצאת אחר שנשחטה החטאת השניה שהפריש קודם שיזרק דמה, הרי זו ספק אם תמות אם תרעה עד שיפול בה מום, לפיכך תמות, וכיצד הן מתות לא שיהרגם בכלי או בידו אלא יכניסם לבית ונועל עליהם עד שימותו, ודברים אלו כולם מפי משה רבינו נשמעו, אין כל הדברים אמורים אלא בחטאת יחיד בלבד, אבל חטאת צבור שאבדה ונמצאת אחר כפרה בין ראויה בין אינה ראויה תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויפלו דמיה לנדבה, ואין אתה יכול לומר בחטאת צבור ולד או תמורה או שמתו בעליה, שכל קרבנות הצבור זכרים ואין הצבור עושין תמורה כמו שיתבאר ואין כל ישראל מתים. 
 
הלכה ב: פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן, וכן שעירי ע"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהן, ירעו עד שיפול בהן מום וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת הצבור מתה, ולמה לא יקרבו עצמן נדבה שהרי זכרים הם, גזרה לאחר כפרה משום לפני כפרה. 
 
הלכה ג: המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהם עומדות, משך אחת משתיהן ונתכפר בה האחרת תמות, בא להמלך אומרין לו שיתכפר בזו שהפריש בראשונה והשניה תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה, היתה אחת מהן תמימה ואחת בעלת מום, תמימה תקרב ובעלת מום תפדה, נשחטה בעלת מום קודם שיזרק דם התמימה הרי זו אסורה בהנאה, היו שתיהן בעלי מומין ימכרו שתיהן ויביא מדמיהם חטאת והשאר יפול לנדבה. 
 
הלכה ד: הפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה ואבדה, והפריש אחרת ונמצאו האובדות והרי שלשתן עומדות ונתכפר בראשונה, שנייה מתה ושלישית רועה, נתכפר בשלישית שנייה מתה וראשונה רועה, נתכפר באמצעית שתיהם מתות. 
 
הלכה ה: המפריש שתי חטאות לאחריות, מתכפר באי זו שירצה והשנייה תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה. 
 
הלכה ו: הפריש חטאת מעוברת וילדה, הרי היא וולדה כשתי חטאות שנתפרשו לאחריות. 
 
הלכה ז: המפריש חטאתו ועברה שנתה, תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה אחרת, וכן אם הפריש חטאתו ונפל בה מום יביא בדמיה אחרת. 
 
הלכה ח: כל חטאת שאבדה ונמצאת קודם כפרה, (אע"פ שנמצאת בעלת מום או שנמצאת אחר שעברה שנתה), אינה מתה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה, נמצאת אחר כפרה אע"פ שנמצאת בעלת מום או עברה שנתה הואיל והיתה אבודה בשעת כפרה הרי זו תמות. 
 
הלכה ט: היתה גנובה או גזולה בשעת כפרה ואחר כך חזרה, אינה מתה אלא תרעה, לא שמעו ממשה רבינו אלא אבודה, היתה עיקר אבידתה בלילה אע"פ שהיתה אבודה בשעת כפרה, אינה מתה אלא תרעה. 
 
הלכה י: אבדה ממנו ולא מן הרועה, או שאבדה מן הרועה ואינה אבודה מבעליה, אינה מתה אלא רועה. 
 
הלכה יא: וכל אלו שרועות רועות עד שיפול בהן מום ויפלו דמיהן לנדבה. 
 
הלכה יב: היתה אבודה ממנו ומן הרועה ואחר מכירה אפילו בסוף העולם, הרי זו ספק לפיכך תמות. 
 
הלכה יג: היתה נחבאת אחורי הדלת או בסתר המדרגה הרי זו אבודה, שהרי אין אדם רואה אותה בשעת כפרה, היתה בשדה או באגם הרי זו ספק אבודה שמא יש שם אדם רואה אותה בשעת כפרה, לפיכך תמות מספק. 
 
הלכה יד: השולח חטאתו ממדינת הים, מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים, במה דברים אמורים בחטאת העוף, או בחטאת בהמה של אשה שאינה בת סמיכה כמו שביארנו, אבל אשם ודאי שמתו בעליו, ושכפרו בעליו, ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויפלו דמיו לנדבה, שכל שבחטאת תמות באשם ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה. 
 
הלכה טו: כל אשם שניתק לרעייה, אם הקריבו עולה כשר, ולמה לא יקרב בעצמו עולה לכתחילה, גזירה לאחר כפרה משום לפני כפרה. 
 
הלכה טז: המפריש נקבה לאשמו תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה אשם, אם הקריב אשמו יפלו דמיה לנדבה, וכן ולדה. 
 
הלכה יז: הפריש נקבה לעולתו וילדה זכר ירעה עד שיפול בו מום ויביא בדמיו עולה. 
 
הלכה יח: אבל הדיוט שהפריש זכר לחטאת ונשיא שהפריש שעירה לחטאת, וכהן משיח שהפריש פרה לחטאת הרי אלו אין מתקדשין לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים, לפיכך ימכרו שלא במום. 
 
הלכה יט: הביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא או שחטא ודאי, אם עד שלא נשחט ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה מפני שלבו של אדם דוה על עונותיו והואיל ועל ספק הפרישו גמר בלבו להקדיש, הפריש אפילו ע"פ עדים והוזמו יפלו דמיו לנדבה, ואם אחר שנשחט נודע לו, הדם ישפך והבשר ישרף כשאר פסולי המוקדשין, נודע לו אחר שנזרק הדם, הבשר יאכל לכהנים ככל האשמות. 
 
הלכה כ: אשם ודאי אינו כן, אם עד שלא נשחט נודע לו שלא חטא יצא וירעה בעדר כשאר החולין ואין בו קדושה כלל, ואם משנשחט הרי זה יקבר, ואם משנזרק הדם, הבשר יצא לבית השריפה כשאר פסולי המוקדשין. 
 
הלכה כא: מי שנתחייב באשם תלוי והפריש שנים לאחריות, מתכפר באחד והשני ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה, ואין צריך לומר באשם ודאי שהוא כן. 
 
הלכה כב: כל האשמות שבתורה באין בני שתים ובאים בכסף שקלים, חוץ מאשם מצורע ואשם נזיר שהם בני שנה ואין לדמיהם קצבה, אשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים, ומפי השמועה למדו שאינו בא אלא בכסף שקלים. 
 
הלכה כג: הוזלו אילים ולא ימצא איל בשתי סלעים אין לו תקנה אלא ישהא עד שיוקרו ויביא בשתי סלעים שהרי הקפידה תורה על דמיו ונתנו לו קצבה. 
 
הלכה כד: הפריש אשמו והיה בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתים כשר, שהדחוי מעיקרו אינו דחוי ועדיין לא נראה עד שנעשה שוה שתים, ואף על פי שהשביח מאליו אדם מתכפר בשבח הקדש, היה בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת כפרה יפה סלע הרי זה פסול, חזר ונעשה יפה שתים יחזור לכשרותו שאין בעלי חיים נדחין כמו שביארנו, למה הדבר דומה למום שנפל ועבר. 
 
הלכה כה: הפריש שתי סלעים לאשם ולקח בהם שני אילים לאשם, אם היה אחד מהן יפה שתי סלעים, יקרב לאשמו והשני ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה. 
 
הלכה כו: היה חייב באשם בן שנה והביא בן שתים או בבן שתים והביא בן שנה, או ששחטו מחוסר זמן בבעלים, פסול ותעובר צורתו ויצא לבית השריפה, זה הכלל כל הפסול בחטאת פסול באשם, חוץ מן האשם ששחטו שלא לשמו שהוא כשר כמו שיתבאר. 
 
הלכה כז: עולת נזיר, עולת יולדת, עולת מצורע, ששחטן בני שנים עשר חדש ויום אחד, או מחוסרי זמן בבעלים, כשרים וטעונין נסכים, זה הכלל כל שאינו פוסל בעולת נדבה, אינו פוסל בעולת חובה, בין עלתה לבעלים בין שלא עלתה להם.