Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שלישי יא אב ה'�&פ"א
	שיעורים יומיים ליום שלישי יא אב ה'�&פ"א

חומש:

שלישי פרשת ואתחנן

תהילים:

פרקים ס - סה

תניא:

אך מודעת זאת... -קו- ושבי' בצדקה.

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

ברכת המזון. הלכות שבת פרקים א-ב

פרק אחד :

הלכות תרומות פרק א

ספר המצוות :

ספר משנה תורה סוף ספר אהבה: נוסח ברכת המזון. ברוך אתה . . אשיש בה'., מ"ע קנ"ד

סדר תפילות כל השנה

נוסח ברכת המזון

נוסח ברכת המזון: ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד וברחמים ומפרנס לכל כאמור פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא ברוך אתה יי' הזן את הכל, נודה לך יי' אלהינו ונברכך מלכנו כי הנחלת את אבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורה על שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים על תורתך שלמדתנו על חוקי רצונך שהודעתנו על כולם יי' אלהינו אנו מודים לך ומברכים את שמך כאמור ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך ברוך אתה יי' על הארץ ועל המזון, רחם יי' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו ומלכות דוד משיחך תחזיר למקומה בימינו ובנה ירושלים בקרוב כאשר דברת ברוך אתה יי' בונה ברחמיו את ירושלים, ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם האל אבינו מלכנו אדירנו בוראנו גואלנו קדושנו קדוש יעקב המלך הטוב והמטיב שבכל יום ויום גומלנו חן וחסד ורחמים וכל טוב, הרחמן ישתבח לדור דורים, הרחמן יתפאר לנצח נצחים, הרחמן יזכנו לימות המשיח ולבנין בית המקדש ולחיי העולם הבא, מגדול ישועות מלכו וגו' כפירים רשו ורעבו וגו' הודו ליי' כי טוב כי לעולם חסדו.

המפטיר בנביא מברך לפניה: ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת, ברוך אתה יי' הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו ובנביאי האמת והצדק, ומברך לאחריה: ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם צור כל העולמים צדיק בכל הדורות האל הנאמן האומר ועושה מדבר ומקיים אשר כל דבריו אמת וצדק נאמן אתה הוא יי' אלהינו ונאמנים דבריך ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם כי אל נאמן אתה ברוך אתה יי' האל הנאמן בכל דבריו, רחם על ציון כי היא בית חיינו ולעגומת נפש (תושיע) מהרה בימינו ותבנה מהרה ברוך אתה יי' בונה ירושלים, את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך ברוך אתה יי' מגן דוד, על התורה ועל העבודה ועל הנביאים ועל יום המנוח הזה שנתת לנו יי' אלהינו לקדושה לכבוד ולתפארת על הכל אנו מברכין שמך ברוך אתה יי' מקדש השבת, וביום טוב הוא אומר ועל יום טוב מקרא קדש הזה שנתת לנו לששון ולשמחה ברוך אתה יי' מקדש ישראל והזמנים, ואם היה שבת ויום טוב כולל שניהם וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים, כנוסח שהוא חותם בתפלה בברכה אמצעית באותו היום כך הוא חותם בברכה אחרונה זו. (העניינות שנהגו רוב העם לקרות מן הנביאים בכל שבת ושבת ומפטירין בהן ואלו הן:) בראשית, הן עבדי אתמך בו עד אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים בישעיה, תולדות נח, רני עקרה לא ילדה עד הטו אזנכם ולכו אלי בישעיה, לך לך, ואל מי תדמיוני ואשוה עד כי אני יי' אענם אלהי ישראל בישעיה, וירא אליו, ואשה אחת מנשי בני הנביאים עד ותשא את בנה ותצא במלכים, ויהיו חיי שרה, תחלת הספר עד יחי אדוני המלך לעולם במלכים, תולדות יצחק, משא דבר יי' אל ישראל ביד מלאכי עד וערבה ליי' מנחת וגו' בתרי עשר, ויצא יעקב, ועמי תלואים למשובתי עד ובנביא העלה בתרי עשר, וישלח יעקב, חזון עובדיה עד סוף ספרו בתרי עשר, וישב יעקב, על שלשה פשעי ישראל עד אריה שאג מי לא יירא בתרי עשר, ויהי מקץ, וייקץ שלמה והנה חלום עד ויהי המלך שלמה מלך במלכים, ויגש אליו, ואתה בן אדם קח לך עץ אחד עד וידעו הגוים כי אני יי' ביחזקאל, ויחי יעקב, ויקרבו ימי דוד למות עד ושלמה ישב על כסא דוד אביו במלכים, ואלה שמות, בן אדם הודע את ירושלים עד ויצא לך שם ביחזקאל, וארא, (ולא יהיה עוד לבית) ישראל עד ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל ביחזקאל, בא אל פרעה, משא מצרים עד אשר ברכו ה' צבאות בישעיה, ויהי בשלח, שירת דבורה מן ויכנע אלהים עד ותשקוט הארץ ארבעים שנה בשופטים, וישמע יתרו, בשנת מות המלך עוזיהו עד למרבה המשרה בישעיה, ואלה המשפטים, הדבר אשר היה אל ירמיהו עד לא יכרת איש ליונדב בן רכב בירמיה. ויקחו לי, ויי' נתן חכמה לשלמה עד ושכנתי בתוך בני ישראל במלכים, ואתה תצוה, הגד את בני ישראל את הבית עד ורציתי אתכם ביחזקאל, כי תשא, ודבר יי' היתה אל אליהו עד וירכב אחאב וילך במלכים, ויקהל, וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצר עד ותתם מלאכת במלכים, ואלה פקודי, ויעש חירם עד והפתות לדלתות הבית, ויקרא, עם זו יצרתי לי עד כה אמר יי' מלך ישראל בישעיה, צו את אהרן, עולותיכם ספו על זבחיכם עד באלה חפצתי נאם יי' בירמיהו, ויהי ביום השמיני, ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל עד כל אשר בלבבך במלכים, אשה כי תזריע, ואיש בא מבעל שלישה עד וילך אתו כברת ארץ במלכים, זאת תהיה, וארבעה אנשים (ומדלג) עד ולא השליכם מעל פניו במלכים, אחרי מות, התשפוט התשפוט עד ונחלת בך לעיני הגוים ביחזקאל, קדושים תהיו, באו אנשים מזקני ישראל עד צבי היא לכל הארצות ביחזקאל, אמר אל הכהנים, והכהנים הלוים בני צדוק עד כל נבלה וטרפה ביחזקאל, בהר סיני, יי' עוזי ומעזי עד רפאני יי' וארפא בירמיה, אם בחוקתי, הנבא על רועי ישראל עד והצלתים מיד העובדים בהם ביחזקאל. במדבר סיני, והיה מספר בני ישראל עד וארשתיך לי באמונה בתרי עשר, נשא, ויהי איש אחד מצרעה עד ויגדל הנער ויברכהו יי' בשופטים, בהעלותך, רני ושמחי בת ציון עד ידי זרובבל יסדו הבית בתרי עשר, שלח לך, וישלח יהושע בן נון עד וגם נמוגו כל יושבי וגו' ביהושע, ויקח קרח, ויאמר שמואל אל העם עד כי לא יטוש יי' את עמו בשמואל, זאת חקת התורה, ויפתח הגלעדי עד מימים ימימה בשופטים, וירא בלק, והיה שארית יעקב עד והצנע לכת עם אלהיך בתרי עשר, פנחס, ויד יי /יי'/ היתה אל אליהו עד ויקם וילך אחרי אליהו במלכים, ראשי המטות, ויתן משה למטה בני ראובן עד מחלק את הארץ ביהושע, אלה מסעי, אלו הנחלות עד ויתנו בני ישראל ללוים ביהושע. אלה הדברים, אשר דבר יי' אל ישראל עד והייתם לי לעם בירמיה, ואתחנן, ואתפלל אל יי' אחרי תת את ספר המקנה עד שדות בכסף יקנו בירמיה, והיה עקב, הלוך וקראת באזני ירושלים עד והתברכו בו כל גוים ובו יתהללו בירמיה, ראה אנכי, הנה ימים באים נאם יי' והקימותי עד אם יסתר איש במסתרים בירמיה, שופטים, ויהי כאשר זקן שמואל עד ויאמר שמואל אל אנשי ישראל לכו בשמואל, כי תצא, ויאספו פלשתים את מחניהם עד ויי' יהיה עמך בשמואל, והיה כי תבא, אז יבנה יהושע מזבח עד ולא היה כיום ההוא ביהושע, אתם נצבים, ויאסף יהושע את כל שבטי ישראל עד כרמים וזיתים אשר לא נטעתם ביהושע, האזינו, ולקחתי אני מצמרת הארז עד והשיבו וחיו ביחזקאל, וזאת הברכה, ויהי אחרי מות משה עבד יי' ומדלג עד ויהי יי' את יהושע ביהושע, כל שבת שקורין בה שתי פרשיות מפטירין בה מענין פרשה אחרונה וזו המנהג ברוב המקומות, וכן נהגו רוב העם להיות מפטירין בנחמות ישעיהו מאחר תשעה באב עד ראש השנה, בשבת שאחר תשעה באב נחמו נחמו עמי, בשניה ותאמר ציון, בשלישית עניה סערה, ברביעית אנכי אנכי הוא מנחמכם, בחמישית קומי אורי, בששית רני עקרה, בשביעית שוש אשיש ביי'.

נגמר ספר שני ומנין פרקיו ששה וארבעים, הלכות ק"ש, הלכות תפלה וברכת כהנים, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, הלכות ציצית, הלכות ברכות, הלכות מילה.

הלכות שבת

הלכות שבת. יש בכללן חמש מצות, שתי מצות עשה, ושלש מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) לשבות בשביעי. (ב) שלא לעשות בו מלאכה. (ג) שלא לענוש בשבת. (ד) שלא לצאת חוץ לגבול בשבת. (ה) לקדש היום בזכירה. וביאור מצות אלו בפרקים אלו.

פרק א

הלכה א: שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה שנאמר וביום השביעי תשבות, וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר לא תעשה כל מלאכה, ומה הוא חייב על עשיית מלאכה, אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה נסקל, ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה.

הלכה ב: כל מקום שנאמר בהלכות שבת שהעושה דבר זה חייב הרי זה חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה חייב סקילה, ואם היה שוגג חייב חטאת.

הלכה ג: וכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור הרי זה פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת ואיסורו מדברי סופרים הרחקה מן המלאכה, והעושה אותו בזדון מכין אותו מכת מרדות, וכן כל מקום שנאמר אין עושין כך וכך או אסור לעשות כך וכך בשבת העושה אותו דבר בזדון מכין אותו מכת מרדות.

הלכה ד: וכל מקום שנאמר מותר לעשות כך וכך הרי זה מותר לכתחילה, וכן כל מקום שנאמר אינו חייב כלום או פטור מכלום אין מכין אותו כלל.

הלכה ה: דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה, אם לא נתכוין לאותה מלאכה הרי זה מותר, כיצד גורר אדם מטה וכסא ומגדל וכיוצא בהן בשבת ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע אינו חושש בכך לפי שלא נתכוין, וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוין לעקור אותן, לפיכך אם נעקרו אינו חושש, ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו ובלבד שלא יתכוין להשיר השיער, לפיכך אם נשר אינו חושש, פרצה דחוקה מותר להכנס בה בשבת אף על פי שמשיר צרורות, וכן כל דבר שאינו מתכוין כגון זה הרי זה מותר.

הלכה ו: עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה אע"פ שלא נתכוין לה חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה, כיצד הרי שצרך לראש עוף לשחק בו לקטן וחתך ראשו בשבת אע"פ שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד חייב שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתוך ראש החי ויחיה אלא המות בא בשבילו וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ז: כל העושה מלאכה בשבת אף על פי שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה, כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה כדי שלא יאבד או כדי שלא ישרף או כדי שלא יבקע חרש של נר חייב, מפני שהכיבוי מלאכה והרי נתכוין לכבות ואע"פ שאינו צריך לגוף הכבוי ולא כבה אלא מפני השמן או מפני החרש או מפני הפתילה הרי זה חייב, וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים או המכבה את הגחלת כדי שלא יזוקו בהן רבים חייב ואע"פ שאינו צריך לגוף הכבוי או לגוף ההעברה אלא להרחיק ההזק הרי זה חייב וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ח: כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה פטור עליה לפי שלא נעשית מחשבתו, כיצד זרק אבן או חץ בחבירו או בבהמה כדי להרגן והלך ועקר אילן בהליכתו ולא הרג הרי זה פטור, קל וחומר אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית ועברה האבן לרשות הרבים שהוא פטור וכן כל כיוצא בזה, נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ט: נתכוין ללקט תאנים שחורות וליקט לבנות או שנתכוין ללקט תאנים ואחר כך ענבים ונהפך הדבר וליקט הענבים בתחלה ואחר כך תאנים פטור אף על פי שליקט כל מה שחשב הואיל ולא ליקט כסדר שחשב פטור שבלא כוונה עשה שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת.

הלכה י: היו לפניו שתי נרות דולקות או כבויות נתכוין לכבות זו וכבה את זו או להדליק זו והדליק את זו חייב שהרי עשה מן המלאכה שחשב לעשותה, הא למה הוא דומה למי שנתכוין ללקט תאנה זו וליקט תאנה אחרת, או למי שנתכוין להרוג את זה והרג את זה שהרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה.

הלכה יא: אבל אם נתכוין להדליק ראשונה ולכבות שניה אחריה ונהפך הדבר וכבה ראשונה ואחר כך הדליק שניה אחריה פטור, כבה זו והדליק זו בנשימה אחת חייב, שאע"פ שלא הקדים ההדלקה הרי זה לא איחר אותה אלא שתיהן כאחת ולפיכך חייב וכן כל כיוצא בזה וכל העושה מלאכה כמתעסק ולא נתכוין לה פטור.

הלכה יב: כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית ביותר על כוונתו חייב בפחות מכוונתו פטור, כיצד הרי שנתכוין להוציא משא לאחריו ובא לו לפניו חייב שהרי נתכוין לשמירה פחותה ונעשית שמירה מעולה, אבל אם נתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור שהרי נתכוין להוציא בשמירה מעולה והוציא בשמירה פחותה וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יג: היה חגור בסינר והשליך המשא בין בשרו וחלוקו בין שבא זה המשא שדרכו להוציאו בדרך הזאת לפניו בין שבא לאחריו חייב שכן דרכו להיות חוזר.

הלכה יד: כל המתכוין לעשות מלאכה בשבת והתחיל בה ועשה כשיעור חייב, אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתכוין להשלימה, כיצד הרי שנתכוין לכתוב אגרת או שטר בשבת אין אומרים לא יתחייב זה עד שישלים חפצו ויכתוב כל השטר או כל האגרת אלא משיכתוב שתי אותיות יתחייב, וכן אם נתכוין לארוג בגד שלם משיארוג שני חוטין יתחייב ואף על פי שכוונתו להשלים הואיל ועשה כשיעור בכוונה חייב וכן כל כיוצא בזה.

הלכה טו: כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו ועשו אותה שנים בשותפות בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה כגון שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת בין שעשו אותה שניהם כאחד מתחלה ועד סוף כגון שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו או אחזו ככר והוציאוהו מרשות לרשות הרי אלו פטורין.

הלכה טז: ואם אין אחד מהן יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו כגון שנים שאחזו קורה והוציאוה לרשות הרבים הואיל ואין כח באחד מהן לעשותה לבדו ועשו אותה בשותפות מתחלה ועד סוף שניהן חייבין ושיעור אחד לשניהן, היה כח באחד להוציא קורה זו לבדו והשני אינו יכול להוציאה לבדו ונשתתפו שניהם והוציאוה, זה הראשון שיכול חייב והשני מסייע הוא ומסייע אינו חייב כלום וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יז: כל המקלקלין פטורין, כיצד הרי שחבל בחבירו או בבהמה דרך השחתה וכן אם קרע בגדיםאו שרפן או שבר כלים דרך השחתה הרי זה פטור, חפר גומה ואינו צריך אלא לעפרה הרי זה מקלקל ופטור אע"פ שעשה מלאכה הואיל וכוונתו לקלקל פטור.

הלכה יח: כל המקלקל על מנת לתקן חייב, כיצד הרי שסתר כדי לבנות במקומו או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק או שחפר גומה כדי לבנות בתוכה יסודות וכל כיוצא בזה חייב ושיעורן כשיעור המתקן.

הלכה יט: כל העושה מלאכה בשבת מקצתה בשגגה ומקצתה בזדון בין שהזיד ולבסוף שגג בין ששגג ולבסוף הזיד פטור עד שיעשה שיעור המלאכה כולה מתחלה ועד סוף בזדון ואחר כך יהיה חייב כרת, ואם יהיה בעדים והתראה חייב סקילה, או שיעשה שיעור מלאכה כולה בשגגה מתחלה ועד סוף ואחר כך יהיה חייב חטאת קבועה.

פרק ב

הלכה א: דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות, לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת על פי רופא אומן של אותו מקום, ספק שהוא צריך לחלל עליו את השבת ספק שאינו צריך, וכן אם אמר רופא לחלל עליו את השבת ורופא אחר אומר אינו צריך מחללין עליו את השבת שספק נפשות דוחה את השבת.

הלכה ב: אמדוהו ביום השבת שהוא צריך לכך וכך שמונה ימים אין אומרים נמתין עד הערב כדי שלא לחלל עליו שתי שבתות אלא מתחילין מהיום שהוא שבת ומחללין עליו אפילו מאה שבתות כל זמן שהוא צריך ויש בו סכנה או ספק סכנה מחללין, ומדליקין לו את הנר ומכבין מלפניו את הנר ושוחטין לו ואופין ומבשלין ומחמין לו חמין בין להשקותו בין לרחיצת גופו, כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן.

הלכה ג: כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י גוים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם.

הלכה ד: החושש בעיניו והוא שיהיה בשתיהם או באחת מהם ציר או שהיו דמעות שותתות מהן מרוב הכאב או שהיה דם שותת מהן או שהיה בהן קדחת וכיוצא בחלאים אלו הרי זה בכלל חולים שיש בהן סכנה ומחללין עליו את השבת ועושין לו כל צרכי רפואה.

הלכה ה: וכן אם יש מכה בחלל גופו מן השפה ולפנים בין בפיו בין במעיו בין בכבדו וטחולו או בשאר מקומות כל שיש בחללו הרי זה חולה שיש בו סכנה ואינו צריך אומד שחוליו כבד הוא לפיכך מחללין עליו את השבת מיד בלא אמידה, ומכה שהיא בגב היד וגב הרגל הרי היא כמכה של חלל ואינה צריכה אומד ומחללין עליה את השבת, והחום שמסמר את הבשר כמכה של חלל דמי ומחללין עליו את השבת וכן כל חולי שהרופאים אומרין שזה יש בו סכנה אע"פ שהוא בעור הבשר מבחוץ מחללין עליו את השבת על פיהם.

הלכה ו: הבולע נימה של מים מחמין לו חמין בשבת ועושין לו כל צרכי רפואה מפני שהיא סכנה נפשות, וכן מי שנשכו כלב שוטה או אחד מזוחלי העפר שממיתין אפילו היו ספק ממיתין ספק אין ממיתין עושין לו כל צרכי רפואה להצילו.

הלכה ז: חולה שאמדוהו רופאים להביא לו גרוגרת אחת ורצו עשרה בני אדם והביאו לו עשר גרוגרות בבת אחת כולן פטורין מכלום, ואפילו הביאו בזה אחר זה ואפילו הבריא בראשונה שהרי כולם ברשות הביאו.

הלכה ח: חולה שהיה צריך לשתי גרוגרות ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשני עוקצין ושלש גרוגרות בעוקץ אחד כורתין העוקץ שיש בו שלש אף על פי שאין צריכין אלא לשתים כדי שלא ירבו בבצירה אלא יכרתו עוקץ אחד ולא יכרתו שנים וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ט: המבשל לחולה בשבת ואכל החולה והותיר אסור לבריא לאכול מן המותר גזרה שמא ירבה בשבילו, אבל השוחט לחולה בשבת מותר לבריא לאכול ממנו בשר חי שאין בדבר תוספת כדי שנגזור שמא ירבה בשבילו וכן כל כיוצא בזה.

הלכה י: חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו על ידי גוי, כיצד אומרין לגוי לעשות לו והוא עושה לבשל לו ולאפות ולהביא רפואה מרשות לרשות וכיוצא באלו, וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת אע"פ שאין שם סכנה, ואם היו צריכים לדברים שאין בהן מלאכה עושין אותן אפילו ישראל, לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין אנקלי ומחזירין את השבר וכל כיוצא בזה מותר.

הלכה יא: היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת, קוראין לה חכמה ממקום למקום וחותכים את הטבור וקושרין אותו, ואם היתה צריכה לנר בשעה שהיא צועקת בחבליה מדליקין לה את הנר, ואפילו היתה סומה מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואף על פי שאינה רואה, ואם היתה צריכה לשמן וכיוצא בו מביאין לה, וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה ואם אי אפשר מביאה כדרכה.

הלכה יב: אין מילדין את הגויה בשבת ואפי' בשכר ואין חוששין לאיבה ואע"פ שאין שם חילול, אבל מילדין את בת גר תושב מפני שאנו מצווין להחיותו ואין מחללין עליה את השבת.

הלכה יג: חיה משיתחיל הדם להיות שותת עד שתלד ואחר שתלד עד שלשה ימים מחללין עליה את השבת ועושין לה כל צרכיה, בין שאמרה צריכה אני בין שאמרה איני צריכה, ומשלשה עד שבעה אם אמרה איני צריכה אין מחללין עליה את השבת, ואם שתקה ואין צריך לומר אם אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת, ומשבעה ועד שלשים יום הרי היא כחולה שאין בו סכנה ואפילו אמרה צריכה אני אין עושין לה מלאכה אלא על ידי גוי.

הלכה יד: עושין מדורה לחיה ואפילו בימות החמה מפני שהצנה קשה לחיה הרבה במקומות הקור, אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה, הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז, ומרחיצין את הולד בשבת ביום שנולד אחר שחותכין את טבורו אפילו בחמין שהוחמו בשבת, ומולחין אותו ומלפפין אותו מפני שסכנה היא לו אם לא יעשו לו כל אלו, וכן מרחיצים אותו לפני המילה ולאחר המילה וביום השלישי למילה בחמין שהוחמו בשבת מפני הסכנה.

הלכה טו: האשה שישבה על המשבר ומתה מביאין סכין בשבת אפילו דרך רשות הרבים וקורעין את כריסה ומוציאין את הולד שמא ימצא חי שספק נפשות דוחה את השבת ואפילו לזה שאין חזקתו חי.

הלכה טז: מפקחין פיקוח נפש בשבת ואין צריך ליטול רשות מבית דין, והמקדים להציל הנפש הרי זה משובח, כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו ואע"פ שהוא צד הדגים עמו, שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלותו והעלה דגים בלבד פטור מכלום, נתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פטור אפילו לא שמע שטבע הואיל והעלה תינוק עם הדגים פטור.

הלכה יז: נפל תינוק לבור עוקר חוליה ומעלהו ואע"פ שהוא מתקן בה מדרגה בשעת עקירתו, ננעלה דלת בפני תינוק שובר הדלת ומוציאו ואע"פ שהוא מפצל אותה כמין עצים שראויין למלאכה שמא יבעת התינוק וימות, נפלה דליקה ויש שם אדם שחוששין שמא ישרף מכבין אותה להצילו מן האש ואע"פ שהוא כובש דרך ומתקנה בשעת כיבוי, וכל הקודם להציל הרי זה משובח ואינו צריך ליטול רשות מבית דין בכל דבר שיש בו סכנה.

הלכה יח: מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין עליו, מצאוהו חי אף על פי שנתרוצץ ואי אפשר שיבריא מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי אותה שעה.

הלכה יט: בדקו עד חטמו ולא מצאו בו נשמה מניחין אותו שם שכבר מת. בדקו ומצאו עליונים מתים לא יאמרו כבר מתו תחתונים אלא מפקחין על הכל שאפשר במפולת שימות העליון ויהיה התחתון חי.

הלכה כ: היתה חצר שיש בה גוים וישראלים אפילו ישראל אחד ואלף גוים ונפלה עליהם מפולת מפקחין על הכל מפני ישראל, פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו אותה חצר מפקחים עליו שמא זה שפירש היה ישראל והנשארים גוים.

הלכה כא: נעקרו כולן מחצר זו לילך לחצר אחרת ובעת עקירתם פירש אחד מהן ונכנס לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת ואין ידוע מי הוא אין מפקחין עליו, שכיון שנעקרו כולם אין כאן ישראל קבוע וכל הפורש מהן כשהן מהלכין הרי הוא בחזקת שפירש מן הרוב, לפיכך אם היה הרוב ישראל אע"פ שנעקרו כולם ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת מפקחין.

הלכה כב: המהלך במדבר ולא ידע מתי הוא יום שבת מונה מיום שטעה ששה ומקדש שביעי ומברך בו ברכת היום ומבדיל במוצאי שבת, ובכל יום ויום ואפילו ביום זה שהוא מקדש ומבדיל בו מותר לו לעשות כדי פרנסתו בלבד כדי שלא ימות, ואסור לו לעשות יותר על פרנסתו שכל יום ויום ספק שבת הוא, ואם ידע שהוא שמיני ליציאתו או חמשה עשר ליציאתו וכיוצא בזה המנין הרי זה מותר לעשות מלאכה באותו היום שהרי הדבר ודאי שלא יצא בשיירה בשבת, ושאר הימים חוץ מיום זה עושה כדי פרנסה בלבד.

הלכה כג: גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא.

הלכה כד: וכן ספינה המטרפת בים או עיר שהקיפה נהר מצוה לצאת בשבת להצילן בכל דבר שיכול להצילן, ואפילו יחיד הנרדף מפני הגוים או מפני נחש או דוב שהוא רודף אחריו להרגו מצוה להצילו, ואפילו בעשיית כמה מלאכות בשבת ואפילו לתקן כלי זיין להצילו מותר, וזועקים עליהן ומתחננים בשבת ומתריעין עליהן לעזור אותם, ואין מתחננים ולא זועקין על הדבר בשבת.

הלכה כה: צרין על עיירות הגוים שלשה ימים קודם לשבת, ועושין עמהן מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת עד שכובשין אותה ואע"פ שהיא מלחמת הרשות, מפי השמועה למדו עד רדתה ואפילו בשבת ואין צריך לומר במלחמת מצוה, ולא כבש יהושע יריחו אלא בשבת.

סדר תפילות כל השנה

נוסח ברכת המזון 
 
נוסח ברכת המזון: ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד וברחמים ומפרנס לכל כאמור פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא ברוך אתה יי' הזן את הכל, נודה לך יי' אלהינו ונברכך מלכנו כי הנחלת את אבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורה על שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים על תורתך שלמדתנו על חוקי רצונך שהודעתנו על כולם יי' אלהינו אנו מודים לך ומברכים את שמך כאמור ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך ברוך אתה יי' על הארץ ועל המזון, רחם יי' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו ומלכות דוד משיחך תחזיר למקומה בימינו ובנה ירושלים בקרוב כאשר דברת ברוך אתה יי' בונה ברחמיו את ירושלים, ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם האל אבינו מלכנו אדירנו בוראנו גואלנו קדושנו קדוש יעקב המלך הטוב והמטיב שבכל יום ויום גומלנו חן וחסד ורחמים וכל טוב, הרחמן ישתבח לדור דורים, הרחמן יתפאר לנצח נצחים, הרחמן יזכנו לימות המשיח ולבנין בית המקדש ולחיי העולם הבא, מגדול ישועות מלכו וגו' כפירים רשו ורעבו וגו' הודו ליי' כי טוב כי לעולם חסדו. 
 
 
המפטיר בנביא מברך לפניה: ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת, ברוך אתה יי' הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו ובנביאי האמת והצדק, ומברך לאחריה: ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם צור כל העולמים צדיק בכל הדורות האל הנאמן האומר ועושה מדבר ומקיים אשר כל דבריו אמת וצדק נאמן אתה הוא יי' אלהינו ונאמנים דבריך ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם כי אל נאמן אתה ברוך אתה יי' האל הנאמן בכל דבריו, רחם על ציון כי היא בית חיינו ולעגומת נפש (תושיע) מהרה בימינו ותבנה מהרה ברוך אתה יי' בונה ירושלים, את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך ברוך אתה יי' מגן דוד, על התורה ועל העבודה ועל הנביאים ועל יום המנוח הזה שנתת לנו יי' אלהינו לקדושה לכבוד ולתפארת על הכל אנו מברכין שמך ברוך אתה יי' מקדש השבת, וביום טוב הוא אומר ועל יום טוב מקרא קדש הזה שנתת לנו לששון ולשמחה ברוך אתה יי' מקדש ישראל והזמנים, ואם היה שבת ויום טוב כולל שניהם וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים, כנוסח שהוא חותם בתפלה בברכה אמצעית באותו היום כך הוא חותם בברכה אחרונה זו. (העניינות שנהגו רוב העם לקרות מן הנביאים בכל שבת ושבת ומפטירין בהן ואלו הן:) בראשית, הן עבדי אתמך בו עד אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים בישעיה, תולדות נח, רני עקרה לא ילדה עד הטו אזנכם ולכו אלי בישעיה, לך לך, ואל מי תדמיוני ואשוה עד כי אני יי' אענם אלהי ישראל בישעיה, וירא אליו, ואשה אחת מנשי בני הנביאים עד ותשא את בנה ותצא במלכים, ויהיו חיי שרה, תחלת הספר עד יחי אדוני המלך לעולם במלכים, תולדות יצחק, משא דבר יי' אל ישראל ביד מלאכי עד וערבה ליי' מנחת וגו' בתרי עשר, ויצא יעקב, ועמי תלואים למשובתי עד ובנביא העלה בתרי עשר, וישלח יעקב, חזון עובדיה עד סוף ספרו בתרי עשר, וישב יעקב, על שלשה פשעי ישראל עד אריה שאג מי לא יירא בתרי עשר, ויהי מקץ, וייקץ שלמה והנה חלום עד ויהי המלך שלמה מלך במלכים, ויגש אליו, ואתה בן אדם קח לך עץ אחד עד וידעו הגוים כי אני יי' ביחזקאל, ויחי יעקב, ויקרבו ימי דוד למות עד ושלמה ישב על כסא דוד אביו במלכים, ואלה שמות, בן אדם הודע את ירושלים עד ויצא לך שם ביחזקאל, וארא, (ולא יהיה עוד לבית) ישראל עד ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל ביחזקאל, בא אל פרעה, משא מצרים עד אשר ברכו ה' צבאות בישעיה, ויהי בשלח, שירת דבורה מן ויכנע אלהים עד ותשקוט הארץ ארבעים שנה בשופטים, וישמע יתרו, בשנת מות המלך עוזיהו עד למרבה המשרה בישעיה, ואלה המשפטים, הדבר אשר היה אל ירמיהו עד לא יכרת איש ליונדב בן רכב בירמיה. ויקחו לי, ויי' נתן חכמה לשלמה עד ושכנתי בתוך בני ישראל במלכים, ואתה תצוה, הגד את בני ישראל את הבית עד ורציתי אתכם ביחזקאל, כי תשא, ודבר יי' היתה אל אליהו עד וירכב אחאב וילך במלכים, ויקהל, וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצר עד ותתם מלאכת במלכים, ואלה פקודי, ויעש חירם עד והפתות לדלתות הבית, ויקרא, עם זו יצרתי לי עד כה אמר יי' מלך ישראל בישעיה, צו את אהרן, עולותיכם ספו על זבחיכם עד באלה חפצתי נאם יי' בירמיהו, ויהי ביום השמיני, ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל עד כל אשר בלבבך במלכים, אשה כי תזריע, ואיש בא מבעל שלישה עד וילך אתו כברת ארץ במלכים, זאת תהיה, וארבעה אנשים (ומדלג) עד ולא השליכם מעל פניו במלכים, אחרי מות, התשפוט התשפוט עד ונחלת בך לעיני הגוים ביחזקאל, קדושים תהיו, באו אנשים מזקני ישראל עד צבי היא לכל הארצות ביחזקאל, אמר אל הכהנים, והכהנים הלוים בני צדוק עד כל נבלה וטרפה ביחזקאל, בהר סיני, יי' עוזי ומעזי עד רפאני יי' וארפא בירמיה, אם בחוקתי, הנבא על רועי ישראל עד והצלתים מיד העובדים בהם ביחזקאל. במדבר סיני, והיה מספר בני ישראל עד וארשתיך לי באמונה בתרי עשר, נשא, ויהי איש אחד מצרעה עד ויגדל הנער ויברכהו יי' בשופטים, בהעלותך, רני ושמחי בת ציון עד ידי זרובבל יסדו הבית בתרי עשר, שלח לך, וישלח יהושע בן נון עד וגם נמוגו כל יושבי וגו' ביהושע, ויקח קרח, ויאמר שמואל אל העם עד כי לא יטוש יי' את עמו בשמואל, זאת חקת התורה, ויפתח הגלעדי עד מימים ימימה בשופטים, וירא בלק, והיה שארית יעקב עד והצנע לכת עם אלהיך בתרי עשר, פנחס, ויד יי /יי'/ היתה אל אליהו עד ויקם וילך אחרי אליהו במלכים, ראשי המטות, ויתן משה למטה בני ראובן עד מחלק את הארץ ביהושע, אלה מסעי, אלו הנחלות עד ויתנו בני ישראל ללוים ביהושע. אלה הדברים, אשר דבר יי' אל ישראל עד והייתם לי לעם בירמיה, ואתחנן, ואתפלל אל יי' אחרי תת את ספר המקנה עד שדות בכסף יקנו בירמיה, והיה עקב, הלוך וקראת באזני ירושלים עד והתברכו בו כל גוים ובו יתהללו בירמיה, ראה אנכי, הנה ימים באים נאם יי' והקימותי עד אם יסתר איש במסתרים בירמיה, שופטים, ויהי כאשר זקן שמואל עד ויאמר שמואל אל אנשי ישראל לכו בשמואל, כי תצא, ויאספו פלשתים את מחניהם עד ויי' יהיה עמך בשמואל, והיה כי תבא, אז יבנה יהושע מזבח עד ולא היה כיום ההוא ביהושע, אתם נצבים, ויאסף יהושע את כל שבטי ישראל עד כרמים וזיתים אשר לא נטעתם ביהושע, האזינו, ולקחתי אני מצמרת הארז עד והשיבו וחיו ביחזקאל, וזאת הברכה, ויהי אחרי מות משה עבד יי' ומדלג עד ויהי יי' את יהושע ביהושע, כל שבת שקורין בה שתי פרשיות מפטירין בה מענין פרשה אחרונה וזו המנהג ברוב המקומות, וכן נהגו רוב העם להיות מפטירין בנחמות ישעיהו מאחר תשעה באב עד ראש השנה, בשבת שאחר תשעה באב נחמו נחמו עמי, בשניה ותאמר ציון, בשלישית עניה סערה, ברביעית אנכי אנכי הוא מנחמכם, בחמישית קומי אורי, בששית רני עקרה, בשביעית שוש אשיש ביי'. 
 
נגמר ספר שני ומנין פרקיו ששה וארבעים, הלכות ק"ש, הלכות תפלה וברכת כהנים, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, הלכות ציצית, הלכות ברכות, הלכות מילה. הלכות שבת

הלכות שבת. יש בכללן חמש מצות, שתי מצות עשה, ושלש מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) לשבות בשביעי. (ב) שלא לעשות בו מלאכה. (ג) שלא לענוש בשבת. (ד) שלא לצאת חוץ לגבול בשבת. (ה) לקדש היום בזכירה. וביאור מצות אלו בפרקים אלו. 
 
פרק א 
 
הלכה א: שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה שנאמר וביום השביעי תשבות, וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר לא תעשה כל מלאכה, ומה הוא חייב על עשיית מלאכה, אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה נסקל, ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה. 
 
הלכה ב: כל מקום שנאמר בהלכות שבת שהעושה דבר זה חייב הרי זה חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה חייב סקילה, ואם היה שוגג חייב חטאת. 
 
הלכה ג: וכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור הרי זה פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת ואיסורו מדברי סופרים הרחקה מן המלאכה, והעושה אותו בזדון מכין אותו מכת מרדות, וכן כל מקום שנאמר אין עושין כך וכך או אסור לעשות כך וכך בשבת העושה אותו דבר בזדון מכין אותו מכת מרדות. 
 
הלכה ד: וכל מקום שנאמר מותר לעשות כך וכך הרי זה מותר לכתחילה, וכן כל מקום שנאמר אינו חייב כלום או פטור מכלום אין מכין אותו כלל. 
 
הלכה ה: דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה, אם לא נתכוין לאותה מלאכה הרי זה מותר, כיצד גורר אדם מטה וכסא ומגדל וכיוצא בהן בשבת ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע אינו חושש בכך לפי שלא נתכוין, וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוין לעקור אותן, לפיכך אם נעקרו אינו חושש, ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו ובלבד שלא יתכוין להשיר השיער, לפיכך אם נשר אינו חושש, פרצה דחוקה מותר להכנס בה בשבת אף על פי שמשיר צרורות, וכן כל דבר שאינו מתכוין כגון זה הרי זה מותר. 
 
הלכה ו: עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה אע"פ שלא נתכוין לה חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה, כיצד הרי שצרך לראש עוף לשחק בו לקטן וחתך ראשו בשבת אע"פ שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד חייב שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתוך ראש החי ויחיה אלא המות בא בשבילו וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ז: כל העושה מלאכה בשבת אף על פי שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה, כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה כדי שלא יאבד או כדי שלא ישרף או כדי שלא יבקע חרש של נר חייב, מפני שהכיבוי מלאכה והרי נתכוין לכבות ואע"פ שאינו צריך לגוף הכבוי ולא כבה אלא מפני השמן או מפני החרש או מפני הפתילה הרי זה חייב, וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים או המכבה את הגחלת כדי שלא יזוקו בהן רבים חייב ואע"פ שאינו צריך לגוף הכבוי או לגוף ההעברה אלא להרחיק ההזק הרי זה חייב וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ח: כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה פטור עליה לפי שלא נעשית מחשבתו, כיצד זרק אבן או חץ בחבירו או בבהמה כדי להרגן והלך ועקר אילן בהליכתו ולא הרג הרי זה פטור, קל וחומר אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית ועברה האבן לרשות הרבים שהוא פטור וכן כל כיוצא בזה, נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ט: נתכוין ללקט תאנים שחורות וליקט לבנות או שנתכוין ללקט תאנים ואחר כך ענבים ונהפך הדבר וליקט הענבים בתחלה ואחר כך תאנים פטור אף על פי שליקט כל מה שחשב הואיל ולא ליקט כסדר שחשב פטור שבלא כוונה עשה שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת. 
 
הלכה י: היו לפניו שתי נרות דולקות או כבויות נתכוין לכבות זו וכבה את זו או להדליק זו והדליק את זו חייב שהרי עשה מן המלאכה שחשב לעשותה, הא למה הוא דומה למי שנתכוין ללקט תאנה זו וליקט תאנה אחרת, או למי שנתכוין להרוג את זה והרג את זה שהרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה. 
 
הלכה יא: אבל אם נתכוין להדליק ראשונה ולכבות שניה אחריה ונהפך הדבר וכבה ראשונה ואחר כך הדליק שניה אחריה פטור, כבה זו והדליק זו בנשימה אחת חייב, שאע"פ שלא הקדים ההדלקה הרי זה לא איחר אותה אלא שתיהן כאחת ולפיכך חייב וכן כל כיוצא בזה וכל העושה מלאכה כמתעסק ולא נתכוין לה פטור. 
 
הלכה יב: כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית ביותר על כוונתו חייב בפחות מכוונתו פטור, כיצד הרי שנתכוין להוציא משא לאחריו ובא לו לפניו חייב שהרי נתכוין לשמירה פחותה ונעשית שמירה מעולה, אבל אם נתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור שהרי נתכוין להוציא בשמירה מעולה והוציא בשמירה פחותה וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה יג: היה חגור בסינר והשליך המשא בין בשרו וחלוקו בין שבא זה המשא שדרכו להוציאו בדרך הזאת לפניו בין שבא לאחריו חייב שכן דרכו להיות חוזר. 
 
הלכה יד: כל המתכוין לעשות מלאכה בשבת והתחיל בה ועשה כשיעור חייב, אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתכוין להשלימה, כיצד הרי שנתכוין לכתוב אגרת או שטר בשבת אין אומרים לא יתחייב זה עד שישלים חפצו ויכתוב כל השטר או כל האגרת אלא משיכתוב שתי אותיות יתחייב, וכן אם נתכוין לארוג בגד שלם משיארוג שני חוטין יתחייב ואף על פי שכוונתו להשלים הואיל ועשה כשיעור בכוונה חייב וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה טו: כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו ועשו אותה שנים בשותפות בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה כגון שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת בין שעשו אותה שניהם כאחד מתחלה ועד סוף כגון שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו או אחזו ככר והוציאוהו מרשות לרשות הרי אלו פטורין. 
 
הלכה טז: ואם אין אחד מהן יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו כגון שנים שאחזו קורה והוציאוה לרשות הרבים הואיל ואין כח באחד מהן לעשותה לבדו ועשו אותה בשותפות מתחלה ועד סוף שניהן חייבין ושיעור אחד לשניהן, היה כח באחד להוציא קורה זו לבדו והשני אינו יכול להוציאה לבדו ונשתתפו שניהם והוציאוה, זה הראשון שיכול חייב והשני מסייע הוא ומסייע אינו חייב כלום וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה יז: כל המקלקלין פטורין, כיצד הרי שחבל בחבירו או בבהמה דרך השחתה וכן אם קרע בגדיםאו שרפן או שבר כלים דרך השחתה הרי זה פטור, חפר גומה ואינו צריך אלא לעפרה הרי זה מקלקל ופטור אע"פ שעשה מלאכה הואיל וכוונתו לקלקל פטור. 
 
הלכה יח: כל המקלקל על מנת לתקן חייב, כיצד הרי שסתר כדי לבנות במקומו או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק או שחפר גומה כדי לבנות בתוכה יסודות וכל כיוצא בזה חייב ושיעורן כשיעור המתקן. 
 
הלכה יט: כל העושה מלאכה בשבת מקצתה בשגגה ומקצתה בזדון בין שהזיד ולבסוף שגג בין ששגג ולבסוף הזיד פטור עד שיעשה שיעור המלאכה כולה מתחלה ועד סוף בזדון ואחר כך יהיה חייב כרת, ואם יהיה בעדים והתראה חייב סקילה, או שיעשה שיעור מלאכה כולה בשגגה מתחלה ועד סוף ואחר כך יהיה חייב חטאת קבועה. פרק ב 
 
הלכה א: דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות, לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת על פי רופא אומן של אותו מקום, ספק שהוא צריך לחלל עליו את השבת ספק שאינו צריך, וכן אם אמר רופא לחלל עליו את השבת ורופא אחר אומר אינו צריך מחללין עליו את השבת שספק נפשות דוחה את השבת. 
 
הלכה ב: אמדוהו ביום השבת שהוא צריך לכך וכך שמונה ימים אין אומרים נמתין עד הערב כדי שלא לחלל עליו שתי שבתות אלא מתחילין מהיום שהוא שבת ומחללין עליו אפילו מאה שבתות כל זמן שהוא צריך ויש בו סכנה או ספק סכנה מחללין, ומדליקין לו את הנר ומכבין מלפניו את הנר ושוחטין לו ואופין ומבשלין ומחמין לו חמין בין להשקותו בין לרחיצת גופו, כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן. 
 
הלכה ג: כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י גוים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם. 
 
הלכה ד: החושש בעיניו והוא שיהיה בשתיהם או באחת מהם ציר או שהיו דמעות שותתות מהן מרוב הכאב או שהיה דם שותת מהן או שהיה בהן קדחת וכיוצא בחלאים אלו הרי זה בכלל חולים שיש בהן סכנה ומחללין עליו את השבת ועושין לו כל צרכי רפואה. 
 
הלכה ה: וכן אם יש מכה בחלל גופו מן השפה ולפנים בין בפיו בין במעיו בין בכבדו וטחולו או בשאר מקומות כל שיש בחללו הרי זה חולה שיש בו סכנה ואינו צריך אומד שחוליו כבד הוא לפיכך מחללין עליו את השבת מיד בלא אמידה, ומכה שהיא בגב היד וגב הרגל הרי היא כמכה של חלל ואינה צריכה אומד ומחללין עליה את השבת, והחום שמסמר את הבשר כמכה של חלל דמי ומחללין עליו את השבת וכן כל חולי שהרופאים אומרין שזה יש בו סכנה אע"פ שהוא בעור הבשר מבחוץ מחללין עליו את השבת על פיהם. 
 
הלכה ו: הבולע נימה של מים מחמין לו חמין בשבת ועושין לו כל צרכי רפואה מפני שהיא סכנה נפשות, וכן מי שנשכו כלב שוטה או אחד מזוחלי העפר שממיתין אפילו היו ספק ממיתין ספק אין ממיתין עושין לו כל צרכי רפואה להצילו. 
 
הלכה ז: חולה שאמדוהו רופאים להביא לו גרוגרת אחת ורצו עשרה בני אדם והביאו לו עשר גרוגרות בבת אחת כולן פטורין מכלום, ואפילו הביאו בזה אחר זה ואפילו הבריא בראשונה שהרי כולם ברשות הביאו. 
 
הלכה ח: חולה שהיה צריך לשתי גרוגרות ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשני עוקצין ושלש גרוגרות בעוקץ אחד כורתין העוקץ שיש בו שלש אף על פי שאין צריכין אלא לשתים כדי שלא ירבו בבצירה אלא יכרתו עוקץ אחד ולא יכרתו שנים וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ט: המבשל לחולה בשבת ואכל החולה והותיר אסור לבריא לאכול מן המותר גזרה שמא ירבה בשבילו, אבל השוחט לחולה בשבת מותר לבריא לאכול ממנו בשר חי שאין בדבר תוספת כדי שנגזור שמא ירבה בשבילו וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה י: חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו על ידי גוי, כיצד אומרין לגוי לעשות לו והוא עושה לבשל לו ולאפות ולהביא רפואה מרשות לרשות וכיוצא באלו, וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת אע"פ שאין שם סכנה, ואם היו צריכים לדברים שאין בהן מלאכה עושין אותן אפילו ישראל, לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין אנקלי ומחזירין את השבר וכל כיוצא בזה מותר. 
 
הלכה יא: היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת, קוראין לה חכמה ממקום למקום וחותכים את הטבור וקושרין אותו, ואם היתה צריכה לנר בשעה שהיא צועקת בחבליה מדליקין לה את הנר, ואפילו היתה סומה מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואף על פי שאינה רואה, ואם היתה צריכה לשמן וכיוצא בו מביאין לה, וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה ואם אי אפשר מביאה כדרכה. 
 
הלכה יב: אין מילדין את הגויה בשבת ואפי' בשכר ואין חוששין לאיבה ואע"פ שאין שם חילול, אבל מילדין את בת גר תושב מפני שאנו מצווין להחיותו ואין מחללין עליה את השבת. 
 
הלכה יג: חיה משיתחיל הדם להיות שותת עד שתלד ואחר שתלד עד שלשה ימים מחללין עליה את השבת ועושין לה כל צרכיה, בין שאמרה צריכה אני בין שאמרה איני צריכה, ומשלשה עד שבעה אם אמרה איני צריכה אין מחללין עליה את השבת, ואם שתקה ואין צריך לומר אם אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת, ומשבעה ועד שלשים יום הרי היא כחולה שאין בו סכנה ואפילו אמרה צריכה אני אין עושין לה מלאכה אלא על ידי גוי. 
 
הלכה יד: עושין מדורה לחיה ואפילו בימות החמה מפני שהצנה קשה לחיה הרבה במקומות הקור, אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה, הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז, ומרחיצין את הולד בשבת ביום שנולד אחר שחותכין את טבורו אפילו בחמין שהוחמו בשבת, ומולחין אותו ומלפפין אותו מפני שסכנה היא לו אם לא יעשו לו כל אלו, וכן מרחיצים אותו לפני המילה ולאחר המילה וביום השלישי למילה בחמין שהוחמו בשבת מפני הסכנה. 
 
הלכה טו: האשה שישבה על המשבר ומתה מביאין סכין בשבת אפילו דרך רשות הרבים וקורעין את כריסה ומוציאין את הולד שמא ימצא חי שספק נפשות דוחה את השבת ואפילו לזה שאין חזקתו חי. 
 
הלכה טז: מפקחין פיקוח נפש בשבת ואין צריך ליטול רשות מבית דין, והמקדים להציל הנפש הרי זה משובח, כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו ואע"פ שהוא צד הדגים עמו, שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלותו והעלה דגים בלבד פטור מכלום, נתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פטור אפילו לא שמע שטבע הואיל והעלה תינוק עם הדגים פטור. 
 
הלכה יז: נפל תינוק לבור עוקר חוליה ומעלהו ואע"פ שהוא מתקן בה מדרגה בשעת עקירתו, ננעלה דלת בפני תינוק שובר הדלת ומוציאו ואע"פ שהוא מפצל אותה כמין עצים שראויין למלאכה שמא יבעת התינוק וימות, נפלה דליקה ויש שם אדם שחוששין שמא ישרף מכבין אותה להצילו מן האש ואע"פ שהוא כובש דרך ומתקנה בשעת כיבוי, וכל הקודם להציל הרי זה משובח ואינו צריך ליטול רשות מבית דין בכל דבר שיש בו סכנה. 
 
הלכה יח: מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין עליו, מצאוהו חי אף על פי שנתרוצץ ואי אפשר שיבריא מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי אותה שעה. 
 
הלכה יט: בדקו עד חטמו ולא מצאו בו נשמה מניחין אותו שם שכבר מת. בדקו ומצאו עליונים מתים לא יאמרו כבר מתו תחתונים אלא מפקחין על הכל שאפשר במפולת שימות העליון ויהיה התחתון חי. 
 
הלכה כ: היתה חצר שיש בה גוים וישראלים אפילו ישראל אחד ואלף גוים ונפלה עליהם מפולת מפקחין על הכל מפני ישראל, פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו אותה חצר מפקחים עליו שמא זה שפירש היה ישראל והנשארים גוים. 
 
הלכה כא: נעקרו כולן מחצר זו לילך לחצר אחרת ובעת עקירתם פירש אחד מהן ונכנס לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת ואין ידוע מי הוא אין מפקחין עליו, שכיון שנעקרו כולם אין כאן ישראל קבוע וכל הפורש מהן כשהן מהלכין הרי הוא בחזקת שפירש מן הרוב, לפיכך אם היה הרוב ישראל אע"פ שנעקרו כולם ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת מפקחין. 
 
הלכה כב: המהלך במדבר ולא ידע מתי הוא יום שבת מונה מיום שטעה ששה ומקדש שביעי ומברך בו ברכת היום ומבדיל במוצאי שבת, ובכל יום ויום ואפילו ביום זה שהוא מקדש ומבדיל בו מותר לו לעשות כדי פרנסתו בלבד כדי שלא ימות, ואסור לו לעשות יותר על פרנסתו שכל יום ויום ספק שבת הוא, ואם ידע שהוא שמיני ליציאתו או חמשה עשר ליציאתו וכיוצא בזה המנין הרי זה מותר לעשות מלאכה באותו היום שהרי הדבר ודאי שלא יצא בשיירה בשבת, ושאר הימים חוץ מיום זה עושה כדי פרנסה בלבד. 
 
הלכה כג: גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא. 
 
הלכה כד: וכן ספינה המטרפת בים או עיר שהקיפה נהר מצוה לצאת בשבת להצילן בכל דבר שיכול להצילן, ואפילו יחיד הנרדף מפני הגוים או מפני נחש או דוב שהוא רודף אחריו להרגו מצוה להצילו, ואפילו בעשיית כמה מלאכות בשבת ואפילו לתקן כלי זיין להצילו מותר, וזועקים עליהן ומתחננים בשבת ומתריעין עליהן לעזור אותם, ואין מתחננים ולא זועקין על הדבר בשבת. 
 
הלכה כה: צרין על עיירות הגוים שלשה ימים קודם לשבת, ועושין עמהן מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת עד שכובשין אותה ואע"פ שהיא מלחמת הרשות, מפי השמועה למדו עד רדתה ואפילו בשבת ואין צריך לומר במלחמת מצוה, ולא כבש יהושע יריחו אלא בשבת.