Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שני טז ניסן ה'�&פ"א
	שיעורים יומיים ליום שני טז ניסן ה'�&פ"א

חומש:

שני פרשת שמיני

תהילים:

פרקים עט - פב

תניא:

והנה אף דדחילו... -נו- באריכות

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות מכירה פרקים א-ג

פרק אחד :

הלכות איסורי ביאה פרק ד

ספר המצוות :

מ"ע רמ"ה

הלכות מכירה

הלכות מכירה. יש בכללן חמש מצות, אחת מצות עשה, וארבע מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) דין מקח וממכר. (ב) שלא יונה במקח וממכר. (ג) שלא יונה בדברים. (ד) שלא יונה גר צדק בממונו. (ה) שלא יונהו בדברים. וביאור מצות אלו בפרקים אלו.

פרק א

הלכה א: המקח אינו נקנה בדברים, ואפילו העידו עליהם עדים, כיצד, בית זה אני מוכר לך, יין זה אני מוכר לך, עבד זה אני מוכר לך, ופסקו הדמים ורצה הלוקח ואמר קניתי, ורצה המוכר ואמר מכרתי, ואמרו לעדים הוו עלינו עדים שמכר זה ושלקח זה, הרי זה אינו כלום וכאילו לא היו ביניהם דברים מעולם, וכן בנותן מתנה ומקבלה.

הלכה ב: אבל אם נקנה המקח באחד מהדברים שהוא נקנה בהם קנה הלוקח ואינן צריכין לעדים כלל ואין אחד מהן יכול לחזור בו.

הלכה ג: ובמה יקנה המקח, הקרקעות באחד משלשה דברים, בכסף, או בשטר, או בחזקה.

הלכה ד: כיצד בכסף, מכר לו בית מכר לו שדה ונתן לו הדמים קנה, במה דברים אמורים במקום שאין כותבין את השטר, אבל במקום שדרכן לכתוב שטר מכר לא קנה עד שיכתוב את השטר, ואין קרקע נקנית בפחות משוה פרוטה.

הלכה ה: התנה הלוקח ואמר אם רציתי אקנה בכסף או אקנה בשטר, ונתן הכסף על תנאי זה, הרי זה קיים ואין המוכר יכול לחזור בו מפני התנאי, והלוקח יכול לחזור בו עד שיכתוב את השטר, וכן אם התנה המוכר כזה.

הלכה ו: האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך, כיון שנתן קנה הבית מדין ערב.

הלכה ז: כיצד בשטר, כתב לו על הנייר או על החרס או על העלה שדי נתונה לך שדי מכורה לך כיון שהגיע השטר לידו קנה, אע"פ שאין שם עדים כלל, ואע"פ שאין השטר שוה כלום, במה דברים אמורים במוכר שדה מפני רעתה, אבל בשאר קרקעות אע"פ שהגיע שטר של מכר לידו ואפילו היו בו עדים לא קנה עד שיתן את הדמים.

הלכה ח: כיצד בחזקה, מכר לו בית מכר לו שדה או שנתן אותה במתנה כיון שנעל או גדר או פרץ כל שהוא והוא שיועיל במעשיו הרי זה קנה, במה דברים אמורים כשהחזיק בפני המוכר או הנותן, אבל שלא בפני המוכר או הנותן צריך שיאמר לו לך חזק וקנה ואחר כך אם החזיק קנה אע"פ שאינו בפני הבעלים.

הלכה ט: המוכר בית לחבירו ומסר לו את המפתח הרי זה כמי שאמר לו לך חזק וקנה, וכן המוכר את הבור כיון שמסר לו דליו הרי זה כמי שאמר לו לך חזק וקנה וכשהחזיק יקנה.

הלכה י: כיצד המחזיק בנעילה קנה, כגון שמכר בית או חצר והיה הפתח פתוח ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו הרי זה החזיק וקנה, שהרי נשתמש בה שימוש המועיל.

הלכה יא: כיצד המחזיק בגדירה כל שהוא קנה, כגון שהיה שם גדר והיו עולין בנחת, והוסיף עליו כל שהוא והשלימו לעשרה ונמצא שאין עולין אלא בדוחק, הרי זה הועיל וקנה, וכן אם היתה שם פרצה והיו נכנסים בה בדוחק והרחיב הוא בה כל שהוא עד שנמצא נכנס בריוח, הרי הועיל וקנה.

הלכה יב: נתן צרור והועיל, כגון שחבר בו המים לשדה, או נטל צרור והועיל כגון שפתח בנטילתו המים לשדה הרי זה קנה, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יג: המוכר שדה לחבירו בצד שדהו, או שנתנה לו במתנה, כיון שדש את המצר שבין שתי השדות ונעשו שתיהן כשדה אחת קנה, אבל אם הלך בה לארכה ולרחבה אין הילוך זה מועיל כלום, ואם שביל של כרמים מכר לו הואיל ונעשה להילוך קנה בהילוך.

הלכה יד: וכמה שיעור רוחב הדרך שיקנה בהילוכו, אם היה מסויים במחיצות קנה כדי שיגביה רגל ויניח רגל בצדה, ואם אין שם מחיצות קנה ברוחב כדי שתהיה על ראשו חבילה של שריגים ויסוב בה.

הלכה טו: היתה הקרקע צחיח סלע שאין בה לא גדר ולא פרצה, ואינה בת זריעה, הרי החזקה שקונה אותה שטיחת פירות או העמדת בהמה שם וכיוצא בזה משאר התשמיש.

הלכה טז: המוכר שדה לחבירו ונכנס בה הלוקח וזרעה או נרה, או שאסף פירות האילן או זמרו וכל כיוצא בדברים אלו הרי זה קנה שהרי החזיק ואין אחד מהן יכול לחזור בו, וכן אם אסף המוכר סל של פירות ונתן ללוקח, קנה לוקח מיד בחזקה, שהרי גילה דעתו שהקנה לו שדה זו קניין גמור ונעשו פירותיה שלו.

הלכה יז: העכו"ם אינו קונה בחזקה, אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף, וישראל הבא מחמת העכו"ם הרי הוא כעכו"ם ואינו קונה אלא בשטר. כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, ונקנה או בכסף או בשטר או בחזקה, ואם אינו צריך לקרקע כגון ענבים העומדות ליבצר הרי זה כמטלטלין לקניין ויש להן אונאה.

הלכה יח: כשם שהקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה, כך שכירות הקרקע נקנה בכסף לבדו או בשטר לבדו או בחזקה, ואין אחד מהן יכול לחזור בו. הלכה יט: המוכר לחבירו עשר שדות בעשר מדינות, כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן, ואפילו היתה אחת מהן הר גבוה והשנית מצולה שהרי תשמיש של זו אינה תשמיש של זו, אע"פ כן כיון שהחזיק באחת מהן קנה השאר.

הלכה כ: במה דברים אמורים שנתן דמי כולן, אבל אם לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו, לפיכך אם היו הכל במתנה קנה כולן, וכן בשכירות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן כל זמן השכירות, היו מקצת הקרקעות במכר ומקצתן בשכירות, כיון שהחזיק בין במכירה בין בשכירות קנה הכל.

פרק ב

הלכה א: עבד כנעני הרי הוא כקרקע לקנייה ונקנה בכסף ובשטר או בחזקה.

הלכה ב: ומה היא החזקה בקניין עבדים, שישתמש בהן כדרך שמשתמשין בעבדים בפני רבו, כיצד התיר לו מנעלו או שהנעיל לו מנעלו, או שהוליך כליו לבית המרחץ, או שהפשיטו או סכו או גרדו או הלבישו או הגביה את רבו קנה וכן אם הגביה הרב את העבד קנה.

הלכה ג: תקפו והביאו אצלו קנה, שהעבדים נקנין במשיכה כזו, אבל אם קרא לעבד ובא אצלו, או שאמר לו רבו הראשון לך אצל הלוקח והלך אצלו, לא קנה עד שימשכנו בתקיפה או שישתמש בו כמו שביארנו, ואם החזיק בו שלא בפני הרב צריך שיאמר לו לך חזק וקנה.

הלכה ד: עבד קטן הרי הוא כבהמה וקונין אותו בדברים שקונין בהן הבהמה ובדברים שקונין בהן העבדים, לפיכך נקנה במשיכה אע"פ שלא תקפו. הלכה ה: הבהמה בין דקה בין גסה נקנית במשיכה אע"פ שאפשר להגביה אותה לא הצריכוהו להגביה, מפני שמתחבטת בארץ, ואם הגביה קנה, וההגבהה קונה בכל מקום, אבל המשיכה אין קונין בה אלא בסימטא או בחצר של שניהם ואין קונין בה ברשות הרבים ולא בחצר שאינה של שניהם.

הלכה ו: כיצד קונין את הבהמה במשיכה, אין צריך לומר אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה בו שקנה, אלא אפילו קרא לה ובאה או שהכישה במקל ורצה בפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה, והוא שימשוך בפני הבעלים אבל אם משך שלא בפני הבעלים צריך שיאמר לו קודםשימשוך לך משוך וקנה.

הלכה ז: המוכר עדר לחבירו או שנתן לו במתנה, כיון שמסר לו משכוכית, היא הבהמה המהלכת בראש העדר והכל נמשכים אחריה, אין צריך לומר לו משוך וקנה, שמסירת בהמה זו כמי שאמר לו לך משוך וקנה, וכיון שמשך לו העדר קנה ואף על פי שמשך שלא בפניו.

הלכה ח: האומר לחבירו משוך ותקנה או חזק ותקנה וכיוצא בדברים אלו והלך ומשך או שהחזיק, לא קנה שמשמע תקנה להבא ועדיין לא הקנה לו, אלא צריך המוכר או הנותן לומר לו לך חזק וקנה או משוך וקנה וכיוצא בדברים אלו שמשמען שיקנה עתה בעת שימשוך או יחזיק.

הלכה ט: האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום ומשך, לא קנה, ואם אמר לו קנה מעכשיו ולאחר שלשים יום קנה, ואפילו היתה עומדת באגם ביום שלשים, שזה כמי שהקנה אותו מעתה על תנאי נעשה התנאי נתקיים הקניין, וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי.

הלכה י: המוכר בהמה לחבירו או נתנה לו במתנה ואמר קנה אותה כדרך שבני אדם קונין, אם משך או הגביהה קנה, אבל אם רכב עליה, אם בשדה קנה, ואם בעיר לא קנה, לפי שאין דרך בני אדם לרכוב בעיר, לפיכך אם היה אדם חשוב שדרכו לרכוב בעיר, או אדם מזולזל ביותר שאינו מקפיד על הילוכו בעיר רוכב, כגון המטפלין בגידול הבהמות או העבדים, או שהיתה אשה, או שהיה ברשות הרבים שהרבים דורסין שם, הרי זה קונה ברכיבה, והוא שתהלך בו.

פרק ג

הלכה א: אחד הבהמה ואחד שאר המטלטלין נקנין במעות דין תורה, ומשנתן את המעות קנה ואין אחד מהן יוכל לחזור בו, אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלין אלא בהגבהה או במשיכת דבר שאין דרכו להגביה.

הלכה ב: כיצד המקבץ עצים או פשתן וכיוצא בהן ועשה מהן טעון גדול שאי אפשר להגביהו, אינו נקנה במשיכה, שהרי אפשר להתיר האגד ולהגביהו עץ עץ וכן כל כיוצא בזה, אבל אם היה טעון של אגוזים או של פלפלין או של שקדים וכיוצא בהן והיה גדול שאין אחד יוכל להגביהו, הרי זה נקנה במשיכה, שאם יתירו יתפרד ויהיה לו בו טורח גדול וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ג: הספינה הואיל ואי אפשר להגביהה ויש במשיכתה טורח גדול ואינה נמשכת אלא לרבים, לא הצריכוה משיכה אלא נקנית במסירה וכן כל כיוצא בזה, ואם אמר לו המוכר לך משוך וקנה אינו קונה הספינה עד שימשכנה כולה ויוציאנה מכל המקום שהיתה בו, שהרי הקפיד המוכר שלא יקנה זה אלא במשיכה.

הלכה ד: נמצאת למד שהלוקח מטלטלין אע"פ שנתן כל הדמים יכול לחזור בו, וכן המוכר יכול לחזור בו עד שיגביה או ימשוך דבר שאין בו הגבהה, או ימסור המוכר ללוקח דבר שאין דרכו להמשיך, ומשהגביה או משך דבר שאין דרכו להגביה או נמסר לו דבר שאין דרכו להמשיך קנה ואין אחד משניהם יכול לחזור בו, וכופין את הלוקח ליתן את הדמים.

הלכה ה: ולמה תקנו חכמים דבר זה במטלטלין, גזרה שמא יתן הלוקח דמי החפץ וקודם שיקחנו יאבד באונס, וכגון שנפלה דליקה ונשרף, או באו ליסטים ונטלוהו, אם יהיה ברשות הלוקח יתמהמה המוכר ולא יצילהו, לפיכך העמידוהו חכמים ברשות המוכר כדי שישתדל ויציל החפץ, שאם אבד חייב לשלם.

הלכה ו: נמצאת אומר שאם נתן דמי המקח ונאנס קודם שיקחנו, ואמר לו הלוקח תן לי מקחי או החזר לי את מעותי, ואע"פ שיש עדים שאבד באונס ולא היה במוכר כח להצילו ולא נתרשל בדבר, הרי זה מחזיר את הדמים, שהרי תקנו חכמים משיכה, לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש בו החפץ שנמכר מושכר למוכר, לא תקנו לו חכמים משיכה, שהרי המקח ברשות הלוקח, ומשנתן את הדמים נקנה המקח ואין אחד מהן יכול לחזור בו.

הלכה ז: וכן השוכר המקום שאותן המטלטלין הנמכרין מונחין בו קנה, ואין אחד מהן יכול לחזור בו ואע"פ שלא הגביה ולא משך ולא נמסרו לו, שהרי נעשה ברשותו, וכבר ביארנו ששכירות קרקע נקנה בכסף או בשטר או בחזקה.

הלכה ח: המקנה קרקע ומטלטלין כאחד כיון שקנה קרקע בכסף או בשטר או בחזקה נקנו המטלטלין עמהם בין שהיו שניהם במכר או במתנה, בין שמכר מטלטלין ונתן קרקע, בין שמכר הקרקע ונתן המטלטלין כיון שקנה קרקע קנה מטלטלין.

הלכה ט: במה דברים אמורים כשהיו אותן המטלטלין צבורין באותה קרקע, אבל אם היו במקום אחר צריך שיאמר לו קנה מטלטלין אגב קרקע, אפילו היו המטלטלין במדינה אחרת ואמר לו קנה אותם על גבי קרקע פלונית כיון שקנה הקרקע נקנו המטלטלין אע"פ שאינן צבורין בתוכה, ואם לא אמר קנה אגב קרקע לא קנה, וקרקע כל שהיא קונין על גבה כל מטלטלין שירצה.

הלכה י: הקנה השדה לאחד והמטלטלין לאחר אע"פ שאמר לו קנה המטלטלין על גבי קרקע והחזיק האחד בקרקע לא קנה השני המטלטלין, ואם תפשן אחר שחזר בו המקנה אין מוציאין מידו, שהרי תפשן אחר שקנה חבירו הקרקע שנקנו אלו על גבו.

הלכה יא: המקנה עבדים וקרקעות כאחד החזיק בעבדים לא קנה הקרקעות, החזיק בקרקעות לא קנה עבדים עד שיהיו עומדין בתוך הקרקע, ואע"פ שאמר לו קנה עבדים על גבי קרקע לא קנה עד שיהיו בתוכה שהעבד מהלך לדעת עצמו.

הלכה יב: המקנה עבדים ומטלטלין כאחד משך המטלטלין לא קנה העבדים החזיק בעבדים לא קנה המטלטלין אלא אם כן היו המטלטלין על גב העבד והוא שיהיה כפות שהרי אינו יכול להלך.

הלכה יג: המקנה בהמה וכלים שעל גבה כאחד אע"פ שמשך הבהמה וקנאה לא קנה הכלים שעליה עד שיגביה או ימשוך הכלים עצמן אם אין דרכן להגביהן, שהבהמה כחצר המתהלכת היא ואיןמה שבתוכה קנוי לבעלה, לפיכך אם היתה הבהמה כפותה קנה אף כלים שעליה.

הלכה יד: אמר לו המקנה משוך בהמה וקנה כלים שעליה, הואיל ולא הקנה לו גוף הבהמה אע"פ שמשכה והיא כפותה לא קנה כלים שעליה עד שימשוך הכלים עצמן.

הלכה טו: היה עציץ נקוב לאחד והיו הזרעים שבו לאחר, הקנה העציץ לבעל הזרעים כיון שמשך קנה, הקנה הזרעים לבעל העציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים עצמן.

הלכה טז: היה העציץ והזרעים שבו לאחד והקנה הכל לאחר והחזיק בעציץ לקנות הזרעים אף העציץ לא קנה, החזיק בזרעים קנה העציץ, וזהו ששנינו נכסים שאין להן אחריות נקנים עם נכסים שיש להן אחריות, שהזרעים שבעציץ נקוב זרועים הם בארץ וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע כמו שביארנו.

הלכה יז: כבר ביארנו שכל העומד ליבצר כבצור דמי ואינו נקנה אלא בהגבהה או בשאר דברים שנקנים בהן המטלטלים.

הלכה יח: פשתן כשהוא מחובר לקרקע ויבש שאינו צריך לקרקע ואמר לו יפה לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה, כיון שתלש כל שהוא קנה הכל מפני התנאי הזה, אבל אם (אמר לו) הקנה לו הפשתן הזה במכר או במתנה לא קנה אלא מה שתלש שהרי הגביהו וכן כל כיוצא בזה.

הלכות מכירה

הלכות מכירה. יש בכללן חמש מצות, אחת מצות עשה, וארבע מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) דין מקח וממכר. (ב) שלא יונה במקח וממכר. (ג) שלא יונה בדברים. (ד) שלא יונה גר צדק בממונו. (ה) שלא יונהו בדברים. וביאור מצות אלו בפרקים אלו. 
 
פרק א 
 
הלכה א: המקח אינו נקנה בדברים, ואפילו העידו עליהם עדים, כיצד, בית זה אני מוכר לך, יין זה אני מוכר לך, עבד זה אני מוכר לך, ופסקו הדמים ורצה הלוקח ואמר קניתי, ורצה המוכר ואמר מכרתי, ואמרו לעדים הוו עלינו עדים שמכר זה ושלקח זה, הרי זה אינו כלום וכאילו לא היו ביניהם דברים מעולם, וכן בנותן מתנה ומקבלה. 
 
הלכה ב: אבל אם נקנה המקח באחד מהדברים שהוא נקנה בהם קנה הלוקח ואינן צריכין לעדים כלל ואין אחד מהן יכול לחזור בו. 
 
הלכה ג: ובמה יקנה המקח, הקרקעות באחד משלשה דברים, בכסף, או בשטר, או בחזקה. 
 
הלכה ד: כיצד בכסף, מכר לו בית מכר לו שדה ונתן לו הדמים קנה, במה דברים אמורים במקום שאין כותבין את השטר, אבל במקום שדרכן לכתוב שטר מכר לא קנה עד שיכתוב את השטר, ואין קרקע נקנית בפחות משוה פרוטה. 
 
הלכה ה: התנה הלוקח ואמר אם רציתי אקנה בכסף או אקנה בשטר, ונתן הכסף על תנאי זה, הרי זה קיים ואין המוכר יכול לחזור בו מפני התנאי, והלוקח יכול לחזור בו עד שיכתוב את השטר, וכן אם התנה המוכר כזה. 
 
הלכה ו: האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך, כיון שנתן קנה הבית מדין ערב. 
 
הלכה ז: כיצד בשטר, כתב לו על הנייר או על החרס או על העלה שדי נתונה לך שדי מכורה לך כיון שהגיע השטר לידו קנה, אע"פ שאין שם עדים כלל, ואע"פ שאין השטר שוה כלום, במה דברים אמורים במוכר שדה מפני רעתה, אבל בשאר קרקעות אע"פ שהגיע שטר של מכר לידו ואפילו היו בו עדים לא קנה עד שיתן את הדמים. 
 
הלכה ח: כיצד בחזקה, מכר לו בית מכר לו שדה או שנתן אותה במתנה כיון שנעל או גדר או פרץ כל שהוא והוא שיועיל במעשיו הרי זה קנה, במה דברים אמורים כשהחזיק בפני המוכר או הנותן, אבל שלא בפני המוכר או הנותן צריך שיאמר לו לך חזק וקנה ואחר כך אם החזיק קנה אע"פ שאינו בפני הבעלים. 
 
הלכה ט: המוכר בית לחבירו ומסר לו את המפתח הרי זה כמי שאמר לו לך חזק וקנה, וכן המוכר את הבור כיון שמסר לו דליו הרי זה כמי שאמר לו לך חזק וקנה וכשהחזיק יקנה. 
 
הלכה י: כיצד המחזיק בנעילה קנה, כגון שמכר בית או חצר והיה הפתח פתוח ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו הרי זה החזיק וקנה, שהרי נשתמש בה שימוש המועיל. 
 
הלכה יא: כיצד המחזיק בגדירה כל שהוא קנה, כגון שהיה שם גדר והיו עולין בנחת, והוסיף עליו כל שהוא והשלימו לעשרה ונמצא שאין עולין אלא בדוחק, הרי זה הועיל וקנה, וכן אם היתה שם פרצה והיו נכנסים בה בדוחק והרחיב הוא בה כל שהוא עד שנמצא נכנס בריוח, הרי הועיל וקנה. 
 
הלכה יב: נתן צרור והועיל, כגון שחבר בו המים לשדה, או נטל צרור והועיל כגון שפתח בנטילתו המים לשדה הרי זה קנה, וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה יג: המוכר שדה לחבירו בצד שדהו, או שנתנה לו במתנה, כיון שדש את המצר שבין שתי השדות ונעשו שתיהן כשדה אחת קנה, אבל אם הלך בה לארכה ולרחבה אין הילוך זה מועיל כלום, ואם שביל של כרמים מכר לו הואיל ונעשה להילוך קנה בהילוך. 
 
הלכה יד: וכמה שיעור רוחב הדרך שיקנה בהילוכו, אם היה מסויים במחיצות קנה כדי שיגביה רגל ויניח רגל בצדה, ואם אין שם מחיצות קנה ברוחב כדי שתהיה על ראשו חבילה של שריגים ויסוב בה. 
 
הלכה טו: היתה הקרקע צחיח סלע שאין בה לא גדר ולא פרצה, ואינה בת זריעה, הרי החזקה שקונה אותה שטיחת פירות או העמדת בהמה שם וכיוצא בזה משאר התשמיש. 
 
הלכה טז: המוכר שדה לחבירו ונכנס בה הלוקח וזרעה או נרה, או שאסף פירות האילן או זמרו וכל כיוצא בדברים אלו הרי זה קנה שהרי החזיק ואין אחד מהן יכול לחזור בו, וכן אם אסף המוכר סל של פירות ונתן ללוקח, קנה לוקח מיד בחזקה, שהרי גילה דעתו שהקנה לו שדה זו קניין גמור ונעשו פירותיה שלו. 
 
הלכה יז: העכו"ם אינו קונה בחזקה, אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף, וישראל הבא מחמת העכו"ם הרי הוא כעכו"ם ואינו קונה אלא בשטר. כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, ונקנה או בכסף או בשטר או בחזקה, ואם אינו צריך לקרקע כגון ענבים העומדות ליבצר הרי זה כמטלטלין לקניין ויש להן אונאה. 
 
הלכה יח: כשם שהקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה, כך שכירות הקרקע נקנה בכסף לבדו או בשטר לבדו או בחזקה, ואין אחד מהן יכול לחזור בו. הלכה יט: המוכר לחבירו עשר שדות בעשר מדינות, כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן, ואפילו היתה אחת מהן הר גבוה והשנית מצולה שהרי תשמיש של זו אינה תשמיש של זו, אע"פ כן כיון שהחזיק באחת מהן קנה השאר. 
 
הלכה כ: במה דברים אמורים שנתן דמי כולן, אבל אם לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו, לפיכך אם היו הכל במתנה קנה כולן, וכן בשכירות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן כל זמן השכירות, היו מקצת הקרקעות במכר ומקצתן בשכירות, כיון שהחזיק בין במכירה בין בשכירות קנה הכל. פרק ב 
 
הלכה א: עבד כנעני הרי הוא כקרקע לקנייה ונקנה בכסף ובשטר או בחזקה. 
 
הלכה ב: ומה היא החזקה בקניין עבדים, שישתמש בהן כדרך שמשתמשין בעבדים בפני רבו, כיצד התיר לו מנעלו או שהנעיל לו מנעלו, או שהוליך כליו לבית המרחץ, או שהפשיטו או סכו או גרדו או הלבישו או הגביה את רבו קנה וכן אם הגביה הרב את העבד קנה. 
 
הלכה ג: תקפו והביאו אצלו קנה, שהעבדים נקנין במשיכה כזו, אבל אם קרא לעבד ובא אצלו, או שאמר לו רבו הראשון לך אצל הלוקח והלך אצלו, לא קנה עד שימשכנו בתקיפה או שישתמש בו כמו שביארנו, ואם החזיק בו שלא בפני הרב צריך שיאמר לו לך חזק וקנה. 
 
הלכה ד: עבד קטן הרי הוא כבהמה וקונין אותו בדברים שקונין בהן הבהמה ובדברים שקונין בהן העבדים, לפיכך נקנה במשיכה אע"פ שלא תקפו. הלכה ה: הבהמה בין דקה בין גסה נקנית במשיכה אע"פ שאפשר להגביה אותה לא הצריכוהו להגביה, מפני שמתחבטת בארץ, ואם הגביה קנה, וההגבהה קונה בכל מקום, אבל המשיכה אין קונין בה אלא בסימטא או בחצר של שניהם ואין קונין בה ברשות הרבים ולא בחצר שאינה של שניהם. 
 
הלכה ו: כיצד קונין את הבהמה במשיכה, אין צריך לומר אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה בו שקנה, אלא אפילו קרא לה ובאה או שהכישה במקל ורצה בפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה, והוא שימשוך בפני הבעלים אבל אם משך שלא בפני הבעלים צריך שיאמר לו קודםשימשוך לך משוך וקנה. 
 
הלכה ז: המוכר עדר לחבירו או שנתן לו במתנה, כיון שמסר לו משכוכית, היא הבהמה המהלכת בראש העדר והכל נמשכים אחריה, אין צריך לומר לו משוך וקנה, שמסירת בהמה זו כמי שאמר לו לך משוך וקנה, וכיון שמשך לו העדר קנה ואף על פי שמשך שלא בפניו. 
 
הלכה ח: האומר לחבירו משוך ותקנה או חזק ותקנה וכיוצא בדברים אלו והלך ומשך או שהחזיק, לא קנה שמשמע תקנה להבא ועדיין לא הקנה לו, אלא צריך המוכר או הנותן לומר לו לך חזק וקנה או משוך וקנה וכיוצא בדברים אלו שמשמען שיקנה עתה בעת שימשוך או יחזיק. 
 
הלכה ט: האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום ומשך, לא קנה, ואם אמר לו קנה מעכשיו ולאחר שלשים יום קנה, ואפילו היתה עומדת באגם ביום שלשים, שזה כמי שהקנה אותו מעתה על תנאי נעשה התנאי נתקיים הקניין, וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי. 
 
הלכה י: המוכר בהמה לחבירו או נתנה לו במתנה ואמר קנה אותה כדרך שבני אדם קונין, אם משך או הגביהה קנה, אבל אם רכב עליה, אם בשדה קנה, ואם בעיר לא קנה, לפי שאין דרך בני אדם לרכוב בעיר, לפיכך אם היה אדם חשוב שדרכו לרכוב בעיר, או אדם מזולזל ביותר שאינו מקפיד על הילוכו בעיר רוכב, כגון המטפלין בגידול הבהמות או העבדים, או שהיתה אשה, או שהיה ברשות הרבים שהרבים דורסין שם, הרי זה קונה ברכיבה, והוא שתהלך בו. פרק ג 
 
הלכה א: אחד הבהמה ואחד שאר המטלטלין נקנין במעות דין תורה, ומשנתן את המעות קנה ואין אחד מהן יוכל לחזור בו, אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלין אלא בהגבהה או במשיכת דבר שאין דרכו להגביה. 
 
הלכה ב: כיצד המקבץ עצים או פשתן וכיוצא בהן ועשה מהן טעון גדול שאי אפשר להגביהו, אינו נקנה במשיכה, שהרי אפשר להתיר האגד ולהגביהו עץ עץ וכן כל כיוצא בזה, אבל אם היה טעון של אגוזים או של פלפלין או של שקדים וכיוצא בהן והיה גדול שאין אחד יוכל להגביהו, הרי זה נקנה במשיכה, שאם יתירו יתפרד ויהיה לו בו טורח גדול וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ג: הספינה הואיל ואי אפשר להגביהה ויש במשיכתה טורח גדול ואינה נמשכת אלא לרבים, לא הצריכוה משיכה אלא נקנית במסירה וכן כל כיוצא בזה, ואם אמר לו המוכר לך משוך וקנה אינו קונה הספינה עד שימשכנה כולה ויוציאנה מכל המקום שהיתה בו, שהרי הקפיד המוכר שלא יקנה זה אלא במשיכה. 
 
הלכה ד: נמצאת למד שהלוקח מטלטלין אע"פ שנתן כל הדמים יכול לחזור בו, וכן המוכר יכול לחזור בו עד שיגביה או ימשוך דבר שאין בו הגבהה, או ימסור המוכר ללוקח דבר שאין דרכו להמשיך, ומשהגביה או משך דבר שאין דרכו להגביה או נמסר לו דבר שאין דרכו להמשיך קנה ואין אחד משניהם יכול לחזור בו, וכופין את הלוקח ליתן את הדמים. 
 
הלכה ה: ולמה תקנו חכמים דבר זה במטלטלין, גזרה שמא יתן הלוקח דמי החפץ וקודם שיקחנו יאבד באונס, וכגון שנפלה דליקה ונשרף, או באו ליסטים ונטלוהו, אם יהיה ברשות הלוקח יתמהמה המוכר ולא יצילהו, לפיכך העמידוהו חכמים ברשות המוכר כדי שישתדל ויציל החפץ, שאם אבד חייב לשלם. 
 
הלכה ו: נמצאת אומר שאם נתן דמי המקח ונאנס קודם שיקחנו, ואמר לו הלוקח תן לי מקחי או החזר לי את מעותי, ואע"פ שיש עדים שאבד באונס ולא היה במוכר כח להצילו ולא נתרשל בדבר, הרי זה מחזיר את הדמים, שהרי תקנו חכמים משיכה, לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש בו החפץ שנמכר מושכר למוכר, לא תקנו לו חכמים משיכה, שהרי המקח ברשות הלוקח, ומשנתן את הדמים נקנה המקח ואין אחד מהן יכול לחזור בו. 
 
הלכה ז: וכן השוכר המקום שאותן המטלטלין הנמכרין מונחין בו קנה, ואין אחד מהן יכול לחזור בו ואע"פ שלא הגביה ולא משך ולא נמסרו לו, שהרי נעשה ברשותו, וכבר ביארנו ששכירות קרקע נקנה בכסף או בשטר או בחזקה. 
 
הלכה ח: המקנה קרקע ומטלטלין כאחד כיון שקנה קרקע בכסף או בשטר או בחזקה נקנו המטלטלין עמהם בין שהיו שניהם במכר או במתנה, בין שמכר מטלטלין ונתן קרקע, בין שמכר הקרקע ונתן המטלטלין כיון שקנה קרקע קנה מטלטלין. 
 
הלכה ט: במה דברים אמורים כשהיו אותן המטלטלין צבורין באותה קרקע, אבל אם היו במקום אחר צריך שיאמר לו קנה מטלטלין אגב קרקע, אפילו היו המטלטלין במדינה אחרת ואמר לו קנה אותם על גבי קרקע פלונית כיון שקנה הקרקע נקנו המטלטלין אע"פ שאינן צבורין בתוכה, ואם לא אמר קנה אגב קרקע לא קנה, וקרקע כל שהיא קונין על גבה כל מטלטלין שירצה. 
 
הלכה י: הקנה השדה לאחד והמטלטלין לאחר אע"פ שאמר לו קנה המטלטלין על גבי קרקע והחזיק האחד בקרקע לא קנה השני המטלטלין, ואם תפשן אחר שחזר בו המקנה אין מוציאין מידו, שהרי תפשן אחר שקנה חבירו הקרקע שנקנו אלו על גבו. 
 
הלכה יא: המקנה עבדים וקרקעות כאחד החזיק בעבדים לא קנה הקרקעות, החזיק בקרקעות לא קנה עבדים עד שיהיו עומדין בתוך הקרקע, ואע"פ שאמר לו קנה עבדים על גבי קרקע לא קנה עד שיהיו בתוכה שהעבד מהלך לדעת עצמו. 
 
הלכה יב: המקנה עבדים ומטלטלין כאחד משך המטלטלין לא קנה העבדים החזיק בעבדים לא קנה המטלטלין אלא אם כן היו המטלטלין על גב העבד והוא שיהיה כפות שהרי אינו יכול להלך. 
 
הלכה יג: המקנה בהמה וכלים שעל גבה כאחד אע"פ שמשך הבהמה וקנאה לא קנה הכלים שעליה עד שיגביה או ימשוך הכלים עצמן אם אין דרכן להגביהן, שהבהמה כחצר המתהלכת היא ואיןמה שבתוכה קנוי לבעלה, לפיכך אם היתה הבהמה כפותה קנה אף כלים שעליה. 
 
הלכה יד: אמר לו המקנה משוך בהמה וקנה כלים שעליה, הואיל ולא הקנה לו גוף הבהמה אע"פ שמשכה והיא כפותה לא קנה כלים שעליה עד שימשוך הכלים עצמן. 
 
הלכה טו: היה עציץ נקוב לאחד והיו הזרעים שבו לאחר, הקנה העציץ לבעל הזרעים כיון שמשך קנה, הקנה הזרעים לבעל העציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים עצמן. 
 
הלכה טז: היה העציץ והזרעים שבו לאחד והקנה הכל לאחר והחזיק בעציץ לקנות הזרעים אף העציץ לא קנה, החזיק בזרעים קנה העציץ, וזהו ששנינו נכסים שאין להן אחריות נקנים עם נכסים שיש להן אחריות, שהזרעים שבעציץ נקוב זרועים הם בארץ וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע כמו שביארנו. 
 
הלכה יז: כבר ביארנו שכל העומד ליבצר כבצור דמי ואינו נקנה אלא בהגבהה או בשאר דברים שנקנים בהן המטלטלים. 
 
הלכה יח: פשתן כשהוא מחובר לקרקע ויבש שאינו צריך לקרקע ואמר לו יפה לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה, כיון שתלש כל שהוא קנה הכל מפני התנאי הזה, אבל אם (אמר לו) הקנה לו הפשתן הזה במכר או במתנה לא קנה אלא מה שתלש שהרי הגביהו וכן כל כיוצא בזה.