Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום חמישי ב שבט ה'�&ע"ח
	שיעורים יומיים ליום חמישי ב שבט ה'�&ע"ח

חומש:

חמישי פרשת בא

תהילים:

פרקים י - כא

תניא:

פרק יט. ולתוספת... -48- א"ס ב"ה

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות נזירות פרקים ג-ה

פרק אחד :

הלכות שבת פרק ו

ספר המצוות :

מל"ת ר"ב, מל"ת ר"ג, מל"ת ר"ד

הלכות נזירות

פרק ג

הלכה א: סתם נזירות שלשים יום, כיצד מי שאמר הריני נזיר אין פחות משלשים יום, ואפילו אמר הריני נזיר נזירות גדולה עד מאד הרבה הרי זה נזיר שלשים יום, שהרי לא פירש זמן.

הלכה ב: פירש זמן פחות משלשים כגון שאמר הריני נזיר יום אחד או עשרה ימים או עשרים יום הרי זה נזיר שלשים יום שאין נזירות פחותה משלשים יום, ודבר זה הלכה מפי הקבלה.

הלכה ג: פירש זמן יותר משלשים יום כגון שאמר אחד ושלשים יום או ארבעים או מאה יום או מאה שנה הרי זה נזיר כזמן שפירש לא פחות ולא יותר.

הלכה ד: האומר הריני נזיר שעה אחת הרי זה נזיר שלשים יום, אמר הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת הרי זה נזיר אחד ושלשים יום שאין נוזרין שעות.

הלכה ה: האומר הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני, אם לא החזיק בדרך הרי זה נזיר שלשים יום בלבד, שלא נתכוון זה אלא לנזירות גדולה והרי לא פירש זמן, ואם החזיק בדרך אם היה מהלך פחות משלשים יום הרי זה נזיר שלשים יום, ואם היה יותר משלשים יום הרי זה נזיר נזירות אחת כמנין הימים.

הלכה ו: מי שאמר הריני נזיר שתי נזירות או שלש או ארבע הרי זה נזיר כמנין שאמר כל נזירות מהן שלשים יום, ובסוף כל שלשים ושלשים מגלח ומביא קרבנותיו ומתחיל למנות נזירות שניה, אפילו אמר הריני נזיר מאה אלף נזיריות, שאי אפשר שיחיה כזמן הזה הרי זה מונה אחת אחר אחת עד שימות או עד שישלים מנין נזירותיו.

הלכה ז: האומר הריני נזיר כמנין ימות השנה, מונה נזירותיו כמנין ימות השנה, אם פירש שנות החמה מונה שלש מאות וששים וחמש נזירות כל אחד מהן שלשים יום, ואם פירש שנת לבנה מונה שלש מאות ארבע וחמשים נזירות, ואם סתם מונה שלש מאות וארבע וחמשים נזירות שהרי בארנו שכל הנדרים הולכין אחר לשון בני אדם, ורוב שני החמה שלש מאות וחמשה וששים יום מונין לה, ורוב שני הלבנה שלש מאות וארבע וחמשים יום מונין לה, ואין קורין כל העם שנה סתם אלא לשנת הלבנה.

הלכה ח: האומר הריני נזיר אחת ומחצה הרי זה נזיר שתי נזירות, אמר הריני נזיר ויום אחד, או שאמר הריני נזיר ושעה אחת הרי זה נזיר שתי נזירות, אמר הריני נזיר ואחת הרי זה נזיר שתים, הריני נזיר ואחת ועוד הרי זה נזיר שלש נזירות, הריני נזיר ואחת ועוד ושוב הרי זה נזיר ארבע נזירות, הריני נזיר שלשים יום ויום אחד הרי זה נזיר נזירות אחת של שלשים ואחד יום.

הלכה ט: מי שהיו שתי כתי עדים מעידין אותו, אלו מעידין שנזר שתים ואלו מעידין שנזר חמש, הרי זה נזיר שתים שבכלל חמש שתים והרי כולן מעידים בשתים.

הלכה י: מי שנזר שתי נזירות בין שנדר שתיהן בבת אחת בין שנדר זו אחר זו, כגון שאמר הריני נזיר יום הריני נזיר יום ומנה את הראשונה והפריש קרבן, ואחר כך נשאל על הראשונה והתיר נדרו, עלתה לו ראשונה בשניה ומביא זה הקרבן ונפטר, ואפילו הביא כפרתו ואפילו גלח שערו ואחר כך נשאל עליה עלתה לו ראשונה בשניה, שהרי אין השניה חלה אלא לאחר הראשונה והראשונה כיון שהתירה כאילו אינה מעיקרה.

הלכה יא: מי שאמר הריני נזיר לעולם או הריני נזיר כל ימי חיי הרי זה נזיר לעולם, ואם אמר הריני נזיר אלף שנה הרי זה נזיר לזמן קצוב, ואף על פי שאי אפשר שיחיה האדם אלף שנה.

הלכה יב: ומה בין נזיר עולם לנזיר לזמן קצוב, שהנזיר לזמן אסור לגלח עד סוף ימי נזירו שנאמר כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים, ונזיר עולם אם הכביד שערו מקל בתער משנים עשר חדש עד שנים עשר חדש, ומביא קרבנו שלש בהמות כשיגלח שנאמר ויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו, ואבשלום נזיר עולם היה, ודבר זה הלכה היא מפי הקבלה, ונזיר עולם שנטמא הרי זה מביא קרבן טומאה ומגלח תגלחת טומאה כמו נזיר לזמן קצוב.

הלכה יג: שמשון לא היה נזיר גמור, שהרי לא נדר בנזיר אלא המלאך הפרישו מן הטומאה, וכיצד היה דינו, היה אסור ביין ואסור בתגלחת ומותר להטמא למתים, ודבר זה הלכה מפי הקבלה.

הלכה יד: לפיכך מי שאמר הריני נזיר כשמשון הרי זה נזיר מן התגלחת ומן היין לעולם, ואינו מגלח כל שנים עשר חדש כשאר נזירי עולם, ומותר להטמא למתים, ואם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו שמשון אינו נזיר, ומי שנדר נזיר כשמשון אינו יכול להשאל על נדרו שנזירות שמשון לעולם היתה.

הלכה טו: האומר הריני כשמשון כבן מנוח, כבעל דלילה, כמי שעקר דלתות עזה, כמי שנקרו פלשתים את עיניו, הרי זה נזיר כנזירות שמשון, ואף על פי שאפשר שנעשו מעשים אלו לאיש אחר.

הלכה טז: שמואל הרמתי נזיר עולם היה, לפיכך האומר הריני כשמואל הרמתי, כבן חנה, כבן אלקנה, כמי ששסף את אגג בגלגל, וכיוצא באלו הרי זה נזיר עולם, ואין אומרין שמא לאיש אחר שמעשיו כאלה נתכוון.

הלכה יז: האומר הריני נזיר מלא הבית או מלא הקופה, בודקין אותו אם אמר לא היה בדעתי שאהיה נזיר כל ימי ולא נתכוונתי אלא להאריך זמן הנזירות זמן מרובה הרי זה נזיר שלשים יום בלבד, ואם אמר סתם נדרתי רואים את הקופה כאילו היא מלאה חרדל ויהיה נזיר כל ימיו, ויש לו לגלח משנים עשר חדש לשנים עשר חדש ויביא קרבנותיו כשאר נזירי עולם.

הלכה יח: האומר הריני נזיר כשער ראשי, או כעפר הארץ, או כחול הים, הרי זה כמי שאמר הרי נזירות עלי כמנין שער ראשי או כמנין עפר הארץ או כמנין חול הים, לפיכך יגלח כל שלשים יום ויתחיל למנות נזירות שניה שלשים יום ויגלח וכן עד שימות, ובכל תגלחת ותגלחת אינו שותה יין ולא מיטמא למתים ואם שתה או נטמא אפילו ביום התגלחת הרי זה לוקה.

הלכה יט: האומר הריני נזיר אם אוכל ככר זו, הריני נזיר אם אוכלנה, הריני נזיר אם אוכלנה, ואכלה הרי זה חייב בנזירות כמנין שאמר ומונה אחת אחר אחת כל אחת מהן שלשים ומגלח בסוף כל שלשים ומביא קרבנו.

פרק ד

הלכה א: האומר הריני נזיר הרי זה מגלח תגלחת טהרה יום אחד ושלשים, ואם גלח ביום שלשים יצא, אמר הריני נזיר שלשים יום אינו מגלח אלא ביום אחד ושלשים.

הלכה ב: מי שנזר שתי נזיריות מגלח את הראשונה ביום אחד ושלשים, ואת השניה ביום אחד וששים, ואם גלח את הראשונה יום שלשים מגלח את השניה יום ששים, ואם גלח יום תשעה וחמשים יצא, שיום שלשים עולה לו אף למנין נזירות שניה.

הלכה ג: האומר הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן, והתחיל נזירות שלו ואחר כך נולד לו בן, משלים את שלו ואחר כך מונה את של בנו, אמר הריני נזיר כשיהיה לי בן והריני נזיר כך וכך יום, והתחיל בנזירות שלו ואחר כך נולד לו בן, פוסק נזירות שלו ומונה את של בנו ואחר כך חוזר ומשלים את שלו והרי שתיהן כנזירות אחת, לפיכך אם נטמא בתוך נזירות של בנו סותר הכל, נטמא אחר נזירות בנו כשהתחיל להשלים נזירותו אינו סותר אלא עד נזירות בנו, ובכמה ימים משלים את שלו, אם נשאר מנזירותו כשנולד הבן שלשים או יותר מונה נזירות בנו ומשלים הימים שנשארו מנזירותו, ואם נשארו מנזירותו פחות משלשים מונה שלשים אחר נזירות בנו, שאין בין תגלחת לתגלחת פחות משלשים יום.

הלכה ד: כיצד האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן, והריני נזיר מאה יום והתחיל בנזירות שלו ונולד לו בן, אם נשאר מן המאה שנדר שלשים יום או יתר כשנולד הבן לא הפסיד כלום, שהרי פוסק נזירות שלו ומתחיל ומונה של בנו ומגלח ומביא קרבנותיו ומשלים השלשים או יתר שנשארו מנזירותו ומגלח לנזירותו, ואם נשאר מן המאה פחות משלשים סותר עד שבעים.

הלכה ה: כיצד נולד הבן ביום שמונים מונה של בנו ומשלים את של בנו ומגלח, ומתחיל למנות מאחר התגלחת שלשים יום ונמצא מפסיד מקודם הולד עשרה ימים שהם מיום שבעים עד הולד, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ו: האומר הריני נזיר לאחר עשרים יום, וחזר ואמר הריני נזיר מעתה מאה יום, מונה עשרים יום ופוסק ומתחיל למנות שלשים שהיא הנזירות שנדר לאחר עשרים, ואחר השלשים מגלח תגלחת טהרה ומביא קרבנותיו וחוזר ומונה שמונים יום כדי להשלים המאה שנדר בסוף ומגלח ומביא קרבנותיו.

הלכה ז: אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום והריני נזיר מעתה, מונה שלשים יום ומגלח תגלחת טהרה וחוזר ומונה שלשים יום אחרים והיא הנזירות שנדר לאחר עשרים, שאם תאמר מונה עשרים ופוסק מונה שלשים ומגלח נשארו מנזירות שהתחיל בה עשרה יום בלבד, ואין בין תגלחת טהרה לתגלחת טהרה לעולם פחות משלשים יום.

הלכה ח: אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום וחזר ואמר הריני נזיר עולם מעתה לא חלה עליו נזירות שנדר בראשונה.

הלכה ט: וכן אם אמר הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום, וחזר ואמר הריני נזיר מעתה, אינו מגלח לנזירות זו שנדר באחרונה.

הלכה י: מי שאמר הרי אני נזיר יום אחד לפני מיתתי, הרי זה אסור לשתות יין ולהטמא ולגלח לעולם.

הלכה יא: האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו, אם בחול נדר הרי זה אסור לעולם, ואם בשבת או ביום טוב נדר אותה שבת או אותו יום טוב מותר, מכאן ואילך אסור לעולם, שהדבר ספק אם יבא בשבת או ביום טוב או לא יבוא, והואיל והוא ספק ביום שנדר לא חלה עליו נזירות שספק נזירות להקל, מכאן ואילך חלה עליו נזירות, ושבת הבאה שהיא ספק אינה מפקעת נזירות שחלה עליו.

הלכה יב: נזיר ששלמו ימי נזירותו ולא גלח תגלחת טהרה הרי זה אסור לגלח ולשתות יין ולהטמא למתים כשהיה מקודם וכל דקדוקי נזירות עליו, ואם גלח או שתה יין או נטמא לוקה.

הלכה יג: מי שנדר בנזיר ודמה שאינו נדר והיה נוהג היתר בנדרו ושתה יין, ולאחר זמן שאל לחכם והורהו שהוא נדר ושהוא חייב בנזירות הרי זה מונה משעה שנדר, ומדברי סופריםשינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר.

הלכה יד: כיצד הרי שנדר שלשים יום ונהג היתר בנדרו עשרה ימים ונהג איסור עשרים יום, ולאחר השלשים שאל לחכם ואסר לו, הרי זה מונה עשרה ימים מיום ששאל כנגד העשרה שנהג בהן היתר, ואם שתה או גלח או נטמא בעשרת ימים האלו מכין אותו מכת מרדות.

הלכה טו: במה דברים אמורים בנזירות מועטת אבל בנזירות מרובה דיו שינהוג שלשים יום בנזירות אע"פ שעבר על נזירותו המרובה כל ימיו, ואם לא נהג איסור בעצמו אין נזקקין לו כלל.

הלכה טז: כל בית דין שנזקקין לזה וכיוצא בו ומודיעין לאלו שמזלזלין בנדרים שאין חייבין מן התורה, או שיורו להן להקל או שיפתחו להן פתח, מנדין אותו בית דין ההדיוט.

הלכה יז: האשה שנדרה בנזירות ושלמו ימי הנזירות והביאה קרבנותיה ונשחטה אחת מן הבהמות ונזרק דמה ואחר כך שמע בעלה אע"פ שעדיין לא גלחה אינו יכול להפר, ואם קודם זריקה הרי זה יפר, במה דברים אמורים בתגלחת טהרה אבל בתגלחת טומאה יפר אע"פ שקרבו הקרבנות של תגלחת טומאה, מפני שהיא עדיין צריכה למנות נזירות אחרת.

פרק ה

הלכה א: שלשה מינין אסורין לנזיר, הטומאה, והתגלחת, והיוצא מן הגפן, בין פרי בין פסולת פרי, אבל השכר של תמרים או של גרוגרות וכיוצא בהן מותר לנזיר, ושכר זה שנאסר עליו בתורה הוא השכר של תערובת היין.

הלכה ב: היוצא מן הגפן כיצד, נזיר שאכל כזית מן הפרי שהוא ענבים לחים או יבשים או בוסר, או שאכל כזית מפסולת הפרי שהיא הזגין והם הקליפה החיצונה, או החרצנים והם הזגין הפנימין שזורעים אותן הרי זה לוקה, וכן אם שתה רביעית יין או אכל כזית מיין קרוש שהוא הפרי או שתה רביעית חומץ שהוא פסולת הפרי הרי זה לוקה, אבל העלין והלולבים ומי גפנים והסמדר הרי אלו מותרין לנזיר שאינן לא פרי ולא פסולת פרי אלא מן העץ הן נחשבין.

הלכה ג: כל איסורי גפן מצטרפין זה עם זה, כיצד הרי שצירף ענבים לחים עם יבשים או עם בוסר וחרצן וזג ואכל מן התערובת כזית לוקה, וכן אם אכלם זה אחר זה עד שאכל מן הכל כזית לוקה, וכן אם שתה רביעית תערובת יין וחומץ לוקה.

הלכה ד: דבר המותר אינו מצטרף לדבר האסור בנזיר, כיצד יין שנתערב בדבש אף על פי שטעם הכל טעם יין ושתה מן התערובת, וכן הצמוקין שדרסן עם הגרוגרות וטעם הכל טעם צמוקין ואכל מן התערובת אינו לוקה, עד שיהיה מדבר האסור בתערובת כזית בכדי שלש ביצים ואכל כשלש ביצים, כשאר האיסורין השוים בכל אדם כמו שבארנו בהלכות מאכלות אסורות.

הלכה ה: וכן אם שרה פתו ביין והיה הרביעית יין בכדי פרס מן הפת ואכל כדי פרס שנמצא שאכל רביעית יין הרי זה לוקה, ועל זה וכיוצא בו נאמר בתורה וכל משרת ענבים, לאסור דבר שנתערב בו היין וטעמו כטעם היין והוא שיהיה טעמו וממשו כשאר איסורי מאכלות.

הלכה ו: נתערב יין וכיוצא בו בדבש ואין שם טעם יין הרי זה מותר לנזיר, לא יהיה זה חמור מחלב ודם.

הלכה ז: היה בו טעם יין ואין שם רביעית בכדי אכילת פרס הרי זה אסור מדברי סופרים כמו שבארנו בהלכות מאכלות אסורות, ומכין אותו אם אכל מכת מרדות.

הלכה ח: נזיר שאכל כזית ענבים וכזית חרצן וכזית זג וכזית צמוקים ושתה רביעית יין ואפילו סחט אשכול ושתה ממנו רביעית הרי זה לוקה חמש מלקיות, שכל אחד מהן בלאו אחד הוא ולוקה מלקות ששית משום לא יחל דברו שהוא שוה בכל הנדרים, וכן אם אכל כזית זג או כזית ענבים לוקה שתים אחת משום זג או משום ענבים ואחת משום לא יחל דברו, והוא הדין לנזיר שגלח או נטמא שהוא לוקה שתים, אחת על האסור המיוחד בו ואחת על האסור השוה בכל הנדרים שהוא לא יחל דברו.

הלכה ט: נזיר ששתה רביעית יין ורביעית חומץ אינו לוקה אלא אחת שאינו חייב על היין בפני עצמו ועל החומץ בפני עצמו, שאין כתוב יין לא ישתה וחומץ לא ישתה אלא כך חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה כלומר לא ישתה יין ולא דבר שנתערב בו היין והוא השכר ואפילו החמיצו והואיל ולא כפל אלא החומץ שהוא שם אחד אינו לוקה על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

הלכה י: נזיר שהיה שותה ביין כל היום כולו אע"פ שהוא חייב לשמים על כל רביעית ורביעית אינו לוקה אלא אחת משום יין ואחת דלא יחל דברו כמו שבארנו, ואם התרו בו על כל רביעית ורביעית ואמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחד ואחד, מדברי סופרים שאסור לנזיר לעמוד במושב שותי יין ויתרחק ממנו הרבה שהרי מכשול לפניו, אמרו חכמים סביב לכרם לא יקרב.

הלכה יא: נזיר שגלח שערה אחת לוקה בין בתער בין בזוג והוא שקצצה מעיקרה כעין תער, וכן אם תלשה בידו לוקה, אחד המגלח ואחד המתגלח שנאמר תער לא יעבור על ראשו, ואם הניח ממנו כדי לכוף ראשה לעיקרה אינו לוקה שאין זה כעין תער.

הלכה יב: העביר על ראשו סם שמשיר את השער והשיר את השער אינו לוקה אלא ביטל מצות עשה שנאמר גדל פרע שער ראשו.

הלכה יג: נזיר שגלח כל ראשו אינו לוקה משום התגלחת אלא אחת ואם התרו בו על כל שער ושער ואמרו לו אל תגלח אל תגלח והוא מגלח לוקה על כל אחת ואחת.

הלכה יד: נזיר חופף על שערו בידו וחוכך בצפרניו ואם נפל שער אינו חושש שהרי אין כוונתו להשיר ואפשר שלא ישיר, אבל לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי ואם עשה כן אינו לוקה.

הלכה טו: נזיר שנטמא למת טומאת שבעה, בין בטומאות שהוא מגלח עליהן כמו שיתבאר בין בטומאות שאינו מגלח עליהן הרי זה לוקה.

הלכה טז: נטמא למת פעמים הרבה אע"פ שהוא חייב מלקות על כל אחת ואחת לשמים אין בית דין מלקין אותו אלא אחת, ואם התרו בו על כל פעם ופעם והוא מטמא לוקה /על/ כל אחת ואחת.

הלכה יז: במה דברים אמורים בשנטמא ופירש וחזר ונגע או נשא או האהיל, אבל אם היה נוגע במת ועדיין המת בידו ונגע במת אחר אינו חייב אלא אחת אע"פ שהתרו בו על כל נגיעה ונגיעה שהרי מחולל ועומד.

הלכה יח: נזיר שנכנס לבית ושהה שם עד שמת שם המת, או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו, הרי זה לוקה שתים אחת משום לא יבא ואחת משום לא יטמא, שהרי טומאה וביאה באין כאחת, אבל אם נכנס כדרכו טומאתו קודמת לביאתו שמעת שיכניס חוטמו או אצבעות רגליו נטמא ואינו חייב משום ביאה עד שיבוא כולו.

הלכה יט: נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה, ואחר שנודע לו התרו בו ולא קפץ ויצא אלא עמד שם הרי זה לוקה, והוא שישהא שם כדי השתחויה כמו טמא שנכנס למקדש.

הלכה כ: המטמא את הנזיר, אם היה הנזיר מזיד הנזיר לוקה וזה שטמאו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, ואם היה הנזיר שוגג וזה שטמאו מזיד אין אחד מהם לוקה, ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר, לפי שנאמר וטמא את ראש נזרו אינו לוקה עד שיטמא עצמו מדעתו.

הלכה כא: נזיר טהור שטמא עצמו לוקה אף משום לא תאחר לשלמו, שהרי איחר נזירות טהרה ועשה מעשה, וכן אם נדר בבית הקברות לוקה אף משום לא תאחר, הא למדת שהנזיר שטמא עצמו לוקה ארבע מלקיות משום לא יטמא ומשום לא יחל דברו ומשום לא תאחר לשלמו ומשום לא יבוא אם היתה ביאה וטומאה כאחת כמו שבארנו.

הלכות נזירות

פרק ג 
 
הלכה א: סתם נזירות שלשים יום, כיצד מי שאמר הריני נזיר אין פחות משלשים יום, ואפילו אמר הריני נזיר נזירות גדולה עד מאד הרבה הרי זה נזיר שלשים יום, שהרי לא פירש זמן. 
 
הלכה ב: פירש זמן פחות משלשים כגון שאמר הריני נזיר יום אחד או עשרה ימים או עשרים יום הרי זה נזיר שלשים יום שאין נזירות פחותה משלשים יום, ודבר זה הלכה מפי הקבלה. 
 
הלכה ג: פירש זמן יותר משלשים יום כגון שאמר אחד ושלשים יום או ארבעים או מאה יום או מאה שנה הרי זה נזיר כזמן שפירש לא פחות ולא יותר. 
 
הלכה ד: האומר הריני נזיר שעה אחת הרי זה נזיר שלשים יום, אמר הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת הרי זה נזיר אחד ושלשים יום שאין נוזרין שעות. 
 
הלכה ה: האומר הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני, אם לא החזיק בדרך הרי זה נזיר שלשים יום בלבד, שלא נתכוון זה אלא לנזירות גדולה והרי לא פירש זמן, ואם החזיק בדרך אם היה מהלך פחות משלשים יום הרי זה נזיר שלשים יום, ואם היה יותר משלשים יום הרי זה נזיר נזירות אחת כמנין הימים. 
 
הלכה ו: מי שאמר הריני נזיר שתי נזירות או שלש או ארבע הרי זה נזיר כמנין שאמר כל נזירות מהן שלשים יום, ובסוף כל שלשים ושלשים מגלח ומביא קרבנותיו ומתחיל למנות נזירות שניה, אפילו אמר הריני נזיר מאה אלף נזיריות, שאי אפשר שיחיה כזמן הזה הרי זה מונה אחת אחר אחת עד שימות או עד שישלים מנין נזירותיו. 
 
הלכה ז: האומר הריני נזיר כמנין ימות השנה, מונה נזירותיו כמנין ימות השנה, אם פירש שנות החמה מונה שלש מאות וששים וחמש נזירות כל אחד מהן שלשים יום, ואם פירש שנת לבנה מונה שלש מאות ארבע וחמשים נזירות, ואם סתם מונה שלש מאות וארבע וחמשים נזירות שהרי בארנו שכל הנדרים הולכין אחר לשון בני אדם, ורוב שני החמה שלש מאות וחמשה וששים יום מונין לה, ורוב שני הלבנה שלש מאות וארבע וחמשים יום מונין לה, ואין קורין כל העם שנה סתם אלא לשנת הלבנה. 
 
הלכה ח: האומר הריני נזיר אחת ומחצה הרי זה נזיר שתי נזירות, אמר הריני נזיר ויום אחד, או שאמר הריני נזיר ושעה אחת הרי זה נזיר שתי נזירות, אמר הריני נזיר ואחת הרי זה נזיר שתים, הריני נזיר ואחת ועוד הרי זה נזיר שלש נזירות, הריני נזיר ואחת ועוד ושוב הרי זה נזיר ארבע נזירות, הריני נזיר שלשים יום ויום אחד הרי זה נזיר נזירות אחת של שלשים ואחד יום. 
 
הלכה ט: מי שהיו שתי כתי עדים מעידין אותו, אלו מעידין שנזר שתים ואלו מעידין שנזר חמש, הרי זה נזיר שתים שבכלל חמש שתים והרי כולן מעידים בשתים. 
 
הלכה י: מי שנזר שתי נזירות בין שנדר שתיהן בבת אחת בין שנדר זו אחר זו, כגון שאמר הריני נזיר יום הריני נזיר יום ומנה את הראשונה והפריש קרבן, ואחר כך נשאל על הראשונה והתיר נדרו, עלתה לו ראשונה בשניה ומביא זה הקרבן ונפטר, ואפילו הביא כפרתו ואפילו גלח שערו ואחר כך נשאל עליה עלתה לו ראשונה בשניה, שהרי אין השניה חלה אלא לאחר הראשונה והראשונה כיון שהתירה כאילו אינה מעיקרה. 
 
הלכה יא: מי שאמר הריני נזיר לעולם או הריני נזיר כל ימי חיי הרי זה נזיר לעולם, ואם אמר הריני נזיר אלף שנה הרי זה נזיר לזמן קצוב, ואף על פי שאי אפשר שיחיה האדם אלף שנה. 
 
הלכה יב: ומה בין נזיר עולם לנזיר לזמן קצוב, שהנזיר לזמן אסור לגלח עד סוף ימי נזירו שנאמר כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים, ונזיר עולם אם הכביד שערו מקל בתער משנים עשר חדש עד שנים עשר חדש, ומביא קרבנו שלש בהמות כשיגלח שנאמר ויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו, ואבשלום נזיר עולם היה, ודבר זה הלכה היא מפי הקבלה, ונזיר עולם שנטמא הרי זה מביא קרבן טומאה ומגלח תגלחת טומאה כמו נזיר לזמן קצוב. 
 
הלכה יג: שמשון לא היה נזיר גמור, שהרי לא נדר בנזיר אלא המלאך הפרישו מן הטומאה, וכיצד היה דינו, היה אסור ביין ואסור בתגלחת ומותר להטמא למתים, ודבר זה הלכה מפי הקבלה. 
 
הלכה יד: לפיכך מי שאמר הריני נזיר כשמשון הרי זה נזיר מן התגלחת ומן היין לעולם, ואינו מגלח כל שנים עשר חדש כשאר נזירי עולם, ומותר להטמא למתים, ואם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו שמשון אינו נזיר, ומי שנדר נזיר כשמשון אינו יכול להשאל על נדרו שנזירות שמשון לעולם היתה. 
 
הלכה טו: האומר הריני כשמשון כבן מנוח, כבעל דלילה, כמי שעקר דלתות עזה, כמי שנקרו פלשתים את עיניו, הרי זה נזיר כנזירות שמשון, ואף על פי שאפשר שנעשו מעשים אלו לאיש אחר. 
 
הלכה טז: שמואל הרמתי נזיר עולם היה, לפיכך האומר הריני כשמואל הרמתי, כבן חנה, כבן אלקנה, כמי ששסף את אגג בגלגל, וכיוצא באלו הרי זה נזיר עולם, ואין אומרין שמא לאיש אחר שמעשיו כאלה נתכוון. 
 
הלכה יז: האומר הריני נזיר מלא הבית או מלא הקופה, בודקין אותו אם אמר לא היה בדעתי שאהיה נזיר כל ימי ולא נתכוונתי אלא להאריך זמן הנזירות זמן מרובה הרי זה נזיר שלשים יום בלבד, ואם אמר סתם נדרתי רואים את הקופה כאילו היא מלאה חרדל ויהיה נזיר כל ימיו, ויש לו לגלח משנים עשר חדש לשנים עשר חדש ויביא קרבנותיו כשאר נזירי עולם. 
 
הלכה יח: האומר הריני נזיר כשער ראשי, או כעפר הארץ, או כחול הים, הרי זה כמי שאמר הרי נזירות עלי כמנין שער ראשי או כמנין עפר הארץ או כמנין חול הים, לפיכך יגלח כל שלשים יום ויתחיל למנות נזירות שניה שלשים יום ויגלח וכן עד שימות, ובכל תגלחת ותגלחת אינו שותה יין ולא מיטמא למתים ואם שתה או נטמא אפילו ביום התגלחת הרי זה לוקה. 
 
הלכה יט: האומר הריני נזיר אם אוכל ככר זו, הריני נזיר אם אוכלנה, הריני נזיר אם אוכלנה, ואכלה הרי זה חייב בנזירות כמנין שאמר ומונה אחת אחר אחת כל אחת מהן שלשים ומגלח בסוף כל שלשים ומביא קרבנו. פרק ד 
 
הלכה א: האומר הריני נזיר הרי זה מגלח תגלחת טהרה יום אחד ושלשים, ואם גלח ביום שלשים יצא, אמר הריני נזיר שלשים יום אינו מגלח אלא ביום אחד ושלשים. 
 
הלכה ב: מי שנזר שתי נזיריות מגלח את הראשונה ביום אחד ושלשים, ואת השניה ביום אחד וששים, ואם גלח את הראשונה יום שלשים מגלח את השניה יום ששים, ואם גלח יום תשעה וחמשים יצא, שיום שלשים עולה לו אף למנין נזירות שניה. 
 
הלכה ג: האומר הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן, והתחיל נזירות שלו ואחר כך נולד לו בן, משלים את שלו ואחר כך מונה את של בנו, אמר הריני נזיר כשיהיה לי בן והריני נזיר כך וכך יום, והתחיל בנזירות שלו ואחר כך נולד לו בן, פוסק נזירות שלו ומונה את של בנו ואחר כך חוזר ומשלים את שלו והרי שתיהן כנזירות אחת, לפיכך אם נטמא בתוך נזירות של בנו סותר הכל, נטמא אחר נזירות בנו כשהתחיל להשלים נזירותו אינו סותר אלא עד נזירות בנו, ובכמה ימים משלים את שלו, אם נשאר מנזירותו כשנולד הבן שלשים או יותר מונה נזירות בנו ומשלים הימים שנשארו מנזירותו, ואם נשארו מנזירותו פחות משלשים מונה שלשים אחר נזירות בנו, שאין בין תגלחת לתגלחת פחות משלשים יום. 
 
הלכה ד: כיצד האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן, והריני נזיר מאה יום והתחיל בנזירות שלו ונולד לו בן, אם נשאר מן המאה שנדר שלשים יום או יתר כשנולד הבן לא הפסיד כלום, שהרי פוסק נזירות שלו ומתחיל ומונה של בנו ומגלח ומביא קרבנותיו ומשלים השלשים או יתר שנשארו מנזירותו ומגלח לנזירותו, ואם נשאר מן המאה פחות משלשים סותר עד שבעים. 
 
הלכה ה: כיצד נולד הבן ביום שמונים מונה של בנו ומשלים את של בנו ומגלח, ומתחיל למנות מאחר התגלחת שלשים יום ונמצא מפסיד מקודם הולד עשרה ימים שהם מיום שבעים עד הולד, וכן כל כיוצא בזה. 
 
הלכה ו: האומר הריני נזיר לאחר עשרים יום, וחזר ואמר הריני נזיר מעתה מאה יום, מונה עשרים יום ופוסק ומתחיל למנות שלשים שהיא הנזירות שנדר לאחר עשרים, ואחר השלשים מגלח תגלחת טהרה ומביא קרבנותיו וחוזר ומונה שמונים יום כדי להשלים המאה שנדר בסוף ומגלח ומביא קרבנותיו. 
 
הלכה ז: אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום והריני נזיר מעתה, מונה שלשים יום ומגלח תגלחת טהרה וחוזר ומונה שלשים יום אחרים והיא הנזירות שנדר לאחר עשרים, שאם תאמר מונה עשרים ופוסק מונה שלשים ומגלח נשארו מנזירות שהתחיל בה עשרה יום בלבד, ואין בין תגלחת טהרה לתגלחת טהרה לעולם פחות משלשים יום. 
 
הלכה ח: אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום וחזר ואמר הריני נזיר עולם מעתה לא חלה עליו נזירות שנדר בראשונה. 
 
הלכה ט: וכן אם אמר הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום, וחזר ואמר הריני נזיר מעתה, אינו מגלח לנזירות זו שנדר באחרונה. 
 
הלכה י: מי שאמר הרי אני נזיר יום אחד לפני מיתתי, הרי זה אסור לשתות יין ולהטמא ולגלח לעולם. 
 
הלכה יא: האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו, אם בחול נדר הרי זה אסור לעולם, ואם בשבת או ביום טוב נדר אותה שבת או אותו יום טוב מותר, מכאן ואילך אסור לעולם, שהדבר ספק אם יבא בשבת או ביום טוב או לא יבוא, והואיל והוא ספק ביום שנדר לא חלה עליו נזירות שספק נזירות להקל, מכאן ואילך חלה עליו נזירות, ושבת הבאה שהיא ספק אינה מפקעת נזירות שחלה עליו. 
 
הלכה יב: נזיר ששלמו ימי נזירותו ולא גלח תגלחת טהרה הרי זה אסור לגלח ולשתות יין ולהטמא למתים כשהיה מקודם וכל דקדוקי נזירות עליו, ואם גלח או שתה יין או נטמא לוקה. 
 
הלכה יג: מי שנדר בנזיר ודמה שאינו נדר והיה נוהג היתר בנדרו ושתה יין, ולאחר זמן שאל לחכם והורהו שהוא נדר ושהוא חייב בנזירות הרי זה מונה משעה שנדר, ומדברי סופריםשינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר. 
 
הלכה יד: כיצד הרי שנדר שלשים יום ונהג היתר בנדרו עשרה ימים ונהג איסור עשרים יום, ולאחר השלשים שאל לחכם ואסר לו, הרי זה מונה עשרה ימים מיום ששאל כנגד העשרה שנהג בהן היתר, ואם שתה או גלח או נטמא בעשרת ימים האלו מכין אותו מכת מרדות. 
 
הלכה טו: במה דברים אמורים בנזירות מועטת אבל בנזירות מרובה דיו שינהוג שלשים יום בנזירות אע"פ שעבר על נזירותו המרובה כל ימיו, ואם לא נהג איסור בעצמו אין נזקקין לו כלל. 
 
הלכה טז: כל בית דין שנזקקין לזה וכיוצא בו ומודיעין לאלו שמזלזלין בנדרים שאין חייבין מן התורה, או שיורו להן להקל או שיפתחו להן פתח, מנדין אותו בית דין ההדיוט. 
 
הלכה יז: האשה שנדרה בנזירות ושלמו ימי הנזירות והביאה קרבנותיה ונשחטה אחת מן הבהמות ונזרק דמה ואחר כך שמע בעלה אע"פ שעדיין לא גלחה אינו יכול להפר, ואם קודם זריקה הרי זה יפר, במה דברים אמורים בתגלחת טהרה אבל בתגלחת טומאה יפר אע"פ שקרבו הקרבנות של תגלחת טומאה, מפני שהיא עדיין צריכה למנות נזירות אחרת. פרק ה 
 
הלכה א: שלשה מינין אסורין לנזיר, הטומאה, והתגלחת, והיוצא מן הגפן, בין פרי בין פסולת פרי, אבל השכר של תמרים או של גרוגרות וכיוצא בהן מותר לנזיר, ושכר זה שנאסר עליו בתורה הוא השכר של תערובת היין. 
 
הלכה ב: היוצא מן הגפן כיצד, נזיר שאכל כזית מן הפרי שהוא ענבים לחים או יבשים או בוסר, או שאכל כזית מפסולת הפרי שהיא הזגין והם הקליפה החיצונה, או החרצנים והם הזגין הפנימין שזורעים אותן הרי זה לוקה, וכן אם שתה רביעית יין או אכל כזית מיין קרוש שהוא הפרי או שתה רביעית חומץ שהוא פסולת הפרי הרי זה לוקה, אבל העלין והלולבים ומי גפנים והסמדר הרי אלו מותרין לנזיר שאינן לא פרי ולא פסולת פרי אלא מן העץ הן נחשבין. 
 
הלכה ג: כל איסורי גפן מצטרפין זה עם זה, כיצד הרי שצירף ענבים לחים עם יבשים או עם בוסר וחרצן וזג ואכל מן התערובת כזית לוקה, וכן אם אכלם זה אחר זה עד שאכל מן הכל כזית לוקה, וכן אם שתה רביעית תערובת יין וחומץ לוקה. 
 
הלכה ד: דבר המותר אינו מצטרף לדבר האסור בנזיר, כיצד יין שנתערב בדבש אף על פי שטעם הכל טעם יין ושתה מן התערובת, וכן הצמוקין שדרסן עם הגרוגרות וטעם הכל טעם צמוקין ואכל מן התערובת אינו לוקה, עד שיהיה מדבר האסור בתערובת כזית בכדי שלש ביצים ואכל כשלש ביצים, כשאר האיסורין השוים בכל אדם כמו שבארנו בהלכות מאכלות אסורות. 
 
הלכה ה: וכן אם שרה פתו ביין והיה הרביעית יין בכדי פרס מן הפת ואכל כדי פרס שנמצא שאכל רביעית יין הרי זה לוקה, ועל זה וכיוצא בו נאמר בתורה וכל משרת ענבים, לאסור דבר שנתערב בו היין וטעמו כטעם היין והוא שיהיה טעמו וממשו כשאר איסורי מאכלות. 
 
הלכה ו: נתערב יין וכיוצא בו בדבש ואין שם טעם יין הרי זה מותר לנזיר, לא יהיה זה חמור מחלב ודם. 
 
הלכה ז: היה בו טעם יין ואין שם רביעית בכדי אכילת פרס הרי זה אסור מדברי סופרים כמו שבארנו בהלכות מאכלות אסורות, ומכין אותו אם אכל מכת מרדות. 
 
הלכה ח: נזיר שאכל כזית ענבים וכזית חרצן וכזית זג וכזית צמוקים ושתה רביעית יין ואפילו סחט אשכול ושתה ממנו רביעית הרי זה לוקה חמש מלקיות, שכל אחד מהן בלאו אחד הוא ולוקה מלקות ששית משום לא יחל דברו שהוא שוה בכל הנדרים, וכן אם אכל כזית זג או כזית ענבים לוקה שתים אחת משום זג או משום ענבים ואחת משום לא יחל דברו, והוא הדין לנזיר שגלח או נטמא שהוא לוקה שתים, אחת על האסור המיוחד בו ואחת על האסור השוה בכל הנדרים שהוא לא יחל דברו. 
 
הלכה ט: נזיר ששתה רביעית יין ורביעית חומץ אינו לוקה אלא אחת שאינו חייב על היין בפני עצמו ועל החומץ בפני עצמו, שאין כתוב יין לא ישתה וחומץ לא ישתה אלא כך חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה כלומר לא ישתה יין ולא דבר שנתערב בו היין והוא השכר ואפילו החמיצו והואיל ולא כפל אלא החומץ שהוא שם אחד אינו לוקה על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. 
 
הלכה י: נזיר שהיה שותה ביין כל היום כולו אע"פ שהוא חייב לשמים על כל רביעית ורביעית אינו לוקה אלא אחת משום יין ואחת דלא יחל דברו כמו שבארנו, ואם התרו בו על כל רביעית ורביעית ואמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחד ואחד, מדברי סופרים שאסור לנזיר לעמוד במושב שותי יין ויתרחק ממנו הרבה שהרי מכשול לפניו, אמרו חכמים סביב לכרם לא יקרב. 
 
הלכה יא: נזיר שגלח שערה אחת לוקה בין בתער בין בזוג והוא שקצצה מעיקרה כעין תער, וכן אם תלשה בידו לוקה, אחד המגלח ואחד המתגלח שנאמר תער לא יעבור על ראשו, ואם הניח ממנו כדי לכוף ראשה לעיקרה אינו לוקה שאין זה כעין תער. 
 
הלכה יב: העביר על ראשו סם שמשיר את השער והשיר את השער אינו לוקה אלא ביטל מצות עשה שנאמר גדל פרע שער ראשו. 
 
הלכה יג: נזיר שגלח כל ראשו אינו לוקה משום התגלחת אלא אחת ואם התרו בו על כל שער ושער ואמרו לו אל תגלח אל תגלח והוא מגלח לוקה על כל אחת ואחת. 
 
הלכה יד: נזיר חופף על שערו בידו וחוכך בצפרניו ואם נפל שער אינו חושש שהרי אין כוונתו להשיר ואפשר שלא ישיר, אבל לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי ואם עשה כן אינו לוקה. 
 
הלכה טו: נזיר שנטמא למת טומאת שבעה, בין בטומאות שהוא מגלח עליהן כמו שיתבאר בין בטומאות שאינו מגלח עליהן הרי זה לוקה. 
 
הלכה טז: נטמא למת פעמים הרבה אע"פ שהוא חייב מלקות על כל אחת ואחת לשמים אין בית דין מלקין אותו אלא אחת, ואם התרו בו על כל פעם ופעם והוא מטמא לוקה /על/ כל אחת ואחת. 
 
הלכה יז: במה דברים אמורים בשנטמא ופירש וחזר ונגע או נשא או האהיל, אבל אם היה נוגע במת ועדיין המת בידו ונגע במת אחר אינו חייב אלא אחת אע"פ שהתרו בו על כל נגיעה ונגיעה שהרי מחולל ועומד. 
 
הלכה יח: נזיר שנכנס לבית ושהה שם עד שמת שם המת, או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו, הרי זה לוקה שתים אחת משום לא יבא ואחת משום לא יטמא, שהרי טומאה וביאה באין כאחת, אבל אם נכנס כדרכו טומאתו קודמת לביאתו שמעת שיכניס חוטמו או אצבעות רגליו נטמא ואינו חייב משום ביאה עד שיבוא כולו. 
 
הלכה יט: נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה, ואחר שנודע לו התרו בו ולא קפץ ויצא אלא עמד שם הרי זה לוקה, והוא שישהא שם כדי השתחויה כמו טמא שנכנס למקדש. 
 
הלכה כ: המטמא את הנזיר, אם היה הנזיר מזיד הנזיר לוקה וזה שטמאו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, ואם היה הנזיר שוגג וזה שטמאו מזיד אין אחד מהם לוקה, ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר, לפי שנאמר וטמא את ראש נזרו אינו לוקה עד שיטמא עצמו מדעתו. 
 
הלכה כא: נזיר טהור שטמא עצמו לוקה אף משום לא תאחר לשלמו, שהרי איחר נזירות טהרה ועשה מעשה, וכן אם נדר בבית הקברות לוקה אף משום לא תאחר, הא למדת שהנזיר שטמא עצמו לוקה ארבע מלקיות משום לא יטמא ומשום לא יחל דברו ומשום לא תאחר לשלמו ומשום לא יבוא אם היתה ביאה וטומאה כאחת כמו שבארנו.