Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום שני כא טבת ה'�&ע"ח
	שיעורים יומיים ליום שני כא טבת ה'�&ע"ח

חומש:

שני פרשת וארא

תהילים:

פרקים קד - קה

תניא:

פרק יד. והנה... -כ- כו' ע"ש

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות שחיטה פרקים יב-יד

פרק אחד :

הלכות מילה פרק ג

ספר המצוות :

מ"ע קמ"ח

הלכות שחיטה

פרק יב

הלכה א: השוחט אותו ואת בנו ביום אחד הבשר מותר באכילה והשוחט לוקה שנאמר אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ואינו לוקה אלא על שחיטת האחרון, לפיכך אם שחט אחד משניהן ובא חבירו ושחט את השני חבירו לוקה.

הלכה ב: איסור אותו ואת בנו נוהג בכל זמן ובכל מקום בחולין ובמוקדשין, בין קדשים הנאכלין בין קדשים שאינן נאכלין, לפיכך הראשון ששחט בעזרה והשני בחוץ, או הראשון בחוץ והשני בעזרה, בין שהיו שניהן חולין או שניהן קדשים, בין שהיה אחד מהן חולין ואחד קדשים, זה ששחט אחרון לוקה משום אותו ואת בנו.

הלכה ג: אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בשחיטה בלבד שנאמר לא תשחטו בשחיטת שניהן הוא האיסור, אבל אם נחר הראשון או נתנבל בידו מותר לשחוט, וכן אם שחט הראשון ונחר השני או נתנבל בידו פטור.

הלכה ד: חרש שוטה וקטן ששחטו בינם לבין עצמן את הראשון מותר לשחוט שני אחריהם, לפי שאין שחיטתן שחיטה (כלל).

הלכה ה: השוחט את הראשון והרי הוא ספק נבלה אסור לשחוט השני, ואם שחטו אינו לוקה.

הלכה ו: שחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה, לפיכך הראשון ששחט חולין בעזרה או טריפה או שור הנסקל ועגלה ערופה ופרה אדומה או ששחט לעכו"ם ובא האחרון ושחט את השני לוקה, וכן אם שחט הראשון את האחד ובא האחרון ושחט את השני והרי הוא חולין בעזרה או שור הנסקל או עגלה ערופה ופרה אדומה הרי זה לוקה.

הלכה ז: שחטו לעכו"ם פטור משום אותו ואת בנו שהרי נתחייב בנפשו, ואם התרו בו משום אותו ואת בנו ולא התרו בו משום עכו"ם לוקה.

הלכה ח: אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד שנאמר ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ונוהג בכלאים, כיצד צבי שבא על העז ושחט העז ואת בנה לוקה, אבל העז שבא על הצביה אסור לשחוט אותה ואת בנה ואם שחט אינו לוקה, פרה ובנה אסרה תורה לא צביה ובנה.

הלכה ט: היתה בת הצביה הזאת נקבה וילדה בן ושחט את הנקבה בת הצביה ואת בנה לוקה, וכן כלאים הבא ממין כבש וממין עז בין מכבש עם העז בין מעז עם הכבשה לוקה משום אותו ואת בנו.

הלכה י: מותר לשחוט את המעוברת עובר ירך אמו הוא, ואם יצא העובר חי אחר שחיטה והפריס על גבי קרקע אין שוחטין אותו ביום אחד ואם שחט אינו לוקה.

הלכה יא: איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות שזה בנה ודאי, ואם נודע ודאי שזה הוא אביו אין שוחטין שניהן ביום אחד ואם שחט אינו לוקה, שהדבר ספק אם נוהג בזכרים או אינו נוהג.

הלכה יב: השוחט את הפרה ואחר כך שחט שני בניה לוקה שתי מלקיות, שחט את בניה ואחר כך שחט היא לוקה אחת, שחטה ואת בתה ואת בן בתה לוקה שתים, שחטה ואת בן בתה ואחר כך שחט את הבת לוקה אחת בין הוא בין אחר.

הלכה יג: שנים שלקחו שתי בהמות זה האם וזה הבת ובאו לדין, זה שלקח ראשון ישחוט ראשון והשני ימתין למחר, ואם קדם השני ושחט זכה וימתין הראשון עד למחר.

הלכה יד: בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו ולומר לו כבר מכרתי אמה או בתה לאחר לשחוט כדי שימתין זה האחרון ולא ישחוט עד למחר, ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה.

הלכה טו: במה דברים אמורים כשראה זה שלקח באחרונה נחפז לקנות והיה בסוף היום שחזקתו שהוא שוחט עתה, אבל אם היה ריוח ביום אינו צריך להודיעו שמא לא ישחוט אלא למחר.

הלכה טז: והמוכר את האם לחתן והבת לכלה צריך להודיען, שודאי ביום אחד שוחטין וכל כל כיוצא בזה.

הלכה יז: יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה, כיצד הרי ששחט ראשון בתחלת ליל רביעי לא ישחוט השני עד תחלת ליל חמישי, וכן אם שחט הראשון בסוף יום רביעי קודם בין השמשות שוחט השני בתחלת ליל חמישי, שחט ראשון בין השמשות של ליל חמישי לא ישחוט השני עד ליל ששי ואם שחט ביום חמישי אינו לוקה.

פרק יג

הלכה א: הלוקח אם על הבנים ושחטה, הבשר מותר באכילה ולוקה על שחיטת האם שנאמר לא תקח האם על הבנים, וכן אם מתה קודם שישלחנה לוקה, ואם שלחה אחר שלקחה פטור.

הלכה ב: וכן כל מצות לא תעשה שניתקה לעשה חייב לקיים עשה שבה ואם לא קיימו לוקה.

הלכה ג: בא אחד וחטף האם מידו ושלחה או שברחה מתחת ידו שלא מדעתו לוקה שנאמר שלח תשלח עד שישלח מעצמו והרי לא קיים עשה שבה.

הלכה ד: נטל אם על הבנים וקצץ אגפיה כדי שלא תעוף ושלחה מכין אותו מכת מרדות, ומשהה אותה אצלו עד שיגדלו כנפיה ומשלחה, ואם מתה קודם לזה או ברחה ואבדה לוקה שהרי לא קיים עשה שבה.

הלכה ה: וכיצד משלח האם אוחז בכנפיה ומפריחה, שלחה וחזרה ושלחה וחזרה אפילו ארבע וחמש פעמים חייב לשלח שנאמר שלח תשלח.

הלכה ו: האומר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב לשלח את האם שנאמר שלח תשלח את האם.

הלכה ז: לקח את הבנים והחזירן לקן ואח"כ חזרה האם עליהן פטור מלשלח, שלח את האם וחזר וצד אותה הרי זה מותר, לא אסרה תורה אלא לצוד אותה והיא אינה יכולה לפרוח בשביל הבנים שהיא מרחפת עליהן שלא ילקחו שנאמר והאם רובצת על האפרוחים, אבל אם הוציאה מתחת ידו וחזר וצד אותה מותר.

הלכה ח: שלוח האם אינו נוהג אלא בעוף טהור שאינו מזומן כגון יוני שובך ועלייה ועופות שקננו בפרדס שנאמר כי יקרא, אבל המזומן כגון אווזין ותרנגולין ויונים שקננו בבית אינו חייב לשלח.

הלכה ט: היו האפרוחין מפריחין שאינן צריכין לאמן או ביצים מוזרות אינו חייב לשלח, היו אפרוחין טרפות הרי אלו כביצים מוזרות ופטור מלשלח.

הלכה י: זכר שמצאו רובץ על הקן פטור מלשלח, עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור, או עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשלח.

הלכה יא: היתה רובצת על ביצים שאינן מינה והן טהורין הרי זה משלח, ואם לא שלח אינו לוקה, היתה האם טרפה חייב לשלחה.

הלכה יב: שחט מקצת סימנין בתוך הקן קודם שיקחנה חייב לשלח ואם לא שלח אינו לוקה.

הלכה יג: היתה מעופפת, אם כנפיה נוגעות בקן חייב לשלח, ואם לאו פטור מלשלח, היתה מטלית או כנפים חוצצות בין כנפיה ובין הקן הרי זה משלח, ואם לא שלח אינו לוקה.

הלכה יד: היו שני סדרי ביצים וכנפיה נוגעות בסדר העליון או שהיתה רובצת על ביצים מוזרות ותחתיהן ביצים יפות או שהיתה אם על גבי אם, או שהיה הזכר על הקן והאם על הזכר הרי זה לא יקח ואם לקח ישלח ואם לא שלח אינו לוקה.

הלכה טו: היתה יושבת בין האפרוחים או בין הביצים ואינה נוגעת בהן פטור מלשלח, וכן אם היתה בצד הקן וכנפיה נוגעות בקן מצדו פטור מלשלח.

הלכה טז: היתה על שני בדי אילן והקן ביניהן רואין כל שאילו ינטלו הבדין תפול על הקן חייב לשלח.

הלכה יז: היתה רובצת על אפרוח אחד או על ביצה אחת חייב לשלח, המוצא קן על פני המים או על גבי בעלי חיים חייב לשלח, לא נאמר אפרוחים או ביצים ולא נאמר בכל עץ או על הארץ אלא שדיבר הכתוב בהווה.

הלכה יח: אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהן, לפיכך אפילו היתה רובצת על הביצים או על האפרוחים בעלייתו ושובכו אינן מזומנין, ולא קנה לו חצרו כשם שאינו יכול לזכות בהן לאחרים כך לא תזכה לו חצרו בהן ולפיכך חייב לשלח.

הלכה יט: אסור ליטול אם על הבנים ואפילו לטהר בהן את המצורע שהיא מצוה, ואם לקח חייב לשלח, ואם לא שלח לוקה, שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, (ועשה) ולא עשה דוחה עשה.

הלכה כ: המקדיש עוף לבדק הבית ופרח מידו והרי הוא מכירו ומצאו רובץ על האפרוחים או על הביצים לוקח הכל ומביאן לידי גזבר, שאין שילוח האם נוהג במוקדשין שנאמר ואת הבנים תקח לך ואלו אינן שלך.

הלכה כא: עוף שהרג את הנפש פטור מלשלח מפני שהוא מצווה להביאו לבית דין לדון אותו.

פרק יד

הלכה א: מצות עשה לכסות דם שחיטת חיה טהורה או עוף טהור שנאמר אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר, לפיכך חייב לברך קודם שיכסה בא"י אמ"ה אקב"ו על כיסוי הדם.

הלכה ב: כסוי הדם נוהג במזומן ובשאינו מזומן, לא נאמר אשר יצוד אלא בהווה, ונוהג בחולין ולא במוקדשין, בין קדשי המזבח בין קדשי בדק הבית ואם עבר ושחטן אינו חייב לכסות את דמן.

הלכה ג: שחט חיה ועוף ואחר כך הקדישן או הקדיש את הדם חייב לכסות.

הלכה ד: כלאים הבא מבהמה וחיה וכן בריה שהיא ספק בהמה או חיה צריך לכסות ואינו מברך, השוחט לחולה בשבת חייב לכסות לאחר שבת וכן השוחט ספק או כלאים ביום טוב מכסה דמו לאחר יום טוב.

הלכה ה: השוחט עופות ומיני חיה במקום אחד מברך ברכה אחת לכולן וכסוי אחד לכולן.

הלכה ו: דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם חייב לכסות ואם לאו פטור, נתערב ביין או בדם בהמה רואין אותן כאילו הם מים, אם אפשר שיראה מראה הדם שחייב לכסותו כשיעור זה אילו היה מים חייב לכסות הכל ואם לאו פטור.

הלכה ז: כסהו ונתגלה אינו חייב לכסותו פעם אחרת, כסתהו הרוח אינו חייב לכסות, חזר ונתגלה אחר שכסתהו הרוח חייב לכסות.

הלכה ח: דם הניתז ושעל הסכין אם אין שם דם אלא הוא חייב לכסות.

הלכה ט: שחט ונבלע הדם בקרקע אם רישומו ניכר חייב לכסות, ואם לאו הרי זה כמי שכסתהו הרוח ופטור מלכסות.

הלכה י: אין חייב בכסוי אלא דם שחיטה הראויה לאכילה שנאמר אשר יאכל, לפיכך השוחט ונמצאת טרפה, או השוחט חולין בעזרה, או השוחט חיה ועוף שנגמר דינן לסקילה והשוחט ונתנבלה בידו פטור מלכסות, וכן חרש שוטה וקטן ששחטו בינן לבין עצמן פטורין מלכסות דם שחיטתן.

הלכה יא: במה מכסין בסיד ובגפסית בזבל דק ובחול דק שאין היוצר צריך לכותשו ובשחיקת אבנים וחרשים ובנעורת של פשתן דקה ובנסורת חרשים דקה ובלבינה וחרסית ומגופה שכתשה שכל אלו מין עפר הן, אבל אם כפה עליו כלי או כסהו באבנים אין זה כיסוי שנאמר בעפר.

הלכה יב: לפיכך אין מכסים בזבל גס וחול גס וקמח וסובין ומורסן ושחיקת כלי מתכות לפי שאין אלו מין עפר, חוץ משחיקת הזהב בלבד שמכסין בהם מפני שנקרא עפר שנאמר ועפרות זהב לו ואומר עד אשר דק לעפר.

הלכה יג: מכסין בשיחור והוא פיח הכבשן ובכוחל ובנקרת פסילים ובאפר בין אפר עצים בין אפר בגדים אפילו אפר בשר שנשרף שהרי כתוב מעפר שריפת החטאת, ומותר לכסות בעפר עיר הנדחת.

הלכה יד: השוחט צריך ליתן עפר למטה ואחר כך ישחוט בו ואחר כך יכסה בעפר אבל לא ישחוט בכלי ויכסה בעפר.

הלכה טו: ומי ששחט הוא יכסה שנאמר וכסהו בעפר, ואם לא כסהו וראהו אחר חייב לכסות שזו מצוה בפני עצמה ואינה תלויה בשוחט לבד.

הלכה טז: וכשמכסה לא יכסה ברגלו אלא בידו או בסכין או בכלי כדי שלא ינהוג בו מנהג בזיון ויהיו מצות בזויות עליו, שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא והצילנו מלמשש בחשך וערך אותנו נר ליישר המעקשים ואור להורות נתיבות היושר, וכן הוא אומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. נגמר ספר חמישי והוא ספר קדושה ומנין פרקיו שלשה וחמשים: הלכות איסורי ביאה שנים ועשרים פרקים, הלכות מאכלות אסורות שבעה עשר פרקים, הלכות שחיטה ארבעה עשר פרקים. ובכאן נשלם החלק השני, ה' במעגלי צדק ינחני.

הלכות שחיטה

פרק יב 
 
הלכה א: השוחט אותו ואת בנו ביום אחד הבשר מותר באכילה והשוחט לוקה שנאמר אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ואינו לוקה אלא על שחיטת האחרון, לפיכך אם שחט אחד משניהן ובא חבירו ושחט את השני חבירו לוקה. 
 
הלכה ב: איסור אותו ואת בנו נוהג בכל זמן ובכל מקום בחולין ובמוקדשין, בין קדשים הנאכלין בין קדשים שאינן נאכלין, לפיכך הראשון ששחט בעזרה והשני בחוץ, או הראשון בחוץ והשני בעזרה, בין שהיו שניהן חולין או שניהן קדשים, בין שהיה אחד מהן חולין ואחד קדשים, זה ששחט אחרון לוקה משום אותו ואת בנו. 
 
הלכה ג: אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בשחיטה בלבד שנאמר לא תשחטו בשחיטת שניהן הוא האיסור, אבל אם נחר הראשון או נתנבל בידו מותר לשחוט, וכן אם שחט הראשון ונחר השני או נתנבל בידו פטור. 
 
הלכה ד: חרש שוטה וקטן ששחטו בינם לבין עצמן את הראשון מותר לשחוט שני אחריהם, לפי שאין שחיטתן שחיטה (כלל). 
 
הלכה ה: השוחט את הראשון והרי הוא ספק נבלה אסור לשחוט השני, ואם שחטו אינו לוקה. 
 
הלכה ו: שחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה, לפיכך הראשון ששחט חולין בעזרה או טריפה או שור הנסקל ועגלה ערופה ופרה אדומה או ששחט לעכו"ם ובא האחרון ושחט את השני לוקה, וכן אם שחט הראשון את האחד ובא האחרון ושחט את השני והרי הוא חולין בעזרה או שור הנסקל או עגלה ערופה ופרה אדומה הרי זה לוקה. 
 
הלכה ז: שחטו לעכו"ם פטור משום אותו ואת בנו שהרי נתחייב בנפשו, ואם התרו בו משום אותו ואת בנו ולא התרו בו משום עכו"ם לוקה. 
 
הלכה ח: אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד שנאמר ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ונוהג בכלאים, כיצד צבי שבא על העז ושחט העז ואת בנה לוקה, אבל העז שבא על הצביה אסור לשחוט אותה ואת בנה ואם שחט אינו לוקה, פרה ובנה אסרה תורה לא צביה ובנה. 
 
הלכה ט: היתה בת הצביה הזאת נקבה וילדה בן ושחט את הנקבה בת הצביה ואת בנה לוקה, וכן כלאים הבא ממין כבש וממין עז בין מכבש עם העז בין מעז עם הכבשה לוקה משום אותו ואת בנו. 
 
הלכה י: מותר לשחוט את המעוברת עובר ירך אמו הוא, ואם יצא העובר חי אחר שחיטה והפריס על גבי קרקע אין שוחטין אותו ביום אחד ואם שחט אינו לוקה. 
 
הלכה יא: איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות שזה בנה ודאי, ואם נודע ודאי שזה הוא אביו אין שוחטין שניהן ביום אחד ואם שחט אינו לוקה, שהדבר ספק אם נוהג בזכרים או אינו נוהג. 
 
הלכה יב: השוחט את הפרה ואחר כך שחט שני בניה לוקה שתי מלקיות, שחט את בניה ואחר כך שחט היא לוקה אחת, שחטה ואת בתה ואת בן בתה לוקה שתים, שחטה ואת בן בתה ואחר כך שחט את הבת לוקה אחת בין הוא בין אחר. 
 
הלכה יג: שנים שלקחו שתי בהמות זה האם וזה הבת ובאו לדין, זה שלקח ראשון ישחוט ראשון והשני ימתין למחר, ואם קדם השני ושחט זכה וימתין הראשון עד למחר. 
 
הלכה יד: בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו ולומר לו כבר מכרתי אמה או בתה לאחר לשחוט כדי שימתין זה האחרון ולא ישחוט עד למחר, ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה. 
 
הלכה טו: במה דברים אמורים כשראה זה שלקח באחרונה נחפז לקנות והיה בסוף היום שחזקתו שהוא שוחט עתה, אבל אם היה ריוח ביום אינו צריך להודיעו שמא לא ישחוט אלא למחר. 
 
הלכה טז: והמוכר את האם לחתן והבת לכלה צריך להודיען, שודאי ביום אחד שוחטין וכל כל כיוצא בזה. 
 
הלכה יז: יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה, כיצד הרי ששחט ראשון בתחלת ליל רביעי לא ישחוט השני עד תחלת ליל חמישי, וכן אם שחט הראשון בסוף יום רביעי קודם בין השמשות שוחט השני בתחלת ליל חמישי, שחט ראשון בין השמשות של ליל חמישי לא ישחוט השני עד ליל ששי ואם שחט ביום חמישי אינו לוקה. פרק יג 
 
הלכה א: הלוקח אם על הבנים ושחטה, הבשר מותר באכילה ולוקה על שחיטת האם שנאמר לא תקח האם על הבנים, וכן אם מתה קודם שישלחנה לוקה, ואם שלחה אחר שלקחה פטור. 
 
הלכה ב: וכן כל מצות לא תעשה שניתקה לעשה חייב לקיים עשה שבה ואם לא קיימו לוקה. 
 
הלכה ג: בא אחד וחטף האם מידו ושלחה או שברחה מתחת ידו שלא מדעתו לוקה שנאמר שלח תשלח עד שישלח מעצמו והרי לא קיים עשה שבה. 
 
הלכה ד: נטל אם על הבנים וקצץ אגפיה כדי שלא תעוף ושלחה מכין אותו מכת מרדות, ומשהה אותה אצלו עד שיגדלו כנפיה ומשלחה, ואם מתה קודם לזה או ברחה ואבדה לוקה שהרי לא קיים עשה שבה. 
 
הלכה ה: וכיצד משלח האם אוחז בכנפיה ומפריחה, שלחה וחזרה ושלחה וחזרה אפילו ארבע וחמש פעמים חייב לשלח שנאמר שלח תשלח. 
 
הלכה ו: האומר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב לשלח את האם שנאמר שלח תשלח את האם. 
 
הלכה ז: לקח את הבנים והחזירן לקן ואח"כ חזרה האם עליהן פטור מלשלח, שלח את האם וחזר וצד אותה הרי זה מותר, לא אסרה תורה אלא לצוד אותה והיא אינה יכולה לפרוח בשביל הבנים שהיא מרחפת עליהן שלא ילקחו שנאמר והאם רובצת על האפרוחים, אבל אם הוציאה מתחת ידו וחזר וצד אותה מותר. 
 
הלכה ח: שלוח האם אינו נוהג אלא בעוף טהור שאינו מזומן כגון יוני שובך ועלייה ועופות שקננו בפרדס שנאמר כי יקרא, אבל המזומן כגון אווזין ותרנגולין ויונים שקננו בבית אינו חייב לשלח. 
 
הלכה ט: היו האפרוחין מפריחין שאינן צריכין לאמן או ביצים מוזרות אינו חייב לשלח, היו אפרוחין טרפות הרי אלו כביצים מוזרות ופטור מלשלח. 
 
הלכה י: זכר שמצאו רובץ על הקן פטור מלשלח, עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור, או עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשלח. 
 
הלכה יא: היתה רובצת על ביצים שאינן מינה והן טהורין הרי זה משלח, ואם לא שלח אינו לוקה, היתה האם טרפה חייב לשלחה. 
 
הלכה יב: שחט מקצת סימנין בתוך הקן קודם שיקחנה חייב לשלח ואם לא שלח אינו לוקה. 
 
הלכה יג: היתה מעופפת, אם כנפיה נוגעות בקן חייב לשלח, ואם לאו פטור מלשלח, היתה מטלית או כנפים חוצצות בין כנפיה ובין הקן הרי זה משלח, ואם לא שלח אינו לוקה. 
 
הלכה יד: היו שני סדרי ביצים וכנפיה נוגעות בסדר העליון או שהיתה רובצת על ביצים מוזרות ותחתיהן ביצים יפות או שהיתה אם על גבי אם, או שהיה הזכר על הקן והאם על הזכר הרי זה לא יקח ואם לקח ישלח ואם לא שלח אינו לוקה. 
 
הלכה טו: היתה יושבת בין האפרוחים או בין הביצים ואינה נוגעת בהן פטור מלשלח, וכן אם היתה בצד הקן וכנפיה נוגעות בקן מצדו פטור מלשלח. 
 
הלכה טז: היתה על שני בדי אילן והקן ביניהן רואין כל שאילו ינטלו הבדין תפול על הקן חייב לשלח. 
 
הלכה יז: היתה רובצת על אפרוח אחד או על ביצה אחת חייב לשלח, המוצא קן על פני המים או על גבי בעלי חיים חייב לשלח, לא נאמר אפרוחים או ביצים ולא נאמר בכל עץ או על הארץ אלא שדיבר הכתוב בהווה. 
 
הלכה יח: אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהן, לפיכך אפילו היתה רובצת על הביצים או על האפרוחים בעלייתו ושובכו אינן מזומנין, ולא קנה לו חצרו כשם שאינו יכול לזכות בהן לאחרים כך לא תזכה לו חצרו בהן ולפיכך חייב לשלח. 
 
הלכה יט: אסור ליטול אם על הבנים ואפילו לטהר בהן את המצורע שהיא מצוה, ואם לקח חייב לשלח, ואם לא שלח לוקה, שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, (ועשה) ולא עשה דוחה עשה. 
 
הלכה כ: המקדיש עוף לבדק הבית ופרח מידו והרי הוא מכירו ומצאו רובץ על האפרוחים או על הביצים לוקח הכל ומביאן לידי גזבר, שאין שילוח האם נוהג במוקדשין שנאמר ואת הבנים תקח לך ואלו אינן שלך. 
 
הלכה כא: עוף שהרג את הנפש פטור מלשלח מפני שהוא מצווה להביאו לבית דין לדון אותו. פרק יד 
 
הלכה א: מצות עשה לכסות דם שחיטת חיה טהורה או עוף טהור שנאמר אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר, לפיכך חייב לברך קודם שיכסה בא"י אמ"ה אקב"ו על כיסוי הדם. 
 
הלכה ב: כסוי הדם נוהג במזומן ובשאינו מזומן, לא נאמר אשר יצוד אלא בהווה, ונוהג בחולין ולא במוקדשין, בין קדשי המזבח בין קדשי בדק הבית ואם עבר ושחטן אינו חייב לכסות את דמן. 
 
הלכה ג: שחט חיה ועוף ואחר כך הקדישן או הקדיש את הדם חייב לכסות. 
 
הלכה ד: כלאים הבא מבהמה וחיה וכן בריה שהיא ספק בהמה או חיה צריך לכסות ואינו מברך, השוחט לחולה בשבת חייב לכסות לאחר שבת וכן השוחט ספק או כלאים ביום טוב מכסה דמו לאחר יום טוב. 
 
הלכה ה: השוחט עופות ומיני חיה במקום אחד מברך ברכה אחת לכולן וכסוי אחד לכולן. 
 
הלכה ו: דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם חייב לכסות ואם לאו פטור, נתערב ביין או בדם בהמה רואין אותן כאילו הם מים, אם אפשר שיראה מראה הדם שחייב לכסותו כשיעור זה אילו היה מים חייב לכסות הכל ואם לאו פטור. 
 
הלכה ז: כסהו ונתגלה אינו חייב לכסותו פעם אחרת, כסתהו הרוח אינו חייב לכסות, חזר ונתגלה אחר שכסתהו הרוח חייב לכסות. 
 
הלכה ח: דם הניתז ושעל הסכין אם אין שם דם אלא הוא חייב לכסות. 
 
הלכה ט: שחט ונבלע הדם בקרקע אם רישומו ניכר חייב לכסות, ואם לאו הרי זה כמי שכסתהו הרוח ופטור מלכסות. 
 
הלכה י: אין חייב בכסוי אלא דם שחיטה הראויה לאכילה שנאמר אשר יאכל, לפיכך השוחט ונמצאת טרפה, או השוחט חולין בעזרה, או השוחט חיה ועוף שנגמר דינן לסקילה והשוחט ונתנבלה בידו פטור מלכסות, וכן חרש שוטה וקטן ששחטו בינן לבין עצמן פטורין מלכסות דם שחיטתן. 
 
הלכה יא: במה מכסין בסיד ובגפסית בזבל דק ובחול דק שאין היוצר צריך לכותשו ובשחיקת אבנים וחרשים ובנעורת של פשתן דקה ובנסורת חרשים דקה ובלבינה וחרסית ומגופה שכתשה שכל אלו מין עפר הן, אבל אם כפה עליו כלי או כסהו באבנים אין זה כיסוי שנאמר בעפר. 
 
הלכה יב: לפיכך אין מכסים בזבל גס וחול גס וקמח וסובין ומורסן ושחיקת כלי מתכות לפי שאין אלו מין עפר, חוץ משחיקת הזהב בלבד שמכסין בהם מפני שנקרא עפר שנאמר ועפרות זהב לו ואומר עד אשר דק לעפר. 
 
הלכה יג: מכסין בשיחור והוא פיח הכבשן ובכוחל ובנקרת פסילים ובאפר בין אפר עצים בין אפר בגדים אפילו אפר בשר שנשרף שהרי כתוב מעפר שריפת החטאת, ומותר לכסות בעפר עיר הנדחת. 
 
הלכה יד: השוחט צריך ליתן עפר למטה ואחר כך ישחוט בו ואחר כך יכסה בעפר אבל לא ישחוט בכלי ויכסה בעפר. 
 
הלכה טו: ומי ששחט הוא יכסה שנאמר וכסהו בעפר, ואם לא כסהו וראהו אחר חייב לכסות שזו מצוה בפני עצמה ואינה תלויה בשוחט לבד. 
 
הלכה טז: וכשמכסה לא יכסה ברגלו אלא בידו או בסכין או בכלי כדי שלא ינהוג בו מנהג בזיון ויהיו מצות בזויות עליו, שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא והצילנו מלמשש בחשך וערך אותנו נר ליישר המעקשים ואור להורות נתיבות היושר, וכן הוא אומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. נגמר ספר חמישי והוא ספר קדושה ומנין פרקיו שלשה וחמשים: הלכות איסורי ביאה שנים ועשרים פרקים, הלכות מאכלות אסורות שבעה עשר פרקים, הלכות שחיטה ארבעה עשר פרקים. ובכאן נשלם החלק השני, ה' במעגלי צדק ינחני.