|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הלכות שאר אבות הטומאה פרק יח הלכה א: כל שאתה יכול לרבות ספיקות וספקי ספיקות בר"ה טהור ברה"י טמא, כיצד נכנס למבוי והטומאה בחצר ספק נכנס לחצר ספק לא נכנס, טומאה בבית ספק נכנס לבית ספק לא נכנס, ואפילו נכנס ספק שלא היתה שם ספק היתה שם, וא"ת היתה שם בעת שנכנס ספק יש בה כשיעור ספק אין בה, וא"ת יש בה ספק שהיא טומאה ספק אינה טומאה, ואפילו היא טומאה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא שהמבוי רשות היחיד. הלכה ב: תשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהן ברשות היחיד ונגע באחד מהן ואינו יודע אי זהו ספיקו טמא, ט' שרצים וצפרדע ביניהן ברשות הרבים ונגע באחד מהן ספיקו טהור, זה הכלל כל ספק ברשות הרבים טהור עד שיאמר נטמאתי בודאי, וכל ספק ברה"י טמא עד שיאמר ודאי שלא נטמאתי, לפיכך עצמות המת ועצם נבלה בר"ה, או גוש מארץ טהורה וגושים מבית הפרס או מארץ העמים ונגע באחד מהן או הסיטו ואין ידוע במה נגע מהן ובמה הסיט, כזית מן המת וכזית מן הנבילה והאהיל על אחד מהן ואין ידוע על אי זה מהן האהיל, ב' שבילין אחד טהור ואחד טמא הלך באחד מהן ואין ידוע באי זה הלך, או שנגע באדם זה בדרך ואין ידוע אם הוא טמא או טהור, או שהיו שני אנשים אחד טמא ואחד טהור ונגע באחד מהן ואין ידוע באי זה מהן נגע, בכל אלו הספיקות טהור. הלכה ג: המוצא מת מושכב לרוחבו של דרך אם היה שלם והוא מן הקצה אל הקצה ה"ז טמא לתרומה שחזקתו שנגע, היה לו מקום לעבור או שהיה משובר ומפורק שאפשר שעבר בין שוקיו ופרקיו ה"ז טהור, ואם היה קבר לכל רוחב הדרך הקבר מצרפו והעובר שם טמא, שאין זה כשאר ספיקות אלא חזקתו שנגע. הלכה ד: שרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד העת שיאמר בדקתי את המבוי הזה ביום פלוני ולא היה בו שרץ אפילו כבדו ולא בדקו ה"ז מטמא למפרע מקודם הכיבוד, בד"א שמצאו יבש אבל אם מצאו לח אינו מטמא למפרע אלא עד שעה שאפשר שימות בה ויהיה עתה לח בעת שנמצא. הלכה ה: שני רוקין ברה"י אחד טהור ואחד מן הרוקין הנמצאים שגזרו עליהן טומאה כמו שביארנו ונגע באחד מהן או הסיטו ואין ידוע אי זהו תולין עליו את התרומה, מפני שהן שני ספיקות ספק בטהור נגע ספק בנמצא וא"ת בנמצא ספק שהוא טמא ספק שהוא טהור, היו שני הרוקין בר"ה אם היו נגובין ומונחין שם ונגע באחד מהן ספיקו טהור, נשא אחד מהן תולין עליו שהרי משנשאו אינו מונח בר"ה, וכן אם היה אחד מהן לח ונתלה בו הרוק הלח תולין עליו שהרי אינו מונח בר"ה כדי שיהיה ספיקו טהור אלא הרי הוא על בגדו, כבר ביארנו שאם נגע ברוק הנמצא או נשאו או הסיטו בכ"מ שורפין עליו את התרומה כבית הפרס וכיוצא בה ששורפין על ודאי מגען בכ"מ. הלכה ו: מי שישב בר"ה ובא אחד ודרס על בגדיו או שרקק ונגע בו הרוק, על רוקו שורפין את התרומה, ועל בגדיו הולכין אחר הרוב, אם רוב העיר טמאין בגדיו מדרס, ואם רוב העיר טהורים הרי הוא טהור. הלכה ז: מי שאבד לו כלי ומצאו ברה"י ה"ז טמא מדרס וטמא טמא מת, אבד לו בר"ה ומצאו ברשות הרבים, אם אבדו ביום ומצאו לבו ביום טהור, אבד ביום ומצאו בלילה בלילה ומצאו ביום, או שאבד ביום ומצאו ביום של אחריו הרי זה בחזקת טמא, זה הכלל כל שעבר עליו הלילה או מקצתו טמא. הלכה ח: הניח כלי או שכחו ברשות הרבים אע"פ שעבר עליו הלילה טהור, הניחו או שכחו ברשות היחיד הרי זה טמא מדרס וטהור מטמא מת, ומפני מה לא החמירו בשוכח ומניח כמאבד מפני שאינו דבר מצוי תמיד לא גזרו עליו. הלכה ט: המאבד ומצא בתוך הבית הרי זה טהור מפני שהוא בחזקת שימור. הלכה י: השוטח כלים בר"ה הרי אלו טהורין, וברה"י טמאים שמא נגעו בהן טמאים, ואם היה משמרן טהורים, נפלו והלך להביאם טמאים מפני שנעלמו מעיניו, וכן מי שאבדו כליו ברה"י ומצאן אפילו בו ביום הרי הן מדרס וטמא מת כמו שביארנו. הלכה יא: שוטה אחת בעיר או נכרית כל הרוקין שבעיר בחזקת טומאה לעולם בכ"מ. הלכה יב: מי שדרסה אשה על בגדיו או שישבה עמו בספינה, אם מכירתו שהוא אוכל בתרומה כליו טהורין ואם לאו ישאלנה. הלכה יג: מי שישן בר"ה ועמד כליו טהורים. הלכה יד: נגע ברשות הרבים באחד בלילה ואין ידוע אם חי אם מת ובשחר עמד ומצאו מת ה"ז טמא שכל הטומאות כשעת מציאתן, ואם ראוהו חי בערב ובשחר מצאו מת ה"ז ספק ברשות הרבים וטהור. הלכה טו: המסוכן ברשות היחיד ונתעלף ואין ידוע אם מת או עדיין הוא חי והוציאוהו לרשות הרבים וחזרו והכניסוהו לרשות היחיד, כשהוא ברשות היחיד ספיקו טמא וכשהוא ברשות הרבים ספיקו טהור, מעשה באחד שהיה מסוכן והוליכוהו מעיר לעיר במטה והיו כתות מתחלפות תחתיו ובאחרונה נמצא מת ולא טמאו חכמים אלא כת אחרונה בלבד. הלכה טז: טמא שהיה עומד ומדבר על הבור ונתזה צינורא מפיו ספק הגיע לבור ספק לא הגיע, אם היה בור של שמן ספיקו טמא ברה"י, ואם היה בור של יין ספיקו טהור בכל מקום מפני ששפת הבור קולטת. | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|||||
|
||||||||
|
|
|
