|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הלכות שחיטה הלכות שחיטה. יש בכללן חמש מצות, שלש מצות עשה, ושתים מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) לשחוט ואחר כך יאכל. (ב) שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד. (ג) לכסות דם חיה ועוף. (ד) שלא ליקח האם על הבנים. (ה) לשלח האם אם לקחה על הבנים. וביאור מצות אלו בפרקים אלו. פרק א הלכה א: מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף ואחר כך יאכל שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך, ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, הא למדת שחיה כבהמה לענין שחיטה, ובעוף הוא אומר אשר יצוד ציד חיה או עוף וגו' ושפך את דמו מלמד ששפיכת דם העוף כשפיכת דם החיה. הלכה ב: והלכות שחיטה בכולן אחת הן, לפיכך השוחט בהמה או חיה או עוף מברך תחלה אקב"ו על השחיטה ואם לא בירך בין בשוגג בין במזיד הבשר מותר, ואסור לאכול מן השחוטה כל זמן שהיא מפרכסת, והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה עובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם ואינו לוקה ומותר לחתוך ממנה אחר שחיטה קודם שתצא נפשה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ומניחו עד שתמות ואח"כ יאכלנו. הלכה ג: דגים וחגבים אינן צריכים שחיטה אלא אסיפתן היא המתרת אותן, הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם אסיפת דגים כשחיטת בקר וצאן, ובחגבים נאמר אוסף החסיל באסיפה לבדה, לפיכך אם מתו מאיליהן בתוך המים מותרין, ומותר לאכלן חיים. הלכה ד: זביחה זו האמורה בתורה סתם צריך לפרש אותה ולידע באי זה מקום מן הבהמה שוחטין, וכמה שיעור השחיטה, ובאי זה דבר שוחטין, ומתי שוחטין, והיכן שוחטין, וכיצד שוחטין, ומה הן הדברים המפסידין את השחיטה, ומי הוא השוחט, ועל כל הדברים האלו צונו בתורה ואמר וזבחת מבקרך וגו' כאשר צויתיך ואכלת בשעריך וגו' שכל הדברים האלו על פה צוה בהן כשאר תורה שבעל פה שהיא הנקראת מצוה כמו שביארנו בתחלת חבור זה. הלכה ה: מקום השחיטה מן החי הוא הצואר וכל הצואר כשר לשחיטה, כיצד בושט מתחלת המקום שכשחותכין אותו מתכווץ עד מקום שישעיר ויתחיל להיות פרצין פרצין ככרס, זה הוא מקום השחיטה בושט. הלכה ו: שחט למעלה ממקום זה והוא הנקרא תרבץ הושט או למטה ממקום זה והוא מתחלת בני מעים שחיטתו פסולה, ושיעור תרבץ הושט שאינו ראוי לשחיטה למעלה בבהמה וחיה כדי שיאחז בשתי אצבעותיו ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו, ולמטה עד הזפק. הלכה ז: ואי זה הוא מקום שחיטה בקנה משיפוי כובע ולמטה עד ראש כנף הריאה כשתמשוך הבהמה צוארה לרעות, זה הוא מקום השחיטה בקנה, וכל שכנגד המקום הזה מבחוץ נקרא צואר. הלכה ח: אנסה הבהמה עצמה ומשכה צוארה הרבה או שאינס השוחט את הסימנין ומשכן למעלה ושחט במקום שחיטה בצואר ונמצאת השחיטה בקנה או בושט שלא במקום שחיטה הרי זה ספק נבלה. הלכה ט: וצריך השוחט שישחוט באמצע הצואר, ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה, וכמה הוא שיעור השחיטה שני הסימנין שהן הקנה והושט השחיטה המעולה שיחתכו שניהן בין בבהמה בין בעוף, ולזה יתכוין השוחט, ואם שחט רוב אחד מהן בעוף ורוב השנים בבהמה ובחיה שחיטתו כשרה. הלכה י: שחט האחד כולו וחציה השני בבהמה שחיטתו פסולה, רובו של זה ורובו של זה אע"פ שלא שחט מכל אחד מהן אלא יתר על חציו כחוט השערה הרי זו כשרה, כיון ששחט יתר על חציו כל שהוא רובו הוא. הלכה יא: שחט חציו של זה וחציו של זה אפילו בעוף שחיטתו פסולה, קנה שהיה חציו פסוק ושחט על מקום החתוך מעט והשלימו לרוב בין שהתחיל לשחוט במקום השלם ופגע בחתך בין שהכניס את הסכין בחתך והשלימו לרוב שחיטתו כשרה. הלכה יב: כל השוחט צריך לבדוק הסימנין לאחר שחיטה, ואם לא בדק ונחתך הראש קודם שיבדק הרי זו נבלה ואפילו היה השוחט זריז ומהיר. הלכה יג: כל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע בודאי שנשחטה שחיטה כשרה. הלכה יד: ובאי זה דבר שוחטין, בכל דבר בין בסכין של מתכת בין בצור או בזכוכית או בקרומית של קנה האגם וכיוצא בהן מדברים החותכין, והוא שיהיה פיה חד ולא יהיה בה פגם, אבל אם היה כמו תלם בחודו של דבר ששוחטין בו ואפילו היה התלם קטן ביותר שחיטתו פסולה. הלכה טו: היה התלם הזה מרוח אחת לא ישחוט בה, ואם שחט דרך הרוח שאין הפגימה ניכרת בה שחיטתו כשרה. הלכה טז: כיצד סכין שתבדק בהולכה ולא תרגיש שיש בה פגם וכשתחזיר אותה בהבאה תרגיש שיש בה פגם, אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא שחיטתו כשרה, ואם הביא שחיטתו פסולה. הלכה יז: סכין שהיא עולה ויורדת כנחש ואין בה פגם שוחטין בה לכתחלה, וסכין שפיה חלק ואינה חדה הואיל ואין בה פגם שוחטין בה ואע"פ שהוליך והביא בה כל היום עד ששחטה שחיטתו כשרה. הלכה יח: סכין חדה שהושחזה והרי אינה חלקה אלא מגעתה כמגע ראש השיבולת שהוא מסתבך באצבע, הואיל ואין בה פגם שוחטין בה. הלכה יט: התולש קנה או שן או שקצץ צור או צפורן והרי הן חדין ואין בהן פגם שוחטין בהן, ואם נעצן בקרקע לא ישחוט בהן כשהן נעוצין, ואם שחט שחיטתו כשרה. הלכה כ: שחט בהן כשהן מחוברין מתחלת ברייתן קודם שיעקור אותן שחיטתו פסולה, ואע"פ שאין בהם פגם. הלכה כא: לקח לחי בהמה שיש בו שינים חדות ושחט בהן שחיטתו פסולה, מפני שהן כמגל, אבל בשן אחת הקבועה בלחי שוחט בה לכתחלה ואע"פ שהיא קבועה בו. הלכה כב: ליבן הסכין באור ושחט בה שחיטתו כשרה, סכין שצדה אחד מגל וצדה השני יפה לא ישחוט בצד היפה לכתחלה גזרה שמא ישחוט בצד האחר, ואם שחט הואיל ובצד היפה שחט שחיטתו כשרה. הלכה כג: השוחט צריך שיבדוק הסכין בחודה ומצד זה ומצד זה, וכיצד בודקה מוליכה ומביאה על בשר אצבעו ומוליכה ומביאה על צפורנו משלש רוחותיה שהן פיה ושני צדדיו כדי שלא יהיה בה פגם כלל ואח"כ ישחוט בה. הלכה כד: וצריך לבדוק כן אחר השחיטה שאם מצא בה פגם אחר השחיטה הרי זו ספק נבלה שמא בעור נפגמה וכששחט הסימנים בסכין פגומה שחט, לפיכך השוחט בהמות רבות או עופות רבים צריך לבדוק בין כל אחת ואחת שאם לא בדק ובדק באחרונה ונמצאת סכין פגומה הרי הכל ספק נבלות ואפילו הראשונה. הלכה כה: בדק הסכין ושחט בה ולא בדקה אחר שחיטה, ושבר בה עצם או עץ וכיוצא בהן ואחר כך בדק ומצאה פגומה שחיטתו כשרה, שחזקת הסכין שנפגמה בדבר הקשה ששבר בה, וכן אם פשע ולא בדק הסכין או שאבדה הסכין עד שלא יבדוק שחיטתו כשרה. הלכה כו: כל טבח שלא בדק הסכין שלו ששוחט בה לפני חכם ושחט בה לעצמו בודקין אותה, אם נמצאת יפה ובדוקה מנדין אותו לפי שיסמוך על עצמו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה, ואם נמצאת פגומה מעבירין אותו ומנדין אותו ומכריזין על כל בשר ששחט שהוא טרפה. הלכה כז: כמה הוא אורך הסכין ששוחט כל שהוא, והוא שלא יהיה דבר דק שנוקב ואינו שוחט כמו ראש האיזמל הקטן וכיוצא בו. הלכה כח: ומתי שוחטין, בכל זמן בין ביום בין בלילה והוא שתהיה אבוקה עמו כדי שיראה מה יעשה, ואם שחט באפילה שחיטתו כשרה. הלכה כט: השוחט ביום הכפורים או בשבת בשוגג אע"פ שאילו היה מזיד היה מתחייב בנפשו או מתחייב מלקות על יום הכפורים שחיטתו כשרה. | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|||||
|
||||||||
|
|
|
