|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הלכות נערה בתולה פרק ב הלכה א: חמשים כסף של קנס הם דמי הנאת שכיבה בלבד, וחייב המפתה ליתן בושת ופגם יתר על הקנס הקצוב בתורה, יתר עליו האונס שהוא נותן את הצער, שהנבעלת ברצונה אין לה צער ואנוסה יש לה צער וכן הוא אומר באנוסה תחת אשר ענה. הלכה ב: נמצא המפתה משלם שלשה דברים קנס ובושת ופגם והאונס ארבעה קנס ובושת וצער ופגם. הלכה ג: קנס שוה בכל, אחד הבא על בת כהן גדול ואחד הבא על בת גר או ממזרת קנסה חמשים כסף אבל הבושת והפגם והצער אינן שוין בכל וצריכין שומא. הלכה ד: כיצד שמין הבושת, הכל לפי המבייש והמתבייש שאינו דומה המבייש נערה חשובה וממשפחה מיוחסה למבייש קטנה ענייה בזויה ואינו דומה המתבייש מאדם חשוב וגדול למי שמביישו אחד מן הנבלים וקל מן הקלים. הלכה ה: ולפי זה רואין הדיינין מעלתה ומעלתו ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן ולא יארע להן דבר זה מאדם זה וכמוהו חייב לשלם. הלכה ו: פגם לפי יפיה, רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת בשוק כמה היא שוה בעולה וכמה היתה שוה בתולה כשאדם רוצה לקנות שפחה בתולה ליתנה לעבדו שהוא רוצה בהנאתו וטובתו, ורואין כמה פחתה וישלם. צער לפי קטנותה ובנין גופה ולפי שניו וגופו אומדין כמה האב רוצה ליתן ולא תצטער זו מזה ויתן. הלכה ז: המפתה נותן בושת ופגם מיד ואינו נותן את הקנס אלא אם כן לא נשאה שנ' ואם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול כמהר הבתולות, אבל האונס נותן ארבעה דברים מיד וכונס, לפיכך כשתרצה להתגרש או אם מת אין לה כלום. הלכה ח: באו עליה שנים אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה זה שבא עליה שלא כדרכה אם הוא ראשון חייב בבושת ופגם ואם הוא אחרון חייב בבושת בלבד שכבר נפגמה, וזה שבא עליה כדרכה בין ראשון בין אחרון חייב בקנס ובשאר הדברים, אבל אין בשת ופגם של בת שלא נבעלה כלל כבשת ופגם זו שנבעלה שלא כדרכה. הלכה ט: כבר הודענו הבנות שאין להן קנס ועשר הן, הבוגרת, והממאנת, והמגורשת, והאילונית, והשוטה, והחרשת, והגיורת, והשבויה, והמשוחררת, והיוצא עליה שם רע, ושאר הבנות יש להן קנס. הלכה י: כל בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם ואם היתה אנוסה יש לה צער וכל בת שאין לה קנס כך אין לה לא בושת ולא פגם אם נתפתתה וכן אם נאנסה חוץ מבוגרת וממאנת ושוטה וחרשת. הלכה יא: כיצד האונס את הבוגרת ואת הממאנת אע"פ שאין להן קנס יש להן בושת ופגם וצער, והאונס שוטה או חרשת משלם צער בלבד, אבל המפתה את כולן פטור מכלום. הלכה יב: אין אדם משלם קנס בכל מקום בהודאת פיו אלא על פי עדים, לפיכך האומר אנסתי או פתיתי בתו של פלוני אינו משלם קנס אבל משלם בשת ופגם בהודאת פיו, וכן בת שתבעה איש בדין ואמרה לו אנסת או פתית אותי והוא אומר לא היו דברים מעולם הרי זה נשבע שבועת הסת שאילו הודה היה משלם לה בשת ופגם וצער על פי עצמו. הלכה יג: אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בשת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה כמו שיתבאר במקומו. הלכה יד: שלשה דברים של מפתה וארבעה של אונס הרי הן של אב שכל שבח נעורים לאב, ואם אין לה אב הרי הן של עצמה. הלכה טו: מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה או עד שנשאת או עד שמת האב הרי הארבעה דברים או השלשה שלה, עמדה בדין ותבעה אותו ואחר כך בגרה או נשאת הרי הן של אב ואם מת האב אחר עמידתה בדין הרי הן של אחין שהן יורשי האב מעת שעמדה בדין זכה בהן האב. הלכה טז: הבת שנתארסה ונתגרשה קנסה לבדו לעצמה נאנסה או נתפתתה ואחר כך נתקדשה לאחר קנסה ושאר הדברים לאביה שאין האירוסין מוציאין מרשות האב. הלכה יז: אני אומר שזה שנ' בתורה אל תחלל את בתך להזנותה, שלא יאמר האב הואיל ולא חייבה תורה מפתה ואונס אלא שיתן ממון לאב הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבוא עליה בכל ממון שארצה או אניח זה לבוא עליה בחנם שיש לאדם למחול וליתן ממונו לכל מי שירצה לכך נאמר אל תחלל את בתך להזנותה. שזה שחייבה תורה לאונס ולמפתה ממון לא מלקות בשאירע הדבר מקרה שלא מדעת אביה ולא הכינה עצמה לכך שדבר זה אינו הווה תמיד ואינו מצוי אבל אם הניח זה בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבוא עליה גורם שתמלא הארץ זמה ונמצא האב נושא בתו והאח נושא אחותו שאם תתעבר ותלד לא יודע בן מי הוא. והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה הבועל והנבעלת משום לא תהיה קדשה ואין קונסין אותו שלא חייבה תורה קנס אלא לאונס ומפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך בין מדעתה בין מדעת אביה הרי זו קדשה, ואיסור קדשה אחד הוא בין בבתולה בין בבעולה ולפיכך אמרו חכמים שהיוצא עליה שם רע בילדותה אין לה קנס כמו שבארנו שהרי זו בחזקת שהפקירה עצמה לדבר זה ברצונה. | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|||||
|
||||||||
|
|
|
