Chabad Info | חב"� אינפ�

חסידי חב"ד ברחבי תבל:

מוסדות ובתי חב"ד בעולם:

תגיו פופולריו:

הנצפים ביות

שבת בראשית

בראשית

בשלח

בהעלותך

בראשית

וישלח

תרומה

ואתחנן

תצוה

חקת

כסלו

סיון

חדור בד''ם לפ' יתרו

	שיעורים יומיים ליום רביעי ח טבת ה'�&פ"ד
	שיעורים יומיים ליום רביעי ח טבת ה'�&פ"ד

חומש:

רביעי פרשת ויגש

תהילים:

פרקים מד - מח

תניא:

פרק ז. אך נפש... -22- ובדחי רבנן

היום יום:

להצגת שיעור היום-יום

ג' פרקים :

הלכות מקוואות פרק יא. הלכות נזקי ממון פרקים א-ב

פרק אחד :

הלכות גירושין פרק יא

ספר המצוות :

מ"ע ק"&, מ"ע רל"ז

הלכות גירושין

פרק יא

הלכה א: אין נושאין את הקטנה, והנושא קטנה יתומה ולא רצת בבעל הרי זו ממאנת והולכת ואינה צריכה ממנו גט, שאין קדושי קטנה קדושין גמורין כמו שבארנו, וכן קטנה שהשיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה כשהיא קטנה הרי היא כיתומה בחיי האב ואם נישאת כשהיא קטנה בחיי אביה הרי זו ממאנת.

הלכה ב: החרשת אע"פ שנישואיה מדברי סופרים כנישואי קטנה לא תקנו לה שתמאן כדי שלא ימנעו מלנשאה.

הלכה ג: ממאנת היא הקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין, בין בפני בעלה בין שלא בפניו, וכשם שממאנת בבעל כך ממאנת ביבם, וממאנת בבעל זה ונשאת לאחר וממאנת בשני וכן בשלישי אפילו כמה פעמים כל זמן שהיא קטנה יש לה למאן, וקטנה שלא מיאנה אע"פ שהיא נשואה והלכה ונתקדשה לאחר כשהיא קטנה קידושיה הן הן מיאוניה.

הלכה ד: ועד מתי הבת ממאנת כל זמן שהיא קטנה, עד שתהיה נערה או עד שיודע שהיא אילונית, במה דברים אמורים בשלא בא עליה הבעל אחר שנעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד, אבל אם הגיעה לזמן הזה ונבעלה הואיל והבעילה קונה מן התורה כמו שבארנו הרי זו אינה ממאנת ואינה צריכה בדיקה למיאון שחזקתה שהביאה סימנין.

הלכה ה: הרי שנבדקה ולא נמצאו לה סימנין הואיל ונבעלה אחר שהגיעה לזמן הראוי לסימנין הרי זו חוששין לה שמא הביאה ונשרו ולפיכך צריכה גט מספק, ואם מיאנה אחר שנבדקה ונתקדשה לאחר צריכה ממנו גט מספק, ואם נשאת תצא מזה ומזה והולד ספק ממזר משניהם.

הלכה ו: קטנה שלא מיאנה והגדילה אע"פ שלא בעלה בעלה משנעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד הרי זו אינה ממאנת שהרי הגדילה, וצריכה גט מדברי סופרים שהרי לא בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות עד שנחוש לה שמא הביאה סימנין ותהיה ספק מקודשת ולא בא עליה אחר שגדלה כדי שתהיה אשת איש גמורה, ונמצאת שאינה צריכה גט אלא מנשואי קטנות שהן מדברי סופרים. לפיכך אם עמדה ונתקדשה אחר שגדלה תופסין בה קדושי שני, ואם גירש הראשון יכנוס השני, אבל אם גירש שני לא יקיים ראשון שמא יאמרו החזיר גרושתו מאחר שנתארסה, ואם בא עליה שני קודם שיגרש ראשון תצא מזה ומזה מפני שהיא דומה לאשה ששמעה שמת בעלה ונשאת ואחר כך בא בעלה, ואין הולד מן השני ממזר, ואם בא עליה ראשון קודם שיגרש השני הולד ממזר.

הלכה ז: איזו היא קטנה שצריכה למאן, מבת שש עד בת עשר בודקין אותה לפי יופי דעתה אם יודעת לשמור קדושיה ושהן קדושין לא שתשמור אותן כמו שמשמרת האגוז והתמרה וכיוצא בהן הרי זו צריכה מיאון, ואם אינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה למאן אלא הולכת לבית אמה כאילו לא נתקדשה מעולם, ופחותה מבת שש אפילו יודעת לשמור אינה צריכה מיאון, ויתרה על בת עשר אפילו סכלה ביותר צריכה מיאון, וכל מי שהשיאוה אחיה או קרוביה או אמה שלא לדעתה אינה צריכה למאן.

הלכה ח: כיצד ממאנת אומרת בפני שנים אין רצוני בפלוני בעלי, או אין רצוני בקידושין שקדשוני אמי או אחי וכיוצא בדברים אלו, ואפילו היו אורחין מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהן ואמרה איני רוצה בפלוני בעלי הרי זה מיאון.

הלכה ט: השנים שממאנת הקטנה בפניהן כותבין לה ביום פלוני מיאנה פלונית בת פלוני בפנינו בפלוני בעלה וחותמין ונותנין לה, וזה הוא גופו של גט מיאון, וגט מיאון אינו כגט הגירושין שנתינתו מגרשת ואינו צריך כתיבה לשמה ולא מסירה ולא דבר ממשפטי גט הגירושין ואין כותבין בו טופסי הגט שמא יראה כגט גירושין לפי שאינו אלא כמעשה בית דין.

הלכה י: השנים שממאנת בפניהן צריכין שיהו מכירין אותה ואת בעלה שמיאנה בו, לפיכך כל מי שראה אותה שמיאנה ושמע מיאוניה יש לו לכתוב לה גט מיאון אע"פ שאין מכירין, וכבר נהגו ישראל לכתוב גט מיאון בנוסח זה:

הלכה יא: בכך בשבת כך וכך יום לחדש פלוני שנת כך וכך למנין פלוני מיאנה פלונית בת פלוני בפנינו ואמרה שאמי או אחי הטעוני והשיאוני או קידשוני ואני קטנה לפלוני בר פלוני והשתא גליתי דעתי קדמיכון דלא צבינא ביה ולא קאימנא עמיה ובדקנא פלונית דא ואתברר לנא דעדיין קטנה היא וכתבנא וחתמנא ויהבנא לה לזכו ולראיה ברורה (פלוני בר פלוני עד פלוני בר פלוני עד).

הלכה יב: המגרש את אשתו ונתקדשה לאחר אע"פ שלא בעלה נאסרה על הראשון, ואם החזירה הראשון ובעלה לוקה וכופין אותו להוציא שנ' לא יוכל בעלה הראשון וגו'.

הלכה יג: זינת עם אחר כשהיא גרושה הרי זו מותרת לחזור לבעלה שנ' ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, הוייתה לאיש אחר שהיא הקדושין היא שאוסרת אותה על בעלה לחזור לו.

הלכה יד: ובכלל לאו זה שכל אשה שזינת תחת בעלה נאסרה על בעלה ולוקה עליה שנאמר אחרי אשר הוטמאה והרי נטמאה, אלא אם כן היתה אשת ישראל שנאנסה, לפיכך כל אשה שנאסרה על בעלה על ידי קינוי וסתירה אם בעל אותה מכין אותו מכת מרדות, ואם עבר והחזירה אחר שגירשה יוציא בגט.

הלכה טו: חרש שגירש ברמיזה כמו שבארנו והלכה ונתקדשה לחרש אחר ואין צריך לומר לפקח אסורה לחזור לבעלה החרש, אבל אשתו של פקח שנתגרשה והלכה ונשאת לחרש ונתגרשה מותרת לחזור לבעלה הפקח.

הלכה טז: הממאנת באיש אינה מגורשת ממנו, ודינה עם בעלה שמיאנה בו כדינה עם מי שלא קידשה מעולם, היא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותיה ולא פסלה מן הכהונה, ואם נשאת לאחר וגירשה האחר או מת או מיאנה בו מותרת לחזור לראשון. ולא עוד אלא אפילו גירשה הראשון והחזירה ומיאנה בו ונשאת לאחר אחר שמיאנה בו וגירשה האחר מותרת לחזור לראשון, שכל היוצאה במיאון אע"פ שקדמו גט הרי זו כמי שלא נתגרשה ממנו בגט מעולם ומותרת לחזור לו. אבל המגרש את הקטנה בגט ונשאת לאחר ומיאנה באחר אסורה לחזור לראשון מפני שיצאת ממנו בגט אע"פ שיצאת מן האחרון במיאון, ואין צריך לומר אם גירשה האחרון או מת, וכן אסורה לאבי הראשון ולבנו ולאחיו כשאר הגרושות אף על פי שיצאת מן האחרון במיאון.

הלכה יז: הממאנת ביבם אסורה לאביו מפני שנראת ככלתו בעת שמת בנו אבל לשאר קרוביו מותרת, לפיכך אם מיאנה באחד מן היבמין מותרת לאחיו.

הלכה יח: כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה הרי זו לא תנשא ולא תתארס עד שתמתין תשעים יום חוץ מיום שנתגרשה או שמת בעלה בו וחוץ מיום שנתארסה בו, כדי שיודע אם היא מעוברת או אינה מעוברת להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני.

הלכה יט: ומיום כתיבת הגט מונין למגורשת, ואפילו היה על תנאי או שלא הגיע לידה אלא אחר כמה שנים, מיום הכתיבה מונין, שהרי אינו מתיחד עמה משכתבו לה.

הלכה כ: וגזירת חכמים היא שאפילו אשה שאינה ראויה לולד ואפילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין צריכה להמתין תשעים יום, אפילו קטנה או זקנה או עקרה או אילונית ואפילו בעלה במדינת הים או חולה או חבוש בבית האסורין ואפילו בתולה מן האירוסין צריכות להמתין תשעים יום.

הלכה כא: שפחה שנשתחררה וגיורת שנתגיירה ממתינין תשעים יום, ואפילו גר ואשתו שנתגיירו מפרישין אותן תשעים יום כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא נזרע בקדושה, וכן יפת תאר אע"פ שנתנה לה תורה שלשים יום לתקנת עצמה צריכה להמתין תשעים יום לתקנת הולד, והשלשים מכלל התשעים.

הלכה כב: הממאנת אינה צריכה להמתין לא גזרו אלא בגרושה, וכן המזנה אינה צריכה להמתין מפני שהיא משמרת עצמה שלא תתעבר, וכן אנוסה ומפותה אינן צריכות להמתין.

הלכה כג: מי שנישאת בטעות ונודע שהיא אסורה לבעלה והוציאוה בית דין מתחתיו, אם היתה קטנה שאינה ראויה לולד אינה צריכה להמתין, שזה דבר שאינו מצוי הוא וכל דבר שאינו מצוי ברוב לא גזרו בו.

הלכה כד: המארס בתוך תשעים יום מנדין אותו, אירס וברח אין מנדין אותו, כנס בתוך תשעים יום מפרישין אותן עד אחר זמן ויעמוד עם אשתו.

הלכה כה: וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו ואף על פי שהזרע ידוע למי הוא, מעוברת שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד על בן חבירו, ומניקה שמא יתעכר החלב והוא אינו מקפיד לרפאות החלב בדברים המועילין לחלב כשיתעכר.

הלכה כו: כמה הוא זמן היניקה, ארבעה ועשרים חדש חוץ מיום שנולד בו ומיום שתתארס בו.

הלכה כז: כשם שאסור לישא כך אסור לארס עד אחר זמן זה, ואפילו נתנה בנה למניקה או שגמלתהו בתוך ארבעה ועשרים חדש לא תנשא, מת בנה מותרת לינשא ואין חוששין שמא תהרגנו.

הלכה כח: עבר ונשא מעוברת או מניקה בתוך זמן זה יוציא בגט ואפילו היה כהן, ואם היה ישראל יחזירנה אחר עשרים וארבעה חדש של מניקה, נשאה וברח ולאחר זמן בא וישב עם אשתו אין בכך כלום, אירס מעוברת או מניקה אין כופין אותו להוציא ולא יכנוס עד אחר זמן היניקה או עד שימות הולד.

הלכות גירושין

פרק יא 
 
הלכה א: אין נושאין את הקטנה, והנושא קטנה יתומה ולא רצת בבעל הרי זו ממאנת והולכת ואינה צריכה ממנו גט, שאין קדושי קטנה קדושין גמורין כמו שבארנו, וכן קטנה שהשיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה כשהיא קטנה הרי היא כיתומה בחיי האב ואם נישאת כשהיא קטנה בחיי אביה הרי זו ממאנת. 
 
הלכה ב: החרשת אע"פ שנישואיה מדברי סופרים כנישואי קטנה לא תקנו לה שתמאן כדי שלא ימנעו מלנשאה. 
 
הלכה ג: ממאנת היא הקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין, בין בפני בעלה בין שלא בפניו, וכשם שממאנת בבעל כך ממאנת ביבם, וממאנת בבעל זה ונשאת לאחר וממאנת בשני וכן בשלישי אפילו כמה פעמים כל זמן שהיא קטנה יש לה למאן, וקטנה שלא מיאנה אע"פ שהיא נשואה והלכה ונתקדשה לאחר כשהיא קטנה קידושיה הן הן מיאוניה. 
 
הלכה ד: ועד מתי הבת ממאנת כל זמן שהיא קטנה, עד שתהיה נערה או עד שיודע שהיא אילונית, במה דברים אמורים בשלא בא עליה הבעל אחר שנעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד, אבל אם הגיעה לזמן הזה ונבעלה הואיל והבעילה קונה מן התורה כמו שבארנו הרי זו אינה ממאנת ואינה צריכה בדיקה למיאון שחזקתה שהביאה סימנין. 
 
הלכה ה: הרי שנבדקה ולא נמצאו לה סימנין הואיל ונבעלה אחר שהגיעה לזמן הראוי לסימנין הרי זו חוששין לה שמא הביאה ונשרו ולפיכך צריכה גט מספק, ואם מיאנה אחר שנבדקה ונתקדשה לאחר צריכה ממנו גט מספק, ואם נשאת תצא מזה ומזה והולד ספק ממזר משניהם. 
 
הלכה ו: קטנה שלא מיאנה והגדילה אע"פ שלא בעלה בעלה משנעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד הרי זו אינה ממאנת שהרי הגדילה, וצריכה גט מדברי סופרים שהרי לא בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות עד שנחוש לה שמא הביאה סימנין ותהיה ספק מקודשת ולא בא עליה אחר שגדלה כדי שתהיה אשת איש גמורה, ונמצאת שאינה צריכה גט אלא מנשואי קטנות שהן מדברי סופרים. לפיכך אם עמדה ונתקדשה אחר שגדלה תופסין בה קדושי שני, ואם גירש הראשון יכנוס השני, אבל אם גירש שני לא יקיים ראשון שמא יאמרו החזיר גרושתו מאחר שנתארסה, ואם בא עליה שני קודם שיגרש ראשון תצא מזה ומזה מפני שהיא דומה לאשה ששמעה שמת בעלה ונשאת ואחר כך בא בעלה, ואין הולד מן השני ממזר, ואם בא עליה ראשון קודם שיגרש השני הולד ממזר. 
 
הלכה ז: איזו היא קטנה שצריכה למאן, מבת שש עד בת עשר בודקין אותה לפי יופי דעתה אם יודעת לשמור קדושיה ושהן קדושין לא שתשמור אותן כמו שמשמרת האגוז והתמרה וכיוצא בהן הרי זו צריכה מיאון, ואם אינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה למאן אלא הולכת לבית אמה כאילו לא נתקדשה מעולם, ופחותה מבת שש אפילו יודעת לשמור אינה צריכה מיאון, ויתרה על בת עשר אפילו סכלה ביותר צריכה מיאון, וכל מי שהשיאוה אחיה או קרוביה או אמה שלא לדעתה אינה צריכה למאן. 
 
הלכה ח: כיצד ממאנת אומרת בפני שנים אין רצוני בפלוני בעלי, או אין רצוני בקידושין שקדשוני אמי או אחי וכיוצא בדברים אלו, ואפילו היו אורחין מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהן ואמרה איני רוצה בפלוני בעלי הרי זה מיאון. 
 
הלכה ט: השנים שממאנת הקטנה בפניהן כותבין לה ביום פלוני מיאנה פלונית בת פלוני בפנינו בפלוני בעלה וחותמין ונותנין לה, וזה הוא גופו של גט מיאון, וגט מיאון אינו כגט הגירושין שנתינתו מגרשת ואינו צריך כתיבה לשמה ולא מסירה ולא דבר ממשפטי גט הגירושין ואין כותבין בו טופסי הגט שמא יראה כגט גירושין לפי שאינו אלא כמעשה בית דין. 
 
הלכה י: השנים שממאנת בפניהן צריכין שיהו מכירין אותה ואת בעלה שמיאנה בו, לפיכך כל מי שראה אותה שמיאנה ושמע מיאוניה יש לו לכתוב לה גט מיאון אע"פ שאין מכירין, וכבר נהגו ישראל לכתוב גט מיאון בנוסח זה: 
 
הלכה יא: בכך בשבת כך וכך יום לחדש פלוני שנת כך וכך למנין פלוני מיאנה פלונית בת פלוני בפנינו ואמרה שאמי או אחי הטעוני והשיאוני או קידשוני ואני קטנה לפלוני בר פלוני והשתא גליתי דעתי קדמיכון דלא צבינא ביה ולא קאימנא עמיה ובדקנא פלונית דא ואתברר לנא דעדיין קטנה היא וכתבנא וחתמנא ויהבנא לה לזכו ולראיה ברורה (פלוני בר פלוני עד פלוני בר פלוני עד). 
 
הלכה יב: המגרש את אשתו ונתקדשה לאחר אע"פ שלא בעלה נאסרה על הראשון, ואם החזירה הראשון ובעלה לוקה וכופין אותו להוציא שנ' לא יוכל בעלה הראשון וגו'. 
 
הלכה יג: זינת עם אחר כשהיא גרושה הרי זו מותרת לחזור לבעלה שנ' ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, הוייתה לאיש אחר שהיא הקדושין היא שאוסרת אותה על בעלה לחזור לו. 
 
הלכה יד: ובכלל לאו זה שכל אשה שזינת תחת בעלה נאסרה על בעלה ולוקה עליה שנאמר אחרי אשר הוטמאה והרי נטמאה, אלא אם כן היתה אשת ישראל שנאנסה, לפיכך כל אשה שנאסרה על בעלה על ידי קינוי וסתירה אם בעל אותה מכין אותו מכת מרדות, ואם עבר והחזירה אחר שגירשה יוציא בגט. 
 
הלכה טו: חרש שגירש ברמיזה כמו שבארנו והלכה ונתקדשה לחרש אחר ואין צריך לומר לפקח אסורה לחזור לבעלה החרש, אבל אשתו של פקח שנתגרשה והלכה ונשאת לחרש ונתגרשה מותרת לחזור לבעלה הפקח. 
 
הלכה טז: הממאנת באיש אינה מגורשת ממנו, ודינה עם בעלה שמיאנה בו כדינה עם מי שלא קידשה מעולם, היא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותיה ולא פסלה מן הכהונה, ואם נשאת לאחר וגירשה האחר או מת או מיאנה בו מותרת לחזור לראשון. ולא עוד אלא אפילו גירשה הראשון והחזירה ומיאנה בו ונשאת לאחר אחר שמיאנה בו וגירשה האחר מותרת לחזור לראשון, שכל היוצאה במיאון אע"פ שקדמו גט הרי זו כמי שלא נתגרשה ממנו בגט מעולם ומותרת לחזור לו. אבל המגרש את הקטנה בגט ונשאת לאחר ומיאנה באחר אסורה לחזור לראשון מפני שיצאת ממנו בגט אע"פ שיצאת מן האחרון במיאון, ואין צריך לומר אם גירשה האחרון או מת, וכן אסורה לאבי הראשון ולבנו ולאחיו כשאר הגרושות אף על פי שיצאת מן האחרון במיאון. 
 
הלכה יז: הממאנת ביבם אסורה לאביו מפני שנראת ככלתו בעת שמת בנו אבל לשאר קרוביו מותרת, לפיכך אם מיאנה באחד מן היבמין מותרת לאחיו. 
 
הלכה יח: כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה הרי זו לא תנשא ולא תתארס עד שתמתין תשעים יום חוץ מיום שנתגרשה או שמת בעלה בו וחוץ מיום שנתארסה בו, כדי שיודע אם היא מעוברת או אינה מעוברת להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני. 
 
הלכה יט: ומיום כתיבת הגט מונין למגורשת, ואפילו היה על תנאי או שלא הגיע לידה אלא אחר כמה שנים, מיום הכתיבה מונין, שהרי אינו מתיחד עמה משכתבו לה. 
 
הלכה כ: וגזירת חכמים היא שאפילו אשה שאינה ראויה לולד ואפילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין צריכה להמתין תשעים יום, אפילו קטנה או זקנה או עקרה או אילונית ואפילו בעלה במדינת הים או חולה או חבוש בבית האסורין ואפילו בתולה מן האירוסין צריכות להמתין תשעים יום. 
 
הלכה כא: שפחה שנשתחררה וגיורת שנתגיירה ממתינין תשעים יום, ואפילו גר ואשתו שנתגיירו מפרישין אותן תשעים יום כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא נזרע בקדושה, וכן יפת תאר אע"פ שנתנה לה תורה שלשים יום לתקנת עצמה צריכה להמתין תשעים יום לתקנת הולד, והשלשים מכלל התשעים. 
 
הלכה כב: הממאנת אינה צריכה להמתין לא גזרו אלא בגרושה, וכן המזנה אינה צריכה להמתין מפני שהיא משמרת עצמה שלא תתעבר, וכן אנוסה ומפותה אינן צריכות להמתין. 
 
הלכה כג: מי שנישאת בטעות ונודע שהיא אסורה לבעלה והוציאוה בית דין מתחתיו, אם היתה קטנה שאינה ראויה לולד אינה צריכה להמתין, שזה דבר שאינו מצוי הוא וכל דבר שאינו מצוי ברוב לא גזרו בו. 
 
הלכה כד: המארס בתוך תשעים יום מנדין אותו, אירס וברח אין מנדין אותו, כנס בתוך תשעים יום מפרישין אותן עד אחר זמן ויעמוד עם אשתו. 
 
הלכה כה: וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו ואף על פי שהזרע ידוע למי הוא, מעוברת שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד על בן חבירו, ומניקה שמא יתעכר החלב והוא אינו מקפיד לרפאות החלב בדברים המועילין לחלב כשיתעכר. 
 
הלכה כו: כמה הוא זמן היניקה, ארבעה ועשרים חדש חוץ מיום שנולד בו ומיום שתתארס בו. 
 
הלכה כז: כשם שאסור לישא כך אסור לארס עד אחר זמן זה, ואפילו נתנה בנה למניקה או שגמלתהו בתוך ארבעה ועשרים חדש לא תנשא, מת בנה מותרת לינשא ואין חוששין שמא תהרגנו. 
 
הלכה כח: עבר ונשא מעוברת או מניקה בתוך זמן זה יוציא בגט ואפילו היה כהן, ואם היה ישראל יחזירנה אחר עשרים וארבעה חדש של מניקה, נשאה וברח ולאחר זמן בא וישב עם אשתו אין בכך כלום, אירס מעוברת או מניקה אין כופין אותו להוציא ולא יכנוס עד אחר זמן היניקה או עד שימות הולד.