|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הלכות שבת פרק כו הלכה א: כל כלי האורג וחבלים וקנים שלו מותר לטלטלן ככלי שמלאכתו לאיסור חוץ מכובד העליון וכובד התחתון לפי שאין ניטלין מפני שהן תקועין, וכן העמודים של אורג אסור לטלטלן שמא יתקן הגומות שלהן, ושאר כלי האורג מותרין. הלכה ב: מכבדות של תמרה וכיוצא בהן שמכבדין בהן את הקרקע הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר שהרי מותר לכבד בשבת, לבנים שנשארו מן הבנין הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר מפני שראויין להסב עליהן שהרי שפין אותן ומתקנין אותן, ואם צבר אותן הרי הקצם ואסור לטלטלם. הלכה ג: חרס קטנה מותר לטלטלה אפילו ברשות הרבים הואיל וראויה היא בחצר לכסות בה פי כלי קטן, מגופת חבית שנתכתתה היא ושבריה מותר לטלטלה ואם זרקה לאשפה מבעוד יום אסור לטלטלה, כלי שנתרועע לא יתלוש ממנו חרס לכסות בו או לסמוך בו. הלכה ד: מותר להכניס לבית הכסא שלש אבנים מקורזלות לקנח בהן וכמה שיעורן כמלוא היד, אבל אדמה שהיא קרובה להתפרך אסור לטלטלה לקנח בה, ומותר להעלות אבנים לגג לקנח בהן, ירדו עליהן גשמים ונשתקעו בטיט אם רישומן ניכר מותר לטלטלן, אבן שיש עליה טנוף שודאי לקנח היא מותר לטלטלה ואפילו היא גדולה. הלכה ה: היה לפניו צרור וחרש מקנח בצרור ואם היה החרש מאגני כלים מקנח בחרש, היו לפניו צרור ועשבים אם היו עשבים רכים מקנח בהן ואם לאו מקנח בצרור. הלכה ו: שירי מחצלאות שבלו הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר מפני שראויין לכסות בהן הטינוף, אבל שירי בגדים שבלו שאין בהן שלש על שלש אסור לטלטלן שאינן ראויין לא לעניים ולא לעשירים, שברי תנור מותר לטלטלן והרי הן ככל הכלים שמלאכתן להיתר, כירה שנשמטה אחת מירכותיה אסור לטלטלה שמא יתקע. הלכה ז: סולם של עליה אסור לטלטלו שאין עליו תורת כלי, ושל שובך מותר להטותו, אבל לא יוליכו משובך לשובך שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לצוד, קנה שמוסקין בו הזיתים אם יש עליו תורת כלי הרי הוא ככלי שמלאכתו לאיסור, קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו אם יש תורת כלי עליו הרי הוא ככלי שמלאכתו להיתר. הלכה ח: דלת שהיה לה ציר אף על פי שאין לה עתה ציר שהכינה לסתום בה מקום מוקצה והיא נגררת שנוטלין אותה וסותמין בה, וכן חדקים שסותמין בהן הפרצה, וכן מחצלת הנגררת, בזמן שקשורין ותלויין בכותל סותמין בהן ונועלים בהם ואם לאו אין נועלין בהן, ואם היו גבוהים מעל הארץ נועלין בהן. הלכה ט: דלת שהיא לוח אחד ששומטין אותה ונועלין בה אם לא היה לה למטה כן כמו אסקופה שמוכיח עליה שהיא כלי מוכן לנעילה אין נועלין בה, ואם יש למטה אסקופה נועלים בה, וכן נגר שיש בראשו קלוסטרא שמוכחת עליו שהוא כלי מוכן לנעילה ואינו קורה כשאר הקורות נועלין בו בשבת. הלכה י: נגר שאין בראשו קלוסטרא אם היה קשור ותלוי בדלת נועלין בו, וכן אם היה ניטל ואגדו עמו, אבל אם היה אגדו קבוע בדלת והיה הנגר נשמט כמו קורה ומניחין אותו בזוית וחוזרין ונועלין בו בעת שרוצין הרי זה אסור לנעול בו שאין עליו תורת כלי ואינו אגוד ואין בו אגד להוכיח עליו. הלכה יא: מנורה של חליות בין גדולה בין קטנה אין מטלטלין אותה שמא יחזירנה בשבת, היו בה חדקים והיא נראית כבעלת חליות, אם היתה גדולה הניטלת בשתי ידים אסור לטלטלה מפני כובדה, היתה קטנה מזו מותר לטלטלה. הלכה יב: מנעל שעל גבי האמום שומטין אותו בשבת, מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין, ושל כובסין לא יגע בו מפני שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, וכן גיזי צמר אין מטלטלין אותן מפני שהוא מקפיד עליהן, לפיכך אם ייחדן לתשמיש מותרין, והשלחין מותר לטלטלן בין שהיו של בעה"ב או של אומן מפני שאינו מקפיד עליהם. הלכה יג: כל דבר מטונף כגון רעי וקיא וצואה וכיוצא בהן אם היו בחצר שיושבין בה מותר להוציאן לאשפה או לבית הכסא וזה הוא הנקרא גרף של רעי, ואם היו בחצר אחרת כופין עליהן כלי כדי שלא יצא הקטן ויתלכלך בהן, רוק שעל הקרקע דורסו לפי תומו והולך, ומטלטלין כנונא מפני אפרו אף על פי שיש עליו שברי עצים מפני שהוא כגרף של רעי, ואין עושין גרף של רעי לכתחלה בשבת, אבל אם נעשה מאליו או שעבר ועשהו מוציאין אותו. הלכה יד: שמן שיוצא מתחת הקורה של בית הבד בשבת וכן תמרים ושקדים המוכנים לסחורה מותר לאוכלם בשבת, ואפילו אוצר של תבואה או תבואה צבורה מתחיל להסתפק ממנה בשבת שאין שם אוכל שהוא מוקצה בשבת כלל אלא הכל מוכן הוא, חוץ מגרוגרות וצמוקין שבמוקצה בזמן שמייבשים אותם הואיל ומסריחות בינתים ואינם ראויין לאכילה הרי הן אסורין בשבת משום מוקצה, חבית שנתגלתה ואבטיח שנשברה אף על פי שאינן ראויין לאכילה נוטלן ומניחן במקום המוצנע, כיוצא בו קמיע שאינו מומחה אף על פי שאין יוצאין בו מטלטלין אותו, מותר השמן שבנר ושבקערה שהדליקו בהן באותה שבת אסור להסתפק ממנו באותה שבת מפני שהוא מוקצה מחמת איסור. הלכה טו: אוצר של תבואה או של כדי יין אע"פ שמותר להסתפק ממנו אסור להתחיל בו לפנותו אלא לדבר מצוה, כגון שפינהו להכנסת אורחין או לקבוע בו בית המדרש וכיצד מפנין אותו כל אחד ואחד ממלא ארבע או חמש קופות עד שגומרין, ולא יכבדו קרקעיתו של אוצר כמו שבארנו אלא נכנס ויוצא בו ועושה שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו. הלכה טז: כל שהוא ראוי למאכל בהמה וחיה ועוף המצויין מטלטלין אותו בשבת, כיצד מטלטלין את התורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים אבל לא את הלח, את החצב מפני שהוא מאכל לצבאים, את החרדל מפני שהוא מאכל ליונים, את העצמות מפני שהן מאכל לכלבים, וכן כל הקליפין והגרעינין הראויין למאכל בהמה מטלטלין אותן, ושאינן ראויין אוכל את האוכל וזורקן לאחוריו ואסור לטלטלן, מטלטלין בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה, ומטלטלין בשר חי בין תפל בין מליח מפני שראוי לאדם, וכן דג מליח אבל התפל אסור לטלטלו. הלכה יז: אין מטלטלין שברי זכוכית אף על פי שהן מאכל לנעמיות, ולא חבילי זמורות אף על פי שהן מאכל לפילים, ולא את הלוף אף על פי שהוא מאכל לעורבים, מפני שאין אלו וכיוצא בהן מצויין אצל רוב בני אדם. הלכה יח: חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן, חבילי סיאה (פואה) ואיזוב וקורנית, הכניסן לעצים אין מסתפק מהם בשבת, למאכל בהמה מסתפק מהן, וכן באמינתא וכן בפיגם וכן בשאר מיני תבלין. הלכה יט: אין גורפין מאכל מלפני הפטם בין באבוס של כלי בין באבוס של קרקע, ואין מסלקין לצדדין מפני הרעי גזירה שמא ישוה גומות, ונוטלין מלפני החמור ונותנין לפני השור, אבל אין נוטלין מלפני השור ונותנין לפני החמור מפני שהמאכל שלפני השור מטונף ברירו ואין ראוי למאכל בהמה אחרת, וכן עלים שריחם רע ומאוסין ואין הבהמה אוכלתן אסור לטלטלן, לפיכך תלאי של דגים אסור לטלטלו ושל בשר מותר וכן כל כיוצא בזה. הלכה כ: אף על פי שאסור לטלטל את המת בשבת סכין אותו ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר, ושומטין את הכר מתחתיו כדי שיהיה מוטל על החול בשביל שימתין ולא יסריח, ומביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין לו על כריסו כדי שלא יתפח, ופוקקין את נקביו שלא יכנס בהן הרוח, וקושרין את הלחי לא שיעלה אלא שלא יוסיף, ואין מעמצין את עיניו בשבת. הלכה כא: מת המוטל בחמה מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו, וכן אם נפלה דליקה בחצר שיש בה מת מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו, ואם אין שם ככר ולא תינוק מצילין אותו מן הדליקה מכל מקום שמא יבא לכבות מפני שהוא בהול על מתו שלא ישרף, ולא התירו לטלטל בככר או תינוק אלא למת בלבד מפני שאדם בהול על מתו. הלכה כב: היה מוטל בחמה ואין להם מקום לטלטלו או שלא רצו להזיזו ממקומו באין שני בני אדם ויושבים משני צדדיו, חם להם מלמטה זה מביא מטתו ויושב עליה וזה מביא מטתו ויושב עליה, חם להם מלמעלה זה מביא מחצלת ופורש על גביו, וזה מביא מחצלת ופורש על גביו, זה זוקף מטתו ונשמט והולך לו וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו ונמצא מחיצה עשויה מאליה, שהרי מחצלת זה ומחצלת זה גגיהן סמוכות זו לזו ושני קצותיהם על הקרקע משני צדי המת. הלכה כג: מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו מותר להוציאו לכרמלית, גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה שהוא לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואם היה להן מקום אחר לצאת בו אין מוציאין אותו אלא מניחין אותו במקומו ויוצאין הם. | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|||||
|
||||||||
|
|
|
