|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הלכות שאר אבות הטומאה פרק ג הלכה א: נבלת העוף הטהור מטמא מן התורה, מפי השמועה למדו שזה שנאמר וכל נפש אשר תאכל נבילה וטריפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים אינו מדבר אלא באוכל נבילת העוף הטהור בלבד שהוא אסור משום נבילה וטריפה, וכיצד היא טומאתה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ולא כשהיא בתוך הפה אלא בתוך בית הבליעה, שנאמר וכל נפש אשר תאכל אינה מטמאה אלא כשהיא בבית הנפש, וזה שנאמר תאכל לתת שיעור לטומאתה כשיעור אכילה שהוא כזית, והרי נאמר בה וכבס בגדיו מלמד שהמתטמא בה מטמא בגדיו עד שיפרוש ממטמאיו כמו שביארנו, כיצד הבולע כזית מנבלת העוף הטהור ונגע בכלים בשעת בליעתו טמאים ונעשו ראשון לטומאה, היה נוגע באדם ובכלי חרס בשעת בליעתו לא טימאן כמו שביארנו בשאר אבות הטומאות, ואחר שבלע אינו מטמא שאר כלים שהרי הוא ככלי ראשון לטומאה אחר שפירש ממטמאיו שאע"פ שהוא טעון טבילה והערב שמש אינו מטמא כלים. הלכה ב: אין נבלת העוף הטהור צריכה מחשבה לטמא טומאה זו החמורה אלא כיון שבלע ממנה כזית מכל מקום הרי זו מטמאה בבית הבליעה, חישב עליה לאכילה הרי זו מטמאה טומאת אוכלין והרי היא כאוכל ראשון לטומאה אע"פ שלא נגע בה טומאה אחרת ואינה צריכה הכשר. הלכה ג: פרה אדומה ושעירין הנשרפים אינן כן, אע"פ שהן מטמאין המתעסק בהן אם חישב עליהן לאכילה צריכין שתגע בהן טומאה ואחר כך יטמאו טומאת אוכלין. הלכה ד: כזית מנבלת הבהמה שתחבו בכוש והכניס לתוך מעי האשה מלמטה, או שהכניסו לתוך בליעתו של חבירו במקום שנבלת העוף הטהור מטמאה, הרי זה טמאו משום נושא לא משום נוגע כמו שביארנו בתחילת הספר. הלכה ה: הכורך כזית מבשר נבילת העוף הטהור בחזרת וכיוצא בה ובלעו אע"פ שלא נגע בגרונו ה"ז טמא, כרכו בסיב ובלעו ה"ז טהור. הלכה ו: הבולע נבילת העוף הטהור ואחר שבלעה הקיאה קודם שתתעכל הרי זה אינו מטמא בגדים כשתצא לגרונו בשעה שמקיאה, שאינה מטמאה בבית הנפש אלא בשעת בליעה לא בשעה שמקיאה. הלכה ז: מעי של נבלת העוף הטהור שבלעו מקצתו בבית הבליע' ומקצתו בחוץ לתוך פיו אם יש בבית הבליעה כזית ה"ז טמא ואם לאו טהור. הלכה ח: בלע ממנה אבר שלם שאין בו כזית אינו מתטמא, אפילו נטל צפור ואכלה אם יש בה כזית נטמא ואם לאו טהור. הלכה ט: הכנפיים והנוצה אף ע"פ שהן כאוכלים ומתטמאין ומטמאין טומאת אוכלין אינן מצטרפין בנבלת העוף הטהור לכזית, אבל המקומו' הרכים הקרובים לבשר מן החרטום והציפורנים הרי הן כבשר ומצטרפין לכזית, ראשי אגפיים וראש הזנב והעצמות אפילו הרכות אינן מצטרפין. הלכה י: האוכל מנבלת העוף הטהור מן העצמות הרכין או מן הגידין ומן השלל של ביצים ומן הדם ומבשר מן החי ממנו טהור, אבל האוכל מן האשכול של ביצים ומן הקורקבן ומן בני המעיים, או שהמחה את החלב באור וגמעו ה"ז טמא כאוכל מבשרם שהשותה בכלל אוכל, המחהו בחמה וגמעו טהור שהרי הסריחו. הלכה יא: נבלת העוף הטהור שנפסדה מלאכול הכלב טהורה, וכן אם יבשה כחרס ואינה יכולה להשרות בפושרין מעת לעת לחזור לכמות שהיתה הרי זו טהורה, והאוכל נצל של נבלת העוף הטהור ה"ז טהור. הלכה יב: עוף טהור שנטרף ונשחט שחיטה כשירה שחיטתו מטהרתו ואפילו נשחט בעזרה, ואם נמלק ונמצא טריפה אין מליקתו מטהרתו, נמצאת אומר שהשוחט עוף טהור בין בחוץ בין בפנים בין קדשים בין חולין ה"ז טהור, והמולק חולין בפנים או שמלק קדשים בחוץ הרי אלו מטמאין בגדים בבית הבליעה. הלכה יג: המולק קדשים בפנים אם היו ראויין לקרבן ולא נמצאו בהן מומין שביארנו במקומו הרי אלו טהורין, כיוצא בו עגלה ערופה שנערפת כהלכתה טהורה כפרה כתיב בה כקדשים, וכן אם נשחטה אחר ירידתה לנחל אע"פ שאסורה בהנאה הצילה אותה שחיטתה מידי נבילה. הלכה יד: נבלת העוף הטמא טהורה ואינה מטמאה בבית הבליעה, ואם חישב עליה לאכילה והוכשרה הרי היא כאוכלין טמאין שהן ראשון לטומאה, וכנפיים והנוצה והמקומות הרכים מן החרטום ומן הציפורנים שלה הרי הן כבשרה. הלכה טו: אחד העוף הטהור ואחד העוף הטמא אבר מן החי הפורש מהם טהור ואין בו טומאה כלל, שנאמר ולאלה תטמאו לכל הבהמה להוציא את העוף שאין לו פרסה, ומפי השמועה למדו שלא בא הכתוב אלא לטמא אבר מן החי של בהמה או חיה. הלכה טז: אבר מן המת מן העוף הרי הוא כנבלת העוף שפירש ממנו, אם היתה נבלת עוף טהור מטמאה טומאה חמורה בבית הבליעה בכזית, ואם חישב עליו לאכילה מטמא טומאת אוכלין, ואם היתה נבלת עוף טמא מטמא טומאת אוכלין אם חישב עליו והוכשר, ואינו מטמא אוכלין אחרים עד שיהיה בו כביצה כשיעור כל האוכלין לטמא כמו שיתבאר. | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|||||
|
||||||||
|
|
|
